קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

הערה על "הגבן הקטן" של תומרקין

תומרקין 91         הערה על "הגיבן הקטן" של יגאל תומרקין

 

מעט מדי יצירות אמנות ישראליות בכוחן לאתגר מבחינה אינטלקטואלית. לעומת זאת, כשאנו מגיעים לעבודות של יגאל תומרקין, מובטח לנו – שבמוקדם או במאוחר – נעמוד מול אתגר של פתרון חידה. קוראי "המחסן" נתקלו כבר לא פעם בחידות תומרקין, ואחת נוספת ומרתקת במיוחד ממתינה לנו ברישום, שהוצע בימים אלה למכירה פומבית ב"מונטיפיורי": רישום עיפרון מ- 1991, בו נראית דמות גרוטסקית של קשיש גיבן, הניצב מעל רישום ריאליסטי של דמות שרועה, שמוטת משקפיים, שקשה לזהות את דיוקנה, הגם שהשם Port-Bou, הרשום מתחת לראשה, מרמז על מקום התאבדותו של ולטר בנימין. גם השפם והמשקפיים מרמזים על ההוגה הגרמני-יהודי הדגול. אלא, כאמור, אין מדובר בפורטרט בר-זיהוי חד-משמעי.

 

אלא, שאז אנו קוראים את המילים הכתובות בגרמנית בראש הרישום, מעל הדיוקן השרוע. במבט ראשון, איננו מפענחים את פשר הטקסט, אך שתי המילים המסיימות באותיות-דפוס מוגדלות-מעט – Buckliche Mannlein – מאותתות לנו כיוון: "הגיבן הקטן". חיפוש ברשת מקשרנו עד מהרה עם שיר עממי גרמני, היתולי ומפחיד כאחד, שנכתב ב- 1808, שיר בן שמונה בתים, שבתרגום חופשי מאד מתחיל כך:

"אם ארצה ללכת לגינתי/ להשקות את הבצל שלי/ עומד שם גיבן קטן/ שמיד מתחיל להתעטש.// אם אלך למטבחי/ לבשל את הפודינג שלי,/ עומד שם גיבן קטן,/ שברתי את הסיר שלי.// אלך לחדרי הקטן,/ ארצה לאכול את ה'מוזלי' שלי, עומד שם גיבן קטן,/ כבר חצי שעה.// […] כשאלך אל תאי,/ מיטתי להציע,/ גיבן קטן עומד לו שם/ פורץ בצחוק מריע…"

 

וכך הלאה והלאה: בכל חדר וחדר, באשר יפנה (תפנה) דובר(ת) השיר, ממתין לו (לה) "הגיבן הקטן" המסתורי וממעורר החלחלה. Unheimliche.

 

בשלב זה, אנחנו נוטים, לפיכך, לזהות את הדמות הגרוטסקית של הקשיש הקרח, זה הניצב בשמאל הרישום של תומרקין, עם דמותו של "הגיבן הקטן". אך, מה הקשר לפורט-בו שבצפון-ספרד, מקום מותו של ולטר בנימין? מאמץ בלשי נוסף מוליכנו אל אסופת מאמריו של בנימין, "Illuminations", שנערכה ב- 1968 בידי חנה ארנדט, ובפרט אל מאמרו על פרנץ קפקא (מאמר שנכתב ב- 1934, במלאת עשור למות הסופר הצ'כי). שכן, פה, בפרק-משנה הקרוי "גבנונאי" (הלא הוא "הגיבן הקטן"), כותב בנימין על דמויותיו של קפקא כדמויות מעוותות-גוף. אני מביא את הציטוט:

