התיאוגוניה על פי טסי כהן-פפר

                 התיאוגוניה על פי טסי כהן-פפר

 

מדיום הרישום הוא, במידה בלתי מבוטלת, ניגודו הקוטבי של מדיום הפיסול. שאם הרישום הוא הצורה האידיאית/מהותית של המיוצג, הפיסול הוא המימוש הקונקרטי של הצורה, הלבשתה בחומר התלת-ממדי. הרישום, על פי שורשיו הרנסנסיים, הוא דְבר-ההכרה;[1] הפיסול הוא דבר-הגוף. בהתאם, בין קו העיפרון הדק לבין החומריות הפלאסטית באבן/ארד/עץ וכיו"ב – פעורה תהום ניגודים, גם אם הפיסול (הפיקאסואי, לדוגמה) עשוי לצמצם עצמו לקווי ברזל בחלל, ואילו הרישום ההכרתי עשוי לקרום גוף סביבתי ו/או חברתי ביצירות מושגיות (של יוזף בויס, למשל).

 

טסי כהן-פפר באה מן הפיסול אל הרישום, תוך שאומרת "הן" לציור-השמן. המהלך שלה רב-מדיומי, מורכב ודיאלקטי, אף מאחד את ההכרה ואת הגוף, כראוי לאמנית אותנטית ומעמיקה, מהלך שראשיתו הפיסולית באחדות פרימיטיביסטית-ארוטית של טבע ותרבות ושיאו ב"טבע" היולי דינאמי, המבוטא בצבעי השמן בהפשטה-למחצה הנוטה לליריות. בין לבין, פרק הרישום מכשיר את המהלך ממעמקי הרובד התיאוגוני, שהוא מיתוס הבריאה הפרטי של האמנית.

 

בשלב מוקדם זה של עיוננו, נדגיש: חלק ניכר מרישומיה של האמנית מתפרש על פני מרחבים עצומים, ובתור שכזה, הרישום הענק חובק את החלל, דהיינו עובר התמרה (טרנספורמציה) מהצורה ההכרתית אל הגוף וממנו אל התלת-ממד החללי-ארכיטקטוני. ועוד: שורשיה של טטסי כהן-פפר בארגנטינה, בטרם היגרה ארצה כעלמה שבגרה בית ספר לאמנות בבואנוס-איירס ובטרם השתלמה ב"בצלאל" וב"מדרשה" הישראליים. מכאן, מה שראשיתו (בפיסול של כהן-פפר) חושניות סוריאליסטית (ודדאיסטית) החייבת למטבח ה"דרום-אמריקאי", שיאו רישום וציור המתחברים כלשהם למסורת ההפשטה הלירית הישראלית, אך מבלי לוותר על החושני והמסתורי.

 

הרישומים המהווים תשתית לעיוננו ראשיתם ב- 1998 וסופם, נכון לעכשיו, ב- 2015. המוקדמים שבהם עודם מבקשים-משהו אחר החומרי (ברוח הפיסול הרך שאפיין פן בולט בפיסול של האמנית). הקו הרשום בעט מאמץ אליו גם את הרקמה בחוט-זהב או כסף ובורא מרחב מינימליסטי (בפורמט אינטימי של חצי גיליון) ובו נוכחים שני גופים פסוודו-פונקציונליים, האחד קונסטרוקטיביסטי, השני טכנולוגי. כך או אחרת, חרף האלמנט ה"נשי"/דקורטיבי/עממי של הרקמה, המגמה הכרתית ומתוחכמת, וברור המאמץ להשתחרר מלפיתת הפיסול הסמי-סוריאלי, הגופני, ה"פנטסטי ואף הפראי בעץ/פרווה/עור/שיער/קש וכו' ממהלכה הקודם של האמנית.[2] ברישום דיטפטיקוני אחר מאותה עת, פיסולי ומושגי-משהו אף הוא, צמד דימויי כד (מעל האחד המילה WEST, מעל השני המילה EAST) משלבים בפורמט קטן רישום, חיתוך נייר וקולאז'. הרישום ה"פיסולי" הכפול עומד בסימן הגופניות הארוטי של הכדים, המאשרים מלאות וריקות בה בעת, והם חפים ממבע ספונטאני או רגשי.

 

אלא, שאז באה השהייה ב- Cité האמנויות הבינלאומי שבפאריז, 2001, מקום בו התרחש המהפך הרישומי הגדול של טסי כהן-פפר: העיפרון הפך למדיום בלעדי, הפורמטים גדלו מאד (מה שראשיתו 50X70 ס"מ, שיאו בשנות האלפיים ארבעה מטרים אורך, בעוד לא מעט רישומים נעים בסביבות 270X150 ס"מ). בשלב המוקדם של המהפך, הנושא הבולט הוא ראש אדם, ראש מופשט, ההולך ולובש זהות קוסמית. ראשים דמויי מאנקינה נעדרים פרטים אנטומיים: גוף ביצתי אפור שלא ויתר על הצללה, זָרוע עיגולים שחורים ואפרפרים, לעתים אף מלופף ברצועות דמויות תחבושות או תכריכים, מעין תזכורת לגולגולות עטופות-בד, השמורות כרליקוויות בכנסיות קאתוליות. תחילה, "ראש" אנונימי-מופשט (בגודל טבעי), ולאחר מכן – ראשים אנונימיים-מופשטים אדירי ממדים, מורבידיים ומלנכוליים, מפוצלים לעתים לתת-שטחים אורגאניים, הנתונים למרותה של אפלה גדולה. נציין לעצמנו: אם בריאה מסומנת על הניירות הללו, הרי שב"לידת-ראש" עסקינן.

