ש נ ל ר : אומנות ואמנות

 

                         שנלר: אומנות ואמנות

 

הזיכרון הקולקטיבי הישראלי נוהג לראות בייסוד "בצלאל" בידי בוריס שץ (ירושלים, 1906) את המוסד הראשון בארץ להוראת אמנות, אמנות במובנה הרחב – אמנות ואומנות, KunstGewerbeschule, כפי שהכריז המוסד על עצמו בתחילת דרכו. אלא, שמזה קרוב לעשור, אנו יודעים ש"בצלאל" לא היה הראשון בארץ ישראל ואפילו לא בירושלים, באשר קדם לו בעשרות שנים בית הספר, "תורה ומלאכה", הלא הוא "אליאנס", בניהולם של (תחילה) ניסים בכר ו(לאחריו) אברהם אלברט ענתבי, ואשר נוסד עוד ב- 1882.[1] אלא, ש"בצלאל" ו"תורה ומלאכה" נבדלו זה מזה באוכלוסייתם ואפילו בדגש האידיאולוגי: בעוד "בצלאל" היה מוסד ציוני מובהק (ומבחינה זו, המוסד האמנותי-ציוני הראשון), שנוהל בידי אשכנזים וקיבל לכיתותיו ולבתי המלאכה שלו יהודים אשכנזים וספרדים, "תורה ומלאכה" לא נוסד כמוסד ציוני (גם אם שטיחי המכונה שלו משנות ה- 20 מלמדים על תפנית ציונית ברורה – עם דיוקנאות הרצל, נורדאו וכו') ואילו מוריו ותלמידיו היו רובם ככולם יהודים ירושלמיים יוצאי עדות המזרח.

 

אלא, שגם "תורה ומלאכה" לא היה המוסד הירושלמי הראשון להוראת האומנויות, שכן "שנלר" (וביתר דיוק, "בית היתומים הסורי") קדם לו, משנוסד עוד ב- 1860 בידי יוהאן שנלר (ופעל עד 1939, ימי פרוץ מלחמת העולם השנייה). בה בעת, ובטרם נפנה לגולל את סיפור בתי המלאכה של המוסד, נדגיש: "שנלר" היה מוסד מיסיונרי פרוטסטנטי, שנוהל ומומן בידי קהילות פרוטסטנטיות בגרמניה ובשווייץ, מוריו היו גרמניים ברובם (בהם גם 55 בעלי מלאכה – חרטים, נגרים, קדרים, צבעים, חייטים, סנדלרים וכו' – שהובאו במיוחד מגרמניה), אף לא אחד מהם יהודי, ואילו תלמידי המוסד היו ערבים נוצריים, נערים עזובים, רובם ככולם מכל חלקי ארץ-ישראל, עבר-הירדן, סוריה, מצרים, חבש ואפילו מרכז אפריקה. בהתאם, האידיאלים של המוסד היו "פרוטסטנטיים פוריטאניים, על בסיס לאומני גרמני".[2] שפת ההוראה הייתה ערבית וגרמנית. יובהר, עם זאת, שאת השירותים והמוצרים סיפקו בתי המלאכה של שנלר ליישוב הירושלמי כולו.

 

יוהאן לודוויג שנלר (1896-1820), מיסיונר גרמני נמרץ, הגיע עם רעייתו לירושלים ב- 1854 בשליחות ארגון מיסיונרי שוויצרי. תחילה, רכש מגרש בסביבת הכפר ליפתא ובנה עליו את ביתו במטרה להתיישב בקרב האוכלוסייה הערבית ולהפיץ בה את הבשורה הנוצרית. ב- 1860, בעקבות טבח אלפי נוצרים בלבנון, נסע שנלר לביירות וחזר לירושלים עם תשעה יתומים, שהיוו את הגרעין של "בית היתומים הסורי".

 

ב- 11 בנובמבר 1860 נפתח רשמית בירושלים "בית היתומים הסורי", שסיסמתו הייתה – "דבר-האל ועבודה" ((Gottes Wort und Arbeit. מה שהיה תחנת מיסיון הפך, תוך זמן קצר, לפנימייה חינוכית, בית ספר יסודי לגילאי 14-6 (בהמשך, עד גיל 18) שבו נלמדו מקצועות במסגרת ארבע-שנתית ובלא פחות מאשר 13 תחומים, דהיינו 13 אומנויות – סנדלרות, חייטות, נגרות, חרטות, נפחות, כריכת ספרים, רצענות אוכפים, אפייה, קדרות, סיתות אבן, אריגה, מסחר והוראה. היעדרן של האמנויות החופשיות – ציור, פיסול וכו' – נבע, מן הסתם, ממשקלן הפרנסתי הזעום בירושלים דאז. והצהיר יוהאן שנלר:

"המטרה שעלינו לשאוף אליה בכל כוחנו ומרצנו היא לשנות את תושבי המקום ברוח הכתובים. לא נשיג מטרה זו על ידי הוראה בלבד, אלא בראש ובראשונה על ידי עבודה […] לשם מה נלמד את הילדים אם לא נביא אותם למצב שיוכלו אחר כך להשתכר למחייתם. […] לו היו מבטלים את העבודה ואת ההכשרה המקצועית בתוכנית החינוך שלנו היינו סוגרים את בית היתומים…"[3]

 

בדו"ח השנתי הראשון של "שנלר", ב- 1861, "דובר על כך שכל בוגר יקבל סיוע להתיישב בעיר ולייסד בה ארגון צעירים אוונגלי, מסגרת שתוכל להיות מודרכת על ידי רב-אומן (מאייסטר) אירופי ותיק שיהיה קשור למוסד."[4] ב- 1891 הגדיר יוהן לודוויג שנלר את תוכניתו כך:

"התוכנית [היא] להקים על שטח זה בירושלים, בהדרגה, קולוניה אוונגלית של בעלי מלאכה מקרב החניכים הבוגרים. [והמטרה]: לספק בעתיד לבעלי המלאכה שבקרב חניכינו מושָבַת מולדת [[Heimat, שעליו יתיישבו […], בה ימצאו את פרנסתם."[5]

 

ראוי להזכיר, שגם מנהלי "בצלאל" בברלין, 1906, לא ראו בציור-פיסול עניין לענות בו בירושלים, שכן, כך סברו, אמנות חופשית מקומה באירופה. עוד נוסיף, שמשימתו הכלכלית של "שנלר" – הבטחת עבודה לצעירי ירושלים – לא הייתה שונה מזו שהנחתה את הנהלת "בצלאל" בברלין, משגמרה אומר לייסד את המוסד בירושלים והגבילה עצמה ללימוד וייצור של שטיחים ומוצרי מתכת. לבטח, כזו הייתה גם משימתו של "תורה ומלאכה" (אליאנס): גאולת "היישוב הישן" מחרפת "החלוקה". עם זאת, אין לטשטש את שליחותו המיסיונרית-פרוטסטנטית של "שנלר", שבידלה אותו, כמובן, מהעדוׄת היהודיות של ירושלים. ולפיכך (ולא במעט במקביל לחזון האוטופי הציוני של בוריס שץ בהקשר לחזון הקמת "מושבות בצלאל" ברחבי הארץ) –

"המקום ["שנלר"] התבסס על מסורת פרוטסטנטית רבת שנים שראתה את ייעודה בעיצובו של המתבגר כאומן, בעל מקצוע עצמאי המפרנס את עצמו בכבוד, תורם לקהילה ומשמש מופת אישי לחברה שסביבו. תוכניתו האסטרטגית של שנלר הייתה, בתמצית, לקדם את הבשורה הנוצרית על ידי פיזורם של בוגרי מוסדו בערים ויישובים כדי 'לפרוס נקודות בארץ ולכסות אותה ברשת של התיישבות אוונגלית של ילידי המקום'."[6]

 

נזכיר, בהקשר זה, שב- 1910, לאחר השריפה הגדולה שכילתה את הבניין הראשי, נבנה מגדל הפעמונים המפורסם של "שנלר" בסגנון הניאו-ברוקי, מגרמניה הובאו שלושה פעמונים, שצלילם הותאם לצלילי "כנסיית הגואל" ובית-החולים "אוגוסטה ויקטוריה" – שני מוסדות גרמניים-פרוטסטנטיים אחרים בירושלים דאז, וכל זאת על מנת להבטיח, שקוׄלה של גרמניה ושל הבשורה הפרוטסטנטית יישמע ברחבי העיר במלוא עוזו.

 

בסוף העשור הראשון לקיומו נמנו ב"שנלר" חמש כיתות לימוד עיוניות וחמש קבוצות של לומדי מלאכה. בשיאו (ולאחר שב- 1896 עבר הניהול לידי תיאודור שנלר, בנו של יוהאן לודויג שנלר), הגיע המוסד לשלוש-מאות חניכים. עד 1910 עברו בו 1200 חניכים. בין 1900-1899 – לרקע רדיפות הארמנים בממלכה העותומאנית – הובאו ל"שנלר" 140 יתומים מסוריה ומעיראק. ערב מלחמת העולם הראשונה, כבר התפשט המוסד על פני 600 דונם אדמה (אקט קולוניאליסטי-גרמני במובהק), ועליהם, בין השאר, כנסיה, פנימייה, מוזיאון קטן (זה, ביחד עם ספריית "שנלר", יעלו באש בשריפה הגדולה של 1910), בית ספר יסודי עממי, בית ספר מקצועי (שנלמדו בו גם מקצועות עיוניים), בית ספר ערב, מרכז סדנאות ובתי מלאכה, מעונות למתלמדים ושוליות, בתי מגורים, בתי מנהלה ועוד. לימים, יוגדר "שנלר" כמוסד החינוכי (ואם תרצו – שכונה גרמנית-ערבית פרוטסטנטית) הגדול ביותר מסוגו במזרח התיכון.[7] בתחילת המאה ה- 20 כבר פעלו בו, לצד בית חרושת ללבנים ורעפים (ראו להלן), גם בית דפוס רב-פעלים (שהדפיס ספרי לימוד ותפילה, עיתונים ופרסומים), כריכיית ספרים, נגרייה (לארבעים פועלים, מחצית מהם תלמידים) שייצרה רהיטים (לכנסיות, למגורים ועוד), מתפרה (לחניכים ובגדי אופנה – חליפות, על פי רוב, לפי הזמנה), סנדלרייה (שייצרה גם נעליים אלגנטיות למעוניינים), מסגרייה (או – מחלקת מתכת – בת 19 עובדים) שהעניקה שרותיה למוסד ולעיר כולה, קדריה (בה נוצרו כלי חרס ביתיים, כדים בעיקר, וקמינים, כמפורט להלן), ועוד. כל זאת, מבלי לציין את המשתלה ואת העבודה והלימוד החקלאיים ש"שנלר" נודעו בהם, או את טחנת הקמח והמאפייה של "שנלר", שסיפקה 35,000 כיכרות לחם בשנה. לא תישכח גם תזמורת כלי הנשיפה בת עשרים הנגנים, שהייתה יחידה בירושלים והנעימה באירועים ציבוריים, דוגמת חנוכת בית החולים של המיסיון הבריטי ברחוב הנביאים.

 

 

בחורף 1903-1902 נחנך ב"שנלר" מעון לעיוורים, בו הוקמה תעשייה של עבודות קליעת קש וטוויה, שנים לפני ייסוד מחלקה דומה ב"בצלאל". באותה שנה, 1903, הורחב מערך המכונות הממונעים של "שנלר", וכך הפכה הנגרייה למפעל הגדול של המוסד, דבר שהיה שמור, קודם לכן, לבית הדפוס, שאודותיו למדנו רבות ממחקריו של ד"ר גיל גורדון בנושא "שנלר" (עבודת דוקטור שלו מתחילת שנות האלפיים): בית הדפוס של "בית היתומים הסורי" נפתח בשנת 1885, שעה שכבר פעלו בירושלים כתריסר בתי דפוס. על המפעל הנדון של "שנלר" הופקד תיאודור שנלר, בנו של מייסד המוסד, שקיבל בשטוטגרט הכשרה באומנות הדפוס. בירושלים, צויד בית הדפוס – (כפי שדיווח המוסד במלאת שנה לפעולתו) –

"…במכבש ובכל הנחוץ להדפסת ספרים בשפה הערבית וכן בגרמנית. […] על זאת יש להוסיף את מינויו של אינספקטור עתיר ידע טכנולוגי, יכולת ורצון [הכוונה, כמובן, לתיאודור שנלר/ג.ע], המסוגל ומוכן להנחיל לנערינו – לגמרי לבדו – את תורת הדפוס, לתפעלו בהרמוניה ולנהלו בדרך הנכונה. קשור לכך גם כורך ספרים ראוי ונכון בדמות חניכנו לשעבר, כיום מורה, אֶסְבֶּר ((Esber."[8]

 

מכבש דפוס ידני, ביחד עם מכונה להדפסת כתב-עיוורים שימשו להדפסת ביטאון המוסד, אך מהר מאד הפך המפעל לבית הוצאה לאור שהדפיס ספרים וחוברות בהיקף נרחב, מה שגרם לרכישת מכונת דפוס מהירה ((Schnellpresse ב- 1894. עתה, חניך ערבי מצטיין נשלח להשתלמות בת שנה בבית דפוס גדול בקלן, וביחד עם אותו אֶסבֶּר חָנָא, שהוזכר לעיל, שימשו בתפקידי-מפתח ב"דפוס-שנלר", שהלך וגדל ואף קיבל הזמנות מיפו ומחיפה, וגם מביירות ומאלכסנדריה.[9] בהקשר זה, תודגש ההדפסה ב"שנלר" של "השקפה", שבועונו העברי של אליעזר בן-יהודה, ומאוחר יותר, ב- 1907, הדפסת מילונו היוקרתי. בשנת 1901 כבר נמנו על בוגרי "שנלר" 32 מדפיסים.

 

גם על מפעל הלבנים והרעפים של "שנלר" למדנו בעיקר ממחקרו המקיף של ד"ר גורדון, שסיפר:

"ענף ייצור החרסית, שעתיד היה להפוך לגדול שבסדנאות המוסד, החל דרכו בשנת 1879 כקדריה קטנה עם שישה חניכים, בניהול אומן ערבי-נוצרי שהוכשר בווירטמברג שבגרמניה. בשנת 1884 קיבל לידיו קדר גרמני בשם הָאבֶּרְשְטרוׄ מדוכסות באדן את ניהול המגמה."[10]

 

מסתבר, שלאחר חמש שנות עבודה ב"שנלר", יצא האברשטרו לווינה, שב ב- 1895 וחולל מהפכה טכנולוגית במוסד, כאשר שכנע בצורך ברכישת מכבש ידני. הייתה זו ראשיתו של קו ייצור, שהותנע על ידי סוס, ואשר גבר על התחרות בתוצרת צרפת מאז תחילת הפעלתו ב- 1897. מלבנה ממונעת הייתה הצעד הבא, שעה שבמפעל עבדו, בתחילה, לצד הקדר, שלוש שוליות, שני מתלמדים ומספר שכירי יום מהעיר. מאוחר יותר, כבר עבדו בבית-המלאכה הנדון כתשעים איש, שסיפקו לשוק כלי בית ואריחי קרמיקה, צינורות חרס, כמו גם אריחי קמין. ייצור זה נמשך עד שנת 1936. יצוינו שני אגני קרמיקה גדולים, תוצרת "שנלר", שהוצבו בשערי המתחם ושימשו כעציצי פרחים.

 

במקביל לאמור, בשנת 1906 הוחלט ב"שנלר" על הקמת בית חרושת ללבנים ורעפים, שהחל פועל תוך שנתיים וייצר 250,000 רעפים ומיליון לבנים בשנה, רבים מאלה ניתנים עדיין לאיתור ברחבי הארץ בשכונות הטמפלריות ועוד. במפעל הועסקו כשמונים איש, רובם פלחים מכפרי ירושלים. באותה שנה, 1906, גם נבנה ב"שנלר" "מעון השוליות פטרסבורג" (Gesellenheim Petersburg) וזאת לאור הגידול במספר שוליות המלאכה, התפתחות שתבעה הכשרת מגורים לשוליות. כמקובל בגרמניה, הונהג ב"שנלר" סולם דרגות מקצועי, שבראשו רב-אומן ((Meister, מתחתיו השוליה (שהוא אומן צעיר בראשית עבודתו), אחריו המתלמד ולבסוף הפועל הפשוט, שהיה, על פי רוב, שכיר יום מהסביבה.[11]

 

 

אף שאין בידינו נתונים על אמנים ידועים שצמחו מתוך "שנלר", נזכיר את היינריך נוס הגרמני, שניהל את מחלקת הנפחות (או המסגֵרות) בין 1940-1925 ואשר נימנה על חברי המפלגה הנאצית (טמפלרים ברובם) שהתגוררו בירושלים, עד שגורש מהארץ. ויוזכר אומן ערבי בשם בישארה, או "מאסטר בישארה", אומן יציקות ברזל, צינק ונחושת שבגר את המוסד. כמו כן, יוזכר האמן הפלסטינאי, חאיר סעיד מנסור (שנולד בטבריה ב- 1919): משעברה משפחתו להתגורר בירושלים, נשלח מנסור ללמוד ב"שנלר" והצטיין בנגרות ובחיטוב עץ. בתוקף הצטיינות זו, נרשם בתחילת שנות ה- 40 ל"בצלאל החדש", בתקופת ניהולו של מרדכי ארדון, ועד מותו שמר על פסלוני חימר שיצר כאן (שיעורי זאב בן-צבי? יעקב לב?) ואף הציג פסלונים אלה בתערוכתו בקהיר. ב- 1949 הפך חאיר סעיד מנסור לכומר לותרני בבית-לחם ולמורה-אמנות בבית הספר של אחת מהכנסיות שם.

 

עם כיבוש ירושלים וארץ ישראל על ידי הבריטים, 1917, החלה פעילות ענפה לקידום תרבותי ירושלמי ברוח תנועת ה- Arts and Crafts האנגלית. דמות מרכזית בתחום זה היה צ'רלס רוברט אשבּי, שביקש לייסד בירושלים מערכת המשלבת גילדה ובית ספר למלאכות יד, מהסוג שייסד בבריטניה ב- 1888. לצורך זה, בדק אשבי את כל אותם מוסדות ההוראה בירושלים שלימדו אמנויות ואומנויות, ויותר מכל את "בצלאל" ואת "שנלר", ומבדיקה זו (המלמדת על מעמדו המקביל-כלשהו של "שנלר" לזה של "בצלאל") הסיק אכן את הצורך ב"בית ספר מרכזי לאמנויות ואומנויות" וב"גילדת בעלי ובעלות מלאכה", שתהייה "משולבת ומתואמת עם המערכת החינוכית".[12]

 

אזכור "בצלאל" דורש פירוט קצר נוסף: בוריס שץ, מייסד המוסד, שניסח לקראת 1919 השקפה מלומדת ופרטנית על המלאכות שראוי לפתחן בארץ ישראל (תוך העמדת "בצלאל" בעמדה פנאופטיקונית של פיקוח, הכשרה וכו') ואשר, מלכתחילה, דגל בערך המלאכות הידניות כתעודה "בצלאלית" מהמעלה הראשונה, ראה בבעלי המלאכה הירושלמיים החוץ-"בצלאליים" איום על "בצלאל". רק הגיוני אפוא, שכך גם תפס את מפעלות "שנלר". ברם, חרף זאת, ידוע שכבר בתחילת הדרך, 1906, נוצרו קשרים חיוביים בין "בצלאל" ו"שנלר", כפי שהעיד שץ ב- 1908 בהקשר למחלקת השטיחים במוסדו:

"גם הנוצרים המקומיים מתייחסים ל'בצלאל' ברגשי כבוד והשתתפות. כן 'בית-חינוך עיוורים' של שנלר והמושבה האמריקאית הציעו מיד לשרתנו בכל אשר יוכלו והשאילו לנו גלגלי הטוויה שנמצאו אצלם, שאי אפשר היה להשיגם פה בשום כסף ומחיר. הם פונים אלינו בבקשה לקבל מהם תלמידים ותלמידות, אך מפני התחרות יכולנו לקבל רק אותם תלמידים אשר ביקשו ללמוד מלאכת הציור בלבד (אחד מהמושבה האמריקאית והשני ארמני,פקיד בבית-הדואר הטורקי)."[13]

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, 1939, חדלה פעילות "שנלר": המורים הגרמניים חזרו לגרמניה, והבריטים החרימו את המתחם והקימו בו מחנה צבאי. ב- 1948, עם צאת הבריטים מארץ ישראל, נתפס מתחם "שנלר" בידי צבא ההגנה לישראל, שמיקם בו את מחנה פיקוד המרכז.[14]

 

לאור האמור יובן, שרק האירוניה של הגורל תבאר את העובדה, שיהיה זה "בצלאל" שיירש, במידת מה, את "שנלר". ואמנם, ב- 1958, משהוחלט ב"בצלאל החדש" לייסד מחלקה לקרמיקה, נבחר המבנה של (מה שהיה) בית-החרושת ללבנים ורעפים, המפעל המהולל של "שנלר" (ואשר מבנהו ניצב כיחידה נבדלת מהמחנה הצבאי של פיקוד המרכז), לשמש כחלל המחלקה. בית-החרושת (עתה הוא נקרא "חמרה"), שנהג להתמחות, לצד הלבנים, ביציקות של פורצלן (מתבניות) של חיות (איילות היו כאן פופולאריות במיוחד), נראה כ"בית" טבעי למחלקה ה"בצלאלית" החדשה שבהנהגת דוד ואכטל (לשעבר, דמות מרכזית ב"פאל-קראמיקה" שבחיפה). זאת ועוד: דוד קלדרון, אומן שקיבל הכשרתו ביוגוסלביה, עבד, בעבר, כמעצב בבית-המלאכה ב"שנלר", ומאחר ש"בצלאל" שכר את מבנה בית-המלאכה, נשכר גם קלדרון בתפקיד מורה. עמו נשכר גם, באותה "עסקת חבילה", שריינר – אף הוא יוצא יוגוסלביה, שהורה במחלקת הקראמיקה של "בצלאל" את הטכנולוגיה הקראמית. וכך, עם עשרה תלמידים ועם פנינה עמיר, כמורה, ועם – לקראת סוף המחזור הראשון – המורות מוד פרידלנד, ואחריה – גדולה עוגן-שווייג – נפתחה המחלקה לקרמיקה של "בצלאל" באולם אחד ויחיד ב"שנלר". כאן הושם דגש על תעשייה קראמית, בזכות תנור אחד שהגיע שי מחו"ל ואשר מעולם לא הופעל בדין מגבלת חצי המשרה של המורים… רק עם שכירתה של גדולה עוגן-שווייג כמורה במחלקה (לרקע עזיבתה של מוד פרידלנד) נתגלתה תנופה ב"בצלאל-שנלר" בדמות הזיווג הקראמי של עבודת האבניים, הפיסול והכלי ובהשראת הארכיאולוגיה המקומית. אבל, זהו כבר נושא בפני עצמו.

 

אלא, שלא בזה תם סיפורו ה"אמנותי" של מתחם "שנלר". שהמתחם, העזוב בחלק ממבניו, שימש לאורך שנות ה- 80-70 מקלט לאמן תמהוני בשם ארנסטו קולמן, "אאוטסיידר מוחלט, מעין הגיבן מנוטרדם" – כך יגדירו, לימים, צבי טולקובסקי. ארנסטו זה הפך אגף נטוש של בית-החרושת לרעפים לביתו, כאן חי ויצר פסלים פיגורטיביים בעיקר אוטו-פורטרטים דמויי קופים, שעוצבו מחימר שרוף וללא גלזורה. את החימר מצא במחסן המפעל-לשעבר. בתחילת שנות ה- 80, 1984 בקירוב, שעה שהמחלקה לקרמיקה של "בצלאל" עודנה פועלת באגף אחר של המפעל ה"שנלרי" הנדון, גילה צבי טולקובסקי, מורה מרכזי במחלקה לאמנות (הפועלת אז ברחוב ירמיהו), את הפוטנציאל הטמון בחללים הנטושים של המתחם. "המקום ב'ירמיהו' היה צר עלינו לפעולות נועזות יותר", הוא נזכר[15], "אז כמה מהמורים, ואני בתוכם, התנחלנו בחלק ממבני מפעל הרעפים, ופעלנו שם בעיצוב מיצבים   ו/או בשיעורי רישום ששילבו עירום וצילום (בשיתוף עם יוסף כהן, הצלם)." נוסיף עוד, ששיעור משיעורי הרישום נוהל על ידי יורם רוזוב. והיו מסיבות והיו גם סטודנטים בוגרים שניצלו את החומרים והכלים שנשארו זנוחים במפעל, דוגמת בלוקים וחימר, למשל. החלל האלטרנטיבי הזה שימש את המחלקה לאמנות (ואמנים ירושלמיים נלווים, דוגמת דדי בן-שאול, שרון קרן ועוד) במשך כשלוש-ארבע שנים, כאשר ארנסטו קולמן מסתובב במקום דרך-קבע ונוכח בכל אירוע. להלן שלושה ציורים קולאז'יים-אסמבלאז'יים שיצר צבי טולקובסקי באותה עת ב"שנלר".

 

וכיצד משתלב המחבר בכל הסאגה הזו? ובכן, בחודש מאי 1967 (תקופת ה"המתנה" שלפני מלחמת ששת הימים), בתור איש מילואים של להקת פיקוד המרכז, מצא המרצה את עצמו בשערי "שנלר", ממתין להוראות. מגויסים רבים נעו או נחו משועממים בחצר הקדמית של המתחם, שעה שבפינתו ישבה לה דמות חייכנית וידידותית מאד, רשמה דיוקנאות זריזים של החיילים והעניקה רישומיה שי לכל המעוניין. היה זה יוסי שטרן, והייתה זו פגישתי הראשונה איתו. אחד מאותם רישומים ניתן לי מידי יוסי, אז באותו זמן ובאותו מקום. לימים, זכיתי להתיידד עם יוסי שטרן. באשר למתחם "שנלר", לעולם לא שבתי אליו.

 

 

 

 

 

[1] ראו המאמר בנושא ב"מחסן" הנוכחי.

[2] יהושע בן-אריה, "ירושלים החדשה בראשיתה", יד יצחק בן-צבי, ירושלים, ;1979, עמ' 104.

[3] מתוך: נפתלי טלמן, "לקורות בית היתומים הסורי", "ספר זאב וילנאי", הוצאת אריאל, ירושלים, 1984.

[4] גיל גורדון, "מתחנת מיסיון לשכונה", "קתדרה" 128, תמוז תשס"ח, עמ' 73.

[5] שם, עמ' 85.

[6] גיל גורדון, "המיסיון הגרמני מירושלים נוכח גואלי קרקע ציוניים בשפלת יהודה 1906-1886", בתוך: "עיר בראי מחקרה – מחקרים בגיאוגרפיה-ישובית של ירושלים", מגנס, ירושלים, 2011, עמ' 151.

[7] אלכס כרמל, "הקהילה הגרמנית הפרוטסטנטית בארץ ישראל, 1914-1840", "קתדרה", 45, תשרי תשמ"ח, עמ' 107.

[8] גיל גורדון, "הטוב מכולם ב'אומנות השחורה'", קתדרה 138, טבת תשע"ה, עמ' 90.

[9] שם, עמ' 99.

[10] גיל גורדון

[11] שם, עמ' 90.

[12] Inbal Ben-Asher Gitler,"C.R.Ashbee's Jerusalem Years, Arts & Crafts, Orientalism and British Regionalism", Assaph, B5 (2000), Tel-Aviv University, p.33. "

[13] בוריס שץ, "בצלאל – תוכניתו ומטרתו", ירושלים, אב אתתל"ח (1908), ללא מספרי עמודים.

[14] על המשך גלגוליו של "שנלר" כמרחב אמנותי, ראו מאמרי, "Schneller Gewerbe Schule", בתוך אתר המרשתת, "המחסן של גדעון עפרת".

[15] בשיחה עם המחבר, 2016.