"…נפשות-פועלות אלו של קפקא קשורות באמצעות שורה ארוכה של דמויות אל הדימוי הקמאי של העיוות, היינו אל הגיבן. המחווה הגופנית השכיחה ביותר בסיפורי קפקא היא זו של האיש המרכין את ראשו עמוק עד החזה. […] הגב הוא העומס את התפקיד. ובו תלוי הדבר אצל קפקא מאז ומתמיד. […] ב'גבנונאי' הפך שיר-העם את העניין הזה למשל. גבנונאי הוא תושב החים המעוותים: הם ייעלמו בבוא המשיח, שעליו אמר רב גדול [האר"י?/ ג.ע] שאין הוא רוצה לשנות את העולם בכוח הזרוע, אלא רק לתקנו קמעה. 'כשאלך לי אל תאי,/ מיטתי להציע:/ גבנונאי עומד לו שם/ פורץ בצחוק מריע'. […] 'בכרעי על ספסלי/ קצת להתפלל:/ גבנונאי עומד לו שם/ מתחיל הוא למלל:/ ילד קט, שמע תחנוני/ בקש-נא גם על גבנונאי!' – כך מסתיים שיר-העם. בעומקו נוגע קפקא ביסוד […] העממיות הגרמנית והיהודית כאחד."[1]

 

אז, זהו: הגענו אל פשר הרישום של תומרקין: המילים שבראש הרישום מצטטות את סיום שיר-העם הגרמני העתיק, כפי שהובאו לעיל מתוך דברי ולטר בנימין. עתה, דומה שאנחנו מבינים: הגבר השרוע ברישום, עם משקפיו השמוטות, הוא אכן ולטר בנימין. זוהי גופתו, מיד לאחר שבלע את מנות המורפיום בליל ה- 26 בספטמבר 1940, משהבין שלא יזכה לאשרת-כניסה לספרד (שממנה קיווה להמשיך לפורטוגל ולהפליג לארה"ב), וחמור מזה, משהבין שהוא צפוי להישלח בחזרה לצרפת, קרי למחנה-ריכוז. ולטר בנימין, הסחוט והשבור, שמצבו הבריאותי הרעוע לא הקל עליו את תלאות המסעות הליליים בהרים אל עבר ספרד, התייאש ושם קץ לחייו. ומי ממתין לו גם בסוף דרכו הטראגית אם לא "הגיבן הקטן", "גבנונאי"?! כך דמיין תומרקין ברישומו.

 

איני יודע, אבל ייתכן, שגם בעיות גב חמורות, שמהן סבל וסובל תומרקין, גרמו לו להזדהות עם מוכי-הגב של קפקא. אבל, גם ללא הבולטין הרפואי הזה, נותרת ההזדהות הקיומית והתרבותית של תומרקין עם בנימין: שני יוצרים סעורי-נפש ורחבי דעת, שני יוצרים יהודים ילידי גרמניה.

 

נוסיף רק, ששנת 1991, השנה בה נוצר הרישום הנוכחי, היא שנת שיא בטיפולו של תומרקין בוולטר בנימין. עתה יצר את הרישום "ולטר בנימין ומסכה" (מימין, דיוקן בנימין; משמאל, מסכת ב.ברכט); קודם לכן, ב- 1990-1989, צייר את דיוקן בנימין ומולו את צדודית דיוקנו של ברכט, שעה שבין השניים ציטט בגרמנית בכתב-ידו מכתב ששלח ברכט לבנימין מלונדון באפריל 1936 (ולא בחודש מאי, כמצוין בציורו של תומרקין) ובו בירור אפשרות פגישתם בקיץ הקרוב, בו ישחקו שחמט מתחת לעצי התפוח; ב- 1990 ולתוך 1991 הציג ב"מכון גתה" בתל אביב תערוכת ציור ופיסול בשם – "חלום הבלהות של בנימין"; ב- 1991 יצר רישום עם אקוורל וקולאז' ובו דיוקן בנימין ממוקם בין פרוטומות של הרצל ושל מרקס; באותה שנה, עיצב רישום נוסף ובו רישומי דיוקנאות של בנימין, ברכט, מרקס וגרשום שלום; ועוד נזכיר רישום עם צבע מ- 1991 שבחלקו התחתון רשום דיוקן בנימין, ואילו בחלקו העליון דיוקן קרל מרקס. ובקיצור, הרישום הנוכחי של תומרקין הוא פרט מתוך מכלול היסטוריוסופי מורכב של יצירתו מאותה עת.

[1] ולטר בנימין, "פרנץ קפקא", בתוך: "הרהורים", כרך ב', תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996, עמ' 259.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s