יעקב פינס: חשכת הקיום האנושי

יעקב פינס: חשכת הקיום האנושי

אני מנסה ללכוד את ה- Weltschaung – תפיסת העולם – של יעקב פינס (2005-1917). משום מה, בקטלוג המקיף של כלל יצירתו במדיום חיתוך העץ )פינס: חיתוכי-עץ, 1985-1942", מוזיאון ישראל, 1985) נמנעה האוצרת, מאירה להמן-פרי, מפרישת "עולמו" של האמן, הגם שציינה בקיצור נמרץ את התפתחותו האמנותית מאז לימודיו בסטודיו של יעקב שטיינהרדט (1945-1942) ודרך היפתחותו בהדפסיו בפני האמנות היפנית במחצית השנייה של אותו עשור. פינס הורה חיתוך עץ ב"בצלאל" מאז 1956, ולאורך עשרות שנים הנחיל לתלמידיו את ידיעותיו הטכניות המופלגות במדיום זה, תוך שהשלים בכך את מפעל חייו של מורו, שטיינהרדט. אך, שאלת רוחו, השקפת עולמו האמנותית-ההגותית, נותרה בלתי מטופלת, ובפרט שהאמן, איש התרבות והנימוסים, לא שש לשיחות בתחום זה וביכר לשוחח על אוספו היפני הנדיר, שעליו שקד ואותו הציג לתפארה בדירתו הטורקית-לשעבר והמופלאה ביופייה, ברחוב אתיופיה 5 שבירושלים. לא במקרה, גם רבים מהטקסטים שנכתבו על יעקב פינס בעיתונות נטו לדון באוספו היפני. גם לא מקרה, דבמאמר קצר שפרסם האמן ב"מאזניים" (ינואר, 1995) בנושא חיתוך העץ, הוא העדיף להתמקד רק בהיבטי הטכניקה של המדיום. אף לא מילה על תוכן.

כמה מילים על תולדותיו של יעקב פינס: הוא נולד בהקסטר (Hoexter), במזרחה של צפון ריין-ווסטפליה, לא רחוק מהעיר קאסל, וב- 1936, בגיל 19, עלה ארצה. שלוש שנים היה חבר קבוצת "שיבולת", קבוצת חלוצים יוצאי גרמניה שפעלה בארץ ישראל בין 1941-1938, ולאחר מכן החל לומד בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. ב- 1945 הציג את תערוכתו הראשונה בגלריה "בן-ברוך" בתל אביב ובאותה שנה רכש לראשונה חיתוך עץ יפני, הסנונית לאוספו היפני האגדי. לראשונה יצא פינס את הארץ ב- 1951, כאשר ביקר בלונדון והעמיק התעניינותו בחיתוכי עץ יפניים. חמש שנים מאוחר יותר, החל, כאמור, ללמד רישום וחיתוך עץ ב"בצלאל החדש" (בימים בהם נוהל על ידי יעקב שטיינהרדט), תפקיד בו יחזיק עד 1988. ב- 1957 זכה בפרס הביאנאלה הראשונה להדפסים בטוקיו וב- 1962 זכה ב"פרס ירושלים". פינס הציג תערוכות יחיד רבות בישראל וברחבי העולם, השתתף בהמוני תערוכות קבוצתיות, פרסם שורה ארוכה של דפדפות ואיורים, ויצירותיו נמצאות באוספי מוזיאונים חשובים בישראל ובעולם. בעשרות שנותיו האחרונות זנח את היצירה בחיתוך עץ לטובת ציור בצבעי שמן (בו משטחי הצבע הפוביסטי נוסחו באורח המזכיר חיתוך עץ ) ועם פטירתו ב- 2005 נפתח בעיר הולדתו הגרמנית מוזיאון על שמו.

חיתוכי העץ המוקדמים של יעקב פינס מימי לימודיו אצל שטיינהרדט מושפעים מאד בצורותיהם ובתכניהם מיצירת המורה: מראות ליליים של סמטאות וגגות בשכונות ירושלים העתיקה והחדשה, קבצנים, יהודים מקוננים, יהודים אבלים ועוד. אין ספק, שגם ראשית עמידתו האמנותית על רגליו חייבת לאמנותו של שטיינהרדט, ובעיקר לחיתוכי העץ של המורה בנושא ה"גרוטסקה" (ראו לעיל). וכך, ב- 1945 יצר פינס סדרת בת שלושה-עשר חיתוכי עץ בנושא "מחול המוות", סדרה בה הדפס מרכזי מוקף בתריסר הדפסים של דמות השטן השלדי (באחד מאלה הוא מופיע במחול סולו עם שמלת רקדנית-באלט) ביחד עם קורבנותיו השונים (שנידונו למיתות שונות). ההדפס המרכזי הוא בנושא האפוקליפסה: ארבעת פרשי יום-הדין הנוצרי דוהרים בשמים האפלים מעל לנוף העולה באש והזרוע בגוויות של חיילים ואזרחים, בהם אישה עירומה.