 

זיווג האליפסה של הראש עם המעגלים התגלגל ב- 2002 למערכת קוסמית של גופים אורביטיים המרחפים בחללים אפלים ומוארים, מרחב שניתן לזהותו גם כהגדלה של עולם מיקרוסקופי אורגאני (ולא במקרה, רישום מ- 2004-2003 כבר הנביע מהגוף הכדורי העצום תצורות אורגאניות דמויות עלים, זרמי מים וטיפות). בכל מקרה, הראש האחד גדל לממד "קוסמי", הטעון בתנועה פנימית מעגלית של היתרַבּות, מעין ארוס ביולוגי (יש שהרישום מאזכר ביציות צפות בשלפוחית), שפגש בארוס בין-גלקטי. אלא, שיותר מהרמוניה ארוטית, הקוסמוס של כהן-פפר אישר ב- 2003 התנגשות מיתית-כמעט בין שני עולמות, האחד מואר והשני שחור.

 

רישומי ה"ראש" של כהן-פפר התקרבו והתרחקו לסירוגין מהפיסול והציור: יותר או פחות פלאסטיות תלת-ממדית; פה ושם שילוב עפרונות צבעוניים בעיפרון הגראפיט. אך תמיד המתח בין האורגאני-גופני לבין האנאורגאני-קוסמי, בין אני לבין היקום, דו-שיח לא מודע שבסימן התהוות (בתצורות נפוחות, "היריוניות") ואימת כיליון, ובשניות של אחדות ופיצול.

 

בין 2007-2005 גברה נוכחות הצבע (עדיין שקוף ומונוכרומי, סמוך לרישום). מה שמקורו הריאלי התרשמות מקרני אור של מכונית לעת ליל, אינו אלא גירוי לעיסוק החוזר, אך ההולך ומעמיק, באינסוף הקוסמי. מעגלים שמימיים אדירים (חלקם בגודל 354X141 ס"מ), כמעט סכימה לחיזיון מיסטי-אפלטוני, שואבים את עינינו למרכז נגוז, מרכיבים יקום גיאומטרי-תבוני, ההולך ומתפצל לריבוי של מעגלים ועיגולים מתנגשים, הנתונים יותר ויותר בסימן צללים מתעצמים. תנועה כפולה מתגלה בשלב זה של הרישום: מחד גיסא, מגמת ה"אחד" הקוסמי המשליט על המעגלים מוניזם אימתני. ומאידך גיסא, מגמת ההתפרקות וההיתרַבּות, שתלך ותגבר ברישומים ובה מחלחלים גווני תכלת ואדום. המגמה נוסכת אורגאניות, ספק ביולוגית, ספק בוטאנית. זו מכשירה אט-אט את הדרך לעולם המֵימי של טסי כהן-פפר, עולם ההתהוות הראשונית, עולם הבריאה (אלא, שעתה, בריאה קוסמית הומרה בבריאה מיקרו-קוסמית). בשלב זה, כבר נבראים עלים (אצות?), חיות (דגיגים?) ושאר יצורים זעירים, השטים במי בראשית אלה בחסות "ורוח על פני תהום".

 

עתה, כבר נפתחה הדרך אל הרישומים המופשטים הגדולים, רישומים טוטאליים הנוצרים בטכניקה מעורבת (עיפרון, דיו, צבעי מים ופנדה על נייר). אלה הם הרישומים העומדים כולם בסימן "חיים", מעין הגדלת מבט מיקרוסקופי המגלה שפע של ננו-אורגאניזמים הפועלים ללא לאות בטיפת נוזל כלשהי. הרישומים שואבים אותנו לאינספור התרחשויות עתירות שקיפויות, הרוחשות בסימן היתרַבּות מינית והתפרקות אנטרופית בה בעת. טסי כהן-פפר בוראת את עולמה מהמים, רישומיה מאשרים מקצה הגיליון עד קצהו בריאה היולית הקודמת לצמחים, חיות ואדם. מעין הפשטה אקספרסיוניסטית, המהולה בליריות של הרישום הישראלי המופשט. הפשטה אקספרסיוניסטית? לא בדיוק: תנועות היד הרושמת מהירות אמנם, אולי אף בלתי-אמצעיות, אך קצרות, והרישום הטוטאלי הוא סך של עמלנות סיזיפית ארוכת-טווח, שאינה מתיישבת עם האוטומטיזם של ההפשטה האקספרסיוניסטית. מלאכת הרישום של כהן-פפר היא תהליך אקומולאטיבי של תצורה זעירה המצטרפת לתצורה זעירה כדיאלוג מתמשך של גירוי ותגובה, בו האמנית היא הדמיורגוס, האל-האומן, הבורא עולם מתוך הכאוס (אפלטון, "טימאיוס").

 

הנה כי כן, העולם של טסי כהן-פפר אינו נברא "באחת": הוא תהליכי, איטי, ולאורכו מתבטל הרחק בין האמנית לבין הנייר הענק ולבין החלל העוטף כולו. בקטלוג תערוכת היחיד שהציגה האמנית ב- 2008 בגלריה "בינט", תל אביב, נשאו ציורים ורישומים בסגנון הנדון את הכותרת "גן-התמנון": גן תת-ימי, שאודותיו כתבה נורית זרחי:

"אנחנו בשלב שלפני האנליטי, בתוך הרגע של תשתית ההיווצרות, בדפוס הראשוני של החיות. אין לבטא זאת בשפה, הואיל ואנחנו מול צורות עובריות. הצורה האחת הכוללת את הצורות כולן. הזרימה שואפת להיווצר. עוד רגע תחלץ ביחס שבין התנועה לתנופה."

 

אפורי העיפרון נמהלו עתה בגוונים חמימים-בהירים-שקופים, שנענו על ידי גופים שחורים. היצורים הפלנקטוניים, האמבואידיים, הדגיגיים (לא אחת, דמויי זרע וביציות, לעתים דמויי עלים ואף שפריריות) וכו' כמו נאבקים בגופיפים השחורים מבשרי-הרע, שליחי הכאוס שממנו נברא היש (הסיודוס ב"תיאוגוניה": "בראשית נולד כאוס […] מכאוס נולדו אֶרֶבּוּס[3] והלילה השחור; אך מהלילה נולדו אֶתֶר ויום…"). הוויטאליות דחוסה, סוערת מאד, רב-כיוונית, שטוחה מאד ועמוקה מאד בה בעת. קווי הרישום תזזיתיים, זורמים, מתנגשים, גועשים, משורבטים בסלילים ובגלים, מסלולים המסובכים במרחב ה- overall של האינסוף הקטן-מכל-קטן והגדול-מכל-גדול. טסי כהן-פפר צוללת למעמקים של עולם דמיוני, פנטסטי, העשוי להיראות, לרגעים, אף כנוף דחוס-צמחייה. כך או אחרת, חי, צומח ודומם (אבנים?) לא עוד נפרדים בהוויה מיתית זו, המאשרת את המשוואה: יצירת אמנות = בריאת עולם.

 

העולם הבראשיתי של כהן-פפר שרוי מעבר לטוב ולרע. לרגעים, מנחם בוורדרד, לרגעים מאוים על ידי שמש שחורה. לרגעים, זהו עולם מעודד ב"תפרחתו", ולרגעים מדכדך בממאירות "גידוליו"… יהא אשר יהא, עולמה הנברא של טסי כהן-פפר (זה שאינו מכיר בהפרדה בין הפשטה לפיגורטיביות ואף מחבר רישום עם ציור ועם המרחב החללי) אינו בר אנליטיות, סיווג, קִטלוּג וכו'. זהו עולם אי-רציונאלי (החייב לשורשים הדרום-אמריקאיים של האמנית), גם אם מקורו הקדום בראש, כזכור.

 

בין 2015-2013 כבר נצבעה התיאוגוניה של כהן-פפר בגווני התשוקה והיצר, או… הדם: תנופת מכחול אדומה פרצה ואמרה דברה הנחוש לריבוי הדינאמי בשחור-אפור. בין הכתם הגדול האדום לבין משיחת המכחול האדומה הארוכה והמתנחשלת – האדום הפך ללייט-מוטיב, למלודיה אסרטיבית השלטת בקקופוניה של רבעי הטונים המיניאטוריים. עדיין האורגאניות של הכתם האמורפי ו/או של המשיחה האנאלית-כלשהי, זו המתעגלת והאמבואידית. הטְבּעת הבריאה בדם? הטבלתה בכוח היצר? ומנגד, שמא, נחשולים נחשיים שחורים מבשרים רע? רישומיה של טסי כהן-פפר אינם פותרים את המתחים. נכון לשנתיים האחרונות, הרישומים הולכים ומתכווצים למרכזי הגיליונות הגדולים, מותירים שוליים אמורפיים ריקים, משמע פחות מרותקים לעיקרון ה- overall ולהתרחבות מהציור אל הקיר ואל העולם כולו. מבטה של האמנית ממוקד יותר, מבקש ללכוד את ההטרוגניות האינסופית של הרישום באחדות המבע האדום, על דו-פניו הסותרים. וכתמיד, התחביר האמנותי מקסימאליסטי, שופע, נדיב, ובה בעת, עדין ומאופק.

 

[1] גדעון עפרת, "רישום והכרה", "המדיום האמנותי", סתוית, תל אביב, 1985, עמ' 20-13.

[2] ראו: "טסי כהן פפר, פיסול: 2014-1990", תל אביב, 2015, מבוא: אירנה גורדון.

[3] אלת האפֵֵלה והצל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: