קטגוריות
מודרניזם ישראלי

לאה גרונדיג בפלסתינה 1948-1939

לאה גרונדיג בפלסתינה 1948-1939

שאלה מטרידה היא, הכיצד זה שאמנית רישום ותחריט פנומנאלית כלֵאה גרונדיג לא הוזמנה לשמש מורה מרכזית ב"בצלאל החדש" במהלך שהותה בארץ? והרי, הפליטה מגרמניה, שנחלצה משבי הגסטאפו בעור שיניה, שהפליגה בספינת המעפילים "פָּאטְרייָה" ונעצרה במחנה עתלית לאורך קרוב לשנה, כבר נודעה בגרמניה בתחריטיה ההומאניסטיים המעולים. אז, הכיצד זו, שליָמים תשמש פרופסורית מכובדת באקדמיה לאמנות בדרזדן, לא הורתה במעוז האמנותי הייקיי בירושלים?

התשובות נידונות לספקולציות. האחת, מקום מגוריה של גרונדיג, תחילה בחיפה, ולאחר מכן, בתל אביב (רחוב ביל"ו 29), כידועתו בציבור של נחום איתן (איתין) – חלוץ הצינקוגרפיה בישראל ומי שהיה מקורב לאמנים. כלומר, הריחוק בין החבורה ה"ייקית" האינטימית של ירושלים לבין תל אביב. תשובה מעט לא משכנעת, בהתחשב בעובדה, שאמן תל אביבי אחר, דוגמת יעקב אייזנשר, נסע לירושלים מדי שבוע ולימד-גם-לימד ציור במוסד. מה גם, שגרונדיג הציגה את עבודותיה בגלריה ירושלמית, "יונס" (שנפתחה ב- 1942 ברחוב ממילא, כיום רחוב אגרון), לימים – גלריה "נורה".

תשובה אחרת לשאלתנו, כזו שתתקבל יותר על הדעת, קשורה להתגייסותה החברתית-פוליטית של לאה גרונדיג לאידיאולוגיה הקומוניסטית. גם בעידן הסוציאליסטי בישראל של שנות ה- 40 של המאה הקודמת, קומוניזם רדיקלי לא היה אהוד על הנוף המפא"יניקי ואפילו המפ"מניקי. ולהפך. בהתאם, סביר, שמוסד כ"בצלאל החדש" היה מתון ופשרני מדי מבחינה אידיאולוגית-חברתית בעבור האמנית, בלתי מחויב דַיו לאידיאלים לוחמניים של השמאל. ומי יודע, אפשר גם, שעבודות גראפיות – כרזות ופרסומות – שעוצבו במחלקה לגראפיקה שימושית ב"בצלאל החדש" בעבור מפעלים למיניהם נתפסו בעיני גרונדיג כשירות לקפיטליזם. ספק אם העלתה על הדעת, שמתוך המוסד הירושלמי הנדון יֵיצאו רבים מאמני הריאליזם החברתי הישראלי של סוף שנות ה- 40 וראשית ה- 50 (בהם גרשון קניספל, שאותו תארח גרונדיג באקדמיה בדרזדן בשנות ה- 60).

כך או אחרת, לאה גרונדיג נותרה בתל אביב, פועלת בבדידות יחסית, תוך שזוכה לתמיכה מאופקת בלבד מצד מוזיאון תל אביב, שנוסד ב- 1932 ונוהל עד שנת 1947 בידי ד"ר קרל שוורץ, מי, שקודם לכן, ניהל בברלין את המוזיאון היהודי והיה אספן מסור של גראפיקה יהודית-גרמנית. אין כל ספק, ששוורץ הכיר את הישגיה של גרונדיג והיה מודע לווירטואוזיות של ידה, כפי שמצאה ביטויה ב- 150 התחריטים שיצרה קודם להגעתה ארצה. ואף כי ד"ר שוורץ הציג במוזיאון תל אביב תערוכה מרישומיה ותחריטיה של גרונדיג במארס-אפריל 1946 (שבע שנים לאחר בואה ארצה), קשה להבין כיצד לא נמנתה על אוספו הגראפי (קטלוג האוסף אינו כולל את שמה, וגם ספר כתביו מתעלם ממנה ). בספרו מ- 1941, "האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל", לא כלל שוורץ כל התייחסות ליצירת גרונדיג, גם לא בפרק המדיום הגראפי, אך סביר שטרם ידע על הימצאותה בארץ (אז, עדיין במחנה המעצר בעתלית). יצוין, בהקשר זה, שעבודותיה של גרונדיג באוסף מוזיאון תל אביב לא הגיעו מאוסף שוורץ, אלא מתרומה פרטית מדרזדן ומהאמנית היא עצמה.

קטגוריות
מודרניזם ישראלי

יעקב פינס: חשכת הקיום האנושי

יעקב פינס: חשכת הקיום האנושי

אני מנסה ללכוד את ה- Weltschaung – תפיסת העולם – של יעקב פינס (2005-1917). משום מה, בקטלוג המקיף של כלל יצירתו במדיום חיתוך העץ ) פינס: חיתוכי-עץ, 1985-1942", מוזיאון ישראל, 1985) נמנעה האוצרת, מאירה להמן-פרי, מפרישת "עולמו" של האמן, הגם שציינה בקיצור נמרץ את התפתחותו האמנותית מאז לימודיו בסטודיו של יעקב שטיינהרדט (1945-1942) ודרך היפתחותו בהדפסיו בפני האמנות היפנית במחצית השנייה של אותו עשור. פינס הורה חיתוך עץ ב"בצלאל" מאז 1956, ולאורך עשרות שנים הנחיל לתלמידיו את ידיעותיו הטכניות המופלגות במדיום זה, תוך שהשלים בכך את מפעל חייו של מורו, שטיינהרדט. אך, שאלת רוחו, השקפת עולמו האמנותית-ההגותית, נותרה בלתי מטופלת, ובפרט שהאמן, איש התרבות והנימוסים, לא שש לשיחות בתחום זה וביכר לשוחח על אוספו היפני הנדיר, שעליו שקד ואותו הציג לתפארה בדירתו הטורקית-לשעבר והמופלאה ביופייה, ברחוב אתיופיה 5 שבירושלים. לא במקרה, גם רבים מהטקסטים שנכתבו על יעקב פינס בעיתונות נטו לדון באוספו היפני. גם לא מקרה, דבמאמר קצר שפרסם האמן ב"מאזניים" (ינואר, 1995) בנושא חיתוך העץ, הוא העדיף להתמקד רק בהיבטי הטכניקה של המדיום. אף לא מילה על תוכן.

כמה מילים על תולדותיו של יעקב פינס: הוא נולד בהקסטר (Hoexter), במזרחה של צפון ריין-ווסטפליה, לא רחוק מהעיר קאסל, וב- 1936, בגיל 19, עלה ארצה. שלוש שנים היה חבר קבוצת "שיבולת", קבוצת חלוצים יוצאי גרמניה שפעלה בארץ ישראל בין 1941-1938, ולאחר מכן החל לומד בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. ב- 1945 הציג את תערוכתו הראשונה בגלריה "בן-ברוך" בתל אביב ובאותה שנה רכש לראשונה חיתוך עץ יפני, הסנונית לאוספו היפני האגדי. לראשונה יצא פינס את הארץ ב- 1951, כאשר ביקר בלונדון והעמיק התעניינותו בחיתוכי עץ יפניים. חמש שנים מאוחר יותר, החל, כאמור, ללמד רישום וחיתוך עץ ב"בצלאל החדש" (בימים בהם נוהל על ידי יעקב שטיינהרדט), תפקיד בו יחזיק עד 1988. ב- 1957 זכה בפרס הביאנאלה הראשונה להדפסים בטוקיו וב- 1962 זכה ב"פרס ירושלים". פינס הציג תערוכות יחיד רבות בישראל וברחבי העולם, השתתף בהמוני תערוכות קבוצתיות, פרסם שורה ארוכה של דפדפות ואיורים, ויצירותיו נמצאות באוספי מוזיאונים חשובים בישראל ובעולם. בעשרות שנותיו האחרונות זנח את היצירה בחיתוך עץ לטובת ציור בצבעי שמן (בו משטחי הצבע הפוביסטי נוסחו באורח המזכיר חיתוך עץ ) ועם פטירתו ב- 2005 נפתח בעיר הולדתו הגרמנית מוזיאון על שמו.

חיתוכי העץ המוקדמים של יעקב פינס מימי לימודיו אצל שטיינהרדט מושפעים מאד בצורותיהם ובתכניהם מיצירת המורה: מראות ליליים של סמטאות וגגות בשכונות ירושלים העתיקה והחדשה, קבצנים, יהודים מקוננים, יהודים אבלים ועוד. אין ספק, שגם ראשית עמידתו האמנותית על רגליו חייבת לאמנותו של שטיינהרדט, ובעיקר לחיתוכי העץ של המורה בנושא "גרוטסקה". וכך, ב- 1945 יצר פינס סדרת בת שלושה-עשר חיתוכי עץ בנושא "מחול המוות", סדרה בה הדפס מרכזי מוקף בתריסר הדפסים של דמות השטן השלדי (באחד מאלה הוא מופיע במחול סולו עם שמלת רקדנית-באלט) ביחד עם קורבנותיו השונים (שנידונו למיתות שונות). ההדפס המרכזי הוא בנושא האפוקליפסה: ארבעת פרשי יום-הדין הנוצרי דוהרים בשמים האפלים מעל לנוף העולה באש והזרוע בגוויות של חיילים ואזרחים, בהם אישה עירומה.

סדרת "מחול המוות" הגיבה למלחמת העולם השנייה, אשר זה עתה הסתיימה, תוך שמגייסת את "חזון יוחנן" ואת המסורת האלגורית מימי הביניים בנושא "מחול המוות", ובעיקר, המסורת הגרמנית מנירנברג של המאות ה- 16-15, זו של ציורי מיכאל ווֹלְגמוּט ("מחול המוות", חיתוך עץ, 1493), הנס הולביין ("מחול המוות", חיתוך עץ, 1526-1524) ואחרים. עתה, כשהתחבר פינס לשורשים הגרמניים של מסורת חיתוך העץ ולזיקותיה הנוצריות, יצר ב- 1946 את סדרת חיתוכי העץ בנושא "האפוקליפסה", בהם שב אל סדרת חיתוכי העץ באותו נושא, שיצר אלברכט דירר בנירנברג, 1498, רק כדי לנסחה מחדש בתעצומות אקספרסיוניסטיות דרמטיות, היונקות משטיינהרדט של הגרוטסקות ומהאקספרסיוניזם הגרמני בכלל. פינס, שהתמקד בארבעה הפרשים, שאב מדירר את דימויי הדרקון יורה-האש, אך המיר את האור השולט בהדפסי דירר בליליות אפלה, גם שלא כדירר – נמנע מייצוג הקב"ה והמלאכים, וככלל, ייצג מראות מבעיתים הרבה יותר של מפלצות נושאות פגע ושל מוכי האסונות והעונשין, כפי שסיים בנוף לילי של עיר אפוקליפטית, בוערת וזרועת גוויות.

קטגוריות
מודרניזם ישראלי

הדמונולוגיה של יוסף הירש

הדמונולוגיה של יוסף הירש

יוסף הירש (1997-1920) נולד בגרמניה בעיר המכרות, בויטן, בחבל שלזיה. הוא קיבל חינוך דתי וציוני, היה חבר ב"ברית חלוצים דתיים" ולמד בגימנסיה עברית דתית בשלזיה. כבר בגיל עשר קיבל שיעורים פרטיים בציור. את שתי שנות הגימנסיה האחרונות כבר עשה בברסלאו, בירת שלזיה, שם הכיר את הצייר איזידור אשהיים, שעמו יתיידד מאוחר יותר בירושלים. בברסלאו המשיך הירש להשתלם בציור. עם גבור החרדה מפני הנאציזם המשתלט והולך, שלח הירש מעבודותיו ל"בצלאל החדש" שנפתח בירושלים ב- 1935. הרמן שטרוק, ידיד המשפחה ונאמן המוסד הירושלמי, המליץ על מתן סרטיפיקט של תלמיד להירש, שבינתיים, נאלץ להימלט להולנד, עד לעלייתו ארצה ב- 1939. לאחר שנתיים וחצי ב"בצלאל החדש" (שנה תחת הנהלתו של יוסף בודקו, ולאחר מכן, שנה וחצי בהנהלתו של מרדכי ארדון), שבהן הופיע רק לשיעורי הרישום, הורחק הירש מהמוסד. עד אז למד בכיתה אחת עם דן הופנר, לוץ הופמן (חצור), ברברה בובר (לימים, גולדשמידט) – "היינו שלישייה, ויחד עם עוד כמה חברים העלינו את הספרות הגרמנית מתוכנו."

ארדון היה דמות נערצת: "הוא פתח לנו את העיניים. היה לו כישרון להצגת הדברים. הוא אהב לשחק ואהב את נושא המשחק – את הציור. זו קומבינציה מאד יפה. הוא העמיד לנו סידורי טבע דומם עוצרי נשימה." באותה עת הכירה ירושלים בעיקר את יצירותיהם של שטיינהרדט, בודקו, קראקוור, מירון סימה והשפעות ה"באוהאוס" והאקספרסיוניסטים הגרמנים. סיפר הירש:
"אנה טיכו הייתה בשבילנו יותר מדי מדייקת […]. ארדון ניסה להביא את האספקט הפורמליסטי של ה'באוהאוס', שהוציא את האלמנט התוכני, ועל חשבון זה באה האמת העיצובית, וקל מאד להתפתות לזה. האיזמים והאסכולות לא היו קיימים בתודעה שלנו. אנחנו הבאנו תרבות של גרמניה."

בשנות ה- 50 לא היה הירש צייר פעיל. הוא התגורר בחיפה, היה מקורב למפלגה הקומוניסטית, ולמחייתו צייר שלטים (מלאכה, שעסק בה עוד כחייל בצבא הבריטי). מאוחר יותר, לקה במחלה (בהשפעת הצבעים) ואז התמקד בגרפיקה והתפרנס בעיקר משרטוט מילים, מלאכה שנותרה חביבה על האמן כל חייו. רק מאוחר יותר, חזר בהדרגה לציור וב- 1960 הציג תערוכה ראשונה ב"בית שאגאל" שבחיפה. שנתיים מאוחר יותר, עם קבלת פיצויים מגרמניה, התמסר אך ורק לציור ורישום. ב- 1964, לאחר שנתיים נוספות של יצירה, הציג תערוכה בביתן האמנים הישן בירושלים, ביחד עם אברהם ישכיל וקובה לייבל (שלושתם ציירים חיפאיים). היה זה אז שהוזמן על ידי דן הופנר, מנהל "בצלאל", ללמד במוסד, לצד יעקב פינס ויצחק פוגץ', במחלקה לאמנות שזה אך נוסדה. עתה עבר הירש להתגורר בירושלים, ומ- 1964 ועד 1981 שימש מורה ב"בצלאל". כל השנים מיעט להציג תערוכות. אך, למן שנת 1979, החל מציג דרך קבע בגלריה "אלה" אשר בימין-משה, ירושלים. בתל אביב כמעט שלא הציג, להוציא תערוכה בגלריה "אהובה פנקס" ב- 1983. בתחילת שנות ה- 80 גילה מחדש וביתר שאת את עולם היהדות והתקרב להגותם של פרנץ רוזנצווייג וישעיהו לייבוביץ, תוך שבונה ביצירתו בין יהדות לאמנות. כמורה ב"בצלאל", ולאחר מכן, כמורה באולפנה פרטית, זכה יוסף הירש להערצה מצד תלמידיו, ניסח תורת לימוד אמנות ונתפס כמעט כ"גורו" אזוטרי של אמנות.

*
תיאטרון הבובות:
הסטודיו כתיאטרון, במות סביב לו. במה: בובת בד עקודה לעמוד עץ קטנטן , פנס תיאטרוני ממקד עליה אורו. במה אחרת: בובת עץ (דגם ציירים) ו"חרב" בידה, לראשה כובע פרווה מאולתר, כולם מעשה ידי האמן. עוד במה: צדף לבן, גולגולת אדם, אבן, בדים. ועוד במה: בובת ילדים תלויה, זר פרחי פלסטיק לבנים, שלושה תפוחים, פנס תיאטרון זורה אור מעמוד תאורה. במה נוספת: בובת בד קשורה וחבושה, כד, תפוחים, מקלעת קש עגולה, סלסלה, מפת בד. עוד ועוד במות זוטא מסביב לאולם, עוד ועוד פנסים תיאטרוניים מאולתרים ואהילי קרטון ממקדי אור בראשם. מכאן, מן הדוממים התיאטרליים הללו, יעלו החיים ויעלו הוויות ציוריו של יוסף הירש.

קטגוריות
פרשת השבוע

צדק יהודי

"צדק יהודי"
פרשת "כי תצא"

אתם מבינים, אישה שומעת צעקות מחוץ לבית, יוצאת החוצה ורואה את בעלה נאבק קשות עם גבר אחר. לצורך העניין, הגבר האחר הוא בריון שנודע בכל השכונה באלימותו. האישה אינה חושבת פעמיים, שועטת אל עבר הנצים, שולחת קדימה את זרועה, ובכף ידה הימינית לופתת את אשכי הבריון ולוחצת בכל כוחה. הבריון משמיע קול זעקה מרה, אך משחרר אחיזתו מהבעל ומתרחק מהשטח בצליעה ובפה גדוש קללות. מה, לדעתכם, דינה של האישה הזו, שיצאה להגן על בעלה? לא, לא ניחשתם נכון: "וקַצותה את כפה ולא תחוס עינך." ("דברים",כ"ה, 12). ובעברית פשוטה: יש לכרות את ידה הימינית של האישה. וגם על אודות הצדק העברי המופלא הזה נאמר: "…וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה…" (שם, פסוק 15).

פרשת "כי תצא" עניינה כולה צדק עברי. 74 מצוות מנו הפרשנים לדורותיהם בפרשה מתוך 613 המצוות של היהדות. אתה קורא את הדברים, לרגעים לבך גואה מגאווה יהודית, אך לרגעים, לבך מתפלץ נוכח ברוטאליות שכמו נלקחה הישר ממטבח המוסר של דאע"ש.

קחו דוגמא נוספת: גייסו אותך למילואים ל"צוק איתן". בעודך שורד את מנהרות רפיח, צדו עיניך נערה עזתית יפיפייה. לא חשבת פעמיים ושביתָ אותה. בתור מג"ד, דאגת לכך שהנערה תועבר לביתך עם תום הקרבות, שנאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה." ("דברים", כ"א, 11) במילים אחרות, בא לך עליה, אז ניכסתָ אותה בכוח. הנערה, שכל בני משפחתה נהרגו לנגד עיניה בהפצצת ביתה, ישבה בביתך, גולה מבני עמה ומכריה, ולא חדלה להתאבל על אביה, אמה, אחיה ואחיותיה. אך, כעבור חודש, "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאישה." (שם, 13) פשוט כך. ואה, כן: "והיה אם לא חפצת בה ושִלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף…" (שם, 14) הבנתם נכון: אנסת, זרקת וגם יצאת צדיק: "לא תתעמר בה תחת אשר עִנִיתה." שָביתָ? אנסת? השפלת? עִניתָ? לא נורא. העיקר, "לא תתעמר בה". שבית? אנסת? נמאס לך ו"לא חפצת בה"? אין בעיות: שהרי, מהי האישה אם לא אובייקט לתשוקותיך ותו לא, הלא כן? כל הכבוד למוסר היהודי הכפול.

קטגוריות
הגיגים על האמנות

חיי באמנות

חיי באמנות

הייתי בן 5, זאטוט (מגודל למדי) ב"גן השחר" בדרום תל אביב, כשאמי ילדה את אחי הצעיר, הדס. לקראת הביקור החגיגי בשעות הצהריים, ביחד עם אבי, בבית החולים "פרויד" הסמוך לנווה-צדק, הכנתי את מתנתי ליולדת: פסל "איש". מיכלאנג'לו לא היה עושה את זה טוב יותר: מצאתי שלושה קרשי בניין מלוכלכים, האחד ארוך (גוף ורגל), השני בינוני (זרועות אופקיות) והשלישי קצר (רגל שנייה); הצלבתי את שני הקרשים הארוכים יותר, כשאני נועץ בהם מסמר משותף (מן הסתם, נעזרתי בגננת, חסיה) והנה לפנַי דחליל בעל שתי רגליים ושתי זרועות. עתה, נטלתי עציץ חרס קטן, קבעתי אותו במהופך בראש הקרש האנכי וסימנתי עליו בגיר עיניים, אף ופה חייכני. זהו. וכך, כשאני נושא בגאווה את יצירת המופת שלי, עתירת החיידקים והמסמר החלוד, הגשתי את "איש" (היום הייתי מנסחו כ"כל אדם", או "האדם האוניברסאלי", או "האדם החד-ממדי", או "האיש ללא תכונות") לאמי השרועה על יצועה באגף היולדות. עד היום איני מבין כיצד זה שהפסל הושלך מיד לפח-האשפה של ההיסטוריה.

בבית הספר היסודי "אלחריזי" שבתל-ברוך היינו שניים "הציירים של הכיתה". מורתנו הייתה הציירת אסתר פרץ-ארד, ואני התמודדתי מול ליאור על כתר האמן הנבחר. ליאור התמחה באיורים סוריאליסטיים, שכיסו גם את קירות חדרו, ואילו אני התנסיתי בכיוונים שונים, כולל מה שהייתי מכנה היום כ"קוביזם אינפנטיליסטי" (שזכה להערצת מורתי). ומשנבחרתי על ידי פרץ-ארד לשמש לה שוליה בציור התפאורה – יער עבות – להצגת סוף השנה (בה הופעתי בתפקיד ראשי! כן, גם יומרות תיאטרוניות היו לי), לא היה קץ לגאוותי. המטאטא שעמו גרפתי צבע על פני יריעת הבד הענקית יהפוך למוט-הנדודים ולמשוט של חיי.

ובכן, ליאור הפך לפרופ' רוזנברג, מנתח פלסטי בכיר בבית חולים "סורוקה" שבבאר-שבע, ואילו אני הפכתי להיסטוריון אמנות מקומית, מרצה ואוצֵר לעת-מצוא. האם יצירות הילדות של ליאור ושלי צפנו בחובן סודות כמוסים אודות עתידנו – ליאור בתחום הניתוחים האסתטיים הגופניים, ואנוכי בתחום הניתוחים האסתטיים הרוחניים?

אך, נחזור לגיל הנעורים. בתיכון היינו, אברהם פנקס ואנוכי, הציירים של הכתה, שניים הטוענים לכתר. המתח הסמוי בינינו על הבכורה התפוגג רק בזכות ביטחונו העצמי הרב בהרבה של חברי (היום הייתי מוסיף גם את יתר כישרונו). מורתנו לציור, אידה הוברמן, עודדה את שנינו במידה שווה, אך האמת היא, שכה היינו מלאים את עצמנו עד כי לא נזקקנו לשום עידוד. באותם ימים הייתי גומע בשקיקה את דיווחיו של אברהם על אחיו, מורנו פנקס, הצייר המצליח בפאריז, ובין לבין נהגנו לסעור בהקשר לביקורותיה האחרונות של רחל אנגל ב"מעריב". והיה עוד נער אחד בכיתה, עלם שקט ומופנם בשם יגאל צלמונה. אבל, כך נדמה לי, הילת האמנות ריחפה אז רק על אברהם ועלי. חלמתי באותה עת על עצמי ניצב ב"פלָאס-די-טֶרְטְר" שבמונמארטר, חבוש כובע בּארֶט ומצייר את הסמטאות הפיטורסקיות. טולוז לוטרק היה אלוהַי, עד שהחלפתי אותו ב- 1963 בציורי ואן-גוך, שכישפוני עד תום בתערוכתו הבלתי נשכחת ב"הלנה רובינשטיין". בין אלוה א' לאלוה ב', לא חדלתי לצייר את סבי, אברהם, מתחמם סמוך לתנור כאיכר הולנדי, או את אמי ואחותי בתפקיד תופרות כפריות בדרום צרפת. למותר לציין, שגדלתי בבית בורגני לחלוטין.