סדרת "מחול המוות" הגיבה למלחמת העולם השנייה, אשר זה עתה הסתיימה, תוך שמגייסת את "חזון יוחנן" ואת המסורת האלגורית מימי הביניים בנושא "מחול המוות", ובעיקר, המסורת הגרמנית מנירנברג של המאות ה- 16-15, זו של ציורי מיכאל ווֹלְגמוּט ("מחול המוות", חיתוך עץ, 1493), הנס הולביין ("מחול המוות", חיתוך עץ, 1526-1524) ואחרים. עתה, כשהתחבר פינס לשורשים הגרמניים של מסורת חיתוך העץ ולזיקותיה הנוצריות, יצר ב- 1946 את סדרת חיתוכי העץ בנושא "האפוקליפסה", בהם שב אל סדרת חיתוכי העץ באותו נושא, שיצר אלברכט דירר בנירנברג, 1498, רק כדי לנסחה מחדש בתעצומות אקספרסיוניסטיות דרמטיות, היונקות משטיינהרדט של הגרוטסקות ומהאקספרסיוניזם הגרמני בכלל. פינס, שהתמקד בארבעה הפרשים, שאב מדירר את דימויי הדרקון יורה-האש, אך המיר את האור השולט בהדפסי דירר בליליות אפלה, נמנע מייצוג הקב"ה והמלאכים, וככלל, ייצג מראות מבעיתים הרבה יותר של מפלצות נושאות פגע ושל מוכי האסונות והעונשין, כפי שסיים בנוף לילי של עיר אפוקליפטית, בוערת וזרועת גוויות.

עוד יצוינו משנת 1945 חיתוכי העץ "אֵבל" ו"ריצת אמוק", אשר לצד המורבידיות (ראשו המבועת של המת ב"אבל" עוצב בקדמת הנייר, סמוך למבטנו) והליליות, נשלטים על ידי רוע, המבוטא ב"ריצת אמוק" בלהיטותן של דמויות מכוערות-דיאבוליות, הרצות ומניפות סכינים ומקלות.

מכאן ואילך, נשלטו עבודותיו של יעקב פינס במראות של אלימות ומוות. בין הדפסים "שטיינהרדטיים" של ייצוגי פינות בשכונות ירושלים ושל נופים רומנטיים (בשלג, ברוח, "לילה ליד האגם", וכו') נגלה, שחיתוך עץ בשם "בתים ישנים" נושא כותרת משנית בשם "בתי מכשפות". בין 1947-1946 נגלה הדפס נוסף בשם "נוף אפוקליפטי" ואת ההדפס "קטטה" – ייצוגה של קבוצה המפעילה אלימות קשה על קורבן בלתי נראה. הרושם המתקבל הוא זה של מאֵרה קיומית וחברתית, המכשירה את דרכו של פינס לקראת תריסר חיתוכי עץ מ- 1953 המאיירים את הנובלה "מיכאל קולהאס" (1810) מאת היינריך פון-קלייסט (בהוצאת "תרשיש", ירושלים). פעם נוספת, ולו רק בזכות זמן השתלשלות הסיפור, שב פינס לגרמניה של מחצית המאה ה- 16 על מנת לאייר את עלילותיו וגורלו של סוחר הסוסים שיצא למסע של נקמות איומות ונוראות כנגד מעשי שחיתות ועוולה. והנה, באורח מפתיע, פינס מיעט ביותר בייצוג מעשי הרצח וההרס של קולהאס כנגד היונקר טרונקה ותושבי סקסוניה. אמנם את קולהאס עצמו ייצג נשען על חרבו, ואמנם עיצב את העיר שהעלה קולהאס בלהבות, אך רוב חיתוכי העץ בסדרה מאופקים מאד ומייצגים את פגישת קולהאס ואויבו, טרונקה, את קבורת אשת קולהאס, את הגיבור משחרר את כנופייתו, ובעיקר את סופו של קולהאס – הליכתו באזיקים אל מותו ובליעתו על הגרדום את הפתק המאגי (שרשום היה בו גורלו של הנסיך, שופטו). יעקב פינס של "מיכאל קולהאס" הצניע אפוא את הרֶשע החזותי, אך נותר בתחום גורלו המר של האדם, גם כשהוא שוחר צדק (והופך אלים הוא עצמו בשם עשיית הצדק).

אפשר שאירוניה זו חבויה מאחורי חיתוך העץ "מסכות" מ- 1952 וחיתוכי העץ בנושאי "ליצנים" שיתחילו להתרבות ביצירת פינס מ- 1953 ואילך: ליצנים קשישים, עגומים, מהורהרים. הוסיפו לאלה את הקבצנים הדיאבוליים המתרבים ביצירת פינס מאז 1950, והרי לכם תמונת מצבו של האדם לפי האמן. ש"קטטת קבצנים" מ- 1953 היא כבר תמונת גרוטסקה (אחדות האימה והמגוחך) במסורת פרנציסקו גויא המאוחר, ובה עלובי החברה והאלימות חוברים לחזיון מר של הקיום האנושי.

יודגש: דימויים רומנטיים של חיות למיניהן, נופים אוריינטליים, דיוקנאות וכו' המשיכו לאכלס את יצירת פינס לכל אורך הדרך. אך, שובם של חיתוכי עץ בנושאי "קטטת קבצנים" (19559, "ליצן מנגן בקתרוס" (1957), "קבצנים" (1959), "עיוורים" (1957) ואפילו ישו הצלוב ו"מחול המוות" (שניהם ב- 1957) – הם שמנסחים את השקפת העולם האפלה של יעקב פינס. בהקשר זה, יודגש עיצובם של חלכאים ונדכאים, בהם גם ליצנים, שעליהם מניף מר-מוות את גרזנו בחיתוך העץ הצבעוני, "מחול המוות". אכן, הוסיפו את "מותו של ליצן" (1960) ו/או שני חיתוכי עץ של "ליצן עצוב" (1961) – והרי לכם תמונת עולם, בה האדם הוא ליצן אומלל ומעונה, ובה החברה האנושית אינה כי אם "אספסוף" (1964) של מבקשי רע ואגרסיה, כמו גם עלובי דעת: בחיתוך העת, "הערצת העכבר" (1964), מתגודדים שמונה קשישים, שחזותם אומרת טמטום וגרוטסקה, ומתבוננים בסגידה והתפעלות בעכברון (והשוו לציור השמן של מרדכי ארדון, "משל", מ- 1951, בו יושב איש, נשען מהרהר על שולחן, שעליו מונח לוח שרשום בו 1X1 ולידו מתרוצץ עכבר זעיר. וברורה ביקורתו של ארדון את יומרת הדעת האנושית). הטמטום האנושי, על פי פינס, יבלוט גם בחיתוך העץ, "מועצת החכמים" (1975), בו עוצבו כמה מחמישה הגברים כליצנים.

אך טבעי הוא אפוא שהשקפת עולם שכזו תוביל את יעקב פינס לאייר בחיתוכי עץ את סיפורו של עמוס עוז, "עד מוות" (1971) – קורותיה של שיירת צלבנים העושה דרכה מצרפת לירושלים בשלהי המאה ה- 11 וזורה לאורך מסלולה מעשי אכזריות, ששיאם בשנאת יהודים והתעללות בהם. עולמם האפל של צלבני ימי הביניים הקנאים ויצריהם האלימים – העולם הזה הלם את מרחבי הרוח של יעקב פינס. בהתאם, הוא עיצב כבהמיים את הצלבנים היוצאים לדרך, ואילו את בתמונת רצח היהודי עיצב שלוש דמויות מפלצתיות המכות למוות את הקורבן חסר הישע.

ב- 1992, לרגל תערוכה שהציג פינס במוזיאון הרצליה, כתב עליו האוצר, יואב דגון מבוא קצר בקטלוג ובו השכיל לתמצת את רוחו של האמן:
"פינס מתגלה באמצעות יצירתו כהומניסט נאור המתאר ברגישות רבה את גורלו של האדם הסובל והנרדף. […] פנתיאון עשיר של דמויות באמצעותן בוחן פינס את האדם במאבק הקיום היומיומי שלו. […] באמצעות דמויותיו מבטא פינס את עמדתו המוסרית וליצניו אינם אלא אנטי גיבורים המעוררים בצופה מחשבות נוגות על הצד האפל של בני אנוש."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: