100 שנות הדפס אמנותי בישראל

 

       100 שנות אמנות הדפס בישראל

 

 

תוכן עניינים:

 

מבוא

 

התחלות: ירושלים, 1900-1841

 

הדפסי "בצלאל": 1925-1908

 

ההדפס המודרניסטי: 1925-1923

 

ההדפס האמנותי של עולי מרכז אירופה: 1939-1933

 

הדפסי "בצלאל החדש": 1955-1935

 

פריחה מוקדמת על קרקע מערבית: שנות ה- 60

 

סדנת ההדפס ירושלים: 1974-

 

פריחה מאוחרת: עוד סדנאות הדפס בישראל

 

 

 

 

מבוא:

 

פריחת ההדפס באמנות המערבית יסודה בהמצאת הדפוס ובהתפתחות טכניקת הנייר במאות ה- 16-15, כאשר תחריטי עץ החלו להחליף את שיטת ההעתקה הידנית של הספרים, כמקובל בימי הביניים. תחיית ההומניזם הרנסנסי כבר נעזרה בחיתוכי עץ ותחריטי מתכת, לצורך הפצת הידע החזותי אודות העולם הקלאסי, ואילו אמני איטליה וגרמניה של המאות הנדונות, אלברכט דירר בראשם, הרבו לנקוט בהדפסים משני הסוגים. במאות ה- 18-17 הפך התחריט למדיום המועדף על אמנים רבים (דוגמת רמברנדט ופיראנזי), אך המצאת המזוטינטה והאקווטינטה במאה ה- 18 אפשרה הדפסת ניואנסים של אפור, כאשר אמנים דוגמת פרנציסקו גויה בספרד וויליאם בלייק באנגליה הביאו את טכניקת התחריט לשיא שלא היה כמותו. עתה, במאה ה- 19, כבר שולב הצבע בהדפסה, וטכניקות חדשות של הדפס – הדפס האבן (ליתוגרפיה) בראשן – כבשו את שדות היצירה האמנותית. אכן, המצאת הדפס האבן ב- 1798 על ידי אלואיס זנפלדר, ושכלולה בהדפסה צבעונית עשירה, אומצה על ידי הריאליסטים של "אסכולת ברביזון", האימפרסיוניסטים, הונורא דומייה (שהדפיס למעלה מ- 4000 הדפסי אבן), טולוז לוטרק, וינסנט ון-גוך, אדוארד מונק, אמיל נולדה, אודילון רדון ורבים נוספים. הולדת האמנות המודרנית, ניתן לומר, אינה נפרדת מהולדת טכניקות ההדפס החדישות.

 

פריחה מפוארת זו לא מצאה כל ביטוי בתחומי ארץ ישראל, ולו מהסיבה הפשוטה שמסורת אמנותית של ממש לא החלה כאן לפני 1906, תאריך ייסוד "בצלאל" בירושלים. עם זאת, דימויים מודפסים החלו נוצרים ביישוב היהודי בארץ עוד מאז מחצית המאה ה- 19, מה שתובע פתיחת ההיסטוריה המקומית של ההדפס בבתי הדפוס הראשונים.

 

 

התחלות: ירושלים, 1900-1841:

 

ראשיתו המוקדמת של ההדפס הישראלי במלאכת הדפוס בארץ ישראל של המאה ה- 19. אמנם, בית דפוס עברי ראשון החל פועל בצפת עוד ב- 1577, אבל היה זה ר' ישראל ב"ק – צייר, גלף, יוצק אותיות, מדפיס ועוד – שהדפיס ספרי קודש בבית דפוס שהקים בצפת ב- 1831, ואשר העביר פעילותו לירושלים ב- 1841 בעקבות הרעש שפקד את צפת ב- 1837. במשך כעשרים שנה היה ר' ישראל ב"ק המדפיס היהודי היחיד בירושלים, תוך שהתמחה בדפוס לשירות ציבור החסידים. ב- 1862 הביאו יואל משה סלומון ומיכל הכהן לירושלים ציוד לדפוס אבן והקימו בית דפוס מתחרה, ששירת בעיקר את צרכי קהל הפרושים. לימים, לקראת סוף המאה ה- 19, הוקמו עוד בתי דפוס בירושלים, הידועים שבהם של ר' אברהם משה לונץ והאחים מונזון.

 

בכל בתי הדפוס הללו הודפסו, לצד ספרי קודש (שעריהם עוטרו, לא אחת, בקישוטים צמחיים), גם כתוּבות, "מזרח", "שיוויתי", קמֵעות וכו', רבים מהם נושאים דימויים "איקוניים" של "המקומות הקדושים" (קבר רחל, מערכת המכפלה, קבר מאיר בעל הנס וכו'), "מקום המקדש" בראשם: תמונה פרימיטיביסטית, נאיבית ושטוחה של הכותל המערבי, כארבעה ברושים מעליו, בנייני "מדרש שלמה" מימין, כיפת הסלע משמאל, הר הזיתים ברקע. בשער "ספר מועדי ה' וקרואי מועד", שהודפס ב- 1843 בדפוס ישראל ב"ק בירושלים, הופיע לראשונה תיאור מקום המקדש בחיתוך עץ. הגלופות של דימויי המקומות הקדושים וכל השאר נעשו בטכניקת פיתוח העץ או המתכת, ולעתים עברו ממדפיס למדפיס. ישראל ב"ק גלפם במו ידיו, כשם ששלמה סלומון הצעיר, נכדו של יואל משה, הכין את הגלופות לדפוס של אביו. לטענת חביבה פלד,

"דומה שמודל אחד משמש את שני אמני הגלופות. אך, בעוד שאצל ב"ק התיאור גס וסכמאטי, נוקשה ומסתפק בייצוג המקום – הסמל, אצל סלומון התיאור עדין ומפורט יותר, ומשטח הגלופה הרקוע מקווקו – לביטוי אווירת המקום."[1]

 

הדפס אבן משמעותי ראשון בארץ ישראל – "שושנתא" שמה – נוצר ב- 1862 בדפוס האבן של יואל משה סלומון ומיכל הכהן (ששָבו ארצה באותה שנה מהשתלמות במלאכת דפוס האבן בקניגסברג. עתה הם גם פרסמו חוברת בשם "מזבח אבנים", שנושאה הכשרת אבנים לדפוס). ה"שושנתא" הייתה הדפס דמוי שושנה, שנועד לקיפול למשולשים, ובו שובצו בשני מעגלים פנימיים 16 דימויים נאיביים של חורבות המקומות היהודיים הקדושים, קברים בעיקר – יד אבשלום, הכותל המערבי וכו'.

 

"דפוס מונזון", שנוסד על ידי ר' אברהם לייב מונזון ואחיו, המשיך לשאת את לפיד הדפס האבן בארץ ישראל. ב- 1894, מששבו האחים מונזון מפרנקפורט, בה למדו במשך ארבע שנים את טכניקת דפוס האבן, הם הקימו בית דפוס ליתוגרפי בעיר העתיקה שבירושלים. פה הדפיסו גם הדפסי אבן של אמנים מקומיים, דוגמת ר' משה בן יצחק מזרחי שאה (שנודע בהדפסי עקידת יצחק שלו) או מאיר רוזין (שעיצב, בין השאר, קובץ גלויות – "מזכרת מירושלים" עם תמונות ערים, מושבות הבארון ומקומות קדושים). אך, ב"דפוס מונזון" הודפסו גם צילומים, כגון צילומי הר הבית, מתפללים ועוד. לאורך העשורים המוקדמים של המאה העשרים, הודפסו בבית הדפוס (שימשיך לפעול בתל-ארזה עד לסגירתו ב- 1992) תוויות מסחריות רבות, גלויות, כרטיסי ברכה, "מזרח", כרזות קולנוע ועוד – מרביתם כהדפסי אבן צבעוניים.[2] בין השאר, הודפס פה הדפס אבן לפי הציור "על נהרות בבל", ציורו הנודע של אדוארד בנדמן מ- 1832. ב- 1937 הודפסה ב"דפוס מונזון" הכרזה המונו-כרומית בדפוס אבן, "לקראת שבת" (עוצבה ב- 1916 על ידי רפאל אברהם שלם, הקרוי "רא"ש, שלמד ב"אליאנס" ועבד ב"בצלאל").

 

 

 

 

 

הדפסי "בצלאל", 1925-1908:

 

ייסוד "בצלאל" בירושלים ב- 1906 בידי בוריס ש"ץ נשא עמו תנופה מקומית למדיום ההדפס, הגם שהסגנון הוגבל לאותה תערובת המוכרת כ"סגנון בצלאל". תחילה, בלטה תרומתו של אפרים משה ליליין (1925-1874), מי שאמנם לא הורה במוסד ושהה בירושלים אך לתקופות קצרות, אך מי שנמנה בברלין על מייסדי "בצלאל" והותיר השפעתו האמנותית העזה על מורים ותלמידים כאחד. קטלוג יצירת ליליין (גלריה מיכאל האסנקלוור, מינכן, 2004) מונה 81 תחריטים שנוצרו בידי ליליין בין 1910 ועד 1922, הגם שמוכרים לנו תחריטים נוספים שיצר ליליין משנת 1908 ועד סמוך למותו ב- 1925.[3]

 

ליליין, שהדפיס את תחריטיו במכבש שבביתו הברלינאי ( שניים מתחריטיו, האחד מ- 1912 והאחר מ- 1923, מייצגים אותו בריאליזם במהלך הדפסה ליד המכבש), שילב מאז ראשית דרכו סגנון ריאליסטי אקדמי (דיוקנאות יהודים בגליציה ובגרמניה, דיוקנאות בני משפחתו ועוד) וסגנון יוגנדשטיל המאחד אידיאליזם ואוריינטליזם ("יהודי חורש", 1908; "הכותל המערבי", 1908; "אקס-ליבריס", 1909; "על נהרות בבל", 1910, וכו'). פעמים רבות יצר ליליין תחריטים תצריביים בהתבסס על צילומים של טיפוסים ואתרים ארצישראליים שצילם במצלמתו:

"עבודתו של ליליין במדיום התצריב עומדת בסימן אותנטיות או דיוק טופוגרפיים ואתנוגרפיים. מבחינה זו, לא ניתן לדון בתצריבים של ליליין בנפרד מפעילות חשובה אחרת […] הצילום היה לחלק בלתי נפרד ממטענו בנסיעותיו לארץ-ישראל […]. רבים מן הצילומים שימשו בצורה נאמנה וישירה כבסיס לתצריבים."[4]

 

אך, האמת היא, שהשפעתו הרבה של ליליין ב"בצלאל" הייתה בתחום סגנונו היוגנדשטילי הדקורטיבי ולא במדיום בו עסק. העובדה היא, שהתחריט לא נכח ב"בצלאל" עד שנות העשרים וקדם לו הדפס האבן, שראשיתו ה"בצלאלית" ב- 1909, עם הקמת מחלקה להדפס-אבן בראשות אברהם גרשוביץ-גרשוני. סביר להניח, שעתה גם נרכש מכבש ל"בצלאל" ובאמצעותו הודפסו הדפסי האבן של גרשוביץ, שמואל בן-דוד ויעקב שטארק – כולן דיוקנאות אקדמיים ומונו-כרומיים של יהודים ויהודיות מזרחיים מירושלים. ב"לוח ארץ ישראל", שבעריכת אברהם משה לונץ משנת תר"ע (1910), מצוינת בין מחלקות המוסד גם "עבודת ליתוגרפיה". ובמודעת מכירות שפרסם "בצלאל" באותו לוח ובאותה שנה צוינה גם "ליתוגרפיה בתור מלאכה אמנותית: טיפוסים, תמונות הארץ וכו' מפראנק 1 עד 3 פראנקים".[5] באותו הקשר, יצוינו מספר הדפסי אבן צבעוניים שעיצב שמואל חרובי בסדנת הגרפיקה של "בצלאל" (במהלך שנות לימודיו במוסד, 1917-1914), ובמרכזם דוגמאות "לוטו" ופרחים.

 

אך, מפנה של ממש בתחום הדפס האבן אירע ב"בצלאל" רק ב- 1921, משנסע אבל פאן (1964-1883) לשלושה חודשים לווינה, בברכת בוריס ש"ץ, ורכש שם ציוד להתקנת הדפסי אבן, שבאמצעותו הדפיס פאן את ציורי התנ"ך הפופולאריים שלו:

"ציוד הדפוס שרכש פאן בווינה נועד בין השאר לספק תעסוקה לאנשי ירושלים, ואכן לימים שימש את 'החברה הארצישראלית להוצאות אמנותיות בע"מ, ירושלים', מיסודו של פאן, שהוציאה לאור, בתחילה בחסות 'בצלאל' ואחר באופן עצמאי, את אלבומי התנ"ך שלו והדפסים אחרים של יצירותיו. 300 אבני הליתוגרפיה, שנחצבו לפי הוראותיו של פאן מסלעי ירושלים, משמשות את תלמידי האקדמיה 'בצלאל' עד עצם היום הזה."[6]

 

הדפסי התנ"ך של פאן שילבו נטייה אוריינטליסטית וזיקה לחיתוכי עץ יפניים (פאן הפנים את אלו עוד מאז ימי המוקדמים בפאריז, 1912-1910), ביחד עם תפיסת אור סימבוליסטית קורנת-זוהר, עם ארוס ועם דגש על ייצוג תיאטרלי ו"אותנטי" (בפרטי הביגוד והתכשיטים המזרחיים) של הנערות בתפקיד האימהות התנ"כיות ושל ישישים מונומנטאליים ועתירי שיער (משה, בראשם). תודגש המונו-כרומיות היחסית של הדפסי אבן אלה.

 

שניים מתלמידיו של פאן ב"בצלאל" שלפני מלחמת העולם הראשונה – נחום גוטמן וישראל הירשפלד – נסעו בתחילת שנות העשרים לווינה, ל"קונסט-גווֶרבֶה-שולֶה" (בית הספר לאמנות ואומנות) ללמוד את רזי הדפס האבן. גוטמן יצר כאן ב- 1920 את דפדפת הדפסי האבן בשחור-לבן, "משוט בארץ" (בהסתמך על רישומי נוף ואדם שהביא עמו מהארץ), זו אשר תודפס מחדש בחלקה (עשרה הדפסים) ב- 1978 כתחריטים ב"סדנת ההדפס ירושלים".[7] ההדפסים – דוגמת "כפר בהרים" – מסגירים שפה אימפרסיוניסטית הרגישה לאור הארצישראלי החריף. באשר לישראל הירשפלד, עם שובו מווינה, במטרה לשמש כמורה ליתוגרפיה ב"בצלאל", נכשל המשא-ומתן בינו לבין בוריס ש"ץ (שניאות להעניק להרשפלד "עשרה זהובים", לא יותר). הרשפלד פרש מהמקצוע ועד סוף ימיו שימש כפקיד ב"משען". חוברת קטנה בכתב ידו ובה תורת דפוס האבן על פרטיה וסודותיה, תשמש לימים (בסוף שנות החמישים) תמריץ וסעד ליצירת הדפסי האבן בידי דוד בן-שאול (שהירשפלד היה חותנו מנישואיו הראשונים), אשר עליהם עוד נעמוד בהמשך.

 

"בצלאל" של שנות העשרים ידע אפוא פריחה יחסי בתחומי אמנות ההדפס. אלו הן השנים בהן כמה ממורי המוסד יצרו תחריטים [בעיקר, יעקב אייזנברג (1966-1897), שעיצב תחריטים יבשים זעירים בשחור לבן של דיוקנאות מזרחיים, רועה צאן ערבי וכו', לעתים צבועים באקוורל. את מכבש התחריטים הקטן שלו הביא אייזנברג מווינה, בה שהה בין 1922-1921[8]] והדפסי אבן. זאב רבן (1970-1890) ומאיר גור-אריה (1951-1891), שפעלו יחד ב"בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית" (שהיה ממוקם בבתי "בצלאל"), הדפיסו את הדפסי האבן הצבעוניים שלהם ב"דפוס גרפיקה", אותו ייסדו והפעילו ב"בצלאל" בין 1929-1923. הדפסי האבן של רבן – תוויות מסחריות ("תפוזי לורד, יפו", 1925), כרזות לא גדולות ("בוא וראה את הארץ", 1929), לוחות שנה (לקק"ל, למשל) וכו' – אופיינו באוריינטליזם עז המשולב במוטיבים חלוציים, אף כי בעושר צבעוני מוגבל לניגודים בסיסיים. כך, משביקש רבן להדפיס בדפוס-אבן כרזה בגדול גיליון שלם, "Come to Palestine" (1929), על שפע גווניה (כולל זהב) – הוא נאלץ לבצע זאת בפראג.

 

מאיר גור-אריה התנסה לאורך שנים במדיומים שונים של הדפס – מתחריט יבש (נופי ירושלים, "סוללי כביש", "בוני נמל תל אביב", "קבצניות ערביות", "יהודי מזרחי ישיש ליד מגדל דוד" וכו'), דרך הדפסי אבן של גלויות בשחור-לבן ובצבע (טיפוסי עדות. גם את צלליותיו הידועות, כולל סדרת "החלוצים" מ- 1924, הדפיס בדפוס-אבן) ועד חיתוכי קרטון והדפסות סטנסיל צבעוניות על עץ זית וקטיפה. על פי רוב, הדפסיו של גור-אריה שמרו על ארשת אקדמית, אך בחלקם הוכיחו זיקה "יפנית", בחלקה יוגנדשטילית (צלליות ספר "בראשית", 1934) ובחלקה סינתטיסטית בתפיסת משטחי הצבע והקונטור.[9] מאיר גור-אריה למד את טכניקת התחריט אצל הרמן שטרוק (עם עלייתו ארצה ב- 1922), ובסמוך לכך, רכש מכבש להדפסת תחריטיו. על פעילותו הגראפית בתחום ההדפס העיד בנו:

"ברוך כישרון העביר ידע זה לתלמידיו שבאו מכל קצות הארץ והגולה ואשר התעניינו במקצוע ואז, כשדָלים היו האמצעים והן החומרים, הכין אבי, במו ידיו, את החומרים ובנה את המכבש. הוא עשה ימים כלילות בחיפושים אחרי הנייר המיוחד, הצבעים והלכות שיתאימו לכל שיטה ולביצועה ולכל הטכניקות המרובות בשטח הגרפיקה…"[10]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ההדפס המודרניסטי 1925-1923:

 

אמנות האוונגרד האירופאית של תחילת המאה ה- 20 מצאה בהדפס כר חשוב ליצירה. אין להפריד בין הפריצה האקספרסיוניסטית בגרמניה של 1910-1906 לבין תחיית חיתוך העץ על ידי לודוויג קירשנר וחבריו מקבוצת "הגשר", או קנדינסקי של "הפרש הכחול" (1914-1910), כשם שאין לדעת את מהפכת ה"דאדא" לעומקה ללא חיתוכי העץ והלינוליאום של חברי הקבוצה. בהתאם, הקונסטרוקטיביזם הרוסי, לבד מזיקתו ה"פרימיטיביסטית" ללובוק – חיתוך העץ העממי הרוסי – נקט רבות בהדפסי אבן (מיכאיל לריונוב ונטליה גונצ'רובה, יותר מכל), שלא לציין את הכרזות הקונסטרוקטיביסטיות הרבות שהודפסו בטכניקות חדישות (כולל פוטומונטאז'). וכלום נוכל להכיר את הסוריאליזם לעומקו ללא הדפסי האבן והתחריטים של מקס ארנסט, למשל?

 

רקע קצר זה עשוי להבהיר את פשר הידרשותם של אמני המודרנה הארצישראליים משנות העשרים למדיום של ההדפס. המרידה האמנותית המודרניסטית בארץ ישראל כוונה כנגד "בצלאל" והיא התרחשה בעיקרה בתל אביב (שנוסדה ב- 1909). הגם שמרידה זו אופיינה באקלקטיות של איזמים שונים שהגיעו ארצה על גבי ספינות המהגרים מארצות אירופה השונות, בתחומי ההדפס האמנותי שמרה המרידה על אופי אקספרסיוניסטי בעיקרו, ששורשיו עוד בהדפסים בסגנון זה קודם להגירה לארץ ישראל (וראו, לדוגמא, חיתוך עץ אקספרסיוניסטי של "סנדלרים", שיצר מרסל ינקו ברומניה, ככל הנראה בסביבות 1920). בתחום זה בלט, משכמו ומעלה, ראובן רובין (1974-1893), שהדפיס בתל אביב (דפוס "הפועל הצעיר") ב- 1923 את סדרת תריסר חיתוכי העץ שלו, "מבקשי אלוהים", אשר יש רואים בה את ראשית הפריצה המודרניסטית באמנות הישראלית.

 

לא מכבר, הגיע ראובן ארצה מרומניה, מקום בו היה שותף למהפכה האוונגרדית-יהודית, שהתרחשה בין קייב-ורשה-צ'רנוביץ. בהקשר זה, הכיר את חיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים שפרסם מארֶק שוורץ בחוברות "אלבטרוס" שנערכו בוורשה ב- 1922 בידי אורי צבי גרינברג. אין ספק, שגם הכיר את חיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים האפוקליפטיים של יעקב שטיינהרדט (שעודנו בברלין), עליהם נרחיב בפרק הבא. כך או אחרת, עתה, אימץ ראובן את ניגודי השחור-לבן הדרמטיים ביותר, המשולבים בפרימיטיביזם שברוח האקספרסיוניזם הגרמני של קבוצת "הגשר" (לודוויג קירשנר וכו'). במבוא שיכתוב חיים גמזו למהדורה מחודשת של "מבקשי אלוהים" (גלריה "בינט", ירושלים, 1966), הוא יציין את "אווירת התפילה" של חיתוכי העץ. התנגשויות השחור-לבן מסמלות את העימות בין "חשכת" המסורת היהודית של העיירה היהודית לבין "אור" האידיאל החדש של היהודי החדש בארצו. נאיביות מתיילדת נוסח אנרי רוסו (כגון, בתמונת המשפחה הנחה), פרימיטיביזם ניאו-ביזנטי (כגון, בהטיית הראש של הדיוקן העצמי), שמץ קוביזם (באותו דיוקן עצמי) – פגשו כולם בשניות של טרגיות אקספרסיוניסטית ושל ישועה משיחית: תמונת המרקדים במירון מבטאת מחול לילי של יראה ואימה, לא פחות מאשר ריקוד שמחה חסידי. בהדפס " נביא במדבר", דמות מונומנטאלית צומחת אל על מול ירח. הדמות משיחית – ספק תימני בפאות ספק ישו, ספק צלוב ספק יהודי הפורש כפיו בתפילה (כתם מיסטי על מצחו – קין? הגולם? – ידו האחת מקוללת בשחור, שנייה מטוהרת בלבן).

 

בחיתוכי העץ של סדרת "מבקשי אלוהים" האפוקליפטיות גוברת על האידיליה המוכרת לנו מציורי השמן של ראובן רובין דאז. אלא, שהמוות הוא אך עילה לתחייה ברוח האופטימיות הלאומית של ימי עלייה שלישית:

"חיתוכי עץ אלה מעידים על הלך נפש מוגדר, שמילא בעצם את עולם התחייה הלאומית […] הרעיון המרכזי בתחייה הלאומית לדורותיה היה הרעיון המשיחי כרעיון הדומיננטי, ובקשת אלוהים באותו פרק זמן ביטאה את הכמיהה הנפשית לגאולת הפרט והעם."[11]

 

ראובן של "מבקשי אלוהים" עודנו בתקופתו ה"דתית" ויונק מתודעה יהודית ונוצרית גם יחד: חיתוך העץ של "התפילה על ההר" מתקשר ל"הדרשה על ההר" שנשא ישו ("מתי", פרק ה'), בה בשעה שמתקשר לעליית משה על הר סיני. חיתוך העץ של המשפחה הנחה עשוי להיראות כייצוג של משפחה ערבית הנחה ליד חמורה, אך גם כמשפחה הקדושה הנמלטת מצרימה מפני זעמו של הורדוס. דמותו של "הנביא מדבר" היא זו של משה (השוו אותה לחיתוך העץ "הסנה הבוער"), אך רמזי ה"סטיגמטה" בידיה מחברים אותה לצלוב. גם הפסטוראלה של הכבשים ברקע היא עדרו של משה, בה במידה שמעלה בתודעתנו את "שה האלוהים" הישועי. הנביא במדבר, הצלוב המעונה, האיש המקולל, החלוץ ורועה הצאן אינם אלא איש אחד – ראובן הוא עצמו. זהו הדימוי העצמי של האמן הסובל, הנביא, הבודד, איש הטבע ואיש האלוהים. תפיסה סימבוליסטית ידועה, שראובן המוקדם אימצה, לא במעט, מציוריו של פרדיננד הודלר, השוויצרי.

 

אפשר, שחיתוך העץ, "קידוש לבנה", הוא החשוב שבסדרת "מבקשי אלוהים": העיירה היהודית מימין, אוהלי החלוצים משמאל (עם עלם ועלמה הניצבים עירומים וחבוקים, גבם אלינו) וסירה בים סוער ברקע עליון. יחסי גולה וארץ ישראל הם יחסים בין עבר להווה, בין מסורת לבין התחדשות, בין דתיות רוחנית לבין עשייה ארוטית גופנית. מעשה העלייה, לרקע פולחן הלבנה וסערת הגלים, כמעשה התחדשות, לידה מחדש, טקס חניכה המזווג אימה וכוח חיים.

 

באותה שנה בה יצר ראובן בתל אביב את "מבקשי אלוהים", יצר נחום גוטמן (1980—1898) בברלין את סדרת שבעה תחריטיו היבשים לספר "איוב". תלמיד "בצלאל" לשעבר, השוהה באירופה בין 1925-1920, מתחיל לעבור באותה עת מהפך מודרניסטי שיחזירו ארצה אל חיק המורדים ב"בצלאל", ועתה הוא נתון להשפעת האקספרסיוניזם הגרמני שברוח הקו הרוטט של אוסקר קוקושקה, המקאבריות של אלפרד קובין הסימבוליסט ו/או הדפורמציות הטרגיות שברוח חיתוכי העץ והתחריטים של יעקב שטיינהרדט הברלינאי. דמויות גותיות דקיקות, חולניות, מעוותות-גוף ותנועת קו נעדרת מנוח – האפיונים הללו מגדירים את שפת תחריטיו הקטנים של גוטמן. דמות איוב, נזכור, הייתה מגיבורות קבוצת ה"פאתטיקר" האקספרסיוניסטית-גרמנית (שטיינהרדט, ריכרד ינתור, לודוויג מיידנר, 1913-1912), לצד דמויות ישו, קין, מפיסטו ושאר מעונים. אין ספק, שגוטמן הצעיר היה נתון לרושם העז של אמני הגרפיקה מקבוצת ה"סצסיון" הברלינאית של ראשית המאה העשרים, שנודעו בשילוב בין אקספרסיוניזם וסימבוליזם אילוסטרטיבי.

 

רוח הפואמה האקספרסיוניסטית של אברהם שלונסקי, "דווי" (1923), על דמותו המיוסרת של איוב המככבת בה, מרחפת על סדרת "איוב" של גוטמן.[12] האמן בחר להציג בתחריטיו את הקללה והסבל של איוב, תוך שנמנע מהצגת הגמול של האחרית הטובה. התחריטים "אווריריים": העמדת איוב, רעיו וכל השאר לרקע שממה מדברית היא הצבעה קיומית ותיאולוגית על בדידותו של האדם במרחבי הריק. ארבעה מתוך שבעת התחריטים הוקדשו למבשרי העונשים הנוראיים שהמיט הקב"ה על משפחת איוב, בעוד בשלושה הנותרים יוצג איוב המתייסר ברזונו ובשחינו נוכח רעיו הדוממים ומול הישימון השותק. בעיזבונו של גוטמן איתרנו לוח תחריט שמיני (שלא הודפס במקור): איוב שרוע פרקדן, ראשו בקרקע, בר-מינן לכל דבר, לידו שלושת רעיו בישיבת אבל. ברקע הרחוק – העיר עוץ, עיר מזרחית; בתווך, דמויות זעירות טרודות בעבודת אדמה ומרעה. בבחינת "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

 

כשהוא כבר יושב בתל אביב, יצר נחום גוטמן ב- 1929 את סדרת תחריטיו לספר "יונה" (שהודפסו בפאריז). השפה עודנה אקספרסיוניסטית, גם אם דמות יונה עגלגלה בהשוואה לאיוב הכחוש וגם אם המֶחבר דחוס לעומת הריק של הסדרה הקודמת. בכל אופן, האמן עודנו נמשך אל דמות הנביא המנבא חורבן לנינווה, שהוא גם הנביא הנרדף והמעונה (יונה המושלך מהספינה, יונה בבטן הדג, יונה והקיקיון הנובל). תחריטיו הבאים של גוטמן נוצרו ב- 1931 והם כבר עמדו בעיקר בסימן הגוטמני המוכר והפופולארי יותר של פולקלור ערבי חייכני ביפו, או האקזוטיקה המאגית של הווי יהודי-דתי בטבריה ובצפת.

 

המודרניזם הארצישראלי נתן אותותיו גם בסדרת אחד עשר חיתוכי עץ בנושא "יפו", שיצר ישראל פלדי (פלדמן) בתל אביב ב- 1925. פלדי, ששב ארצה ב- 1921, בין השאר לאחר שלוש שנות לימוד גרפיקה במינכן (1914-1911), נשא עמו תודעה של חיתוך העץ האקספרסיוניסטי הגרמני. עתה יצר קומץ חיתוכי עץ (ניגודי אור-צל דרמטיים, נפחי גוף מוגזמים) על נושא תנ"כי, דוגמת משה הישיש, היושב עם מטהו על הר נבו (אוסף עופר לוין, ירושלים). אך, בעיקר שקד פלדי על חיתוכי העץ של נופי יפו וסביבותיה – נווה צדק, הדרך למקווה-ישראל וכו' – תוך שהתמקד במגדל השעון היפואי, השוק, עציץ בחלון, ועוד. הפורמט הזעיר של ההדפסים הקנה להם מימד אינטימי, שנתמך על ידי אווירה מתיילדת-משהו בעיצוב הצורות (השפעת ציורי ראובן?). פלדי ויתר על פרטים ריאליסטיים, התרכז במשחקי אור-צל, אך ללא כבדות אפוקליפטית-טראגית, כי אם יותר ברוח קלילה. פלדי אף נמנע מדפורמציות אקספרסיוניסטיות מופרזות, ולמונומנטאליות של האדם נוסח רובין, או נוסח משה שלו עצמו, הוא ענה עתה בריבוי זערורי של דמויות השוק (ראו חיתוך העץ, "סוק אל דיר") והקטנה "צעצועית" כמעט של המושאים. בה בעת, הפרימיטיביזם והנאיביות האופייניים לציור הארצישראלי המודרניסטי נוכחים בחיתוכים, כגון בעיוות התיאטרלי-משהו של העציץ האקזוטי על המרפסת (אורנמנטיקה של הסורגים פוגשת פה בדקורטיביות של מפת-השולחן) והבתים ה"מעוותים" בליריות על שפת הים.

 

ב- 1924, לאחר פרק טראומטי של חיים חלוציים בביתניה-עלית, מעוזה של העלייה השלישית, שב אריה אלואיל (1967-1901) לווינה ויצר שם סדרת שמונה הדפסי אבן בשחור-לבן, תחת הכותרת הארמית "טורא אפורה" (ההר האפור). בשפה אקספרסיוניסטית קטסטרופלית ואלגית כאחת, ייצג אלואיל דמויות אלגוריות במצבים מטאפוריים החוברים ל –

"…הצטברות רגשית המתעצמת למחאה קשה. הוא מתחיל מהיניקה האוהבת של האם העומדת גלוית עיניים, מגוננת על התינוק ברוך בתוך סערות הימים, בגיא ההפיכה […]. זו אותה אם צעירה, המסמלת את הארץ החדשה, הנותנת לבנה את פרח החיים, את תקוות הזריחה, את הבטחת הצמיחה. אולם גיבור הסדרה – הצייר עצמו או דמות סמלית של חלוץ – מופיע כצעיר מבודד הנתון בסערת ההתבגרות, על רקע נוף אורבאני, ונודר את נדרו לקחת את מטה הנדודים ולצאת לדרך. הוא הממונה על הדלקת פנסי הדרך, על רקע ההרס והחורבן שמסביבו. המפגש הסוער שלו עם בני גילו הוא בריקוד הסוחף, המעגלי, המתפלל שסובב סביב סוד המרד והתוגה. זהו, למעשה, רומאן-התבגרות מצויר המתאר מסע אישי לקראת המוות."[13]

 

בהתאם, בין הדפסי האבן של "טורא אפורה" תמונת בית קברות לעת ליל עם דמותו של חלוץ עירום המקיא את נשמתו.

 

מאוחר יותר, לאחר ששב והשתקע בארץ ישראל ב- 1926, אימץ אלואיל עמדה לאומית גאה, ובחמישה ספרים שפרסם במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה הדפיס חיתוכי לינוליאום שבסימן פאתוס לאומי גואה.[14] בהתייחס להדפסיו בספרי "היהודי האלמוני" (1939), "מתור הארץ" (1939), "רות" (1939), "עמוס" (1940), "אסתר" (1942) ו"איכה" (1943), כתב אלואיל:

"הדמויות הושבתי במעוננו, והאנשים הם אחינו, הורינו, בנינו. 'אם יתקע שופר בעיר' הרי זה צופר של אזעקה. וביום גמור הספר 'עמוס' נפלו פצצות ראשונות מאווירונים איטלקיים על ביתנו וניצלנו. 'ואם יעלו השמים משם אורידם' – הרי מדובר באווירונים, ו'חרוצות ברזל', אני יודע – טנקים. מרדכי היהודי הוא מנהיג ומצביא אשר הציל את עמו בכוח הזרוע. ספר 'איכה' הוא בן זמננו. עשיתי ספר ציורי לינול, 'היהודי האלמוני', בו ניתנו חיי חלוץ, ובספר 'מתור הארץ' משהו מרישומי מעל פני אדמתנו."[15]

 

בחיתוכי הלינוליאום המאיירים את מגילות "אסתר" ו"עמוס" תיאר אלואיל את תלאות העם היהודי בשואה, ואפילו בין הדמויות של מגילת "אסתר" שילב פרטיזנים ולוחמים מהפלמ"ח וההגנה. הדפסי הלינוליאום של אלואיל דוחסים בצפיפות דימויים אקספרסיוניסטיים פרימיטיביסטיים, שבמרכזם פיגורות סמליות המייצגות את ה"צוררים" כמפלצות דמוניות, את הקורבנות היהודיים כמוכי גורל טראגי ואת הלוחמים העבריים כהרואיים. רקע ודמויות אוחדו בריבוי כהה של חריטות ודימויים פרטניים. היסטוריה ומיתוס חָברו יחד בהדפסים המשלבים ייאוש ואידיליה של חלום ההתחדשות הלאומית.

 

תמונת ההדפס המודרניסטי בארץ ישראל לא תהא שלמה מבלי אזכור מספר הדפסי אבן צבעוניים שיצר אריה אל-חנני (ספוז'ניקוב) (1985-1898) בתל אביב במחצית שנות העשרים. ב- 1922 עלה האמן ארצה מחארקוב, אוקראינה, בה היה שותף לציור כרזות תעמולה ברוח המהפכה הבולשביקית. בארץ (תחילה, בתל אביב ולאחר מכן בירושלים) התקרב אל-חנני לאוריינטליזם האקזוטי שבנוסח ראובן רובין, תוך שמיזג את זיקותיו הקונסטרקוטיביסטיות ביחד עם תיאטרליות החייבת לתפאורות שעיצב.

"ב- 1930 יצר את הגדת-הפסח המצוירת הראשונה שהודפסה בארץ (הדפס אבן, דפוס ליפשיץ, ירושלים/ג.ע). כמו כן עיצב כרזות רבות למוסדות ולארגונים שונים. סדרת כרזות שעיצב באמצע שנות העשרים עבור מחלקת המסחר-והתעשייה של ההסתדרות כאילו נלקחו מן הציורים, הן עדיין לא 'פלקטיות', אף כי הנושאים הם תעמולתיים."[16]

 

התבוננות בכרזות דפוס האבן של אל-חנני משנת 1925 (אלה הודפסו בדפוס "גרפיקה", ירושלים) מפגיש אותנו עם הדפסים גדולי מידות ("בַקֵר בתערוכה הארץ-ישראלית", 69X94.5 ס"מ), שצבעוניותם הפסטלית מוגבלת, והם משלבים אידיאליזם חלוצי בתצורות פיגורטיביות וקונסטרוקטיביסטיות-כלשהן: כרזת התערוכה המוזכרת (שנוצרה בהקשר לקונגרס הציוני ה- 14 בווינה) מייצגת חלוץ אשכנזי (זקן, צדודית אף "שֶמי") ותימני בפאות (בחלוק ותרבוש מסורתיים) נושאים יחדיו את אשכול הענבים של ה"מרגלים", לרקע עץ בננה, עץ פרי הדר, מגדל שמירה. בקדמת הכרזה – כלי עבודה ורימון. כרזת הדייג העברי ("הַשקיע את הונך בתעשיית דיוג, גידול דגים ושימור דגים בארץ ישראל") מייצגת מעגל של דייגים עבריים חסונים (קסקטים ושאר כובעים לראשיהם, שריריהם מודגשים) הפורשים רשתם בתנופת-עזוז, כבמחול, כנגד מעגלים קונצנטריים של ים ודגה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ההדפס האמנותי של עולי מרכז אירופה, 1939-1933:

 

התרומה המשמעותית ביותר להדפס האמנותי הארצישראלי במחצית הראשונה של המאה העשרים באה מקרב עולי גרמניה ומרכז אירופה, אותם פליטים שנסו ארצה במהלך "עלייה חמישית" מאימת הפאשיזם העולה. עתה הגיעו אמנים רבים, הנושאים עמם מיומנות ומסורת החייבת למהפכת הגרפיקה הגרמנית שמאז תחילת המאה ה- 20, ובראשה האקספרסיוניזם שבמסורת חיתוכי העץ מדרזדן ומינכן. ברם, קודם להצגת תרומתם של אמנים אלה, תצוין השפעתו של אמן, ששפתו האמנותית הייתה ריאליסטית דווקא, אך מעמדו המרכזי כמורה לטכניקות ההדפס וכדמות ציבורית במחנה הציוני – מצדיק את קדימותו. הכוונה היא להרמן שטרוק (1940-1876), מי שפעל בברלין ועלה ארצה לחיפה ב- 1923.

 

שטרוק נחשב בגרמניה כדמות חשובה בעולם היצירה הגראפית. ספרו "אמנות התחריט", שראה אור ב- 1908 בהוצאת פאול קאסירר, הפך לספר לימוד יסודי בתחום, בה במידה שהורה בברלין את טכניקות ההדפס למיניהן לאמנים חשובים, החל במארק שאגאל, מקס ליברמן ולוביס קורינת וכלֵה ביעקב שטיינהרדט ויוסף בודקו.

 

יליד 1876, הרמן שטרוק למד בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין והתמחה בתחריט אצל הנס מאייר ומקס קונר (Koner). תחריטיו המשמעותיים הראשונים מ- 1902-1900 ייצגו בריאליזם דקדקני דיוקנאות זקנים (בהם, ראשי איכרים הולנדיים) עתירי העמקה פסיכולוגית והצללות כהות בקווקווים צפופים. באותה עת התקרב שטרוק לריאליסטן היהודי מהאג, יוסף ישראל, וב- 1907 אף יצר במחט יבשה ובשעווה רכה תחריט גדול לפי ציורו הנודע של ישראלס, "בן לעם עתיק-יומין". אך, התקרבות למקס ליברמן ול"סצסיון" הברלינאי העצימה את האימפרסיוניזם בתחריטי שטרוק, שהפכו שטופי אור וייצגו נופים גרמניים ואחרים (מסע לארץ ישראל, 1903), הנצפים ממרחק. ב- 1903 עשה שטרוק שם לעצמו במחנה הציוני בזכות דיוקן הרצל בצדודית, תחריט שעוצב עדיין בשפתו המוקדמת (את זו תגלו עדיין ב- 1906 בתחריט דיוקן הנריק איבסן). אך, דיוקנאותיו האחרים בתחריטים מ- 1903 (הרמן כהן, אברהם ברלינר ואחרים) כבר ייצגו את הדמויות בריאליזם על רקע לבן, תוך ששומרים על הדרת הכבוד של המיוצג. באותה עת, כבר צרף שטרוק לחתימתו על התחריטים צורת מגן-דוד, ביטוי לציוניותו.

 

במהלך מלחמת העולם הראשונה היה שטרוק ממונה על עניינים יהודיים ב"חבל המושב" וכך הכיר מקרוב את יהודי ה"מזרח". עתה התמחה בדפוס אבן, ולצד שורה ארוכה של הדפסי אבן בנושאי חיילים, חורבות, עמדות, שבויי מלחמה וכו', ייצג נופים ודמויות יהודים מווילנה, ביאליסטוק, קובנו ועוד. ב- 1920 ראה אור הספר "יהודי המזרח", עם טקסט של ארנולד צווייג והדפסי אבן של שטרוק. ב- 1923 הופיעה הפואמה של זלמן שניאור, "וילנה", מאוירת בהדפסי אבן של שטרוק.

 

התיישבותו של שטרוק בחיפה ב- 1922 היוותה אירוע ארצישראלי של ממש. הבית האוריינטליסטי שבנה על הכרמל (ארכיטקט: אלכסנדר ברוואלד) שימש גם כבית ספר להוראת מלאכות ההדפס, שלמדו בו אמנים צעירים, בהם צבי גלי-גולדשטיין (שיצר חיתוכי עץ של "פרחים", "צבר", "גמל", "עז", "איש עם כובע", ועוד), יוסף אריך, ערי גלאס, בן-אורי ועוד.[17] מגג ביתו ומסביבות חיפה עיצב שטרוק תחריטים והדפסי אבן רבים של נופי דקלים ומפרץ חיפה. פעילותו הציבורית במסגרת תנועת "מזרחי" הביאה אותו תכופות לירושלים וכאן הרבה לרשום את גגות העיר העתיקה, מראה הר הבית, מבנים בולטים אחרים בעיר, דמויות מזרחיות – יהודיות וערביות, ועוד – ואת כל אלה הדפיס בביתו שבחיפה כתחריטים והדפסי אבן.[18] הדפסיו של שטרוק הצטיינו לאורכם בריאליזם מתון, בשלווה ובצניעות.[19] במסגרת פעילותו הציונית, אף יצר שטרוק הדפסי אבן בנושאי חלוצים. ביקורים אצל משפחת ד"ר טיכו בירושלים הביאו בעקבותיהם גם הוראת התחריט לאנה טיכו, ובעקבות זאת, תחריטי נופים של האמנית בנושאי הרי יהודה וגגות ירושלים.[20]

 

יעקב שטיינהרדט (1968-1887) נולד בזרקוב שבפולין, אך כבר ב- 1906 הגיע לברלין כדי ללמוד בבית הספר לאומנויות, ושנה לאחר מכן, למד את מלאכת ההדפס אצל הרמן שטרוק. עד שנת 1925, לצד ציורים, יצר שטיינהרדט חיתוכי עץ, תחריטים והדפסי אבן. לאחר תאריך זה, התמקד בחיתוכי עץ וציור בלבד. תחריטים ראשונים – מרביתם בחרט יבש ומיעוטם באקוואטינטה – מימי הלימודים אצל שטרוק, ייצגו בריאליזם דמויות יהודיות, בני משפחה ונופי זרקוב, עיירת ילדותו (בתחריטי הנוף ניכרה השפעת המבט המרוחק של שטרוק, על שורשיו בציורי הנוף הולנדיים).[21] אך, הפעילות במסגרת קבוצת ה"פאתטיקר", אותה ייסדו שטיינהרדט, מיידנר וינתור ב- 1912 – הביאה לתפנית דרמטית בשפת התחריטים וחיתוכי העץ של האמן: נושאים דוגמת נביאי זעם, קין, המנוסה מסדום, איוב, נערה ומוות, נערה ושֵד, שריפת מכשפה, פוגרום, פייאטה וכו' – לבשו אקספרסיוניזם קיצוני שאופיין בפאתוס רב, בעיצוב טראגי של דמויות גותיות ישישות ומעונות לעת ליל, לרקע אש, עם מחוות גוף תיאטרליות מוגזמות ואווירה אפוקליפטית של יום-דין.

 

במהלך שירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הוצב שטיינהרדט תחילה בחזית המזרחית בפולין ובליטא. המפגש המחודש עם העיירה היהודית גרם להתמקדותו בחיתוכי העץ שלו בבית הקברות היהודי, בתפילות יהודיות, קבצנים יהודיים וכו'. בכל אלה שמר האמן על האווירה הטראגית בצֵל הקץ, וזו שָרתה גם על חיתוכי העץ של ה"הגדה של פסח" ששטיינהרדט עיצבה ב- 1920. ב- 1922 עלה נושא הגרוטסקה שיעסיק את חיתוכי העץ של האמן לאורך עשרות בשנים: תמונות ליליות של מפלצות ושדים, קומיים ומחרידים גם יחד. ב- 1924 יצר שטיינהרדט חיתוכי עץ לספר "יונה", כשהוא מחריף את שפתו הפרימיטיביסטית. לאחר איורי ספרים נוספים, עלה שטיינהרדט ארצה ב- 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, והתיישב בירושלים. משלא קיבל את המשרה המיועדת של ניהול "בצלאל החדש" (שייפתח ב-1935), פתח בביתו שמעבר לגדר סטודיו להוראת אמנות ובו הורה ציור וחיתוך עץ לשורה נכבדה של אמנים צעירים, בהם חנה לוי, יעקב פינס, יהודה ולרשטיינר, רות במברגר, יונה מך, קורט דובלון, רחל שביט, חנה פייזר, ואחרים, חלקם הגדול (דוגמת חנניה פינר, 1993-1921, שיצר בקיבוץ עין-גב חיתוכי עץ של צורות אורגניות מופשטות; או יהודה ולרשטיינר, 2004-1915, שיצר חיתוכי עץ צבעוניים פוסט-אימפרסיוניסטיים בעלי זיקה יפנית ועם דגש על ייצוג סוסים) ימשיך ליצור בתחום חיתוך העץ.

 

בירושלים המיר שטיינהרדט את סמטאות העיירה היהודית הפולנית בסמטאות שכונות "מאה שערים" ו"משכנות", שאותן ואת דייריהן הישישים הרבה לייצג בחיתוכי עץ ליליים, טראגיים ועתירי צללים סמי-דמוניים. בנוסף על איורי ספרים שונים, תיאר שטיינהרדט בחיתוכי עץ את קבצני העיר העיוורים, ובמהלך מלחמת העולם השנייה יצר חיתוכי עץ תנ"כיים לפי סיפור המבול ו/או אסונותיו של יונה הנביא. את ההומניזם שלו ביטא שטיינהרדט בתגובתו למלחמת העצמאות משעיצב חיתוכי עץ בנושאי הגר (וישמעאל) ופליטים ובחיתוכים תנ"כיים-סמליים שבסימן הייחול לשלום (דוגמת חיבוק יעקב ועשיו).

 

אלא, שכבר בשנות החמישים שבה הטרגיות לשלוט בהדפסיו של שטיינהרדט בזכות נוכחותם הגוטית של נביאים כישעיהו, ירמיהו ומשה – שאת ראשם עיצב בסימן שבר (כד, לוחות). שנה טרם מותו בנהריה, הגיב שטיינהרדט ל"מלחמת ששת הימים" בדימויים אפלים של שריפה, חורבן, עופות טרף ושאר אסונות המבוססים על פסוקים מספר "ישעיהו".[22]

 

בין השנים 1967-1963 שימש דוד רקיע (שטרנפלד), יליד 1928, כמדפיס חיתוכי העץ של שטיינהרדט וכמי שגם עזר לעתים למאיסטר הקשיש במעשה החיתוך הוא עצמו. חלק מהדפסים אלה של שטיינהרדט הדפיס רקיע בידיו, ללא מכבש. את מדיום חיתוך העץ גילה רקיע בפאריז, עת למד חמש שנים בפאריז בשנות החמישים ויצר סדרה גדולה של חיתוכי לינוליאום ועץ: נופי פאריז – גשרים, כנסיות וכו', המשלבים סוריאליזם עם פיגורות טוטמיסטיות מונומנטאליות. כשחזר רקיע ארצה, שב והתקרב לחיתוך העץ לא מעט בזכות עבודתו לצד שטיינהרדט. מאוחר יותר, פיתח יצירה במונו-פרינט מתוך טכניקת החיתוך בעץ.

 

את תפקיד מנהל "בצלאל החדש", ששטיינהרדט לא זכה לקבלו, קיבל יוסף בודקו (1940-1988), מי שעלה ארצה מברלין ב- 1934. בודקו נולד בפלונסק שבפולין, בגר ישיבות וכבר ב- 1910 הגיע לברלין ללמוד אמנות בבית הספר הגבוה למלאכות אמנות שליד מוזיאון פרידריך. אך, עוד קודם ללימודיו אלה (1916-1912), הגיע בודקו הצעיר לבית הרמן שטרוק שבברלין על מנת להתמחות בתחריט. תחילה יצר תחריטים המעתיקים ציורים של שמואל הירשנברג, הצייר היהודי-פולני הנודע (שנפטר בירושלים ב- 1908) ועדיין ב- 1914 העתיק בתחריט ציורים הולנדיים של רמברנדט, יוסף ישראלס ועוד. עד 1917 יצר בודקו בעיקר תחריטים, ופחות מכן, הדפסי אבן, שאימצו את כללי האסתטיקה של שטרוק – איפוק, שלווה, רחק בנופים, פתיחות ואור. בין אלה בלטו נופי פלונסק, עיירת ילדותו של בודקו ("רחוב היהודים", "בית העלמין", "כיכר השוק" ועוד) – שנוצרו לפי צילומים שהאמן שמר עמו.

