דיוקן האמן כאיש צעיר?

                       דיוקן האמן כאיש צעיר?

 

אני אצל ג'יימס ג'ויס, 1914, הרומן "דיוקן האמן כאיש צעיר". טרם "יוליסס" (1922), הרבה לפני "פינגאנז ווייק" (1939). משמע, קודם לפריצות הדרך המודרניסטיות-אוונגרדיות הנועזות והדרמטיות של ג'ויס. ואף על פי כן, ג'ויס מתחיל ב- 1904 לכתוב רומן אוטוביוגראפי, כשהוא בן 24 בלבד. וגם אם נדרש לו עשור על מנת לסיים את הרומן, מדובר בסופר בראשית דרכו, הבוחן את "דיוקן האמן כאיש צעיר". כאילו היה יוסף זריצקי כותב אוטוביוגרפיה בגיל 24, כשעודנו באוקראינה, או כאילו ראובן רובין היה כותב אוטוביוגרפיה בגיל 24 כשעודנו ברומניה.

 

"דיוקן האמן כאיש צעיר" ראה אור כספר ב- 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אני סקרן להכיר את מושג האמן הצעיר של ג'ויס באותה עת דרמטית לאירופה ולעולם האמנות המודרנית, אותם ימים עצמם בהם חברי "דאדא" הופכים עולמות בציריך. אגב, ג'ויס נמצא בציריך באותם ימים ממש (ועל המפגש בין אמני ה"דאדא" לבינו כתב טום סטופארד האנגלי את מחזהו המבריק מ- 1975, "Travesties", ).

 

אני פותח אפוא את הרומן, וקורא בעמודו הראשון את המוטו בלאטינית: "Et ignotas animum dimittit in artes".

באחת, אני מטפס על הסולם, שולף את "מטמורפוזות" של אובידיוס, ספר 8, פסקה 188, וקורא בתרגומו של שלמה דיקמן: "סח ולָמד אמנות חדשה, לא יָדע עוד רזיה".

 

אמן צעיר, אמנות חדשה – את הזיווג הזה אנחנו מכירים היטב מהמודרנה. האם סטיפן דדאלוס, הזכור לנו, כמובן, גם מ"יוליסס", הוא אמנם דמות ארכיטיפית של אמן מודרני צעיר? אלא, כשאני קורא את השורה האחרונה בספר – "27 באפריל. אב קדמון, אומן קדמון, הייה בעזרי עתה ולעדי-עד." – ברור לי שלימוד "האמנות החדשה" ביחד עם התפילה לחסות "האומן הקדמון", הוא הפַּסָּל היווני המיתי, דדאלוס – יצטרפו לדמות יוצר החורגת מהסכימה המודרניסטית המוכרת לי. וכבר מתחילים לבצבץ בי פקפוקים באשר לצעירותו של ה"איש צעיר" המוצהר בכותרת הספר.

 

סטיפאן, שפגשנו בו כנער, תלמיד המחלקה הראשונה בבית הספר הישועי, מתבגר נגד עינינו – הופך ל"משגיח" בפנימייה הדתית, מתמסר לאדיקות דתית-נוצרית, מתפקח ובוחר ביעוד כאמן. עתה, הוא כבר סטודנט באוניברסיטה, "טריניטי קולג'". רגע ההכרה העצמית שלו כאמן הוא רגע של לידה מחדש:

"נשמתו קמה מקבר נעוריו, משליכה מעליה את מלבושי הקבר. כן! כן! כן! הוא ייצור בגאון מתוך חירות רוחו ועוצמתה, כאומן הגדול אשר בשמו קוׄרָא, יצור חי, חדש ודואה ויפה-תואר, בלתי מוחש, בלתי נכחד."[1]

 

סטיפן דדאלוס קרוי על שם אביו של איקארוס, על שמו של הפַּסל האגדי שבָּנה לבנו את הכנפיים. אך, דרכו של סטיפן היא דרך המילים, שירים תחילה, ולאחר מכן – כתיבת מאסות באסתטיקה. שלב הספרות טרם הבשיל במהלך האוטוביוגרפיה הנדונה.

 

הגיגיו האסתטיים הרבים של סטיפן חורגים, לפיכך, מתחום הספרות אל תחומי האמנות בכלל והיופי בפרט. ועוד כסטודנט –

"כשעייפה נפשו מחיפושים אחר מהות היופי בין מילות-הרפאים של אריסטו או תומס מאקווינו, פנתה פעמים רבות, להנאתה, לשיריהם הענוגים של המשוררים האליזבתניים."[2]

 

הרי לנו הציר המרכזי המניע את מחשבתו האסתטית של "האמן הצעיר": בין קלאסיקה יוונית לבין סכולסטיקה של ימי הביניים. מילים אחרות לשמרנות גבוהה בעידן של מהפכות, בין בתחום האמנות ובין בתחום הפילוסופיה של האמנות (שבין 1914-1904 ידעה את טעם מחשבותיהם האסתטיות פורצות הדרך של אנרי ברגסון, בנדטו קרוצ'ה, קלייב בל ונוספים). האוונגרד רתח: האקספרסיוניזם פרץ בדרזדן ב- 1906, פיקאסו והקוביזם פרצו ב- 1907 וכו' וכו'. ב- 1912 פרסם קנדינסקי את "על הרוחני באמנות", ואילו סטיפן דדאלוס תקוע בין אריסטו לתומס אקווינאס. וגם אם נשלים (בחוסר נחת, כמובן) עם הבחנתו הרומנטית של סטיפן, לפיה אמנות הפיסול היא "נחותה", לעומת הספרות – "האמנות הגבוהה והרוחנית ביותר"[3] – עדיין נותרת השקפתו האסתטית של סטיפן דדאלוס בפיגור שמרני תמוה, אף פיגור מעט מבולבל בין קלאסיקה לרומנטיקה.

 

סטיפן, הנער מהפנימייה הישועית, כותב שיר לא לפני שרשם בראשו A.M.D.G – משהו בסגנון "להוד תפארת האל" (או, מה שבמחוזותינו יכתבו – בס"ד). את המודל לשירו אימץ מספר שיריו המקובצים של הלורד ביירון, הרומנטיקן האנגלי, שבו הוא רואה את הדגול שבמשוררים. בה בעת, גדול הסופרים בפרוזה, לדעתו, הוא הקרדינל ג'והן הנרי ניומן, הסופר הקתולי.[4] האם כאלה הם נעוריו של סטיפן/ג'יימס? דומה, שהתשובה חיובית וברוח הציטוט כדלקמן:

"אחדים מן הנערים שאלו אז את הכומר אם ויקטור הוגו אינו גדול הסופרים הצרפתים. הכומר השיב כי כתיבתו של ויקטור הוגו לאחר שפנה עורף לכנסיה לא הייתה עוד טוב כמו בהיותו קתולי."[5]

 

אפשר, שהמרדנות הגדולה, שאחריה אנו תרים לשווא בהקשר לדיוקן של אמן כאיש צעיר בראשית המאה ה- 20, שמרדנות זו מצאה ביטויה בפריקה הנועזת של סטיפן את עול הדת, בכפירתו הגוברת ("- אתה מאמין בסעודת-ישו? שאל קרנלי. – אינני מאמין, אמר סטיפן"[6], או: "ניסיתי לאהוב את אלוהים, אמר לבסוף, עכשיו נראה שנכשלתי."[7]). ואף על פי כן, איזושהי סתירה מתגלה בין המרד החילוני-ספקני של סטיפן לבין הכרתו העצמית החדשה כ"אמן". שכן, זה הרגע שבו הוא מתואר כ"מאושר וקרוב ללבם הפראי של החיים"[8], או – "מְזָמֵר פראית לים, מקדם בזעקה את בוא החיים שזעקו אליו. […] מלאך פרא נגלה אליו, מלאך של נעורי אנוש ויופי אנושי…"[9], ואנו היינו מצפים ממצב נפשי דיוניסי זה לביטוי ניטשיאני הולם גם בתחום היצירה, ולפחות בתחום המחשבות האסתטיות של סטיפן. ולא כן הוא.

 

כי הקרקע הרוחני מתוכה צמח סטיפן הייתה כאמור אריסטוטלית (בעיקר, "הפואטיקה", 330 לפנה"ס) וסכולאסטית ("סומא תיאולוגיקה", 1485), קרקע שבכוחה לקרקֵעַ כל המְרָאָה מודרניסטית צעירה ונועזת. ג'יימס ג'ויס הודה בזאת, שעה שכתב על אודות מקורותיו הרוחניים של סטיפן: "התורה שעליה, כסבורים היו, שקד כל ימיו עד שהרחיקה אותו מעל חברת בני הנעורים..."[10]

 

מכאן ואילך, גדש ג'ויס את דפי "דיוקן האמן כאיש צעיר" בהמוני הגיגים אסתטיים. את הגדרת היופי אימץ סטיפן ישירות מתומס אקווינס: ""Pulcra sunt quae visa placent – "היפה הוא הנעים לראייה". בהתאם, "מטרת האמן היא ליצור את היפה."[11]

 

לא פחות מכן, אימץ סטיפן את שניוּת הרגשות של הפחד והרחמים[12], אלה העומדים במרכז מושג הקתרזיס האריסטוטלי. אלא, שאפילו את הרעיון העתיק והחבוט הזה מעבד סטיפן לאור התפיסה הניאו-קלאסית, שעה שמגדיר את "האמוציה הטראגית" הדרמטית כ"סטאטית", ואף מדגיש: "הרגשות שמעוררת אמנות שאינה ראויה לשמה הם רגשות קינטיים: תשוקה או סלידה."[13] מיד אף יתאר רגשות מהסוג הקינטי כ"פורנוגראפיות". "סטאזיס אסתטי" הוא האידיאל המבוקש על ידי סטיפן, סטאזיס שהוא "מקצבו של היופי".[14] אנחנו שומעים את קולם הגרמני של ג.לסינג ("לאוקון"[15]) ושל יוהן וינקלמן הניאו-קלאסיקון: איפוק הזעקה… וכל זה, כאמור, לרקע אותם ימים עצמם בהם משליכים אמנים צעירים באירופה מאחורי גבם את מושג היופי הקלאסי, אף מזנקים לתוך חשכת האנטי-יופי בתשוקתם ה"זועקת" אל המבע הרגשי האלים, האותנטי, הבלתי אמצעי… אכן, בימים בהם כובשת הדיס-הרמוניה את זירות האמנות המודרנית, מהמוזיקה ועד לאמנות החזותית, סטיפן דדאלוס דבק בעיקרון ההרמוניה: "אסיים את מה שאמרתי על היופי, אמר סטיפן. יחסיו ההרמוניים של המוחש חייבים אפוא להתאים לשלביה ההכרחיים של התפיסה האמנותית."[16]

 

בהשקפתו השמרנית להדהים, סטיפן הוא אסנציאליסט, המאמין בקיום "מהותו" של דבר, שאותו הוא מזהה (עדיין, בעקבות תומס אקווינס) עם ה- claritas – "הגילוי האמנותי וההבעה האמנותית של התכלית האלוהית".[17] אפיפניה. ואת האידיאה הקלסיציסטית הזו, המאחדת טלאולוגיה (תכליתיות) אלוהית עם תכלית אמנותית מנסחים סטיפן/ג'ויס עשרות שנים לאחר שאֶחד, פרידריך ניטשה, הכריז על מות האלוהים.

 

                                       *

דומה, שג'יימס ג'ויס החל מממש את צעירותו, את כוח הנעורים שלו, רק לקראת גיל 40 (כשהוציא לאור, כאמור, את "יוליסס" ב- 1922) וקרוב לגיל 60 (כשהוציא לאור, כאמור, את "פינגאנז ווייק" ב- 1939). וגם זוהי פרספקטיבה למחשבה על "אמנים צעירים" שהם זקנים ברוחם ועל אמנים קשישים שהם הם הצעירים.

 

 

 

 

[1] ג'יימס ג'ויס, "דיוקן האמן כאיש צעיר", תרגום: אברהם יבין ודניאל דורון, עם עובד, תל אביב, 1992, עמ' 148.

[2] שם, עמ' 153.

[3] שם, עמ' 187.

[4] שם, עמ' 71.

[5] שם, עמ' 136.

[6] שם, עמ' 209.

[7] שם, עמ' 211.

[8] שם, עמ' 149.

[9] שם, שם.

[10] שם, עמ' 153.

[11] שם, עמ' 161.

[12] שם, עמ' 178.

[13] שם, עמ' 179.

[14] שם, עמ' 180.

[15] "לאוקון" מווזכר ברומן מפי דונובן, חברו של סטיפן, מי שגם מגדיר את האידיאליזם הגרמני כ"שיא העמקות", הגם שמבלבל באותו משפט אחד בין קלאסיקה, רומנטיקה ואידיאליזם. ראו שם, עמ' 184. דומה, שג'ויס אירוני ביחס לדונובן זה.

[16] שם, עמ' 185-184.

[17] שם, עמ' 186.