מודרניזם 2016
עיר הזויה ירושלים. בלב רחוב הגלריות התיירותיות, בואך "מצודת דוד", "מלון המלך דוד" וכו', בינות לחנויות המוכרות מושאי תלייה קלושים המדמים עצמם ליצירות אמנות, צצה לה גלריה המציגה את העשייה האמנותית העכשוויית בישראל. אני חוזר: בטבורה של השממה הירושלמית הכמעט-גמורה בתחום הגלריות לאמנות עכשווית, נפתחה לא מכבר גלריה "רוזנבך לאמנות עכשווית", שזו לה עתה תערוכתה הקבוצתית השנייה שבאצירת נוגה דוידסון, גלריה המצהירה על מנדט של אמנות צעירה וחדשנית. על פניה, התאבדות כלכלית. על פניו, גם אירוע סוריאליסטי של חלל אמנותי ויצירות המשוועים לקהל מקומי שאיננו. עיר הזויה.
אבל, לצד האיחולים להפרכת כל מחשבותינו הנגטיביות הנ"ל, מעלה התערוכה הנוכחית של "רוזנבך" סוגִיה שאינה חדשה כלל וכלל, אך כזו שתובעת את תשומת הגיגינו. כי תשעה האמנים הצעירים המציגים ב"מודרניזם" מאשרים בציוריהם "עניין מחודש באסתטיקה המודרניסטית", כהגדרת האוצרת. אלה הם ציורים המשלבים במודע "רפרורים" להפשטה הגיאומטרית, לקונסטרוקטיביזם, לקוביזם, להפשטה האקספרסיוניסטית, לקנדינסקי, לבן ניקולסון, ללה-קורבואזיה, למארק רותקו, לרגעים מאטיס, לרגעים פיקאסו וכיו"ב. אם כן, עודנו ב"המבט קדימה אל העבר", סיסמת האמנות הפוסט-מודרנית מאז ראשיתה בסוף שנות ה- 70; עודנו ב"ניאו", ב"רטרו", עודנו באמנות המשקיפה אחורנית אל המודרנה ונוגסת ממנה טעימות סימולטאניות רבות ושונות. זוכרים את "פיאצה ד'איטליה", הכיכר שעיצב צ'רלס מור בניו-אורלינס, 1978?
כבר קרוב לארבעים שנה שאנחנו בתוך הסיפור הזה: ניאו-פופ, ניאו-אקספרסיוניזם, ניאו-מינימליזם, ניאו-סוריאליזם, ניאו-מושגיות וכו'. גם המיזוג הבו-זמני של שפות מודרניות שונות, מופשטות ופיגורטיביות גם יחד, אף שפות הסותרות זו את זו, משחק במולטי-איזמים, זכורים לנו היטב ממחוזותינו מבדיו של לארי אברמסון, מציוריו של יעקב מישורי, מתצוגותיהם של שרון פוליאקין, אלי פטל, גיל מרקו שני, אוהד מרומי (הדיאלוג שלו עם שפות המודרנה בולט במיוחד), ממהלכיו האמנותיים המשתנים של אליעזר זוננשיין, ורבים נוספים. "משחק המסמנים", כפי שכינו זאת הוגי הפילוסופיה של פאריז.
ומה כבר לא נכתב בנושא. כבר הדפים, שליוו ב- 1981 את סדרת תערוכות "אולם" בבית האמנים בירושלים, נשאו את הבשורה, ובעיקר מאמר מקיף בשם "פוסט-מודרניזם", שכתבתי ב- 1981 (בעקבות שנה בניו-יורק), אך פורסם ב- 1983 ב"עכשיו" מס' 48-47. מאוחר יותר, נטל דוד גורביץ' את שרביט ההובלה הרעיונית של הפוסט-מודרניזם ובספרו הנושא שם זה (ואשר ראה אור ב- 1997) תמצאו גיבוי רב להנחות היסוד של תערוכת "מודרניזם".
אם כן, ברי לנו, כשם שנהיר לחלוטין לאוצרת תערוכת "מודרניזם", שתשעת הציירים מ"רוזנבך", במיטב המסורת הפוסט-מודרנית, שחררו עצמם כליל מהאידיאולוגיות (אוטופיות, מיסטיות וכו') שעטפו את האיזמים המודרניים המקוריים. וכשהם בוראים על בדיהם את הסלט הפרטי שלהם מהאיזמים המודרניים השונים, הם מבטלים כל אפשרות למסר רוחני עקבי וכולל שמלבד עצם הסירוב להתחייבות רעיונית. על העידן הפוסט-אידיאולוגי לימד ז'אן-פרנסואה ליוטאר עוד ב- 1979. עתה, 37 שנים מאוחר יותר, מאשררת האוצרת:
"תפיסת העולם (של ציירי התערוכה/ג.ע) היא פוסט-מודרנית במובהק בדיוק מכיוון שהיא איננה אידיאולוגית. היא פוסט-אידיאולוגית. נדמה שהתהליך היצירתי שלהם הוביל אותם לסגנון המודרניסטי כחלק מדרך המבקשת למצוא את קולם בתוך כאוס חוסר המשמעות של החיים הפוסט-אידיאולוגים."[1]
לא הייתי נדרש לקולות המוכרים, אף החבוטים, הללו, אלמלא שאלתי את עצמי: מה פירוש "דרך המבקשת למצוא את קולם"? על איזה קול מדובר, בעצם? מהו ה"דיבור", מהי ה"אמירה" שנותרת מאחורי הפסיפסים של רסיסי המודרנה? איזה רוח חיים אפשר לנפוח בהשתלות של חלקי גוויות?
שבתי והתבוננתי בציורים של גיא ינאי, ינאי סגל, הילה טוני נבוק, אלעד קופלר, יערה אורן, דנה יואלי, גיא אביטל, מתן בן טולילה וגליה פסטרנק. כמה מהם נראו לי יפים במיוחד, בעיקר ציור של גאי ינאי מ- 2012, המורכב מיחידות צבע שטוחות וגיאומטריות-ברובן, מאוזנות ויציבות במֶחְבּרַן, והמעידות על קולוריזם חיוני ומשובב נפש. ציור יפה, ציינתי לעצמי, תוך שאני חוזר על השיפוט האסתטי הזה מול טבע דומם מושטח של ינאי סגל, מול מחבר מולטי-גיאומטרי וססגוני של הילה טוני נבוק, מול התבליטים הניאו-קונסטרוקטיביסטיים האפורים של דנה יואלי (שבעקבות "מנפצי האבנים" של גוסטב קורבא) ועוד. ואולם, האם היופי הזה מעניין אותי, לאמתו של דבר? האם הוא חורג מעיצובו של מרחב דקורטיבי דו-ממדי? אכן, שעה שירד המסך על התכנים הגדולים שכוננו את תחבירי המודרנה המנוכסים כאן מחדש, מה לי ולפיסת יופי? שכן, אין לי אלא לשאול את עצמי: מה מבחין את פיסות היופי הללו מסתם שמלה יפה, תסרוקת יפה, כיסא יפה וכו'?
"מודרניזם תשע"ו" מחזיר אותנו אל נוסחת היסוד הקאנטית של המודרנה: היפה בבחינת "משחק חופשי של כוחות ההכרה". הנה, לפנינו, משטח תלוי על קיר, ציור שמעורר בהכרתנו משחק עצמאי, חופשי מכל אינטרסים, תכליות ואידיאות, סמל מוסרי לחירות האדם. יפה מאד, נכון? לא בטוח: ב"תשע"ו" כלל וכלל איני קונה יותר את הסחורה הגרמנית הזו (שמאז קאנט-שילר ועד אדורנו-מארקוזה) שייחסה לחירות המשחק האסתטי מעמד גרעיני-אוטופי, לא פחות. אפילו את המהפכה העתידית הגדולה, זו שתשחרר את האדם מכבליו, מצא מרקוזה חבויה באותו "משחק חופשי" של האמנות, משחק האומר "לא" לכל כפייה. חוששני, שהאופטימיות הזו התרסקה. "המשחק החופשי" של הכרת האמן והכרת הצופה אינם כי אם משחקון פעוט, פסק-זמן של רוגע ונועם ברצף הלחצים הפרוזאיים.
אך, מה רע בכך? מדוע לא נייחס לציורי "מודרניזם תשע"ו" את סגולת הנועם שאנו מייחסים ליצירה מוזיקלית ערבה לאוזן, ומבלי שנצפה מהיצירה למסרים אידיאיים מרקיעי שחקים?! בסדר גמור: ציורי "מודרניזם תשע"ו" בהחלט ערֵבים לעין, כשם שנעימה מוזיקלית מסוימת ערֵבה לאוזן. אלא מה: אבקש להבחין בין מוזיקה, הנוטלת אותנו אל מעמקים תהומיים ואל פסגות אינסוף – המיסה בדו מינור ("הגדולה") של מוצרט, הרקוויאם של באך וכו' – לבין מוזיקה שהיא סך טלאים של תחבירי קומפוזיטורים גדולים מהעבר. זו האחרונה, מהנה ככל שתהייה, מוגבלת-בהכרח בעוצמתה.
והבעת האמן? האם לא נייחס למשחקי הצורות והדימויים הניאו-מודרניסטיים של אמני "מודרניזם תשע"ו" ערך הבעתי אישי? איני משוכנע שאני מבין את השאלה הזו, שאני עצמי שואל: מה פירוש "ערך הבעה"? האם עצם מבע אותנטי נושא עמו ערך? לא יותר מכל מבע אותנטי של תינוק, או מבע אותנטי של גילוי לב של מבוגר. ומה נושאת אליי ההבעה (הרגשית, זו המגולמת בצורות האמנותיות)? מפגש הרגשות שלי ושל האמן בבחינת פגישה חברתית אוטופית? מהטולסטויניות הזו כבר התבגרנו מזמן. שחרור הדחקות (מקתרזיס אריסטוטלי ועד לפורקן פרוידיאני)? איני מאבחן בתוכי היפעלויות כגון אלו, שעה שאני מתבונן בציורים בגלריה "רוזנבך" (או בכל גלריה עכשווית אחרת).
הניאו-מודרניסטיים שלנו, לא זו בלבד שאינם כה "ניאו", אלא שהתפרקותם מהתכנים המודרניסטיים המקוריים הותירה אותם ואותנו בחוויה אסתטית קלילה, "מוזיקת מעליות", לא הרבה יותר. ומתי כבר נצא, לעזאזל, מהדרך-הפוסט-מודרניסטית-הזו-ללא-מוצא?!
[1] מתוך דף מלווה לתערוכת "מודרניזם תשע"ו".
המחסן של גדעון עפרת 