 

הדפסי אבן של בודקו עיקרם מהשנים 1917-1915 (כזכור, במקביל לתקופת הדפסי האבן ביצירת שטרוק). אך, שיא פעילותו הגראפית (בציורי שמן יתחיל לא לפני 1924) לאורך העשור שמאז 1911, עת הירבה בתחריטי תווי-ספר (אקס-ליבריס) ואיורים לספרים: בין השאר, כ- 30 תחריטים מיניאטוריים ל"הגדה של פסח" (1917-1916), או תחריטים מיניאטוריים ל"השנה של היהודי" (ראשיתם ב- 1918, הדפסתם ב- 1920). בודקו, אכן, חידש את מסורת המיניאטורה היהודית, זו ששורשיה עוד באיורי כתבי קודש יהודיים מהמאות ה- 15-14. למסורת זו צירף בודקו זיקה עזה לעיצוב אורנמנטי של אותיות (איניציאלים) ולעניין אתנוגראפי בפרימיטיביזם עממי של קישוטי חגים יהודיים. את כל הזיקות הללו, ביחד עם חוב לתחריטי עץ גרמניים מהמאות ה- 18-16, הביא בודקו לשיא בחיתוכי העץ המיניאטוריים ובאיניציאלים הזעירים שעיצב ב- 1923 לכתבי ח.נ.ביאליק[23] (תגובת המשורר: "יש ומלוא אצבעיים על אצבעיים גנזתָ עיקר תמציתו של שיר שלם").

 

יוסף בודקו נודע בפעילותו הציונית, וזו מצאה ביטויה, בין השאר, ב- 1915 בתחריט של מציבות יהודיות בין צמד ברושים לפי הפסוק מ"יחזקאל" – "אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי" (לימים, ישמש הפסוק לחיתוך עץ גדול ובו ישיש – הנביא יחזקאל? – פוסע בין קברים יהודיים). עבודות גראפיות, שיצר בודקו לתנועה הציונית, כללו תחריטים, בהם זה מ- 1919, שהגיב לפוגרומים דאז וייצג להבות אש לרקע אם שכולה מקוננת בסמוך לנביא, ומעל למילותיו של ירמיהו: "מנעי קולך מבכי […] ושבו בנים לגבולם".

 

שמו של בודקו כאמן הדפס הפך יותר ויותר מוכר בעולם היהודי-גרמני (בין השאר, בזכות תמיכה בכתב ובעל פה של ד"ר קרל שוורץ, ההיסטוריון והאוצר). ב- 1918 אייר ב- 10 תחריטים, חלקם בריאליזם פואנטיליסטי, את "סיפורים ממזרח אירופה". ב- 1919 יצר 5 הדפסי אבן "פואנטיליסטיים" ל"והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון. בכל האיורים הללו יוצגו תמונות הווי של יהודי העיירה. אך, היו אלה חיתוכי עץ, אשר להם התמסר בודקו ב- 1919 ובהן ייצג באקספרסיוניזם מתון (ובקרבה לחיתוכי העץ של יעקב שטיינהרדט – מי שצלו רדף את בודקו מברלין ועד ירושלים) את העולם היהודי הגווע של פלונסק. היו אלה תמונות אלגיות ליליות של ישישים יהודיים ברחוב, בבית הכנסת, בבית המדרש וכו'. גם 5 חיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים והפרימיטיביסטיים יותר, שיצר בודקו ב- 1921 ל"הרבי מבכרך" של היינה, עמדו בסימן הטרגדיה של הרב היהודי הישיש.

 

מוטיב מרכזי בהדפסיו (ובציוריו) של יוסף בודקו, שיתגלה עדיין בחיתוכי עץ שלו משנות השלושים, הוא זה של אבות ובנים.[24] בשיאו, מפגיש הזיווג את "היהודי הישן" עם "היהודי החדש" – החלוץ. יודגש חיתוך העץ מ- 1930, "לא יברח איש כמוני", שיסודו בשירו של ביאליק ("חוזה, לֵך ברַח") ואשר מבטא את מחאת בודקו על היעדר העוז מצד הדור היהודי הצעיר לעלות על הנתיב הציוני. ב- 1934, בחיתוך עץ מיניאטורי שנוצר בארץ ישראל, "וראו כל אפסי ארץ" שמו, מוצג היהודי הזקן בצל בסמוך לסלע צחיח, ולידו מואר בנו החלוץ, הניצב בסמוך לבית התינוקות של עין-חרוד (כאן שהה בודקו, אצל אחותו, בטרם עבר לירושלים).

 

בגל העלייה האמנותית ממרכז אירופה בלטה, אכן, המגמה האקספרסיוניסטית. את זו נמצא עוד ב- 1919 בסדרת 9 תחריטיו של שלום זיגפריד סֶבא (1975-1897), "ייסורים", בהם דחס דמויות מעוותות, כמו ערימת גוויות בנוסח ציוריו המוקדמים של מקס בקמן משלהי מלחמת העולם הראשונה ("גורל", "לילה", ועוד) וייצג את המצב האנושי כצירוף של חולניות, סבל ותשוקה. הפרק הגראפי ביצירת סבא היה פרי לימודי ההדפס באקדמיה בקניגסברג, שבמרכזו, בנוסף על הסדרה הנ"ל, חיתוכי לינוליאום וחיתוכי עץ. סבא התקרב אז לאקספרסיוניזם הגרמני של הדור השני, בעיקר לבקמן ולקונרד פליקסמולר, כגון בשני חיתוכי לינוליאום מ- 1918 המייצגים רחוב כפרי ורחוב עירוני. בראשון ניכרת אף השפעת האקספרסיוניזם של קבוצת "הגשר": חבורת פורעים שועטת בין שתי שורות בתים, במיזוג של פרימיטיביזם, אימה ודינאמיות דרמטית של שחור ולבן. תחריטי נחושת מאוחרים יותר, מ- 1926, עתה כבר בברלין, עומדים בסימן "האובייקטיביות החדשה" ומייצגים הווי עירוני של משחק ביליארד, יושבי בית קפה במלון "נגרסקו", או תיקון צינורות בווילמרסדורף. עדיין באותה רוח של "האובייקטיביות החדשה", חיתוכי עץ של טבע דומם ודיוקן מ- 1929-1928 הבליטו את הנפחים והכובד של האובייקטים והסובייקט.

 

אקספרסיוניזם עז-מבע ביטא מירון סימה (1999-1902) בדרזדן, 1924, בסדרת שבעה חיתוכי עץ בשם "הזעקה". סימה, יליד פרוסקורוב שבאוקראינה, הגיע לדרזדן כפליט הפוגרומים של פטליורה, בחור בן 22 המוצא עצמו בעיצומו של שפל כלכלי קשה מנשוא. את זיכרונותיו המרים ואת הדכדוך החברתי הסובב ביטא סימה בחיתוכי עץ בנושאים כגון "נידונים למוות", "אם ובתה המתה", "סב מוצא נכד מת" וכו'. קוויות מסוערת, ניגודים עזים של שחור ולבן, מבעי פלצות, ייצוג דמוני של דמויות, פאתוס במצבים דרמטיים (צעקות, גסיסות, נפילה), דגש על כפות ידיים ועיניים אקספרסיביות, עיוותים בהגדלת ראשים וידיים, באקצרות ועוד – כל אלה מקנים להדפסי "הזעקה" את כוחם המיוחד.

 

ביקור בארץ ישראל ב- 1925 הוליד ביצירת מירון סימה סדרת עשרה הדפסי האבן בשחור-לבן, ספק-אימפרסיוניסטיים ספק-רומנטיים-אוריינטליסטיים, בשם "מסע במזרח". אך יצירתו ההדפסית הארצישראלית של סימה תיאלץ להמתין לעלייתו ארצה ב- 1933 וישיבתו בתל אביב עד 1938 (שאז עקר לירושלים) ובה יצר ב- 1937 את האלבום בן עשרה הדפסי האבן בשחור-לבן בנושא "חנה רובינא בחיים ועל הבמה". אקספרסיוניזם קל ליווה את הריאליזם החופשי וההבעתי של ההדפסים הללו, שהודפסו בירושלים על ידי המדפיס דויטשר שבחצר "בצלאל" ("גרפיקה בצלאל"?).

 

ב- 1953, במהלך שהייתו בניו-יורק, ולאחר מכן בבוסטון, יצר סימה עשרה חיתוכי עץ (בנושא "ירושלים העתיקה"), חלקם בעקבות ציורים קודמים שלו בשמן וגואש, ובהם שב לאקספרסיוניזם, אף כי מתון: פציעות קטנות של העץ, חלקן בשתי וערב, בוקעות כשביבי אור מתוך השחור המוחלט. 8 חיתוכי עץ של "סדרת בוסטון" ייצגו בניינים בוסטוניים מרכזיים במיזוג של ריאליזם ואקספרסיוניזם לילי. ברם, עיקר המהלך ההדפסי של סימה בארה"ב היה בניסוח טכניקת הדפסה צבעונית חדשה, בה הדפיס, דפוס על גבי דפוס, קטעי קרטון, כל אחד צבוע בצבע אחר, כל אחד מודבק על רעהו כדפוס בלט. בהיעדר מכבש, לחץ סימה במו ידיו על הקרטונים. לא אחת, נייר שחור שימש כמצע להדפסה הרב-צבעונית.

 

בין השנים 1961-1954, לאחר שובו לירושלים, הרחיב מירון סימה את טכניקת ההדפס הצבעוני שלו והחל משלב מדיומים נוספים בחיתוך העץ. עתה, טקסטורות של בד, חוטים, ניירות מקומטים וכו' הפכו לקלישאות הדפסה נלוות. וכך, לדוגמא, בהדפס "הדייגים" השתמש סימה בבד רשתי לצורך הדפסת רשת הדייגים. על פי רוב, שמשו ציורים קודמים לצורך ההדפס החדש: "ביקור תנחומים", "פליטים", "עיוורות", ואפילו חנה רובינא ("מדיאה") – הדפס בחמישה צבעים שהאדום שולט בו. עם זאת, בין הנושאים החדשים בלטו תכנים תיאטרוניים, כגון "מאריונטות", "ליצנים במסכות", "קליטמנסטרה" ועוד.

 

בקרב עולי גרמניה בשנות השלושים בלט הפסל, רודי להמן (1977-1903), בחיתוכי העץ שיצר בעיקר בשנות החמישים והשישים, מאז נטל חלק ביחד עם רעייתו, הדוויג גרוסמן, בהקמת עין-הוד (1953). בעבור להמן, חיתוך העץ היה הרחבת עיסוקו בפיסול חיות. בהתאם, בחיתוכי העץ שלו, שמרביתם מייצגים חיות (בעיקר, חתולים, חמורים ובעלי כנף), נוכחים מאפיינים של הישגיו הפיסוליים, בהם אחדות האקספרסיוניזם הגרמני המתון (עם הדים לחיתוכי עץ של אריך הקל ואפילו לגילופי עץ של פול גוגן) שבסימן פרימיטיביזם עז (בין השאר, השטחה, ויתור על פרטים אנטומיים), אורגניות, תום, תמצות וריכוז צורני (המשורר, ט.כרמי ב- 1959: "שאיפה אל המהותי וקשב דק מן הדק") ויסודות מאמנות יפן (חתימתו של להמן "יפנית" לכל דבר). בה בעת, לעומת פסליו של להמן, לא מעט מחיתוכי העץ שלו גם פשוטים יותר, חפים מכל רקע, ומתוך אחדותו הסטאטית של הדימוי הפשוט והצנוע מאד (ואיפוק הדרמה של הסכין הפוצע בדיקט – להמן היה מראשוני החותכים בלביד, על סיביו הפחותים) עולה רוחה ותנועתה הייחודיות של החיה או האדם המיוצגים:

"'אין הכרח שיהא שחור על מנת שיאמר שחור'. הצער אינו טעון זעקה ואינו מחייב העוויה. אין צורך להושיט ידיים ארוכות, מתחננות, כדי לסמן את המרחק שבין אדם לחברו, לחיית ביתו, לשולחנו. בלא לעג, בלא אירוניה, גם בלא הומור; בלא יהירות ובלא התבטלות […], שליטה שבענווה, רצינות שבאהבה, שאינה יודעת פשרות. קשב כמושכל ראשון – לא מיוסר ולא מייסר, כדרך האופנה – קשב מתמיד לחד-פעמי, לחד-משמעי, אשר לו קיום בחלל."[25]

 

לא אחת, התמקד להמן בחיתוך-עץ של שתי חיות יחדיו: שתי בנות יענה, שתי חסידות, צמד יונים, צמד ינשופים, שני תרנגולים, שני אווזים וכו'. לא אחת, בזיווגים אלה הדגיש את מתח הניגודים והכוחות באמצעות מאבק השחור והלבן. כך, בחיתוך עץ מ- 1967, למחרת "מלחמת ששת הימים" (שהסעירה מאד את להמן), חסידה לבנה מיירטת נשר שחור, אולי כסמל לניצחון חיל האוויר הישראלי.

 

לצד רודי להמן יצרה הדוויג גרוסמן (1998-1902), מי שנודעה בעיקר כאמנית חרס, חיתוכי עץ אקספרסיוניסטיים מתונים, פחות פרימיטיביסטיים, יותר פרטניים במרכיביהם ויותר דומסטיים בנושאיהם: טבע דומם, אם וילד, פנים בית (על שוכניו, אורחיו וחתוליו), פנים מטבח וכו'. מאז 1957, להמן וגרוסמן ניהלו בגבעתיים את המכון האמנותי העירוני ובו הורו, בין השאר, את מלאכת חיתוך העץ, תוך שהותירו חותמם העז על התלמידים (ראו, לדוגמא, התום והאורגניות בחיתוכי העץ של יעל טאוב, שיצרה בעין-הוד).[26] בין תלמידיהם תצוין עבודתה של רעיה בר-אדון בתחום חיתוכי העץ והלינוליאום, המשלבים פרימיטיביזם "גוגֶני" ודקורטיביות ובוראים עולם ספק-גרוטסקי ספק-פולחני: דמויותיה עצומות-הראש נראות לא אחת כאליליות או כנוטלות חלק בפולחן אקזוטי. תלמידה מוקדמת יותר של רודי להמן, שושנה הימן (2009-1923), שלמדה אצל להמן בירושלים בין 1946-1941, יצרה בסביבות 1950 חיתוכי עץ קטנים, דוגמת "ילד יושב לאור ירח", או "ערבי וערביה" (הנראים מהחזית כשהם יושבים על הארץ), בהם נקטה בקונטורים עבים, בגושי שחור ולבן (על רקע שחור) ובפרימיטיביזם בולט המוותר על פרטים ריאליסטיים. בירושלים של שנות הארבעים התמחתה גם אליס ארבל (שעלתה ארצה מגרמניה ב- 1911 ולמדה ב"בצלאל החדש") אצל רודי להמן, ומאז המשיכה ליצור חיתוכי עץ צבעוניים, המגדילים חמנייה, פרחים אחרים, ארטישוק וכו' בצורה פשוטה, תמימה ופרימיטיביסטית. שימוש בצבעי לאקה בחיתוכים, או בתוספות של צבע שמן, תומך בחומריות הבוטה של הדפסיה.

 

הדפסים אמנותיים ייחודיים אפיינו את יצירתו של פאול קונרד הניך (1997-1907), שהגיע ארצה מרומניה ב- 1935 והתיישב בחיפה. בטרם הַגיעו, ובעקבות חוויותיו כאיש חיל הפרשים, יצר ברומניה את מחזור חיתוכי הלינוליאום, "סוס ורוכבו", באקספרסיוניזם המעלה על הדעת את יצירת אמני "הפרש הכחול" (פרנץ מארק, בעיקר). הדפסי "סוס ורוכבו" אופיינו בתנופה מעגלית או אלכסונית ועימותים חריפים של כתמי לבן ושחור. עדיין, ברוח האקספרסיוניזם הגרמני וברוח חיתוכי העץ של פרנץ מזארל, האמן הפלמי (סדרת "העיר", 1925), עיצב הניך בחיפה ב- 1938 את חוברת חיתוכי העץ, "החלוץ האלמוני" (דפוס "אמנות", חיפה), ב- 1943 את חוברת חיתוכי העץ "דרך גולים" (דפוס "נ.ורהפטיג", חיפה), וב- 1949 (לאחר נפילת בנו במלחמת העצמאות) את מחזור עשרה חיתוכי העץ "דוד מלך ישראל".[27] בכל הסדרות הללו ביטא הניך זיקה לאומית נרגשת: סדרת "החלוץ האלמוני" הציגה את החלוץ הנפרד מהוריו, החלוץ רוקד הורה, החלוץ בעבודה, החלוץ מהלך אבוד בין ההמונים ב"כיכר מוגרבי" התל אביבית, ועוד. סדרת "דרך גולים", שנוצרה בימי השואה הנאצית, ייצגה את סבלותיו של היהודי בהיסטוריה מאז קץ המכבים, הצליבות הרומיות, עינויים בימי הביניים וכו', ושמה דגש על ייסורי היהודים בשואה, תוך שמסיימת בספינת מעפילים הנושאת את השם "הקץ?". סדרת "דוד מלך ישראל" טבועה בחותם מלחמת השחרור, תוך שממזגת את גבורת דוד נגד גוליית בגבורת הלוחמים הישראליים ביבשה, באוויר ובים, ועד להנפת דגל ישראל. כדרכו, על הרקע האפל, הבליחו הדימויים הפיגורטיביים-אקספרסיוניסטיים, תוך ויתור כמעט מלא על נוכחות סיבי העץ.

 

מרומניה עלה ארצה גם יעקב אייזנשר (1980-1896), מי שעוד בצ'רנוביץ של השנים 1922-1918 (עיר הזכורה לנו כחממה אוונגרדית-יהודית, בה נטלו חלק גם ארתור קולניק וראובן רובין) יצר חיתוכי עץ רבים (מרביתם בשחור-לבן) בעקבות מסעותיו במזרח אירופה ולאורך נהר הדנובה: עיירות יהודיות, שווקים, בתי כנסת, בתי קפה בפראג, נופי הנהר וכו'.[28] בין אלה, דיוקן ידידו של אייזנשר דאז, איש צ'רנוביץ, המשורר היידי, איציק מאנגר, שדמותו כמו מבליחה מחשיכה. שפתו של אייזנשר בחיתוכי העץ הללו אקספרסיוניסטית מתונה מאד, אף כי נוטה לעתים לדרמטיזציה של אור וחושך. ניצול מזערי בלבד של סיבי העץ תואם לרקע לבן או שחור של הדימויים הפיגורטיביים, שבחלקם מיוצגים בקו דק. במקביל, זוויתיות של חיתוכי הצורות בעץ אומרת דגש "ארכיטקטוני", שיעסיק את אייזנשר בציוריו סמי-קוביסטיים שלעתיד לבוא. ב- 1954 הוציא האמן לאור מבחר חיתוכי עץ צבעוניים בשם "יפה נוף ישראל", שהתבססו על חיתוכים שיצר עוד ב- 1935, עם עלייתו ארצה ועיסוקו המקביל כצלם, קודם להיותו מורה ב"בצלאל" (1968-1953). "מבלי שידעו זה על זה, עושה יעקב שטיינהרדט בברלין ויששכר ריבאק ברוסיה ובפאריז מה שיעקב אייזנשר עושה בצ'רנוביץ", כתב דוד גלעדי.[29]

 

לודוויג שוורין (1983-1897), מי שנודע בישראל בעיקר בזכות רישומי דיו של נופים וחמורים מקומיים, החל דרכו כאמן הדפס. את מרבית חיתוכי העץ המיניאטוריים שלו יצר בגרמניה בשנות העשרים, אך לא פרש מהמדיום עדיין בשנות הארבעים ("שיר המעלות", 1940). ב- 1921 יצר את החיתוך "שחקן אוחז גולגולת" (האמלט?), ובעקבות זאת, מעט מאוחר יותר, את "רשעות", "המן", או "האמֵן באלוהים" (ראש כומר), חיתוכי עץ שבמסורת הגרמנית הסימבוליסטית ו/או ספרות המאה ה- 19. "ניכרת בציורי  שוורין  ובחיתוכי העץ שלו  השפעתם התמידית  של הקלסיקונים הגרמנים, כמו זו של אלברכט  דירר  ושל חיתוכי העץ בתקופות השונות", כתבה נורית כנען.[30] חיתוכי עץ של דיוקנאות, שיצר שוורין, דוגמת "הרב לוי" (1930), או "דיוקן תומס מאן" (מאותה עת), מאמצים את המדיום שחידש האקספרסיוניזם הגרמני, אך נמנעים מהיגדיו הדרמטיים-פאתטיים. עם זאת, חיתוך העץ הגדול, "פליטים" (מחצית שנות הארבעים?), טובל כולו באפלה, שמתוכה בוקעות שלוש דמויות הפליטים כמבע כאוב ומיוסר, הנתמך גם על ידי עבודת סכין "פוצעת".

 

בנוסף לכל האמור עד כה, יצוינו מספר אמנים יוצאי גרמניה ומרכז אירופה, שעלו ארצה בשנות ה- 30 , התיישבו בקיבוצים והתמחו בחיתוכי לינול, על פי רוב בזיקה להדפסיו של פרנץ מאזארל. אחד מאלה הוא ליאו רוט (2002-1914), שחי ויצר בקיבוץ אפיקים מאז עלייתו ארצה ב- 1933. רוט יצר חיתוכי לינוליאום עוד מאז לימודיו כנער בבית הספר המקצועי בהמבורן (Hamborn) שבגרמניה. ב- 1930 יצר סדרת 30 חיתוכי לינוליאום בשם "טאראווה" (שם כפר פולני), בהם גולל סיפורו הטראגי של ילד יהודי בימי מלחמת העולם הראשונה.[31] אורי (קוך) בר-כוכבא (2001-1910), חבר קיבוץ נען, יצר בתחילת שנות ה- 40 חיתוכי לינול אילוסטרטיביים, אקספרסיוניסטיים-מתונים, במהלך שהותו במחנה מעצר בשלזיה העלית, ובמרכזם – חלוצים לרקע אימי התקופה.[32] יצוינו עוד יוסף (ג'וזף) וולטר (1962-1916), שעלה ארצה ב- 1938 לקיבוץ עברון; שלמה מאיר (1979-19149, שעלה ב- 1935 לקיבוץ דליה; או יצחק בן-מנחם (1969-1903) ממשמר-העמק.

 

                               *

תרומתה המיוחדת של העלייה האמנותית מגרמניה בתחומי ההדפס האמנותי מצאה ביטויה, בין השאר, בשימת דגש מוזיאלי על מדיום ההדפס. ד"ר קרל שוורץ, שניהל את מוזיאון תל אביב מאז 1933 (לאחר ששימש כמנהל המוזיאון היהודי בברלין), היה בעל אוסף אישי של מאות הדפסים – חלקם הגדול פרי יצירתם של אמנים יהודיים מגרמניה. הדפסים אלה שימשו לתערוכות במוזיאון תל אביב בנושאי טכניקות האמנויות הגראפיות ותולדותיהן, שהראשונה שבהן – "הליתוגרפיה" (1933?) – הדגימה באמצעות מאה פריטים את השיטות השונות של טכניקת דפוס האבן מאז המצאתו. מלבד זאת, פרסם ד"ר שוורץ בעיתונים "הארץ" ו"דבר", בירחון "מאזניים" ובשבועון "טורים" מאמרים על הליתוגרפיה.

 

 

 

 

הדפסי "בצלאל החדש", 1955-1935:

 

פתיחתו של "בצלאל החדש" ב- 1935 כמוסד המנוהל על ידי עולים מגרמניה וממרכז אירופה אחראית לכך שההדפס האמנותי תפס בו מקום מרכזי. פה, במחלקה לגרפיקה שימושית (ששימשה תחליף למחלקה לאמנות) לימדו מספר מורים שהצטיינו בתחומי חיתוך העץ והדפס האבן. בין אלה בלט יעקב פינס, יליד גרמניה ותלמידו של שטיינהרדט (מי, שכזכור, לימד אמנות בביתו הסמוך, אך הצטרף ל"בצלאל החדש" כמורה ב- 1947).

 

יעקב פינס (2005-1917) עלה ארצה מגרמניה ב- 1936 ולמד בסטודיו של שטיינהרדט בין 1945-1941. ב- 1942 יצר את חיתוכי העץ הראשונים שלו, שהפכו מאז למרכז יצירתו (ואף מקור השפעה על ציורי השמן שלו). מאז רכש ב- 1945 חיתוך עץ יפני ראשון, העמיק פינס את התעניינותו בחיתוכי עץ יפניים, וכך, לאחר השפעה מוקדמת עזה של שטיינהרדט, החל פינס מפתח את הסינתזה בין אקספרסיוניזם גרמני לבין חיתוך עץ יפני. ב- 1946 יצר ארבעה חיתוכי עץ דרמטיים במיוחד בנושא האפוקליפסה, תגובה לאימי מלחמת העולם השנייה והשואה. בלטו בהדפסי פינס בשנות החמישים חיתוכי העץ בנושא קבצנים ירושלמיים: אלה הפכו דמוניים, גרוטסקיים, מכוערים, אלימים, תוקפניים, וגם כשהם עיוורים או פסחים, עיצבם האמן כשליחי הסיטרא-אחרא. יצוינו גם תריסר חיתוכי העץ שיצר פינס ב- 1953 לסיפורו של היינריך פון-קלייסט, "מיכאל קולהאס", הדפסים שראו אור (בהקטנה של המקור) בהוצאת "תרשיש", ירושלים.[33]בקטלוג המקיף על יצירתו בחיתוך עץ (1985-1942), שראה אור לרגל תערוכת פינס במוזיאון ישראל (1985), סוכמו מהלכי התפתחותו של האמן:

"ראשית ההשפעה היפנית נראית כבר ב'איש הולך בהרים', שנעשה ב- 1946, ומאז עברה יצירתו של פינס תקופות שבהן גברה השפעה זו או נחלשה חליפות. לבד מאימוץ תפיסת החלל ושילוב אלמנטים יפניים מובהקים בהדפסיו (כגון, גשם, או ענפי עץ עדינים ב'סופת גשם'), החל האמן ב- 1950 ליצור הדפסים צבעוניים בשיטה היפנית […]. בשנים 60-1955 התרכז ביצירת חיתוכי עץ צבעוניים בסגנון יפני, למשל, 'חסידות' ו'נוף חיפה'. […]. עם שובו לחיתוך העץ ב- 1964, חזר לנושאים שבהם הרבה לעסוק בעבר: דיוקנאות, תמונות רחוב, נופים, בעלי חיים […]. דפיו נעשו עתה גדולי ממדים וניכר עניין רב בסיבי העץ שממנו עשוי הלוח. […] בשנים האחרונות מרבה יעקב פינס לצייר בצבעי שמן על בד, וחיתוכי העץ המעטים יחסית שיצר מושפעים מיצירתו בשמן."[34]

 

את תלמודו הנחיל יעקב פינס לדורות של תלמידים ב"בצלאל החדש" (בו החל מלמד ב- 1956). הקביל לו איזידור יצחק אשהיים (1968-1891), מי שלימד רישום במוסד מאז 1945 ועד 1964 (שנה אחת, 1961-1960, אף שימש כמנהל), אך התמחה באורח אישי גם בהדפס אבן. אשהיים, יליד גרמניה, היה תלמידו של אוטו מולר, האקספרסיוניסט מקבוצת "הגשר", ועלה ארצה לירושלים ב- 1940. פוסט-אימפרסיוניזם, הנמנע מאפקטים דרמטיים, אפיין את הדפסי האבן של אשהיים – "בנות לוט" (1951), "השוק בצפת" (1950 בקירוב), סדרת נופי ירושלים – העיר העתיקה (1954) ועוד. כושרו הרישומי ניכר בהדפס האבן "שתי עירומות", בו קו-המתאר הלבן של השתיים מעוצב באלגנטיות ורכות כמעט "מאטיסית" על פני הרקע השחור שממנו מבליחים קווים לבנים צפופים בתנועה "פראית".[35] "איזידור אשהיים הוא אחד הגרפיקאים המצוינים שלנו. […] הידיעה העמוקה של הטכניקות השונות שבאמנות הגראפית קובעת לו מקום של כבוד בין אמני הליתוגרפיה. שום סוד מצפונות הדפס האבן אינו נסתר ממנו. זהו רשם עדין-קו ואדם החודר אל נשמת הנושא המצויר."[36]

 

את הדפסי האבן שלו יכול היה אשהיים להדפיס ב"בצלאל החדש", בו נפתחה ב- 1940 סדנת דפוס-אבן והותקן מכבש לדפוס-אבן בהדרכת משה כהן מי שהיה המדפיס הראשי בדפוס "גרפיקה", המוזכר לעיל (ולימים, ישמש כדפס ראשי ב"אקדמון" – בית הדפוס של האוניברסיטה העברית). מ.כהן נולד באוקראינה ועלה ארצה לירושלים בשנות העשרים. כאן הצטרף ל"בצלאל" ועבד כדפס בבית המלאכה של אבל פן, בו הודפסו הדפסי האבן בנושא "בראשית". בתחילת שנות החמישים פתח כהן בית מלאכה לדפוס אבן בכפר האמנים עין-הוד ושימש בו כדפס לאמנים שונים. הוא נפטר בשנת 1964. מספר שנים לאחר מכן, פרסם אגף הנוער של מוזיאון ישראל בירושלים את החוברת, "מדריך טכני לליטוגרפיה" מאת מ.כהן.

 

הגם שזכורים הדפסי אבן מעשה ידי תלמידי "בצלאל החדש" בהדרכת משה כהן (יוסי שטרן, "מכשפות", 1945) – וראו בחוברת "בצלאל החדש" מס' 1, 1941, את הדפסי האבן "קיפוד", "הברווז והקוקייה" ו"מהגדת החמור (חלום)" – עיקר היצירה ההדפסית של תלמידי "בצלאל החדש" היה בתחום חיתוך העץ, תולדת השיעורים אצל יוסף בודקו, יעקב שטיינהרדט ויעקב פינס. שלום רייזר יצר ב- 1941 חיתוך עץ של דיוקן איש זקן מקשיב, שכולו קווים סיביים דקיקים. מאריאן (פנחס בורשטיין) יצר ב- 1948, במהלך השנתיים של לימודיו ב"בצלאל החדש", את חיתוכי העץ "אסיר במחנה ריכוז" ו"תזמורת", כמבעים אמוציונאליים –דרמטיים במיוחד. צבי גרא יצר ב- 1949 חיתוך עץ רווי להט פוליטי בנושא "מפגינים". אביגדור אריכא יצר ב- 1948 ב"בצלאל החדש" את חיתוך העץ הדרמטי לא פחות של אישה מנמנמת ליד מיטת חולה או פצוע. יצוינו פיתוחי העץ שלו מתחילת שנות החמישים, אלה המאיירים את "הקורנט" מאת ר.מ.רילקה, או את "כלב חוצות" מאת ש"י עגנון, ושאר חיתוכי עץ, מיניאטוריים ברובם, המייצגים ציפורים, ילדים משחקים ועוד. מאוחר יותר, העדיף אריכא את המדיומים של התחריט ודפוס-האבן והרבה ליצור בהם במקביל לעבודתו בציורי שמן. בקטלוג יצירתו הגראפית של אריכא בין השנים 1985-1950, שהופיע ב- 1986 (הוצאת הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב) בעריכת מרדכי עומר, נמנו 103 הדפסים, מתחריט יבש, דרך חיתוכי ופיתוחי עץ, הדפסי אבן, תצריבים ואקוואטינטות, שהשתנו בסגנונם בהתאם להתפתחותו האמנותית של אריכא. עיון מדוקדק בפיתוחי העץ המיניאטוריים ל"כלב חוצות" פרסם מ.עומר בקטלוג "כלב חוצות מעת שמואל יוסף עגנון ואיוריו של אביגדור אריכא", בית עגנון ומוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 27-24.

 

בוגר אחר של "בצלאל החדש", שנודע גם בהדפסיו, היה משה טמיר (2004-1924). טמיר נולד ברוסיה, עלה ארצה עם הוריו בגיל 3 ובגר את "בצלאל החדש" ב- 1947. ב- 1952 השתלם בציור קיר באקדמיה לאמנויות יפות ברומא, וב- 1954 ראו אור בהוצאת "תרשיש" (משה שפיצר) 10 הדפסי אבן מונו-כרומיים מופשטים-למחצה בעלי נוכחות ארכאיסטית.[37] בין 1960-1954 התגורר טמיר בפאריז, תוך שלומד מספר שנים ב"בוזאר". ב – 1961 בחר חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל אביב, ב- 10 הדפסים של טמיר לתצוגה בבייאנלה השנייה בסאו-פאולו שבברזיל. היו אלה הדפסים המשלבים דפוס אבן ודפוס רשת והמייצגים חיות ארכיטיפיות-מיתיות, תוקפניות בחידודיהן וכמעט שפורצות את פורמט ההדפס עם גווניהן הזוהרים. על הדפסים אלה זכה משה טמיר בפרס הראשון מטעם המוזיאון לאמנות מודרנית של ריו-דה-ז'נרו. ב- 1962 הוצגו הדפסי האמן בגלריה "רינה" בירושלים: לוחם אוחז מגן ורומח, לוחם דוהר על סוס, אפילו חתול המקמר גבו – אלה והשאר אמרו פרץ של עוצמות. הדפסי האבן/רשת של טמיר הוצגו בביינאלות לגרפיקה בטוקיו (1966) ובלובליאנה (1967). 10 הדפסי אבן שלו בנושא "דמויות בחלל" הופקו מטעם גלריה "בינט" ב- 1970 בקירוב. ב- 1973, במלאת 25 שנים למדינה, הציג טמיר בתערוכה בגלריה "גולדמן" בחיפה 13 הדפסים בטכניקה מעורבת (תוך שימוש בלוחות אבן, לוחות אבץ ולוחות כסף), בהם שילב מוטיבים ירושלמיים עם דימויי הקשורים במלחמת תש"ח, בה נפצע קשה. בהדפסים הללו פגשה "מלחמת ששת הימים" ב"מלחמת העצמאות".

 

יעקב אגם, יליד ראשון לציון ב- 1928, בגר את "בצלאל החדש" ב- 1950. לאחר שנה נוספת של לימודים בציריך אצל יוהנס איטן, השתקע אגם בפאריז, בה פיתח את שפת האמנות הקינטית, ששיאה בפסלים ותבליטים פוליפורמיים שעשו לו שם בינלאומי. בין השאר, אגם ניסח את ה"אגמוגראף" – דימוי סריגראפי (דפוס רשת) המאחד סימולטאנית באובייקט אחד מֶחברים צורניים שונים, כך שתנועת הצופה משנה את הדימוי הנצפה. הדפסי הרשת, הדפסי האבן, האגמוגראפים והפריזמגראפים של אגם מתמקדים במטמורפוזות של תנועת אור וצבע כפי שנתפסת באמצעות תצורות גיאומטריות מופשטות ושטוחות. בין השאר, הדפיס יעקב אגם ב- 1985 את "הגדה של פסח" – 58 הדפסי רשת פריזמגראפיים (שהודפסו באטלייה אָרקָאי, פאריז).

 

מגמה בולטת בין בוגרי "בצלאל החדש" בסוף שנות הארבעים הייתה זו החברתית-פוליטית, שמצאה ביטויה בקבוצה הריאליסטית-חברתית, שמרכזה היה בחיפה. מתוך קבוצה זו יצוינו משה גת וגרשון קניספל כמי שעלו על נתיב ההדפס האמנותי. אך, בטרם נידָרש ליצירתם, נציין את מפעלו של נפתלי בזם (1924-), בוגר "בצלאל החדש" ב- 1945, שנשלח ב- 1947 להדריך בתחומי האמנות במחנה המעצר בקפריסין ויזם אלבום של חיתוכי לינוליאום (1948), בו רוכזו הדפסים רבים של העצירים, בהם אמנים מקצועיים (דוגמת משה ברנשטיין) , ששיקפו בסגנון אקספרסיוניסטי מתון את חיי המחנה.

 

משה גת (1935-), יליד חיפה תחתית, בגר את "בצלאל החדש" ב- 1952. בשנים 1954-1953 התגלה מ.גת במלוא כוח הריאליזם החברתי שלו, כאשר אימץ את המדיום של חיתוך העץ כטכניקה עממית, שווה לכל נפש, שאותה הטעין באקספרסיוניזם המגויס-המרקסיסטי נוסח פרנץ מזארל. המטרה: הפצה זולה של אמנות בעל תודעה חברתית, לצייר את הפועלים בשביל הפועלים ולהציג במפעלים את ההדפסים: "בית חרושת לנעליים", 1953; "מפעל ערגול פלדה", 1953; "פועלים שובתים", "פועלים בעבודה", "פועלים במנוחה"… לעולם לא ייצוג הפועלים במבט מתנשא שמציגם כעלובי חיים. "חשבתי שצריך להראות את הפועל חזק, גאה, אף פעם לא אומלל או מעורר רחמים", הבהיר משה גת[38], בהדגישו את הסטייה המוצהרת ממסלול הפאתוס החברתי נוסח קטה קולביץ. לימים, נסע גת למכסיקו (זו של ציורי הקיר הריאליסטיים-חברתיים) ושב משם, בין השאר, עם חיתוכי עץ המאוכלסים בפשוטי עם מכסיקניים, דוגמת חיתוך עץ ענק (95X65 ס"מ) של שלוש זקנות מכסיקניות. פה, קמטי העור פוגשים בקמטי השמלה וחוברים תמונה איקונית של עממיות ופשטות פרולטאריות. "ילדים דייגים", "ילד מנקה דג", "ילד עם דג", "רוכלת זקנה בשוק", "סַבל בשוק", "מקני רשתות", "סירות דייגים", וכו' – את כל התמונות הללו מכפרי דייגים במכסיקו עיצב גת בריאליזם נוקב. כשיחזור ב- 1975 לחיתוכי עץ, לאחר הפסקה בת כעשור, הוא כבר יושפע מכוחו הווירטואוזי ברישום דק ואסתטי נוסח הריאליזם הקלסיציסטי של פיקאסו.

 

גרשון קניספל (1932-), יליד גרמניה, פעל אף הוא במסגרת החיפאית של הריאליזם החברתי, וזאת עם תום לימודיו ב"בצלאל החדש" ב- 1954. ב- 1956 הדפיס, ביוזמת המפלגה הקומוניסטית הישראלית דפדפת בת תריסר תחריטי גבס דמויי חיתוכי עץ, המאיירים קטעים משיריו של אלכסנדר פן (רישומי דיו היוו מקור להדפסים הללו והם הוצגו ב"גלריה כ"ץ", תל אביב, בסוף אותה שנה). ההדפסים הכמו-חיתוכיים הללו (שראו אור ב- 1957 בהוצאת "ספריית פועלים", תל אביב) ייצגו את התנופה והעזוז של הפועל עם המכוש, את הפרולטר הקורבן הזוחל על האדמה בשיירי כוחותיו, את הבודד המהלך מנוכר בכרך הגדול, את הערבייה עם הכד לראשה, את המגורשים האומללים, את אגרופו הקמוץ של המורד, את לוחם החירות ועוד. פרספקטיביות אקספרסיוניסטיות העצימו את המבע הרעיוני והרגשי של האיורים. ידיים גדולות, שרירים, תנופת עבודה, דרמטיזציה בשחור-לבן וכו' איחדו את אומללות המדוכאים עם און עבודתם ומרידתם. רישום עבה מאד (של הטוש במקור) בנה כאן את הכתמים השחורים כתנופתיים וכחדים גם יחד, ולפיכך גם כתוקפניים-משהו. בנובמבר 1962, הדפיס קניספל בברזיל 16 תחריטי גבס נוספים דמויי חיתוך עץ, שאיירו את "מסע צלב של ילדים" לברטולט ברכט (בהוצאת "תרשיש", ירושלים). עתה שלטה כתמיות שחורה ואטומה על ההדפסים הפוסט-רישומיים, שוויתרו על פרטם רבים עד כדי הפשטה חלקית של הריאליזם הבסיסי. מתוך הגושיות האפלה של הילדים הבהיקו רק מספר עיניים, או יד מתופפת וכו'. טראגיות רבה ותחושת קינה עולות מתוך הגושים הכהים הללו, היוצרים קומפוזיציות דרמטיות חופשיות על פני הרקע הלבן של הדף.

 

יצוינו גם מספר חיתוכי עץ שיצר שמעון צבר (2007-1926), חבר בולט בקבוצת הריאליזם החברתי החיפאית שלא בגר את "בצלאל החדש", אלא את "הסטודיה" של שטרייכמן וסטימצקי בתל אביב. "נושא הלבֵנים" (1955), "בגליל" (1956) – אידיליה של משפחה ערבית וחמור, "נַפח" (1957), "האורגת" (1960) – בכל חיתוכי העץ הללו ובאחרים ייצג צבר את גיבורי הפרולטריון ו/או את ערביי הגליל המדוכאים בתקופת "הממשל הצבאי" וימי "שטח 9".

 

יצחק גרינפילד (יליד ברוקלין, ארה"ב, 1932, עלה ארצה ב- 1951) זכה ב"פרס דיזנגוף" ב- 1956 בעבור חיתוך עץ ריאליסטי מסדרת חיתוכי העץ שלו בנושא עולים. את טכניקות ההדפס למד גרינפילד, אז חבר קיבוץ גל-און, הסמוך לקריית-גת, אצל אמן ההדפס הוונציאני, בורין (Burin). חיתוכי העץ המוקדמים שלו נוצרו באמצעות קרשים של ארגזי תפוזים מקיבוצו. מאוחר יותר, בירושלים, פיתח טכניקות הדפס עצמאיות באמצעות שבלונות וחומרים פלסטיים.

 

אמן שהיה מקורב לחבורה החיפאית של הריאליסטנים החברתיים, אף כי לא בגר את "בצלאל החדש", היה אברהם אופק (1990-1935). חרף מספר חיתוכי עץ מוקדמים מתחילת שנות ה- 50, עיקר הדפסיו של אופק היו בתחריט ובדפוס אבן. עודו חבר קיבוץ עין-המפרץ שליד עכו, יצר ב- 1956 הדפסי אבן בשחור-לבן של מראה רחוב יהודה הימית ביפו, או מראה כללי של נוף יפו. עניינו זה בשכונות עוני של ערים מעורבות לווה במשיכתו לדמות השור (הדפס אבן בשלושה צבעים, 1956) או פרות (הדפס אבן בשלושה צבעים, 1960) – נושא שיהפוך למטאפורה מרכזית של אבהות ואימהות ביצירתו לעתיד. בזמן לימודיו בפירנצה, 1959, התמחה אופק, בין השאר, בתחריטים, תוך ששואב מחוויותיו בקיבוץ ("בריכות דגים"), "מזיכרונות נופי ואדי-ערה ("נוף הרים"), מהתנסותו כריאליסטן חברתי ("מעברה", מהאבל על מות אביו ("קבר אבי"), אך גם מייצג את נופי פירנצה במיחברים פיוטיים שבסימן קו חד הבונה תצורות גיאומטריות זוויתיות, הנענות בתצורות רכות על רקע לבן. את כל אלה הדפיס במכבש שבבית ידידו האיטלקי, מארצ'לו גואסטי.

 

אך, עבודתו הגראפית המרכזית של אופק נוצרה בין 1965-1963, כאשר גיבש בהדפסי אבן ובתחריטים את לכסיקון הדימויים שיזין את אמנותו מכאן ואילך: בני זוג, פרה, פר, בתים, סירה, דלעת, עץ גדוע ועוד. התחריטים, שהציג (לצד רישומים) ב- 1964 בגלריה "דוגית" בתל אביב, וההדפסים בתחריט ובאבן שהציג ב- 1966 בגלריה "אורית" בתל אביב – אישרו עולם דימויים של "חיי הכפר" שבסימן המשפחה הגרעינית ושילוש האיש-אישה-פר (או פרה), עם או בלי סירה, ליד הר או בית וכו'. לדמויות ולחיות נוכחות ארכיטיפית והן מעוצבות בפיגורטיביות פרימיטיביסטית, המתובלת בגרוטסקה ובתוגה פיוטית.[39]

שניים מבוגרי "בצלאל החדש", שהתמחו בתחום ההדפס האמנותי ועשו בו חייל הם מרדכי מורה (1937- ) ומשה הופמן (1983-1938).

 

מרדכי מורה בגר את "בצלאל החדש" ב- 1959, ולאחר לימודים נוספים באקדמיה בפירנצה וב"בוז-אר" שבפאריז, קבע עיקר מושבו בבירת צרפת, בה החל מתמחה בתחריט. מורה ברא בתחריטיו עולם אלגורי-גרוטסקי טרגי-קומי, ליצני ואכזר ביותר, בו חיות נצלבות, חיות מעונות במופע קרקסי נלעג וחיות מיוסרות בתהלוכות טקסיות. רוח של אלגוריות מימי הביניים (בזיקה להירונימוס בוש) שורה על תחריטיו הסמי-סוריאליסטיים של מורה, המשלבים תת-הכרה, חלום ומיתוס, המהווים בבואה קיומית-דתית למצבו של האדם ולהבלותו, אך גם לגורל ההיסטורי היהודי. יליד בגדד מרבה להידרש לדמות הצלוב היהודי (בתחריטים ובציורים בכלל, בעיקר משנות השמונים ואילך), לא אחת בהקשר לשואה. כושר רישום פיגורטיבי יוצא דופן מבוטא בתחריט יבש בשחור-לבן, בתחריט צבעוני וכן בתחריט יבש ואקוואטינטה. בכל אלה -" שוב ושוב, עוצב המצב האנושי כקרקס נורא של השפלות ואכזריות: בתחריט מ- 1966 'דו-קרב בקרקס' חמור רוכב על אופניים כנגד ליצן גוץ וקרח הרוכב אף הוא על אופניו, שניהם חמושים בחצים שלופים, זה נגד זה, ושניהם נוהגים על קורה צרה ונוכח מבטן של חיות (ונערה לוליינית). בתחריט מ- 1967, 'מצעד עם סנאי', צועד הסנאי מאחורי ציפורים מהלכות על שתיים ועלמה עירומה עם אוזני חיה וזנב (לראשה, שלושה עופות משופדים על מוט) – כולם סובבים את זירת הקרקס בתהלוכה טקסית מגוחכת וטראגית כאחת. בתחריט, 'ניצחון האישה: השוט' מ- 1968, מייצג המופע הקרקסי חיות צלובות ונעוצות חצים עד מוות, עת בקדמת ההדפס גוררת אישה עירומה, שוט בידה, ליצן קשיש וארוך-זקן הכורע על ארבע עם כלב היושב על גבו הגבנוני."[40]

 

משה הופמן, שנולד בבודפשט והגיע ארצה כניצול שואה בשנת 1949, בגר את "בצלאל החדש" ב- 1959, זכה בפרס "זאב בן-צבי" לפיסול, תוך שהתמחה בחיתוך עץ אצל יעקב פינס ויעקב שטיינהרדט, ולאחר מכן בעין-הוד אצל רודי להמן. הופמן פיתח עולם אישי, מעין יומן פרטי, של חיתוכי עץ ברוח הטכניקה של יעקב פינס, אך גרוטסקיים ממנו ונוטים להפשטה בתפיסת גוף האישה והנוף. תצורות אורגניות מושטחות בוראות מתחים בין גושים נקיים ותמציתיים של שחור ולבן, תוך ויתור על טקסטורות סיבי העץ. נוף וגוף האישה התאחדו לא אחת בחיתוכי העץ הללו, שבהם שולט ארוס נשי מונומנטאלי, בשרני ופתייני, נכסף ודמוני גם יחד. מלחמת המינים היא נושא שכיח בחיתוכי העץ של הופמן, בהם מופיע הגבר כקורבן. ב- 1967 יצר את סדרת עשרה חיתוכי העץ בנושא השואה, "שישה מיליון ואחד", בהם "השתמש הופמן בדימויים נוצריים כדי לקדש את הקורבן היהודי. אנשי המחנות והילות סביב ראשיהם; קלגס נאצי מוריד מהצלב את ישו כדי לשולחו כיהודי לתאי הגזים; יהודי מחושמל-צלוב על גדרות התיל של המחנה; תמונת הסלקציה – ימינה או שמאלה – כתמונת צלב ענקית; צלבים שבורים במחנה כרקע ליהודי מחושמל על הגדר. בדפי סקיצות של הופמן מאמצע שנות השישים חוזרים רישומי מוזלמנים שמספר טבוע על זרועם וזר קוצים לראשם. דומה שהופמן אמביוולנטי ביחסו לנצרות: הוא נוטל ממנה דימויי קדושה, אך גם שולח כלפיה אצבע מאשימה על שהולידה את המפלצת הנאצית."[41]

השפעת ה"פופ-ארט" האמריקאי בשנות השישים מוזגה בחיתוכי העץ של הופמן בזיקה לחיתוכי עץ יפניים (מורשת פינס ולהמן): זוויות מבט מפתיעות, תקריבים, קומפוזיציות תיאטרליות, אורנמנטיקה, זרימת קו, ויתור על פרטי גוף לטובת הדגשת פרטי לבוש ועוד – אפיונים כמו-יפניים אלה ממוזגים בסילואטה נעדרת הפרטים ובקונטרסט בין דמות לרקע – בזיקה לציורי טום ווסלמן, וכל אלה גם יחד כפופים לפרימיטיביזם בוטה של הופמן. כל חיתוכי העץ של משה הופמן תועדו באלבום קטלוגי שראה אור ב- 1989 בסדנת ההדפס ירושלים.

 

אבנר כץ, צייר ומאייר, נולד ב- 1939 בקיבוץ רמת רחל ובגר את "בצלאל החדש" ב- 1959 וכבר שם, בשיעורי י.פינס, בלט בכושרו בחיתוך עץ. בין השנים 1966-1964 השתלם כץ בלונדון בתחריט אצל סטנלי הייטר ב- Central School of Art & Design ומאז 1973 לא חדל ללמד אמנות באקדמיות שונות בישראל. בסוף שנות השמונים יצר חיתוכי לינול גדולי מידות (לעתים, 200X140 ס"מ) בשחור-לבן, דמויי חיתוך עץ (כולל טקסטורות של "סיבים") שהוצגו ב- 1990 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן ולאחר מכן בגלריה בדטרויט שבארה"ב:

"האיקונוגרפיה של העבודות נוגעת במשחקי ילדים וליצנים, עם סצנות אלימות של ציפור כרותת ראש או דמות מתקיפה בסכין. […] העבודות שלו הן מעין משלים על מצבנו. יש בהן 'הומור של גרדום', צפוני, טבטוני. כן נמצא כאן אזכורים לסצנות אלימות המתארות את ייסורי הקדושים הנוצרים באָלטָרים נוצרים פלמיים. העבודות מעידות על חרדה אישית וחרדה של בן המקום והארץ, וכל זאת מבלי שיהיה בהן פאתוס. הן כמו חלום זוועה שאתה צופה בו…"[42]

בשנות האלפיים התרכז אבנר כץ ביצירת לוחות דיקט ענקיים, החרוטים כלוח-הדפס (מאוכלסים בדימויים פיגורטיביים פסוודו-אילוסטרטיביים, אוטוביוגרפיים ופוליטיים בה בעת), אך מוצגים כיצירה עצמאית. בסדרת "מחסום ארז" מ- 2002 ובסדרת "אצטרובל" מ- 2007 בלט דימוי האצטרובל כשריד לחלום היערות של דור ההורים ובוני הארץ, אך גם כהד לגולגולת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פריחה מוקדמת על קרקע מערבית: שנות ה- 60

 

ב- 1957 ראה אור, בעריכתם של צבי זהר ואויגן קולב, הספר "הגראפיקה הישראלית" (ספריית פועלים, תל אביב), שסיכם יצירה מקפת בתחומי הרישום וההדפס בישראל. פה נפרשה יצירה ענפה מאד, שהתרחבה אל מעבר למתואר עד כה. בהתאם, יכולים אנו לסמוך ידינו על מאמר קצר ואנונימי, המסכם את התחריט הישראלי, שפורסם ב- 2008, בו יכולנו לקרוא:

"…התחריט היה, בעיקר בסוף שנות ה- 50 ובתחילת ה- 60, נחלתם של אמנים בודדים בארץ, ובמיוחד של אלה שחזרו מפאריז, שם למדו את אמנות התחריט וספגו את האהבה אליה. בארץ לא היו אז מורים, חומרים או סדנאות. בין האמנים שהתבלטו ביכולות התחריטאיות שלהם היו נעמי סמילנסקי, אריה רוטמן, יהודה בקון וטוביה בארי, שהשתלם בתחריט אצל ג'והני פרידלנדר בפאריז, והיה היחיד שלימד את הטכניקה בארץ באותה התקופה."[43]

 

ואכן, פריחתה המוקדמת של אמנות ההדפס בישראל של שנות השישים חייבת לא מעט להשתלמותם של אמנים ישראליים במדיום ההדפס בארצות חוץ, פאריז, לונדון וניו-יורק, בעיקר: כגון, נעמי סמילנסקי, שנולדה בפולין ב- 1917, עלתה ארצה עם משפחתה ב- 1923 ולמדה תחריט וחיתוך עץ אצל יוסף בודקו ב"בצלאל החדש" בין 1941-1937. ב- 1960 השתלמה בתחריט בלונדון ב- Central School for Arts & Design, ולימים, ב- 1993, אף הורתה תחריט ב"בצלאל".

 

שרגא וייל (2009-1918) נולד בצ'כוסלובקיה ב- 1937, החל לומד אמנות בפראג וב- 1947 עלה ארצה, נעצר במחנה בקפריסין והצטרף לקיבוץ העוגן. עודו בין צ'כוסלובקיה למחנה המעצר, יצר ווייל בין השנים 1947-1938 חיתוכי לינוליאום אקספרסיוניסטיים בנושאי מהפכה, מלחמה ושואה. בין השנים 1956-1948 יצר הדפסי אבן שבמרכזם אידיאליזציה של הווי הקיבוץ (חגיו, נעורים ישראליים וכו'), כאשר בשנים 1954-1953 השתלם ב"בו-זאר" שבפאריז, בין השאר, בהדפס אבן ובחיתוך עץ. הדפסי אבן שלו משנות השישים ייצגו נושאים תנ"ך ומסורת יהודית, ואלה הודפסו בדפוס "אביבה" בתל אביב. ב- 1967 גילה ווייל (בדפוס "עזרא", תל אביב) את טכניקת דפוס-הרשת ויצר הדפסים דקורטיביים בנושאי "שיר השירים" והמגילות הגנוזות, חלקם מוזהבים כאיקונות ומורכבים מתפזורת של דימויים פיגורטיביים הרשומים על רקע מופשט. רבים מהדפסי הרשת הבאים של ווייל הודפסו בסדנאות ההדפס בגבעת-חביבה ובעין-הוד. לאורך שנות השבעים הפך נושא העקידה מרכזי בהדפסי הרשת של האמן, שהמשיכו לשלב רישום פיגורטיבי (אייל, יצחק וכו') עם רקע אורנמנטי מוזהב. בין 1980-1977 יצר ווייל תריסר הדפסי רשת ושתי ליתוגרפיות בנושא "קוהלת", בהם המשיך למזג גם את מוטיב העקידה (הקשור באובדן בנו ב- 1967). ההגותיות הקיומית הלכה והתעצמה בהדפסיו, ושיאה ב- 1982 בסדרת שבעה הדפסי הרשת, "עונות לאדם" ובסדרות מאוחרות יותר ("עלים ונוצות", "אלמנך עתיק", "ציפור האש", "ספר החיים" ועוד), שהופקו מטעם ידי גלריה "ספראי", ירושלים.[44]

 

את האשראי לפופולאריות של הדפס הרשת בישראל מאז סוף שנות השישים יש להעניק, כמובן, להשפעתו של אנדי וורהול על אמנות ה"פופ" בארה"ב ובאנגליה בעיקר, ובפרט בעקבות שיעתוקי דמותה של מרלין מונרו ב- 1962. וכך, עוד בטרם נרשם ב- 1967 הפטנט האמריקאי של הדפסה על טקסטיל, היו אלה ה"פופ-ארט" האמריקאי והאנגלי (רוברט ראושנברג ורוי ליכטנשטיין, יותר מכל), כמו גם ה"אופ-ארט" של ויקטור ואסארלי, שפתחו את שערי הדפס הרשת בפני המוני אמנים מערביים. מכאן הייתה קצרה הדרך לעולם האמנות הישראלי.

 

אך, קודם להדפס הרשת, היו אלה התחריט והדפס האבן שזכו בישראל של שנות השישים-שבעים לפופולאריות חסרת תקדים. אריה רוטמן (2006-1921) נולד בווינה, עלה ארצה ב- 1939 והצטרף לקיבוץ עין-המפרץ. בין השנים 1961-1959 למד ציור ותחריט בפאריז, בסדנא של ג'והני פרידלנדר. רוטמן התמחה באקוואטינטה ובתחריט צבעוני בנחושת, והורה את מלאכת התחריט באוניברסיטת חיפה, בבית האמנים בתל אביב ובמכללת אורנים, שם הקים את סדנת התחריט. תחריטיו נחלקים לאלה שבסימן תצורות אורגניות מופשטות ולאלה שבסימן ייצוגי גוף עירום בקו מהיר וסמי-קריקטורי.

 

טוביה בארי נולד בברטיסלבה שבסלובקיה ב- 1929, היה תלמידם של מרסל ינקו ויעקב וכסלר בסוף שנות החמישים, ובין 1961-1959 התמחה בפאריז בתחריט אצל ג'והני פרידלנדר במקביל ללימוד הדפס אבן ב"בוזאר". בין השנים 1964-1963 הורה תחריט ב"בצלאל" בירושלים, ובין 1983-1964 הורה ב"אבני" בתל אביב. לאורך עשרות שנים מתמקד טוביה בארי בתחריטים צבעוניים, החייבים בעומקם למֶחברים הגראפיים של ג'והני פרידלנדר ואשר מקנים רושם בו-זמני של בריאה טרנסצנדנטלית ושל חורבן. אלה הם תחריטים בעלי אופי אזוטרי, בהם –

"טוביה בארי בונה ארמונות באוויר, תולה גנים ונופים מטאפיזיים. האמן החזיוני בונה את דימוייו בשכבות העולות מהנראה אל הבלתי נראה, מעבר לזמן ולמקום. כל תחריט הוא אירוע מטאפיזי, התרחשות קוסמית בנוף נטול אדם, תוך התמקדות באופק ו/או בנקודת המגוז במרכז הדף, בין שמים לארץ. בארי מתרגם נופים מוכרים לפנורמות של צורות קדומות, על הגבול הדק המפריד בין תוהו ויופי ובאור שאינו יום ואינו לילה, כמו היה אור ישועה ואור יום-דין."[45]

 

ב- 1965 הקים טוביה בארי את סדנת ההדפס בביתן האמנים בתל אביב כסדנת תחריט. אריה רוטמן הורה כאן תחריט, ב- 1970 הצטרף צבי טולקובסקי, שלימד דפוס רשת, וב- 1971 שב אריק קילמניק מארה"ב ולימד בסדנה שיטות הדפס חדישות ברוח האמנות האמריקאית. מאוחר יותר, לימדה כאן אלימה ריטה הדפס אבן ורשת. ב- 1977 הורחבו פעילויות הסדנה של בית האמנים התל אביבי, ומה ששירת עשרה אמנים שירת עתה חמישים אמנים ויותר. סדנת ההדפס של בית האמנים התל אביבי עודנה מספקת שירותי הדפס לאמנים רבים חברי האגודה. הסדנה נוהלה, בין היתר, על ידי אלימה (1978-1976), דן קריגר (1986-1978), משה גבעתי (1989-1986) ואחרים. כיום מנוהלת הסדנה בידי איליה בוגדנובסקי.

 

אלימה ריטה נולדה בנשר, ישראל, ב- 1932 וסיימה לימודיה במכון "אבני" ב- 1957. במחצית הראשונה של שנות השישים שהתה ועבדה בפאריז, ולאורך שנים ארוכות הורתה את מלאכת דפוס הרשת ודפוס האבן בסדנה להדפס שליד אגודת האמנים בתל אביב, וכמו כן במרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע ובבית הספר לאמנות "קלישר" בתל אביב (1981-1979), וניהלה את הסנה לגרפיקה אמנותית במדרשה למורי אמנות ברמת-השרון (1996-1981), מקום בו גם לימדה ציור ודפוס רשת. בשנת 1978 השתלמה אלימה בדפוס אבן במכון טמרינד שבאוניברסיטת ניו-מכסיקו שבארה"ב.

 

את הדפסי האבן הראשונים של אלימה בסוף שנות השישים הדפיס לה דוד בן-שאול (ראו להלן) במכבש שבביתו הירושלמי. התנסויותיה הראשונות בתחום דפוס הרשת היו באותה עת בשיעורים שלימד צבי טולקובסקי (ראו להלן) ב"בצלאל". אלימה:

"טכניקת הדפס הרשת נתנה לי אפשרות לבטא את עצמי בצבע, אמצעי שריגש אותי תמיד. אף פעם לא ראיתי בצבע רק חומר שממלא שטח. הצבע בנה אצלי את העבודה. כשאני חולמת על ציור, מעניין אותי החיבור שבין 'שכנים' צבעוניים. הרשת נתנה לי אפשרות מצוינת לכך. לצבעים בהדפס רשת יש ערך אחר מצבעי שמן."[46]

 

הדפסי האבן והרשת של אלימה מופשטים, מֶחברים של מספר משטחי צבע שטוחים ונקיים (על פי רוב, מנוגדים, כחול ואדום לא אחת) בעלי תצורות גיאומטריות ואורגאניות, הסמוכים לתצורות קוויות אורגאניות ואשר מאותגרים על ידי קומץ משיחות צבע אקספרסיביות. ב- 1971 הזמינה ברטה אורדנג מאלימה אלבום בן 10 הדפסי רשת, שהוצג, מאוחר יותר, בגלריה "רינה". הדפסיה המאוחרים יותר של אלימה, משנות השמונים, התמקדו במתח בין "מסגרת" לבין סימני נוף מופשטים והם הוצגו ב- 1990 בתערוכת יחיד של אלימה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן.[47] בתערוכתה הרטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב, 2009, הוצגו גם הדפסי רשת ואבן רבים שיצרה (המאוחרים שבהם הודפסו כולם בסדנת ההדפס ירושלים).

 

דוד (דדי) בן-שאול נולד בירושלים ב- 1932, למד קרמיקה בירושלים אצל הדוויג גרוסמן וצייר איורים במחצית שנות ה- 50. ב- 1959 למד בפאריז ב"בו-זאר", התמחה שם בדפוס אבן ובשנים 1962-1961 הציג הדפסי אבן שלו בגלריות בפאריז ובנאנט. עם שובו לירושלים, הביא עמו ד. בן-שאול מכבש ליתוגרפי עתיק, שניתן לו על ידי יעקב אגם. בשנים 1964-1963 לימד טכניקות הדפס ב"בצלאל", ומאוחר יותר, שב והורה הדפס וציור ב"בצלאל" מ- 1972 ועד לפרישתו ב- 1996. כזכור, חוברת שכתב ישראל הירשפלד, חותנו מנישואיו הראשונים, בווינה בשנות העשרים, שימשה לבן-שאול מקור ידע רב-ערך להכרת רזי הדפס האבן, שישמשוהו ביצירתו, כמו גם להדפסה של יצירות אמנים אחרים, דוגמת אנה טיכו, אריה ארוך[48], מרדכי ארדון, יוסף זריצקי ויוסל ברגנר. הדפסי אבן רבים שיצר לאורך עשרות בשנים מתחלקים ברובם לקבוצות של (א) הפשטות ארכאיסטיות (פאריז, 1962-1959), (ב) פיגורות בתכריכים ומֶחבָרי נשים (ירושלים, 1965-1963), (ג) דמויות בתפנימים, מיתוסים ומלאכים (1974-1965), (ד) נופי הר-ציון ואבו-טור בירושלים (מקום מגוריו לאורך עשרים שנה) ומראות מהסטודיו בדירתו בעיר העתיקה (1985-1975). בשלב זה גם יצר בן-שאול תחריטי אקוואטינטה והדפסי רשת במסגרת פעולתו בסדנת ההדפס ירושלים ובסדנת "ברסטון" (ראו להלן). על מוטיב המוות והקברים ביצירתו הגראפית של דוד בן-שאול פירט הקטלוג "דוד בן-שאול: הדפסי מוות וחיים".[49] שפתו האמנותית של בן-שאול בהדפסים שמאז מחצית שנות השישים עמדה בסימן קו דינאמי וספונטאני, התוקף את הדף באנרגטיות חופשית והקרוב בשורש רוחו למכחולו של אוסקר קוקושקה.

 

צבי טולקובסקי, המוזכר לעיל, נולד בחיפה ב- 1934 ובין השנים 1959-1956 למד ב"בצלאל החדש". בשנים 1961-1959 למד בפאריז ב"בו-זאר" ובין 1967-1966 למד בניו-יורק ב"ארט-סטיודנט-ליג". ב- 1968 החל מלמד ב"בצלאל" (עד 2001), מוסד בו ייסד ב- 1968 סדנת הדפס רשת ולאחר מכן סדנת נייר (אותה הוא מנהל עד היום). טולקובסקי, אספן אובססיבי של חפצים מושלכים, יוצר הדפסים המאופיינים לא אחת בתפזורת דימויים, המאשרת שילוב מורשת ה"פופ-ארט" האמריקאי (שספג בארה"ב) ביחד עם ליריקה אישית. טולקובסקי נוקט בטכניקות רבות ושונות של הדפס, מתצריבים, אקוואטינטה משויפת, שילובי תצריב והדפס רשת, או שילובי הדפס וצילום. פלורליזם אסוציאטיבי דמיוני-אישי פוגש גם בהדפסים בנושאים פוליטיים (דוגמת אלה שבנושא האינתיפדה והטרור, 2010).

 

ב- 1966 נסע אברהם אילת (יליד תל אביב, 1939) – צייר, פסל, צלם ואוצר – לפאריז והצטרף ל"אטלייה 17" – סדנה בינלאומית לתחריט, שאותה הקים וניהל האמן האנגלי וויליאם סטנלי הייטר. בסדנה התוודע אילת לאמנים מארצות שונות והתיידד עם הצייר היפני, קנג'י יושידה, ששנתיים מאוחר יותר היה אורחו בקיבוץ שמיר. עם שובו ארצה יזם אברהם אילת תערוכה של הסדנה שבניהול הייטר. הייתה זו תערוכת הדפסים (תחריטים) בינלאומית – אולי ראשונה בארץ מסוגה – שנפתחה במוזיאון חיפה ב-1969 (אוצר: גבריאל תדמור) ונדדה לבית יד לבנים בפתח תקווה ולבסוף למוזיאון באר שבע. מתחילת דרכו האמנותית הירבה א.אילת ליצור תחריטים, דוגמת הסדרות "המצב האנושי" (שנות ה- 60), "כוחות" (שנות ה- 70 וה- 80), "נופי ריק" (1995-1991), או "גבעת הגיבורים המתים והסאמוראים" (2009-2008). מרבית התחריטים הללו מעמתים דימויים אורגניים מופשטים למחצה, ביולוגיים או וגטטיביים, עם צורות גיאומטריות.

 

 

אסף בן-מנחם, צייר ומשורר, נולד בישראל ב- 1940, בגר את האוניברסיטה העברית בירושלים בפילוסופיה וספרות אנגלית ונסע ב- 1965 ללוס-אנג'לס להשלים לימודי מוסמך באקדמיה לאמנות "אוטיס" (עד 1969) ופיתח את עניינו בחיתוך עץ. מאז תחילת שנות התשעים, חי בן-מנחם בהולנד ומלמד באקדמיה לאמנות בכרונינגן. ב- 1986 הציג תערוכת יחיד של חיתוכי עץ בגלריה "ראאב" שבברלין; שנה לאחר מכן הציג תערוכת יחיד של חיתוכי עץ ענקיים במוזיאון ישראל, ירושלים וב- 2008 זכה מטעם מוזיאון ישראל ב"פרס פינס" להדפס. ספר-אמן שלו, "שני עשרונים", הכולל שירים וחיתוכי עץ, יצא לאור בסדנת ההדפס ירושלים ב- 1998. אסף בן-מנחם מתמקד בחיתוכי עץ, חלקם הניכר גדולי מידות, בהם הוא מגדיל רישומי דיו זעירים וחורט על דיקט דימויים אקספרסיוניסטיים-ספונטאניים-קליגראפיים, העומדים בסימן סיוטים ומוות, כמו גם בסימן הגות קיומית. בחיתוכי העץ שלו בורא בן-מנחם עולם סוריאלי-סימבולי של צללים דיאבוליים, פרימיטיביסטיים, על שורשיהם באקספרסיוניזם הגרמני של נולדה וחבריו. הדימויים הדינאמיים ודחוסי-פעולה של בן-מנחם מלאים בדמויות רפאים, ולא אחת, מכוננים על חלומות שחלם:

"אסף בן-מנחם מאחד את כל ההפכים בעולם מקולל אחד. נגאטיב ופוזיטיב מאוכלסים בנשמות מתים. שמים ושאול, הולדה ומוות, מלאכים וקורבנות, זכר ונקבה, כל ההפכים הללו אוחדו בחוויה אחת של דיסהרמוניה, עיוות אכזרי, דמוניות וגרוטסקה. ניאו-רומנטיקה של חיות רעות, תולעים, עכביש, סרטן. מחזוריות אינסופית של שחיטה, מוזלמנים, גולגולות, נשמות, מקיימים חיים גהינומיים."[50]

 

מיכה אולמן נולד בתל אביב ב- 1939 ולמד ב"בצלאל החדש" בין 1964-1960. עם תום לימודיו יצא לשנת לימודי המשך ב- Central School of Arts & Design שבלונדון, מקום בו התמחה בתחריט. ב- 1970 החל מלמד ב"בצלאל", תחילה כמורה לרישום ותחריט. תצריבי נחושת באקוואטינטה ושעווה, שיצר ב- 1964, עדיין ייצגו נופים של הרי יהודה, גיא בן-הנום וכו'. תצריבי נחושת צבעוניים, שיצר בלונדון ב- 1965, נטו להפשטה, אך ייצגו נופים וחיות. תצריבי אבץ מ- 1967 החריפו את ההפשטה, אשר בין 1969-1968 החלה להתמזג עם דימויים בסגנון "פופ-ארט" (צללית אישה, מכונית וכו'), חלקם בתצריב צילומי. את אלה הציג ב- 1969 בתערוכתו בגלריה "דוגית", תל אביב. יותר ויותר אמצו תחריטיו של מיכה אולמן את דימוי הקופסא הפתוחה או המושטחת, שעל דפנותיה מיוצגים הדימויים. ב- 1971-1970 כבר התקרב מ.אולמן ליצירתו המושגית של יאן דיבֶטס ההולנדי, ובתצריבי אבץ ותצריבים צילומיים, חלקם בתבליט, ניסח נופים במתכונת של קיפולים ו/או השטחת קופסאות, לא אחת עם התגרות בפרספקטיבה. את תחריטיו אלה הציג אולמן ב- 1975 בגלריה "מבט" בתל אביב.

 

ב- 1970 הקים משה גבעתי סדנת דפוס רשת בחיפה, וזו שימשה תחילה בעיקר להדפסים של גבעתי בנושא "פרויקט מחצבת נשר" של יצחק דנציגר ושותפיו. מעט מאוחר יותר, לרקע חובות שהצטברו מניסוי השיקום של המחצבה, התמסר גבעתי להפקת הדפסי רשת בסדנתו גם בעבור אמנים כצבי מאירוביץ, שמואל כ"ץ, מיכאל גרוס ואפילו ראובן רובין. בתערוכת "ההדפס האמנותי בישראל כיום", שנפתחה בספטמבר 1973 ב"ביתן הלנה רובינשטיין" בתל אביב (ובה 72 אמנים שהציגו 118 הדפסים בטכניקות שונות) הציג גבעתי 2 הדפסי רשת. ציורים שצייר ב- 1972 בנושא "חולית" (שם דוגמנית עירום) שילבו תצלום מעובד והדפס רשת.

 

אבישי אייל נולד ב- 1945 במשמר השרון ולמד ב"בצלאל" בין 1968-1965. בין השנים 1970-1968 למד טכניקות הדפס שונות וצילום ב- Central School of Art & Design, ולאחר מכן, בין 1971-1970, ב- Hornsey College of Art. עם שובו ארצה, הקים אבישי אייל בירושלים, ברחוב הנביאים, את "סדנת התחריט של אבישי אייל", בה הדפיס עד 1975 50 סדרות לאמנים שונים (מיכה אולמן, טוביה בארי, שלמה קסוס, אריה רוטמן, אורי ליפשיץ ואחרים). מאז 1977 מלמד אייל ציור, רישום והדפס בחוג לאמנות יצירה של אוניברסיטת חיפה. ב- 1968, ועודו ב"בצלאל", התגורר אייל בביתו של יעקב שטיינהרדט וספג את רוח ההדפס, ובטרם נסע ללונדון אף למד להדפיס הדפסי אבן (ביחד עם מיכאל גיטלין ושאול ש"ץ) על המכבש הפרטי בסטודיו של דדי בן-שאול באבו-טור. בלונדון ספג אייל את רוח ה"פופ-ארט" האנגלי (פיטר בלייק, קיטאי וכו'): הדפסי טנקים (בדפוס רשת) הופיעו ב- 1969 בעקבות "אלבומי הניצחון" של "מלחמת ששת הימים", ועמם דיוקנאות של משה דיין ואחרים. ב- 1970 כבר יצר תחריט צילומי צבעוני ואל-אישי של דיוקן בן-גוריון. ברוח יצירת אנדי וורהול. בשילוב של תחריט והדפס אבן הדפיס אייל באותה שנה דיוקנאות (ברטרנד ראסל ואחרים) מתוך צילומי ריצ'רד אבֵדון. הדפסים מ- 1971 כבר שילבו צילום ומילים (כגון בתחריט צילומי ודפוס רשת מ- 1971 ובו צילומי שני חברי פוליטבירו שנרצחו בידי סטאלין, מעל לצילום נוף ישראלי ומעל למילים המודפסות – "סברדלוב מת, בובנוב נעלם").

 

כמה וכמה מהאמנים המוזכרים לעיל ונוספים שתפו פעולה בירושלים בין השנים 1970-1968 במסגרת קבוצת "משקוף". בין שאר פעילויותיהם, דוד בן-שאול, אברהם אופק, מילכה צ'יזיק, צבי טולקובסקי, איבן שוובל ואחרים יצרו, ביחד עם משוררים ירושלמיים, הדפסי אבן (שהודפסו במכבשו של ד.בן-שאול).

 

נוף ההדפס האמנותי בישראל השתנה ביותר בתחילת שנות השבעים. אבישי אייל:

"זה קרה תוך שלוש שנים. ב- 1973-1972 (צ"ל 1974/ג.ע) הוקמה סדנת ההדפס […] בירושלים על ידי אריק קילמניק, הוקמה סדנה בבית האמנים בתל אביב […], לאיצ'ה ממבוש הייתה סדנה עם סלמאן אלקרא בעין-הוד, הראל הדפיס תחריטים ליגאל תומרקין. פתאום, בתוך שלוש-ארבע שנים, הייתה איזו פריחה של סדנאות הדפס."[51]

 

על אף הפריחה הנדונה, סדנת הדפוס הפאריזאית הנודעת, "מורלו" (Mourlot) – שהדפיסה הדפסי אבן, בין השאר, לפיקאסו ולשאגאל – נחשבה בשנות ה- 70-60 כסדנת היוקרה המבוקשת על ידי כמה מחשובי האמנים הישראליים הוותיקים: פנחס ליטבינובסקי, ראובן רובין, מרדכי ארדון, נחום גוטמן ונוספים הדפיסו כאן אלבומי דפוס אבן צבעוניים. אך, תופעה זו לא היה בכוחה להקהות את עוצמת התפתחותן של סדנאות הדפס בישראל.

 

פריחת אמנות ההדפס בישראל מאז שלהי שנות השישים ותחילת השבעים כללה גם ייסוד סדנת הדפס במדרשה למורי אמנות ברמת-השרון, ויותר מכל, עניין גובר מאד של גלריות מקומיות בהפקה וסחר של הדפסים אמנותיים, לעתים "After-Paintings" של ציירים מקומיים נחשבים: גלריה "ישראל" בתל אביב הפיקה ומכרה הדפסי אבן של אמני "אופקים חדשים"; גלריה "בינט" (בגלגולה הירושלמי) הפיקה ומכרה הדפסים של ציורי מרדכי ארדון, יעקב אגם, אנה טיכו, אברהם אופק, אביגדור אריכא, דוד בן-שאול, איזידור אשהיים, יעקב וכסלר, פנחס ליטבינובסקי, משה טמיר, ראובן רובין, פימה (אפרים רויטנברג), יעקב שטיינהרדט, יגאל תומרקין (ראה להלן) ויוסל ברגנר (מי שיצר חיתוכי עץ עוד בשנות הארבעים והחמישים, ומאוחר יותר, עבר לה ולהדפסי אבן ורשת); בגלגולה התל אביבי, גלריה "בינט" הפיקה ומכרה הדפסים של ארדון, רובין, ברגנר, אריה לובין, נחום גוטמן, אריה רוטמן, ליליאן קלאפיש, ישראל פלדי, אורי ליפשיץ וטוביה באריה; גלריה "אנגל" הירושלמית הפיקה ומכרה הדפסים של ציורי משה קסטל ואחרים, גלריה "רוזנפלד" התל אביבית מכרה הדפסים של ציורי מרסל ינקו, ועוד. פה זכו הדפסי הרשת של יצחק טרקאי לפופולאריות מסחרית רבה, שהתחרתה בפופולאריות המסחרית של הדפסי דוד שניאור, שנמכרו בהמוניהם בגלריה "גבעון" התל אביבית.

יצוינו שישה הדפסים שיצר אריה ארוך, איש "אופקים חדשים" לשעבר, בשנים 1970 ו- 1973, זמן קצר מאד טרם פטירתו. שניים מאלה היו הדפסי רשת, האחרים הדפסי אבן צבעוניים. על חשיבותם ופשרם של אלה פירטנו בהרחבה בספרנו, "בספרייתו של אריה ארוך" (בבל, תל אביב, 2000, בעיקר בעמודים 306-296).

פריחה זו של המדיום בישראל של שנות ה- 70 מצאה ביטויה, בין השאר, גם במאמרים על טכניקות ההדפס שהחלו רואים אור בכתב העת "ציור ופיסול" של אגודת הציירים והפסלים. בחוברת מס' 1, קיץ 1972, פרסם אריק קילמניק מאמר שנושאו "הדפס רשת צילומי, תהליכים ושיטות עבודה". לאורך שנת 1973 פרסם גד אולמן באותו כתב עת מאמרים בנושאי הטכניקה של דפוס הרשת, הדפס האבן ועוד. בחוברת מס' 7/6 בשנת 1974 פרסם אבישי אייל מאמר בנושא "טכניקות חדשות של הדפסים".

 

                               *

במקביל לכל המהלך העשיר המפורט בפרק זה, לא תישכח תרומתה של סדנת ההדפס שפעלה בעין הוד מאז ראשית שנות ה- 60. בתחילתו של אותו עשור הקימו איצ'ה ממבוש ורעייתו, אביבה מרגלית, מרכז למלאכת מחשבת בכפר האמנים (שנוסד ב- 1953 על ידי מרסל ינקו), בו יצרו תחילה עבודות קרמיקה, לאחר מכן גובלנים ולבסוף הדפסי אבן (סלמן אלקרא עבד בו כדפס בנוסף למשה כהן, המוזכר בפרק קודם). ינקו צייר ישירות על האבן וממבוש הדפיס את ההדפסים, בטרם שירתה הסדנה אמנים נוספים מהכפר ומחוצה לו. במקביל, ניסו ינקו וממבוש לשחזר את טכניקת ההדפס על גבס על שק, לה קראו "דאדאליסט". ב- 1958 הדפיסו אמני עין-הוד (מרסל ינקו, יוחנן סימון, ז'אן דוד) בסדנת הכפר אלבום בן 16 הדפסי אבן בשחור-לבן.

 

                              *

 

פסגת התנופה הנדונה הגיעה לשיאה בתחילת שנות השבעים עם הקמתן של "סדנת ההדפס ירושלים" וסדנאות נוספות.

 

 

 

 

סדנת הדפס ירושלים: 1974 –

 

אריק קילמניק נולד ברחובות ב- 1935 ובגר את "בצלאל החדש" ב- 1961. את המחצית השנייה של שנות השישים עשה בניו-יורק, במכון "פראט", בו למד את טכניקות הדפס השקע (אינטגליו), ולאחר מכן, למד ב"ארט-סטיודנט-ליג" בו התמחה בטכניקות הדפס האבן והתצריב אצל רוברטו דלאמוניקה, תלמידו של סטנלי הייטר המוזכר לעיל. את טכניקת דפוס הרשת למד כאן קילמניק ממורָה לעיצוב טקסטיל. מאוחר יותר, לימד ב"קופר יוניון" שבניו-יורק רישום, עיצוב דו-ממדי והדפס (וגם הקים פה את המחלקה לדפוס-רשת). בהשפעת מחאות הסטודנטים בארה"ב של שנות שנות השישים המאוחרות, ולא פחות מכן, בהשפעת ה"פופ-ארט" האמריקני, יצר קילמניק בארה"ב הדפסי רשת הכוללים דימויים צילומיים (טנק, לדוגמא). יותר מכל, התרשם מתנופת מדיום ההדפס שבעקבות אמנות ה"פופ" של אנדי וורהול, ראושנברג וכו', ומסדנאות הדפוס שנוסדו במערב ובמזרח ארה"ב. עתה נרקם במוחו חלום הקמת סדנת הדפס בישראל, שהסתפקה עד אותה עת בסדנאות פרטיות של אמנים שפעלו בנפרד. זאת ועוד: במציאות הישראלית דאז, בה הפיקו סוחרי אמנות המוני הדפסי משי, המשעתקים ציורי שמן פופולאריים, ביקש קילמניק להקים מוסד שישים קץ לזילות ההדפס הממוסחר.

 

קילמניק הביא עמו ארצה את המחקר שערכה סדנת הליתוגרפיה "טמרינד" בניו-מכסיקו (1970-1960) בתחומי טכניקה וניהול של סדנת הדפס, ובהתבסס על נתונים אלה עיצב את מבנה הסדנה שיקים בירושלים. עם שובו ארצה ב- 1971, ובמקביל להוראת רישום ותחריט ב"בצלאל" (לאורך 14 שנים), החל מחפש תקציבים ומקום להקמת הסדנה. זו נוסדה תחילה ב- 1974, בברכת בית האמנים הירושלמי, במבנה רעוע במגרש ואלרו שברחוב רבי עקיבא 12 שבמרכז ירושלים, ולאחר שיפוץ, מונה אבישי אייל כאחראי למחלקת התצריב ועבד בה במשך שנה (המכבש של המחלקה נבנה בתל אביב, אחד מעשרה מכבשים שתוכננו על ידי קילמניק ובוצעו עם מסגר מכאני בתל אביב, בטרם נמכרו ברובם לאגודת האמנים התל אביבית ולשאר מוסדות), ואילו דדי בן-שאול מונה כאחראי למחלקת הדפסי האבן (שהדפיסה במכבש הפרטי של בן-שאול, שהועבר לסדנה ביחד עם אבנים). במקביל, "קנינו בפרוטות תכולה של סדנת דפוס-רשת מבחור הולנדי שסדנתו על הר הזיתים פשטה את הרגל."[52] במשך כשנה הדפיס ד.בן-שאול בסדנה ולימד בה קורס בהדפס אבן, ולאחר מכן פרש ליצירה אישית.

 

 

האמן הראשון שהדפיס ב"סדנת ההדפס ירושלים" היה רוברט ראושנברג, שהוזמן ב- 1974 להציג במוזיאון ישראל ויצר מספר תלחיצים בסדנה, שהיה בה אז מכבש אחד בלבד. ברם, מאחר שעבודה עצמית של אמנים בסדנה לא היה בכוחה לממן את משכורות הדַפָסים, הובן שיש צורך לחפש אמנים וגלריות שיזמינו סדרות. כך, הסדרה הראשונה הייתה הדפסים של נפתלי בזם (בדפוס רשת), השנייה של מיכאל ארגוב וכך הלאה. יותר ויותר אמנים החלו מגיעים לסדנת ההדפס, וב- 1976 הוחלט לחפש אחר משכן שיהיה בבעלות הסדנה ושיענה על כל צרכיה, מרכז שיחרוג ממתן שירותי הדפס לאמנים אל עבר יצירת שיח של אמנים ממדיומים שונים עם ההדפס, כולל ספרייה, גלריה של הסדנה, הוצאה לאור של ספרי אמן והזמנת אמנים ליצירה בסדנה ללא אילוצים כלכליים, משמע חינם. היה זה אז שאותר המבנה המוזנח ברחוב שבטי ישראל פינת רחוב הנביאים, וכעבור כשנתיים של מו"מ, נרכש המבנה בדמי מפתח בעזרת האפוטרופוס הכללי והלוואות. עתה, שופץ המבנה בידי אנשי הסדנה, ומאוחר יותר, הוקמה גלריה בקומת הגג.

 

 

בקומתו העליונה של בניין דו-קומתי זה פעלה מעתה הסדנה, כשהיא מעסיקה כדפסים, בין השאר, את סידון רוטנברג (מי שמשמש מאז 1980 כראש מחלקת התחריט בסדנה), את לארי אברמסון (ששימש גם כאוצר הגלריה של הסדנה וכמורה בה, ועבד בסדנה כראש מחלקת דפוס רשת מ- 1975 ועד לפרישתו ב- 1986), את שרון פוליאקין (שעבדה בסדנה בשנים 2006-1987), ונוספים שיוזכרו בחלקם להלן.

 

לאחר תקופה ראשונה של הדפסת סדרות בתשלום, הוחלט להוציא לאור סדרות של הדפסים ביוזמת הסדנה, וכך הוזמנו אמנים לבוא וליצור הדפסים בחינם, חרף המשמעות הכלכלית הכבדה בעבור הסדנה. עתה, סיפקה הסדנה לאמן האורח את העזרה הטכנית המרבית ושיתוף פעולה בין האמן לבין הדַפס. האמן הראשון שהוזמן לעבוד במסגרת ההוצאה לאור היה משה גרשוני ב- 1984. שיתוף הפעולה איתו הניב את סדרת התצריבים "קדיש" ואת סדרת הדפסי הרשת "רקפות", ועוד (ראו להלן). בשנים 1989-1987 הוזמנו כעשרים אמנים ליצור תצריבים על לוחות בגודל גיליון (76X106 ס"מ), ואלה יצרו 60 סדרות איכותיות. כתגובת נגד, הוזמנו תשעה אמנים ליצור אלבומי תצריבים מיניאטוריים (6X6 ס"מ) של תחריטי שירים.

 

ב-1994, במלאת עשרים שנה ל"סדנת ההדפס ירושלים", הציג מוזיאון ישראל תערוכה מקפת של מבחר מהדפסיה. ב- 2010 כבר נרכשה גם הקומה התחתונה של הבניין בו פעלה הסדנה, ומעתה, הורחבו חללי התצוגה, ונוספו ספרייה, סדנת בֶלֶט ואולמות אירוח. התרחבות זו, לצד פעילות יצירתית מתמשכת ורבת-אנפין,הפכה את הסדנה למוסד מרכזי לקידום תודעת ההדפס האמנותי בישראל. תערוכות הדפסים וקטלוגים נלווים, בהם גם מחקריים (דוגמת "תהליך והדפס", תערוכה שאצר לארי אברמסון ב- 1981; או "חיתוך העץ בישראל 1986-1920", באצירת גדעון עפרת; או "מילים רצות: על הכתב בהדפס", תערוכה שאצרה תמר מנור-פרידמן ב- 2002;ערוכה או "שיטוטים בחלל ההדפסי", תערוכה שאצרה אירנה גורדון – אוצרת הבית של הסדנה), כמו גם ימי עיון – כל אלה השתלבו בפעילות היוצרת של הסדנה והפכוה למפעל תרבותי כולל.

 

להלן, נעמוד על יצירותיהם ההדפסיות של מספר אמנים בולטים מתוך שורה ארוכה של עשרות ממיטב אמני ישראל שעבדו ועובדים עם "סדנת ההדפס ירושלים": אורי ליפשיץ (שהדפיס בסדנה ב- 1988 את התחריט והאקוואטינטה הענק בן 5 החלקים, "מלמד"), יגאל תומרקין (שהדפיס בסדנה ב- 1979-1978 תחריטים יבשים צילומיים או עם עיפרון חשמלי בנושאי "מתיאס גרונוואלד" ו"אדיפוס רקס"), לארי אברמסון (שהדפיס בסדנה, בין השאר, ב- 2003 את סדרת "שושנת יריחו" – תחריטים בשעווה רכה וחומצה חיה ושאר טכניקות), משה גרשוני (שהדפיס בסדנה, בין השאר, ב- 2003 את סדרת התצריבים "תחת השמש"), שרון פוליאקין (שהדפיסה והציגה בסדנה ב- 2002 את סדרת התחריטים "מעלות השחר עד הנץ החמה"), דב הלר, הילה לולו לין, ג'ויס שמידט, פמלה לוי ואלכס קרמר.

 

אורי ליפשיץ (2011-1936) נולד בקיבוץ גבעת השלושה, וכאוטו-דידקט, הסתפק בקורס בן חודש אצל חיים קיווה בקיבוץ נען. ב- 1963 יצר את תחריטיו הראשונים – "ניסיון ראשון" (תחריט ואקוואטינטה) ו"מטאמורפוזות", שתאמו את יצירתו שבדרכה מהפשטה אקספרסיוניסטית לניאו-פיגורטיביות שבסגנון ציורי ה"סכיזופרנים" ואשר כבר הם הוכיחו קו רישומי וירטואוזי, אלים לא מעט. דימויים תוקפניים-מפלצתיים אפיינו ב- 1964 את תחריטי סדרת "מלכים" ואת המשך תחריטי "מטאמורפוזות" וראשוני ה"סכיזופרנים" ("סכיזופרן על אסלה", תחריט, 1964). תחריטי "לידה", המאופיינים באגרסיה פורנוגרפית, נוצרו ב- 1966. השפעת ה"פופ-ארט" ניכרה בתחריטים הצילומיים והאקוואטינטה מ- 1968, סדרת "מיסטר רבינוביץ'", בה כיכבה צללית דמות בורגנית בינות לפרובוקציות חזותיות תוקפניות. תחריטים צילומיים ואקוואטינטה ב- 1969 עמדו בסימן דיוקנאות עצמיים המאופיינים באלימות עצמית. שהייתו של אורי ליפשיץ בספרד ב- 1971 הביאה בעקבותיה תחריטים ואקוואטינטות שנקטו בדימויי הפאסיון הנוצרי שעוותו בפנטזיה של אלימות ופורנוגרפיה. פנטזיה זו תחזור בסדרת התחריטים ואקוואטינטה, "ארוטיקה ותלמוד" משנת 1979. ייצוגים תיאולוגיים אלימים במיוחד אפיינו גם את סדרת תחריטי "עקידת יצחק" מ- 1973.

 

ב- 1986 ראה אור בהוצאת גלריה "גורדון" האלבום, "אורי ליפשיץ – תחריטים וליתוגרפיות 1985-1963" ובו סיכום יצירתו של ליפשיץ בתחום ההדפס- 217 הדפסים שונים לאורך 22 שנים. בכל אלה השתקפו ההתפתחויות בציוריו של ליפשיץ, על סך נושאיהם האוטוביוגרפיים, הפוליטיים, דמויות ידידים, ספורטאים וכיו"ב. 5 תחריטי "מלמד", שהודפסו ב"סדנת ההדפס ירושלים" והמצטרפים יחד ליצירה בגודל 98.5X248 ס"מ, חוזרים על דמותו של הידיד ואף מזווגים אותו עם מלאך, כל זאת כגרסה נוספת לסדרת תחריטי "מלמד", שיצר ליפשיץ ב- 1983.

 

יגאל תומרקין נולד בגרמניה ב- 1933. ב- 1954 למד אצל רודי להמן בעין-הוד ובשנת 1955 נסע לברלין, שם עבד בתחום התפאורה במחיצת ברטולט ברכט. עד 1961 חי ויצר באמסטרדם ובפאריז ומאז הרבה ליצור בעיקר בישראל פסלים, אסמבלאז'ים, ציורים, רישומים והדפסים. תחריטו הראשון של תומרקין נוצר ב- 1962 בהפקתה של גלריה "בינט", ירושלים. אלבום הדפסי אבן בנושא "סקס" הודפס בגרמניה ב- 1965 ובו התגלה רישום ספונטאני-תוקפני מתיילד ועל גבול המופשט, משולב בהטבעה של כף היד ואותיות דפוס לועזיות. בין 1971-1969 הוציאה גלריה "בינט" לאור את סדרת "זהב" של תומרקין: עשרה הדפסי רשת על הטבעת זהב, שבהם כיכבו בנוסח "פופ-ארט" ראשים מרוטשים פוסט-צילומיים (מתוך "פטיומקין" של אייזנשטיין, מרילין מונרו, ונוס של בוטיצ'לי, אסטרונאוט, קוסמונאוט וכו'), שטפי דם, שרבוטים, מילים ועוד. בשלב זה החל תומרקין מדפיס הדפסי רשת אצל "הראל-מדפיסים" ביפו (ראו להלן), כשעבודותיו מהדהדות את המפנה הפיסולי שלו בתחילת שנות השבעים לכיוון "מדעי" ורציונאליסטי יותר (7 הדפסי "פרפראזות על הפוליהדרון", 1972). 15 הדפסי רשת הגיבו ב- 74-1973 במקבצי דימויים פוסט-צילומיים למסעותיו של האמן ברחבי העולם. עדיין ב"הראל", הדפיס תומרקין ב- 1974 את תגובותיו למלחמת יום הכיפורים, בנוקטו בצילומי קרב ובצבעים ספק-זרחניים וספק-גווני-ראיית לילה. עתה גם שילב דפוס רשת צילומי בציורי אקריליק רחבי מידות שהגיבו למלחמת יום הכיפורים. לטכניקה הזו יחזור תומרקין גם בעתיד. ב- 1975 החל תומרקין לעבוד עם "סדנת ההדפס ירושלים" ויצר 5 תחריטים צילומיים המשלבים את צילום דיוקנו וטביעות אצבעותיו עם סקיצות לאנדרטאות שונות. כמעט כל תחריטיו של תומרקין הודפסו בסדנת ההדפס ירושלים. מכאן ואילך, הדפיס במקביל בשתי הסדנאות הנ"ל וגם בסדנת ההדפס "ברסטון" שבירושלים (ראו להלן). בזו האחרונה, הדפיס תומרקין, למשל, ב- 1977 5 הדפסי רשת המשלבים הצעות לפסלים ביחד עם צילומי דימויים וטקסטים בכתב-ידו. הספר האלבומי, "תומרקין/הדפסים/1991-1962", מוזיאון תל אביב, 1991) מלא ב- 158 הדפסים מגוונים שנוצרו בשלוש הסדנאות. בין אלה בלטו תחריטים משולבים בצילומים, שהודפסו ב"סדנת ההדפס ירושלים" וראו אור כספר בהוצאת "מסדה", תל אביב, ב- 1980. באלה תיעד בדרכו הפלורליסטית (רישום, כתיבה, שרבוט, צילום) מסעות לאתרים שונים במצרים, מרוקו, דרום-איטליה, חלחול ועוד, כשהוא משלב עניין אנתרופולוגי במבנים עממיים שבהקשרי אדמה ומים, ביחד עם מחאה פוליטית נגד הכיבוש הישראלי. מאוחר יותר, ב- 1995 הדפיס תומרקין ב"הראל" סדרת 5 תחריטים רב-מדיומיים לפי שירו של פאול צלאן, "פוגת המוות", וב- 1996 הוסיף כאן 5 תחריטים רב-מדיומיים לפי שירת ב.ברכט, ו- 5 נוספים לפי "אגדת החורף" של היינריך היינה, ועוד. כל התחריטים הללו סגרו מעגל של דיאלוג מתמשך ואמביוולנטי של תומרקין עם גרמניה ותרבותה. יצוינו גם שני ספרי אמן שהדפיס תומרקין בתחריט בסדנת ההדפס ירושלים: "עלה טלה" (עם שירי יצחק לאור) ו"ארוחות פלורנטיניות" (עם סיפורים מאת תומרקין הוא עצמו).

 

משה גרשוני נולד בתל אביב ב- 1936 ולמד פיסול במכון "אבני" בתל אביב בין השנים 1964-1960. ב- 1967 למד תחריט אצל טוביה בארי ואף רכש מכבש לעצמו. בשנות השבעים, בהן פיתח שפת ציור "רזה" ומושגית, לימד ב"בצלאל" ועמד במרכז מרד של מורים ותלמידים, שהסתיים בפיטוריו ב- 1977. משבר אישי ב- 1979 הוליד פנייתו של גרשוני לציור ניאו-אקספרסיוניסטי, וב- 1984 הציג ב"סדנת ההדפס ירושלים" תערוכת יחיד של 8 תחריטים ו- 14 הדפסי רשת (דַפס התחריטים: ברבי קרביץ, דפס הרשת: גילי מייזלר, מלווה המיזם ואוצרו: לארי אברמסון). בדפוס הרשת גילה גרשוני את תכונות המיידיות והישירות, שעמדו גם בבסיס ציוריו משנות השמונים. מוטיב ה"קדיש", השולט בשמונה התחריטים, השתלב הדימוי הרקפת:

"בעיקרון, זהו סיכום של שנה וחצי של התעסקות בנושא הרקפות האלה, הקשורות הן למוטיבים לאומיים והן לאפשרויות ציוריות. בהחלט הייתה לי הרגשה שאני יוצר מעין מצבה, בייחוד בסדרה של שמונת התחריטים, בהם מופיעות שמונה המילים של הקדיש."[53]

תחריטיו של גרשוני דחסו את הרקפות ככתמים שחורים, המשולבים בדימויי מנהרה, אותות קרב, סימני שאלה, ירח וכוכבים, מילות התפילה ועוד, ובראו הדפסי אבל קיומי-תיאולוגי-פוליטי. הדפסי הרשת הצבעוניים בסדרת 1984 התמקדו בדגל פסוודו-צבאי אישי שהניף האמן מתרנים שהם ברושים מפוחמים. דימויי שריפה, מוות, מגיני דוד, ירח וכוכבים ועוד – ליוו מילות שירים ופסוקי תנ"ך בעלי אופי לאומי ("בית יעקב לכו ונלכה", "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתאר", "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", "קום התנערה עם חילך"). כדרכו, איחד גרשוני בהדפסיו תהומות נפש מיוסרת עם ערגה רליגיוזית ועם תחושת אבל עצמית וקולקטיבית.

 

ב- 1988 יצר משה גרשוני ב"סדנת ההדפס ירושלים" את האלבום "משה גרשוני, י"ג תחריטים לשירי חיים נחמן ביאליק", הראשון מבין ספרי האמן שהוצאו לאור בידי הסדנה: "… כל תחריט (צ"ל, הדפס משי/ג.ע) מועמד מול הטקסט המודפס כך שנוצר דף אחדותי. לא עוד הדהוד של טקסטים המגיעים אל הדף בזרם מחשבה אסוציאטיבי, בכתב יד אקספרסיבי אישי, אלא החלטה רבת משמעות להשתמש בטקסט מודפס הלקוח מתוך מהדורת חובבי השירה העברית, ברלין תרפ"ג."[54] ואמנם, הטקסט ממהדורת 1923 צולם, הוגדל, רוטש, הוקטן שוב והודפס בדפוס רשת. במקביל, נעשה שימוש באיניציאלים שעיצב יוסף בודקו למהדורת 1923, כמו גם בטיפוגרפיה של הכותרת, מעשה ידי פרנצ'סקה ברוך.

 

לאחר שתי סדרות נוספות של 9 תחריטי "ברושים" (בטכניקת אלבה טינטה, שפותחה בסדנה והמאפשרת לצייר ולצרוב ישירות על הלוח) ושל תריסר תחריטים ותריסר הדפסי רשת בנושא "זֵרים" (זרי הניצחון המרחפים היו לזרי מוות), יצר גרשוני ב"סדנת ההדפס ירושלים" ב- 1993-1992 19 תחריטים צבעוניים, שעיקרם משטח צהוב הנענה בפינותיו או במרכזו בכוכב שחור. אלה, לצד כיבוי הכוכבים או שריפתם, מאזכרים את הטלאי הצהוב מהשואה, אך גם עבודות מושגיות של גרשוני מ- 1970. בין השנים 1997-1996 יצר גרשוני בסדנה הירושלמית 29 תצריבים במגוון רחב של טכניקות. פסוקים מ"תהילים" ק"ד שימשו השראה לתצריבים אפופי דכדוך, שבמרכזם חזרו צורות שני עיגולי עיניים ריקות ו/או מעין שמש שוקעת על קו-אופק וכתמים אמורפיים. המילה "פיתיתני" שבה אף היא, רשומה בכתב ידו של האמן ומקשרת לפסוק – פִּתִּיתַנִי, ה' – וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי – וַתּוּכָל, הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי ("ירמיהו", כ' ,7).

 

ב- 2003 יצר גרשוני ב"סדנת ההדפס ירושלים" את סדרת התצריבים, "תחת השמש", ספר אמן שהודפס בידי שרון פוליאקין ותימור כהן. התצריבים, המגיבים כולם ל"קהלת" ד', 3-2, עמדו בסימן כתיבה ידנית של המילים "תחת השמש" בלבן על פני רקע אפל עד תום ובדרגות שונות של תקריב והפשטה. הכאב והנואשות שבקעו מסדרה זו מתמצים בכתוב ב"קהלת": "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה."

 

לארי אברמסון עבד, כזכור, ב"סדנת ההדפס ירושלים", בין 1986-1974, כדפס, מורה ואוצר. יליד 1954 בדקום-אפריקה, עלה אברמסון ארצה כילד ב- 1961 וגדל בירושלים. ב- 1973 למד שנה אחת בלונדון ב- Chelsea School of Art ולקראת תום עשר שנותיו ב"סדנת ההדפס ירושלים" החל מלמד אמנות ב"בצלאל" (2002-1984), אף שימש כראש המחלקה לאמנות, ומאוחר יותר החל מלמד אמנות במכללת "שנקר", רמת-גן.

 

זיקתו של אברמסון להדפס האמנותי ראשיתה בבית הספר לאמנות בלונדון: "המקום היחיד שמצאתי בו נחמה בבית הספר בלונדון היה המחלקה להדפס, כי שם לא היה יותר מדי זמן לדבר על אמנות – היה צריך לדבר על ריכוז החומצה, על סמיכות השמן בצבע, על הלחץ במכבש."[55] עם שובו ארצה, פגש אברמסון בירושלים את אריק קילמניק והחל לעבוד בסדנה ב- 1975, תחילה כמתלמד, ולאחר מכן כדפס תחריט ודפוס-רשת: "חשבתי שמכבשי תחריט וליתוגרפיה, ארונות אקוואטינטה ואמבטיות עם חומצות מוצאים רק בלונדון. אבל כאן, מתחת לאף, בירושלים?"[56]

 

סדרת הדפסי רשת סגולים-צהובים הדפיס אברמסון ב- 1978. באלה ביקש לענות לריבוע השחור העקר של קזימיר מאלביץ' – תמצית המינימליזם המושגי המודרניסטי – בדואליות צבעונית חושנית. שנים ארוכות של עבודה בסדנה נקפו, ורק שנתיים לאחר פרישתו, שב אברמסון לסדנה להתקין ב- 1988 ספר-אמן של תחריטים לשירו של זלי גורביץ', "שמש". ב- 1993 הוציא הסדנה לאור את "Flora", אלבום תחריטים שעיצב אברמסון לפי דגימות צמחייה מהסדנה ומסביבותיה. כעבור חמש שנים, הדפיס בסדנה תחריטים לשירו של זלי גורביץ', "ירח", וב- 2004 הציג כאן תערוכת תחריטים והדפסי רשת עם שעווה רכה בנושא "שושנת יריחו". מוטיב שושנת יריחו, על שורשיו הציוניים באיורו של א.מ.ליליין (1904), התחבר למוטיב הפלורה והשורש העקור (דמוי הזרע הזכרי). פוטנציאל ה"תחייה" של הצמח ה"מת" הרחיב את עיסוקו האמנותי של האמן בשאלת אפשרות האוטופיה.[57]

 

בתפקידו כאוצר הגלריה של סדנת ההדפס, התמקד לארי אברמסון בשאלת מהותו של מדיום ההדפס, לאופניו השונים:

"התערוכות הראשונות היו ניסיון למקם את ההדפס באמנות העכשווית, לא רק כשאלה תיאורטית, אלא דרך אופיו הייחודי ביחס לפרקטיקות של אמנים במדיומים אחרים: במה מתייחסים תחריטים של פַסלים, מה טיבם של היחסים המורכבים בין הדפס וצילום. תערוכה שאהבתי מאד עסקה בתהליכי העבודה על הדפס כערך בפני עצמו, בלי קשר לסדרה המודפסת בסוף. בתערוכה התמקדנו בהדפסות הניסיון ובלבטים, שבדרך כלל נגנזים ונשארים הרחק מעיני הציבור."[58]

 

שרון פוליאקין שימשה, כזכור, דפסת תחריט ב"סדנת ההדפס ירושלים" בין השנים 2006-1987. פוליאקין נולדה בחיפה ב- 1964, בגרה ב- 1989 את המחלקה לעיצוב גראפי ב"בצלאל" (במיזם הגמר יצרה תחריטים ופסלים לפי שירי יונה וולך), ולבד מעבודתה בסדנה, הורתה הדפס במחלקה לאמנות ב"בצלאל" (בין 1997-1992). בין תערוכות האמנות שלה יודגשו תערוכת יחיד ב- 2011 במוזיאון תל אביב ותערוכת יחיד במוזיאון אשדוד ב- 2012.

 

ב- 1999 הוציאה סדנת ההדפס את ספר-האמן של שרון פוליאקין, "תצריבים בעקבות שירים של טד יוז". תחריטים שיצרה מאז סוף שנות השמונים הוכיחו עוצמת מבע ויכולת טכנית גבוהה, שמצאה ביטויה ב- 2002 בתערוכת "מעלות השחר עד הנץ החמה", שהוצגה הן בגלריה של הסדנה והן בגלריה "בינט" בתל אביב. עוצמה ויכולת אלו חלחלו מאוחר יותר לעומק יצירתה הלא-הדפסית של שרון פוליאקין, שחזותה לעתים דמוית תחריט, אף כי בלתי תחריטית בעליל.[59] תערוכת הדפסיה מ- 2002, שבמרכזה סדרת 24 תחריטים בנושא "מעלות השחר עד הנץ החמה", הורכבה מתחריטים שיצרה לאורך שנות התשעים, בהם נקטה בטכניקות שונות של תצריב, אקוואטינטה, תחריט יבש, אלבה טינטה, שעווה רכה, עיפרון חשמלי, משחזת חשמלית ועוד. בקטלוג תערוכתה נכתב:

"אלה הם הדפסים רחבי מידות ורבי תעצומות ותנופה, […]. כאן רוחש מאבק רב-שכבתי, רב-אירועים סימולטאניים, כאשר כאוס הוא החומר הפעיל ממנו אמור להיוולד עולם. וכל דף הוא חדיר הרואית נוספת של האמנית לַשאול של האל-מודע. ההפשטות הללו הן טבע קדם-בריאתי: צורות אורגאניות צפות בתוך ה'מאגמה', נתקלות בגופים אפלים ממאירים. האור, הנחרט באובססיביות […] על פני התהום, מוטבע כרנטגן של התהוות נפשית סכיזואידית."[60]

 

דב הלר נולד בבוקרשט ב- 1937, עלה ארצה ב- 1949 (עשר שנים אחרי הוריו, משמע בילה את ימי המלחמה ברומניה), גדל בפתח תקווה ולאחר מכן התיישב בקיבוץ נירים. הלר למד אמנות ב"מכון אבני" (1964-1962) וב"בצלאל" (1972-1968), בו הפך למורה מאז 1973. ב- 1965 שהה הלר בעין-הוד ויצר הדפסי אבן מופשטים-ליריים ברוח אמני "אופקים חדשים". אך בעבודת הגמר שלו ב"בצלאל", 1972, כבר הציג, בין השאר, תצריב צילומי של תוצאות בדיקת זרע אישית. האמן, שהרבה ליצור במדיות שונות (כולל הדפסים בסימן העברות צילומיות) אמנות מושגית פוליטית, המבכה את קריסת תנועת העבודה, התמסר ליצירה הדפסית, בעיקר בטכניקות של אקווטינטה ורשת, ובשפה פיוטית, תמציתית, תמימה ודקורטיבית סיפר את סיפור פרידתו מהוריו, עלייתו ארצה ושקיעת האידיאולוגיה הסוציאליסטית. ב- 1 במאי 2005 פתח הלר בסדנת "מכון תחריט" שבקיבוצו, נירים, את תערוכת "דגל היום", ששילבה הדפסים, רישומים וציורים. בשנים קודם לכן, יצר בסדנת ההדפס ירושלים תצריבים אדומים קטנים בצורת גלויות, בהם גם דמות המניפה דגל אדום. בעבור הלר, הדגל האדום מסמל את חג הפועלים, אך גם את הדגל הסובייטי – זיכרון שחרור בוקרשט מהנאצים.

 

הילה לולו לין, ילידת 1964, היא אמנית רב-תחומית שלמדה ב"בצלאל" בין 1989-1986. הדפסים שיצרה בסדנת ההדפס ירושלים בשנות ה- 90 עסקו "בדימוי, בשיבוש שלו וביחסיו עם שאר הדימויים באמצעות שימוש רב בתצריבים צילומיים ובטקסטים."[61]

סדרת הדפסי הרשת מ- 1996, "צעקות לשקית נייר", הורכבה מקומפוזיציות טיפוגרפיות בנוסח "שירה קונקרטית", בתוספת דימויים אורגניים – צבעוניים, פרימיטיביסטיים ודקורטיביים, מרביתם דמויי אברים אנטומיים פנימיים. סדרת הדפסי הרשת, "הצילו", מ- 2005 הושתתה על קומפוזיציות טיפוגרפיות, בהן אותיות מתעבות ומתארכות לכלל מיחברים גיאומטריים. במיצב "עקמת 002", שהציגה הילה לולו לין ב"סדנת ההדפס ירושלים" ב- 2007, יצרה האמנית שורת תחריטים (וקומץ אובייקטים) המאוכלסים בדימויים אורגניים מופשטים ופיגורטיביים גם יחד, חלקם מאזכרים פרפרים, אייל, ברבורים ועוד, וכולם גם יחד חוברים למעין נופים קסומים בעלי נוכחות מישושית (תלחיצית). רוב התחריטים אופיינו בקווי רישום צפופים-קצביים שנוצרו בתצריב ו"נדמים לתפרים חיים, מדממים, בעיקר משום הצלבתם עם מהמורות וגבעות מתועלות, אותם יצרה על ידי חירור, ניקוב ופציעת הפלטה."[62] אסוציאציות טראגיות לעורקים ולפצעים שותתים מתחככות באסוציאציות רומנטיות לשדות פרחים ברוח. "נוף אורגני חי, מדמם וכואב, כמעט גוסס", סיכמה אירנה גורדון.[63]

 

ג'ויס שמידט (1991-1942) נולדה בלוס-אנג'לס ועלתה לישראל ב- 1978 לאחר לימודי מאסטר באוניברסיטת קליפורניה והתיישבה בבאר-שבע. ב- 1979, שנה לאחר שהשלימה בניו-יורק לימודי עשיית נייר, ייסדה ג'ויס שמידט ב"מרכז לאמנות חזותית" בבאר-שבע סדנת נייר, בה פתיחה טכניקת ייצור נייר מצמח המיתנן המדברי. יצירתה של שמידט, שהוצגה בגלריות בירושלים ובארה"ב, נעה בין מושאים מינימליסטיים (שבמסורת ההפשטה ההכרתית של "רישום מעל ומעבר") בנייר ידני וענפים לבין הדפסי רשת רב-שכבתיים על מצע נייר בעבודת יד (בחלק מהדפסים אלה נקטה בהדפס צילומי, בו האור המדברי העז מדהה את הגוונים). ב- 1983 זכתה בפרס השופטים בטרייאנלה לגרפיקה ישראלית במוזיאון חיפה לאמנות. ב- 1996 הוצגה במוזיאון ישראל תערוכה רטרוספקטיבית של ג'ויס שמידט, שכללה הדפסים, ובמרכזה דגש על רגישות לחומרי הטבע וזיקתם לנייר.[64]

 

פמלה לוי (2004-1949) נולדה באויווה, שם סיימה תואר באמנות והתפרנסה, בין השאר, כאסיסטנטית של מגלף שלטים בעץ. ב- 1972 הגיע לניו-מכסיקו, לסנטה פֶה, ולאחר ארבע שנים של יצירה בטכניקה מעורבת (עם קולאז'ים של תגזירי בד תפורים) היגרה לישראל והחלה אוספת כלי גילוף דקורטיביים מעץ (חותם) שבעזרתם יצרה הדפסים על גבי קולאז'ים מוקדמים שלה. בתחילת שנות ה- 80 התמחתה בהדפס רשת בסדנאות האמנים בירושלים, והתחילה להדפיס בסטודיו שלה ואז גם הפכה את ההדפס למרכיב אינטגראלי בציורה, תוך שמקיימת דיאלוג בין הדפסי רשת או חיתוכי עץ (המתפקדים כתשתית או כדימויים עצמאיים) לבין דמויות נשים עירומות מצוירות בפיגורטיביות (פוסט-צילומית, לעתים). תכני המאבק הפלסטיני הופיעו ביצירתה לצד עיסוק פמיניסטי אובססיבי בגוף האישה-ילדה, הנראית לא אחת על שפת ים או לרקע אתרי פסולת, מוסכים ואחורי מחסנים. "מפעלה התמאטי הוא בציור נשים המצויות לפני או אחרי מתקפה, נשים ששלוות הים שלהן היא שלוותו של ניצוד או של ניצול", תיארה גליה יהב.[65]

 

אלכס קרמר נולד ב- 1966 בטנג'יקיסטן, עלה ארצה ב- 1982 ולמד ב"בצלאל" בין 1992-1988. קרמר הוא ניאו-אקספרסיוניסט הבורא על בדיו, ניירותיו (והדפסיו) עולם סוער המאוכלס בקווי שריטה ספונטאניים (לעתים, מופשטים), החוברים לסבך החושף אדם מוקף בטבע דינאמי ודרמטי מאד. ב- 2001 יצר בסדנת ההדפס ירושלים הדפסי רשת של דמות לרקע יקום קווי וולקני. ב- 2005 יצר בסדנת ההדפס בכברי את ספר-האמן "ימי סתו", תחריטים רישומיים פרימיטיביסטיים של אדם במצבים שונים לרקע מרחב סעור קו. ב- 2008 יצר קרמר בסדנת ההדפס ירושלים את ספר האמן "גיא בן-הנום" (שגם הוצג במוזיאון תל אביב), ב- 2009 הציג בסדנת ההדפס ירושלים תערוכת יחיד, "אל תצוד את הזאב", חיתוכי עץ פרימיטיביסטיים של אדם וטבע דרמטיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פריחה מאוחרת: עוד סדנאות הדפס בישראל

 

מתוך שפע סדנאות ההדפס שצצו בישראל בשנות השבעים (מקיבוץ כברי שבצפון – ראה להלן – ועד "המרכז לאמנות חזותית" בבאר-שבע, שנוסד ב- 1976, בו, כזכור, לימדו גם אלימה וג'ויס שמידט), בולטות שלוש סדנאות בהיקף ואיכות פעולתן. האחת היא "הראל – מדפיסים", סדנת הדפס וגלריה הממוקמת סמוך לנמל יפו ואשר נוסדה ב- 1972 על ידי יעקב ומוניק הראל. מפעלי ההדפס האמנותי של "הראל – מדפיסים" התרחבו במהלך השנים מעבודה עם בתחומי ההדפס (רשת ותחריט, בעיקר) והפקת ספרים וקטלוגים לאמנים ישראליים (יגאל תומרקין, משה קופפרמן, דוד ריב, מרים קבסה, לאה ניקל, משה גרשוני, פסח סלבוסקי, מנשה קדישמן, אביבה אורי ועוד) אל עבודה עם אמנים בינלאומיים נודעים (אדוארדו צ'ילידה, יאניס קונליס, הרמן ניטש, גונתר אוקר, גונתר פורג ונוספים). בלטו הדפסים רבים שיצר כאן מנשה קדישמן עוד מאז שנת 1972.

 

מנשה קדישמן נולד בתל אביב ב- 1932 ולמד פיסול אצל משה שטרנשוס (1950-1947) ואצל רודי להמן (1954), בטרם נסע ללונדון ללימודי אמנות ב"סנט-מארטינ'ס קולג'" וב"סלייד" 1961-1959). לאחר שורת התנסויות ראשונות בהדפסי רשת ב"סיינט-מרטינ'ס" 61-1960), יצר קדישמן ב-70-1969 הדפסי רשת בסדנת קלפרה (Kelpra) הלונדונית ואלה הוו פרפראזה על פסלים שיצר באותה עת ו/או שילובי תצורות גיאומטריות-מינימליסטיות עם צילומי מבנים ארכיטקטוניים (אקוואדוקט, סלעי מחצבה ועוד). אך, מאז 1972 – עם הדפסי רשת בשחור-לבן בנושא "מגדל שלום" – יצר קדישמן בישראל המוני הדפסים, 267 נספרו ותועדו ב- 2005[66], רבים מהם בסדנת ההדפס ירושלים, אך חלק ניכר מהם ב"הראל – מדפיסים". הדפסי רשת עם חול בנושא "אדמה בקועה" הודפסו כאן ב- 73-1972 (גרסאות מאוחרות שלהם יודפסו ב- 1983 ב"הראל", אך גם ב"סדנת ההדפס ירושלים" ובסדנת "קלפרה" בלונדון). לאמתו של דבר, חלק קדישמן את יצירתו ההדפסית בין סדנאות שונות – אלה המוזכרות, ובמקביל להן, "מרכז ברסטון" הירושלמי, סדנת התחריט בכברי ועוד. לאורך סך יצירתו הגראפית בתחום ההדפס האמנותי עקבו ההדפסים אחר התפתחותו של קדישמן כפסל וכצייר. וכך, למשל, המוטיב הידוע של הכבשה מככב בגוונים עליזים ובקו ניאו-אקספרסיוניסטי בהדפסי אבן ובהדפסי רשת רבים שהדפיס בסדנאות שונות מאז 1981, וזאת שלוש שנים לאחר שצבע עדר כבשים בבייאנלה בוונציה.

 

"מרכז ברסטון לגרפיקה" הוקם ב- 1975 בחוצות היוצר, ירושלים, בחסות מוזיאון ישראל ובסיוע משפחת ברסטון מלונדון. בשנתה הראשונה התרכזה הסדנה בהדפסי רשת, אבן ותחריט בהדרכת מייקל קניגֶן, דַפס שהוזמן מניו-יורק ועזב כעבור שנה. ב- 1976 הועבר ניהול הסדנה לידי נחמה הילמן, שהמשיכה בתפקידה עד לסגירת הסדנה ב- 1990. ב- 1981, לרגל הצגת הדפסי הסדנה במוזיאון ישראל, נכתב:

"מרכז ברסטון לגרפיקה משמש, הן כבית הוצאה לאור של הדפסים ופנקסי אמן, והן כסדנת הדפס, שבה עובדים דפסים מומחים (דוגמת יצחק שוורץ, שעבד בסדנה כדפס רשת מאז 1977; או עמי רוזנברג, שעבד בסדנה כדפס תחריט מאז 1980; או יהודה ציון, שעבד בסדנה כדפס-אבן/ג.ע) בטכניקת הדפס האבן, התחריט והדפס הרשת. האמנים מוזמנים ליצור בסדנה תוך שיתוף פעולה עם הדַפס, המעמיד לרשותם את ניסיונו וכישוריו הטכניים, ועם המוציא לאור, האחראי להספקת החומרים ולניהול העסקי והמסייע לאמן בלבטיו השונים בעצם נוכחותו בסדנה."[67]

 

מתוך 43 האמנים הישראליים – מהידועים ומהמובחרים שבציירי ופסלי ישראל – שהציגו בתערוכת "ברסטון" במוזיאון ישראל, נציין את הדפסיו של איבן שוובל הירושלמי (2011-1932), מי שהוכיח מיומנות רישומית גבוהה בתחריטים פיגורטיביים יבשים, חלקם משולבים במכחול צבעוני מופשט. שוובל, שהדפיס תחריטים גם ב"סדנת ההדפס ירושלים", נודע בדיוקנאותיו העצמיים התיאטרליים המיוצגים בהקשרים בדיוניים שונים – תנ"כיים, קולנועיים ועוד. יוזכר גם אלבום בן 7 הדפסי אבן בנושא "מול הר ציון", מעשה ידי אביגדור אריכא ב- 1978, שהודפסו ב"ברסטון" ויצאו לאור בהוצאת גלריה "גורדון" בתל אביב.

 

בין אמני "ברסטון" יצוין גם פנחס כהן גן, יליד מקנס 1942, שעלה ארצה עם הוריו ב- 1949 ובגר את "בצלאל" ב- 1970. ב- 1971 השתלם כהן גן בלונדון ב"Central School of Art & Design", ומאוחר יותר, למד באוניברסיטה העברית, ירושלים, ובאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק (מוסמך לאמנות, 1977):

"בקיץ של 1976 החל כהן גן לעבוד בצורה אינטנסיבית בסדנת ההדפס ברסטון, בירושלים. עד לשנה זו נעשו ההדפסות על ידי האמן עצמו תוך שימוש בסדנאות 'בצלאל' וה'סנטרל סקול אוף ארט', או, בעיקר כשמדובר באבחנות-אמן שלא בוצעו כסדרה – באטלייה הפרטי שלו, דל האמצעים. נחמה הילמן, מנהלת סדנת ברסטון, העניקה לו יד חופשית להשתמש בכל אחת מהמחלקות הקיימות בסדנה: תחריט, ליתוגרפיה והדפס משי. חירות זו אפשרה לו להדפיס בה עד כה (1988/ג.ע), למעלה מ- 120 סדרות שמיעוטן הודפסו בסדרות גדולות (המתקרבות למאה) ורובן במהדורות מצומצמות. רבים מההדפסים נותרו בגדר אבחנות-אמן (A.P) בלבד. קבוצת הליתוגרפיות שנעשו בברסטון ב- 1976 נותנות מדגם מייצג לעיסוקיו של כהן גן בתקופתו הפוסט-קונצפטואלית. הבעיות בהן עסק בהדפסים אלה שימשו נקודות מוצא לתערוכתו במוזיאון תל אביב ב- 1978, ובמקרים לא מעטים, הקדימו ההדפסים עבודות גדולות ממדים."[68]

 

יצירתו ההדפסית רבת ההיקף של פנחס כהן גן משקפת את המגוון הרחב מאד של הנושאים בהם עסק האמן מ- 1970 ועד השנים האחרונות. כך, כבר בתחריטים מלונדון, 1970, נאתר את המתח שבין דמות האדם הסכמאטית לבין שטח; תחריטים צילומיים מ- 1973 מתעדים פעילויות מושגיות-סביבתיות של האמן; הדפסי רשת מהשנים 1978-1976 (אלה כבר הודפסו ב"מרכז ברסטון") עומדים בסימן "דמות, מרחב ונוסחה"; וכך הלאה עד וכולל סדרת הדפסי הרשת "ראש", שהודפסו ב"מרכז ברסטון" ב- 1986 ובמרכזם ראש כרות, זיכרון לטראומה שחווה כהן גן בפיצוץ תופת בשוק מחנה יהודה בירושלים, 1968.

 

סדנת התחריט בקיבוץ כברי נוסדה ב- 1993 בניהולה האמנותי של עפרה ראיף. מאז 1996 נתמכת הסדנה על ידי רחל ודב גוטסמן, תמיכה שהולידה, בין השאר, סדרה של למעלה מעשרים תיקי אמן (הראשון, "שערי ניקנור", של עופר ללוש). ב- 2006 יזמה משפחת גוטסמן הרחבה של סדנת התחריט בכברי, ובמבנה החדש החלו לפעול גם שתי גלריות המציגות את יבול הסדנה (ששמה הוסב ל"מרכז גוטסמן לתחריט"). למעלה מחמישים ממיטב האמנים הישראליים העכשוויים יצרו ויוצרים תחריטים בסדנה של כברי, הפועלת ליצירת עבודות תחריט בטכניקות שונות, על פי רוב בצבע, ולעתים בפורמטים גדולים מאד (עד 230X130 ס"מ) בזכות מכבש אחד בארץ מסוגו.

 

מבין האמנים שיצרו ויוצרים בסדנת התחריט בכברי יצוין עופר ללוש, יליד טוניס 1947, שעלה ארצה מצרפת ב- 1966. בין השנים 1971-1969 למד ללוש אצל יחזקאל שטרייכמן במכון "אבני" בתל אביב, ובמקביל, בחוג לספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב. בשיעורי התחריט של טוביה בארי ב"אבני" גילה ללוש את אהבתו למדיום. בשנים 1975-1971 השתלם אצל סזאר ב"בו-זאר" שבפאריז והשלים תואר מוסמך לספרות באוניברסיטת פאריז VII. עם שובו ארצה ב- 1976 הקים את הסטודיו שלו ביפו. בראשית שנות השמונים הוזמן ללוש להציג בגלריה בכברי ומאז שב ופוקד את סדנת התחריט המקומית מדי כמה שבועות. כאן יצר שורה ארוכה של תחריטים יבשים, תצריבים ואקוואטינטות, כולם במונוכרום ובשחור-לבן, חלקם גדולים מאד וחלקם זעירים. נושאי התחריטים נעים מדיוקנאות עצמיים רבים, דרך נופים בכברי, יפו ובירושלים (סדרת שישה תחריטי הרי יהודה, שהודפסה ב"סדנת ההדפס ירושלים", היא מפסגת יצירתו ההדפסית של ללוש), ועד עירומים, תפנימי האטלייה, דמות הרעייה בהיריון ועוד. בתחריטים אלה משלב עופר ללוש מבע לירי וחריטה סוערת (עד לגבול אלימות-עצמית בחלק מהדיוקנאות העצמיים):

"בתחריט […] אני יכול לרשום אקספרסיבי אבל לצרוב עדין או להפך, לרשום בעדינות רבה ולצרוב זמן רב ולקבל קווים עמוקים וחזקים. זה דואט. בקול אחד אני מביע את עצמי בכתב יד ובקול השני אני משנה אותו על ידי הצריבה."[69]

התקרבות האמן למדיום הפיסול מאז תחילת שנות התשעים, נשאה עמה שינויים במצע התחריטים של ללוש, בגודלם ובתחושה תבליטית חזקה מתמיד.

 

רענן לוי (יליד ירושלים, 1954) החל את דרכו האמנותית ב- 1969 בעיון אינטנסיבי בהדפסי המחלקה לגרפיקה במוזיאון ישראל, ובאלה של רמברנדט וגוייא בעיקר. בין השנים 1978-1975 למד באקדמיה לאמנות יפות ברומא, ולאחר מכן, באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. כאן גם התמחה בהדפס אמנותי במרכז לאמנויות גראפיות "סנטה רפאראטה" (Santa Reparata) בהדרכתם של ג'וזפה גוֹטוּסוֹ ודניס אוֹלְסֶן. תחריטים מוקדמים של רענן לוי נוצרו ב- 1982 באמסטרדם וייצגו דיוקנאות, מרביתם לפי מודל.

ב- 1987 הזמין אריק קילמניק את רענן לוי לתרום לאלבום הדפסים בנושא ירושלים. האמן בחר בנוף "אבו-טור" כנושא לתחריטיו. באלה ובתחריטי הדיוקנאות נקט לוי בתאורה דרמטית הנוגהת מהחשיכה ועתירת צללים כבדים. תחריטי הדיוקן עזי מבע ומונומנטאליים, מאשרים מבט קרוב מאד למודל בבחינת עין פוגשת עין, מבט פוגש מבט. בין 1991-1990, נוצרו ארבעה תחריטים של דיוקן א.ש הנראה מזוויות ובתנוחות שונות. אלה הודפסו בסדנת ההדפס ירושלים מתוך לוחות ברזל ובטכניקות מגוונות. בנוסף לקווים הנחרטים בלוח ולשיוף החוזר של פני השטח והאקקטינט, רענן לוי יצר טקסטורה "חרוכה" באמצעות לחיצת גאזה לתוך המשטח, או באמצעות מריחת תערובת של חלבון וגומי ערביקום. תיאר מרדכי עומר:

"בהדפסיו, רענן לוי מסיר את המקרי והחולף, ושומר רק על מה שהנו יסודי ומהותי, בין אם אלה הם פנים קפואים או נוף פאנורמי. הרגע החומק מוטבע כך שלב-לבו של הנושא יבוטא תוך הפקעתו מהנסיבות המתערבות. רענן לוי יודע שתהליך הרוויזיה שלו הוא אינסופי…"[70]

 

תהליך היצירה של רענן לוי בתחריטיו שומר על נאמנות ריאליסטית למודל, ותמיד מאשר נאמנות אמנותית בסיסית לציור הברוקי, ובפרט ברמת התאורה הדרמטית. כאן תמצית המבע הרגשי האישי, כמו גם בקומפוזיציה האישית. דוגמת תחריט דיוקנו של איש סדנת ההדפס ירושלים, סידון רוטנברג:

"תחילה, רשם לוי את ראשו של רוטנברג בעיפרון. לאחר מכן, העביר את הרישום ללוח התחריט, שיחק בו, שיפצר אותו והדפיסו כמות שהוא. אז, כמו בהחלטה של רגע, חתך לוי את צדו השמאלי של לוח התחריט ושינה לחלוטין את מערכת האיזונים הפנימית בתמונה."[71]

 

ב- 1995 זכה רענן לוי ב"פרס אויגן קולב" לגרפיקה ישראלית מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות.

 

סידון רוטנברג (יליד קיבוץ מרחביה, 1937) למד אמנות במחצית שנות ה- 50 בסמינר "אורנים" אצל מרסל ינקו וב"מכון אבני" לציור בתל אביב. את צעדיו בתחום ההדפס החל בין השנים 1967-1964, כשלמד במחלקה לתחריט ב"בוזאר" (האקדמיה לאמנויות יפות) שבפאריז. רוטנברג פעיל בסדנת ההדפס ירושלים מאז היווסדה ב- 1974, ומשנת 1980 משמש ראש מחלקת התחריט בסדנה. הדפסי אקווטינטה-סוכר שלו מ- 1986 בנושא טבע דומם מוכיחים פיגורטיביות אינטימית מעודנת, שאושררה גם בתחריטים יבשים ואקווטינטה-סוכר מהשנים 1988-1987 בנושא פינות בסטודיו של האמן. בכל ההדפסים המוקדמים האלה ניתן לאתר קירבה להדפסיו של דוד בן-שאול. אך, סדרת האקווטינטות בנושאי "מיתוסים" ו"מונומנטים" מהשנים 1994-1993 הוכיחה מפנה סגנוני, בו פנה רוטנברג לשפת דימויים ארכאיסטיים תמציתיים, מרביתם רשומים על רקע חום. את סדרת "המצב האנושי" הדפיס סידון רוטנברג ב- 2006, תוך שמשלב בווריאציות שונות תצריב, אקווטינטה, אקווטינטה-סוכר, שעווה רכה, חומצה חיה ועיפרון חשמלי. בתחריטים אלה שב וחזר הראש האנושי כמשקף בדידות ו- Angst, ואילו הגוף האנושי ביטא תנוחות כאב ואומללות, אם לא אֵבל. בהתאם, ראשים חזיתיים גדולים נרשמו בתחריטים בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית ספונטאנית ונוגה, ואילו מצבי שכיבה והתכנסות הגוף הביעו תחושת אסון. ולכל אורך ההדפסים, הטכניקה הווירטואוזית של האמן תומכת במצב הדמדומים הקיומי שבין חיים ומוות.

 

 

 

 

                                 *

בשלהי שנת 2012, זמן כתיבת שורות אלו, נהנית האמנות הישראלית מגאות מבורכת ביצירה בתחומי ההדפס האמנותי. מוסדות הדפס ממשיכים להיפתח בישראל (דוגמת סדנת "בעלי מלאכה" בדרום תל אביב, המזמינה אמנים ליצירה בדפוס רשת), תערוכות הדפסים של אמנים בינלאומיים וישראליים מוצגות במוזיאונים (דוגמת תערוכת תחריטי סדנת ההדפס בכברי, שהוצגה במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל), עוד ועוד אמנים ישראליים מוצאים את עצמם במדיומים של ההדפס ומקנים לו עוצמות בלתי מוכרות (דוגמת חיתוכי העץ הענקיים של אורית חופשי, ילידת 1959, שתערוכותיה בבית אנה טיכו בירושלים, 2007, וב"מוזיאון הפתוח" בתפן, 2010, הפגישו את הצופים עם "נשגב" קטסטרופאלי של נופי טבע והרס רחוקים, בהם מופיעות לעתים דמויות ריאליסטיות). הנה כי כן, לאחר שנים ארוכות של חשדנות כלפי המדיום ה"טכנולוגי" וה"אל-אישי" לכאורה, ההדפס זכה למעמד מכובד ואהוד מאד בקרב אמנים, מוזיאונים ואספנים. התפתחות המדיה הדיגיטאליות לא גרמה לזעזועים בסדנאות ההדפס הרבות, המקפידות לשמור על הטכניקות המסורתיות, אף כי אינן חדלות להתנסות בחידושים, בגיוונים ובאתגורי הטכניקות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה", עורך: יונה פישר, מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 193.

 

[2] ראה קטלוג "דפוס מונזון", מוזיאון חצר היישוב הישן, ירושלים, 2009, אוצרת: גליה גביש.

[3] ראו הקטלוג, "א.מ.ליליין במזרח התיכון: תצריבים (1925-1908), הגלריה של אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, אוצר: חיים פינקלשטיין, 1988.

[4] שם, ללא מספרי עמודים. ויצוינו באותו הקשר התערוכה והקטלוג, "לצייר באור", מוזיאון תל אביב, 1990, אוצר: מיכה ברעם.

[5] "בצלאל של ש"ץ, 1929-1906", עורכת: נורית שילה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 55.

[6] יגאל צלמונה, "אבל פאן: ציורי התנ"ך ועוד", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003, עמ' XV. הערה: ספק אם ניתן להדפיס על אבן ירושלמית, ולפיכך, אפשר שמדובר בחציבת אבן מסוג אחר.

 

[7] סדרה נוספת של תחריטים של גוטמן, בנושאי נופים ואדם מיפו, נוצרה ב- 1930 בקירוב אך לא הודפסה קודם להדפסתה בסדנת ההדפס ירושלים ב- 1978.

[8] המכבש נרכש ושופץ ב- 2012 על ידי אריק קילמניק לסדנת ההדפס ירושלים.

[9] גדעון עפרת, "הקלאוזוניזם של מאיר גור-אריה", בתוך: "על הארץ" (כרך א'), ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 482-461.

[10] מצוטט בדף לתערוכת מאיר גור-אריה בגלריה "דבל", עין-כרם, יולי 1981.

[11] גבריאל טלפיר, "גזית", כרך ל"ג, חוב' ט-יב, 1982-1980, עמ' 296-295.

[12] ראו קטלוג תערוכת "והאמן איוב הוא…" (האקספרסיוניזם המסתתר 1924-1919), בית ראובן, 1994, אוצר: גדעון עפרת.

[13] מוקי צור, "ההר האפור", בתוך קטלוג "שבת בקיבוץ", מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב מאוחד, 1998, עמ' 23.

[14] "אריה אלואיל: הדפסים וקליגרפיה 1949-1939", מוזיאון חצר היישוב הישן, אוצרת: גליה גביש, 2008.

[15] שם, עמ' 3.

[16] כרמלה רובין, קטלוג "אריה אל-חנני – רב אמנויות", בית ראובן, תל אביב, 1983, ללא מספרי עמודים.

[17] לאחרונה, שב בית שטרוק לפעול כמוזיאון וגם המכבש המקורי, ששכן לאורך שנים ארוכות ב"בצלאל" והוזנח (לאחר שימוש ראשוני) הוחזר למקומו.

[18] גדעון עפרת, "נופי הרמן שטרוק: הרחק והזיקה", בתוך: "הרמן שטרוק: מברלין לחיפה, תחריטים", מוזיאון מאנה כ"ץ, חיפה, 2004, עמ' 9-5.

[19] "הרמן שטרוק", עורכות: רותי אופק וחנה שוץ, המוזיאון הפתוח, תפן, וצנטרום-יודאיקום, ברלין, 2007.

[20] לימים, יודפסו תחריטיה של אנה טיכו, תוך שיתוף פעולה עמה, בסדנת ההדפס ירושלים.

[21] זיוה עמישי-מייזלש, "יעקב שטיינהרדט – תחריטים והדפסי אבן", דביר, ירושלים ותל אביב, 1981.

[22] יצירתו הגראפית המלאה של יעקב שטיינהרדט כונסה בספר –

"Jakob Steinhardt – Das graphische Werk", Kunstamtes Wedding, Berlin, 1987.

[23] אליק מישורי, "לצייר בעברית", עם עובד, תל אביב, 2006.

[24] גדעון עפרת, "יוסף בודקו: אבות ובנים", בתוך: "ביקורי אמנות", הספריה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 135-129.

[25] ט.כרמי, הקדמה לאלבום חיתוכי העץ של רודי להמן, ספריית פועלים, תל אביב, 1959.

[26] כל לוחות העץ, ששימשו את רודי להמן ואת הדוויג גרוסמן לחיתוכי העץ, נמצאים כיום ברשות סדנת ההדפס ירושלים.

[27] רון ברטוש, "חיתוכי העץ של פאול קונרד הניך", ברוש, רעננה, 2012.

[28] בשנות ה- 80 יודפסו מחדש 21 מחיתוכי העץ המוקדמים הללו (כולם בשחור-לבן) בהפקת גלריה "רוזנפלד", תל אביב.

 

[29] דוד גלעדי, "יעקב אייזנשר", מסדה, תל אביב, 1974, ללא מספרי עמודים.

[30] נורית כנען, "הצייר שהתאהב בנופי הארץ", "יקינתון", גיליון 235, ספטמבר 2009.

[31] ראה: "ליאו רוט – רועה געגועים", המשכן לאמנות, עין-חרוד (אוצרות: גליה בר-אור ודבורה ליס), עמ' 45-43.

[32] אליק מישורי, "שם מלחמה משתוללת, כאן שותלים ורוקדים – אריה אלואיל, פאול הניך, אורי כוכבא, הדפסים", האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2012.

[33] הלוחות יודפסו ב- 2003 בסדנת ההדפס ירושלים, בה גם שוכנים כיום כל לוחות חיתוכי העץ של יעקב פינס.

[34] מאירה להמן-פרי, "יעקב פינס: חיתוכי עץ 1985-1942)", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985, עמ' 6-5.

[35] כל לוחות התחריט של אשהיים נמצאים כיום ברשות סדנת ההדפס ירושלים.

[36] חיים גמזו, "הווי ונוף באמנות הציור הישראלית", הצבי, תל אביב, 1957, ללא מספרי עמודים.

[37] תצוין תרומתו של ד"ר משה שפיצר לקידום ההדפס האמנותי בישראל. ב- 1939 ייסד שפיצר את הוצאת "תרשיש" בירושלים והוציא לאור ספרים, שאוירו לא אחת בהדפסים של אמנים ישראליים (אביגדור אריכא, משה טמיר, יעקב פינס, גרשון קניספל ועוד). בשנת 1956 עשה ד"ר שפיצר להקמת "אגודה לגראפיקה בישראל". על הוועדה היוזמת נמנו, בין השאר, מרדכי נרקיס, זוסיא עפרון, מרדכי ארדון, בנימין תמוז ושפיצרהוא עצמו. הכוונה הייתה לייסד אגודה שתמנה 250 חברים, מהם 200 ישראלים, שבתמורה לדמי חבר, יקבלו עשרה דפים ליתוגרפיים ישראליים חתומים. בין האמנים שנאותו להצטרף לאגודה היו מרסל ינקו, אריה נבון, איזידור אשהיים, יעקב פינס, מרדכי ארדון ויוסל ברגנר. במכתב מ- 1959 דיווח שפיצר על ארבעה דפים ליתוגרפיים שהודפסו ב- 120 עותקים (מקור המידע: עדה ורדי).

[38] גדעון עפרת, "ציירים על החומה", "מושג",מס' 4, 1975, עמ' 72.

[39] הדפסיו של אברהם אופק תועדו במלואם בקטלוג שראה אור ב- 1990 בסדנת ההדפס ירושלים.

 

[40] גדעון עפרת, "הקרקס הקיומי של מרדכי מורה", אתר הרשת – "המחסן של גדעון עפרת".

[41] גדעון עפרת, "משה הופמן: חיתוכי עץ 1980-1966", עורך: אורי כ"ץ, סדנת ההדפס ירושלים, 1989, עמ' 16-15.

[42] מרים טוביה בונה, קטלוג "אבנר כץ – חיתוכי לינול", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1990.

[43] "תחריט ישראלי" (מאמר לא חתום), "סדנת ההדפס ירושלים", גיליון מס' 8, חורף 2008, עמ' 4.

[44] "שרגא ווייל: 60 שנות הדפס",מבוא: גדעון עפרת, גלריה "ספראי", ירושלים, 2000.

[45] Gideon Ofrat, "Revelation in the Wilderness", "Beeri – Paysages Perdues", Edition R. de Bernardi, Aachen, 1990, p. 63.

[46] אלימה בשיחה עם חיים מאור, בקטלוג "אלימה: הדפסים", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1990, עמ' 10.

[47] חלק ניכר מיצירתה של אלימה בתחום ההדפס האמנותי פורסם בקטלוג, "אלימה: בין מסגרת לחלון" (אוצר: יניב שפירא), מוזיאון תל אביב, 2009.

[48] אריה ארוך (1974-1908) יצר ב- 1970 2 הדפסי משי של "סירה" (כולל גרסה בתחריט שחור-לבן עם צבע כסף) ושל "פרופילים צבועים", 2 מוטיבים מרכזיים ביצירתו המאוחרת. בחודשים האחרונים לחייו עיצב והדפיס ארוך, בסיועו שלדוד בן-שאול, שלוש ליתוגרפיות, ב- 25 עותקים כל אחת, אשר את האחרונה שבהן לא הספיק להשלים: "בחנותו של ראצ'יק" (הדפס המבוסס על ציור שמן של ארוך מ- 1968), "עלים כחולים" (הדפס המבוסס על ציור שמן של האמן מ- 1967. זהו ההדפס שלא הושלם) ו"2 עצים לזכר המצי"ר". הדפס זה הודפס על נייר אריזה חום, השטוף בלבן שקוף, ועיקרו רישום: 2 עצים ופרופיל-איש, מלווים בתגובות מופשטות של צבע ושרבוט. המצי"ר הוא מרדכי צבי מאנה, משכיל יהודי משלהי המאה ה- 19, סופר ומסאי יהודי ראשון בתחום מושג היופי:

"שני העצים לזכר המצי"ר הם שני עצים ש'נטע' ארוך לזכרו שלו, בבחינת מצבה עצמית […] אם העץ התחתון הוא אמנם מוח (עץ דעת), כי אז העץ השני, אותו 'ברוש' שהוא עץ החיים, נראה לנ בבירור כמו לב. מוח ולב." (גדעון עפרת, "עצים לזכרו", בתוך: "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 2000, עמ' 306).

[49] גדעון עפרת, "דוד בן-שאול: הדפסי מוות וחיים", סדנת ההדפס ירושלים, 1987.

[50] גדעון עפרת, "מת על ציור", "הארץ", 25.12.1987, עמ' 30ץ

[51] "בין לונדון לדבר-השבוע", ענת גטניו בשיחה עם אבישי אייל, בתוך הקטלוג "אבישי אייל: דאבל תרי-עשר", הגלריה של ויצ"ו, חיפה, 2011, עמ' 32.

[52] אריק קילמניק, "להקים סדנת הדפס", בתוך קטלוג התערוכה "חותם הדַפס", מוזיאון ישראל, 1994, עמ' 9.

[53] בשיחה עם לארי אברמסון, קטלוג "גרשוני בסדנת ההדפס ירושלים", 1984, ללא מספרי עמודים.

[54] עדנה מושנזון, בקטלוג "משה גרשוני, י"ג תחריטים לשירי חיים נחמן ביאליק", מוזיאון תל אביב לאמנות, 1988, ללא מספרי עמודים.

[55] לארי אברמסון בשיחה עם אירנה גורדון, "סדנת ההדפס ירושלים", גיליון מס' 9, 2009, עמ' 1.

[56] שם, שם.

[57] ראה מאמרה של תמר מנור-פרידמן, "משל השושנה", קטלוג תערוכת "לארי אברמסון: שושנת יריחו", סדנת ההדפס ירושלים, 2004.

[58] לעיל, הערה מס' 38, עמ' 2.

[59] אסנת צוקרמן רכטר, "למה שרון פוליאקין היא לא אמנית הדפס", בתוך "שרון פוליאקין: מבחר עבודות 2008-1994", גלריה גורדון, תל אביב, 2008, עמ' 14-9.

[60] גדעון עפרת, "בריאה מכלה", קטלוג תערוכת "מעלות השחר עד הנץ החמה", סדנת ההדפס ירושלים, 2002, ללא מספרי עמודים.

[61] אירנה גורדון, "שיטוטים בחלל ההדפסי", סדנת ההדפס ירושלים, 2007, עמ' 24.

[62] שם, שם.

[63] שם, עמ' 25.

[64] כל הדפסיה של ג'ויס שמידט נוצרו בסדנת ההדפס הירושלמית.

[65] גליה יהב, "אמת עירומה", "גלריה", "הארץ", 4.11.2012.

[66] מרדכי עומר, "מנשה קדישמן: הדפסים", הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

[67] מאירה פרי-להמן, מבוא לקטלוג "הדפסים ישראליים מסדנת ברסטון", מוזיאון ישראל, 1981, עמ' 3.

[68] מרדכי עומר, "פנחס כהן גן: הדפסים 1988-1968", המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1988, עמ' 12.

[69] עופר ללוש בשיחה עם מרדכי עומר, בתוך: "עופר ללוש: בין תחריט לפיסול", המוזיאון הפתוח, תפן, 2006, עמ' 18.

[70] Mordecai Omer, Ra'anan Levy, Adam Biro, Paris, 1992, p.109.

חלק ניכר מהטקסט הנוכחי על הדפסי רענן לוי מקורו בספר זה.

[71] יונתן אמיר, "מארב", 21.8.2005.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: