החזרה הנצחית – סיוט או ברכה?

                  החזרה הנצחית – סיוט או ברכה?

 

ב"הערות על החזרה הנצחית", מתווה לספר שפרידריך ניטשה לא הספיק לכתבו, הוגדר הרעיון בפשטות:

"ידידי, האדם! חייךָ כולם, בדומה לשעון-חול, תמיד יתהפכו ויישפכו מחדש, – רגע ארוך יחלוף עד שכל אותם תנאים שמהם התפתחת ישובו ויחזרו בגלגל התהליך הקוסמי."[1]

 

על פניו, דומה, שניטשה היה חכם מדי מכדי שיאמין בפשטות בשטות שכזו, שהכול נידון לשוב ולחזור ולהופיע במחזוריות נצחית לאורך ההיסטוריה. עשרות שנים שאני שב וחולף על פני התֵיזה הניטשיאנית הזו, אשר אמנם יש לה שורשים עמוקים במיתוסים מצריים עתיקים, בפילוסופיה ההודית, בפילוסופיה הפיתגוראית ועוד, אך תמיד אני מסרב לקבלה כפשוטה. שהרי, דברים, שלכאורה נראים דומים במהלך ההיסטוריה, כלל אינם דומים, אם רק נבחן אותם מקרוב, הלא כן? היעלה אפוא על הדעת, שניטשה סבר באמת ובתמים שאותו יתוש שעקץ אותי הלילה באצבעי, ושאותו מחצתי בזעם מהול בתאוות נקם, יחזור ביום מן הימים ויעקוץ אותי באותה מיטה ובאותה אצבע בדיוק, וזאת לאחר שכבר סיימו הרימות לעכל את בשרי ואפילו עצמותי מתפוררות בקברי?

 

הבעיה מחמירה, משאני שב ונתקל בספרים ומאמרים רבים, המתייחסים ל"חזרה הנצחית" (או "השיבה הנצחית") כתיאוריה ניטשיאנית לכל דבר. גם במחוזות האמנות הישראלית פגשתי לא אחת שימוש (אזכור, יישום) ברעיון הזה לצורך פירוש ציורי מעגלים ומעגליות כאלה ואחרים. וגם אני, בעוונותי, איני יוצא צדיק מהעניין, שכן במאמר בשם "קהלת: משל השמש" (במקורו, משנת 2005), שניתן לאתרו ב"מחסן" הנוכחי, הצבתי את תיאורית החזרה של ניטשה כניגוד לקללה המטאפיזית שלפי קהלת: "ואין כל חדש תחת השמש". עתה אני חש צורך לבחון את הרעיון הניטשיאני מקרוב ובאורח יסודי. מאמר למתעניינים בפילוסופיה.

 

ובכן, הפעם הראשונה שניטשה העלה את רעיון החזרה הנצחית הייתה בקטע מס' 341 בספרו מ- 1882, "המדע העליז". זה עתה, השלים ניטשה את סעיף 340 ובו קָבַל על סוקרטס הנפרד מהחיים בביטוי "קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס" (אסקליפיוס: אל הרפואה), ביטוי שניטשה הסיק ממנו פסימיזם סוקראטי התופס את החיים כמחלה. והנה, כהמשך ישיר לדבקותו ההפוכה של ניטשה באופטימיות, הוא כותב את הקטע הבא, מס' 341, המובא להלן כמעט בשלמותו:

"ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: 'חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין-שיעור וגדול לאין-מידה, בעל כורחך ישוב וירחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר – ואף עכביש זה ואור ירח זה אשר בין עפאי העצים, ואף רגע זה עצמו ואני עצמי; שעון החול הנצחי של הקיום מוחזר אחורנית תמיד-תמיד – ועמו יחד גם אתה, פרודת עפר שכמוך!' האם לא היית מתפלש בכעסך, חורק שיניך, ומקלל את הדימון אשר כה דיבר? או שמא נתנסית אי-פעם בשעה אדירה כל כך, בה היית יכול להשיב לו: 'אין זאת, כי אם אל אתה, ומעודי לא שמעתי דברים אלוהיים מאלה!' אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: 'האומנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?' שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו?…"[2]

 

מיד לאחר קטע זה, המעלה את שאלת השיבה הנצחית כקללה או כברכה, כתב ניטשה את קטע 342, שהוא אותו הטקסט בדיוק שיפתח, שנתיים מאוחר יותר, את "כה אמר זרתוסטרא" ועניינו דיבורו של זרתוסטרא אל השֶמֶש באותו בקר בו החליט, בגיל 30, לשים קץ להתבודדותו ולרדת מההר אל העמק, אל בני האדם.

 

האם הקטעים שלפני ואחרי קטע 341 יפצחו את חידת הרעיון של החזרה הנצחית?

 

ובכן, קודם שנבחן התבטאויות נוספות של ניטשה בנושא, נרשום לעצמנו: בקטע 341 מעלה ניטשה את רעיון החזרה הנצחית כספקולציה, כשאלה תיאורטית, כחומר למחשבה, לא יותר. הנה כי כן, מיד לאחר שהציב את שתי האופציות הקיומיות – זו הפסימית (הסוקראטית לכאורה) לעומת זו האופטימית, הוא ניסח במקביל שתי אופציות תיאורטיות: האחת, זו הרואה בהצעת החזרה הנצחית קללה, עונש נורא ממרומים; השנייה, זו הרואה באותה הצעה ברכת שמים שאין נפלאה ממנה. הראשונה, מקבילה לפסימיות של תפיסת החיים כמחלה והיא בוחלת באפשרות המחזוריות הנצחית של חיי אדם (ושל כל השאר) –  חיים בסימן הצפוי, הידוע, המוכר. השנייה, מקבילה לאופטימיות הניטשיאנית של תפיסת החיים כחיוניות ההתחדשות המתמדת, השינוי המתמיד, החיים כיצירת אמנות (כפי שיציג ניטשה ב"הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה"). העובדה, שהקטע הבא ב"המדע העליז", קטע 342, מפגישנו לראשונה עם זרתוסטרא, מלמדת שזרתוסטרא/ניטשה מכשירים עצמם לקראת הבחינה היסודית של שאלת דרך החיים המבוקשת. שהלא, ב"אקה הומו" (1888) יכתוב ניטשה במפורש שמחשבת החזרה הנצחית היא היא "קונספציית היסוד" של "כה אמר זרתוסטרא".[3] ואגב, אין זה מקרי, שקטע 342 הוא גם הקטע המסיים את ספר ד' של "המדע העליז". כמו הייתה הספקולציה של החזרה הנצחית בבחינת שיא ומבוא לחשיבה פילוסופית קיומית. ועוד נדגיש, שהקטע הבא, הפותח את ספר ד' (קטע 343), יעמוד בסימן "אלוהים מת הוא" והעליצות הקיומית הגדולה הנגזרת מהשמועה ש"האל הזקן מת". ניצחון האופטימיות.

 

אנחנו פותחים אפוא את "כה אמר זרתוסטרא" ומבקשים לרדת לעומק הרעיון של החזרה הנצחית, ויותר מכל, לבחון אם וכיצד עבר הרעיון מרמת ספקולציה בדיונית לרמת טיעון פילוסופי המתיימר לתקפות. ובכן, ראשית כל, אנו מציינים לעצמנו שהרעיון מנוסח לא לפני פרק מס' 2 של ספר שלישי של "כה אמר זרתוסטרא", וכי גם בפעם זו הוא עולה מתוך חלום שחלם הפילוסוף-הנביא.[4] בחלומו, פגש זרתוסטרא גמד בסמוך לשער שממנו נמשכות שתי דרכים, אחורנית וקדימה. ושואל הפילוסוף את הגמד:

"וכי לא כורח הוא, שכל דבר אשר יכול לרוץ, אי פעם כבר רץ היה ברחוב זה? וכי לא כורח הוא, שכל דבר אשר יכול להתרחש, כבר התרחש אי פעם, כבר נעשה, כבר הורץ דרכו?"[5]

 

יותר משענה הפילוסוף, הוא שאל. אך, משמעותית יותר תגובתו שלו עצמו לשאלות שעלו בחלומו:

"כה דיברתי וקולי משתפל והולך: כי פחד אחזני מפני מחשבותי שלי עצמי ומפני המחשבות-שמאחורי-מחשבותי."[6]

 

רוצה לומר: רעיון החזרה הנצחית מופיע, פעם נוספת, בבחינת אפשרות תיאורטית ("משל" ו"חידה", יהיו תארים נוספים שנוקט בהם ניטשה ביחס לחלומו)ף אפשרות המעוררת חלחלה. ומנגד, לקראת סופו של הפרק, מציע לנו הפילוסוף אפשרות נוספת, הפוכה בתכלית בחיוביותה, בדמותו של רועה שהשתנה והיה לאחר:

"לא עוד רועה, לא עוד אדם היה זה – כי אחד שהשתנה, אפוף אור כולו, אחד אשר צחק!"[7]

 

מכאן, שרעיון החזרה הנצחית, נכון לעכשיו, אינו אלא הצעה בדיונית ניטשיאנית, שכל טעמה בהיפוכה, באישור ההשתנות האישית, ההתפתחות הקיומית והבריאה העצמית המתמדת, שהן הן מקור האופטימיות. ואכן, בהמשך אותו חלק שלישי של "כה אמר זרתוסטרא", בפרק העוסק במחלתו של הגיבור, מפורשת בחילתו העמוקה במונחי רעיון החזרה הנצחית:

"…בחילתי הגדולה שבחלתי באדם היא שחנקה אותי […]: 'הכול היינו הך […] האדם גלגל חוזר לעד. האדם אשר נלאיתָ שֵאתו, האדם הקטן'. […]  אבוי! האדם הוא גלגל חוזר לעד! האדם הקטן חוזר לעד!' פעם ראיתי את שניהם במערומיהם, את הגדול בבני-אדם ואת הקטון בבני-אדם […]. זו הייתה בחילתי באדם ושיבה נצחית אף של הקטון-מכל!..."[8]

 

חזרנו אפוא לרעיון החיים כמחלה (ראו מקרה סוקרטס לעיל) לעומת רעיון החיים כבריאות שופעת. חיי המחלה הם חייו של "האדם הקטן", אומר לנו ניטשה, ואילו חיי הבריאות והשמחה הם חיי "הגדול בבני אדם", או מה שנהוג לכנות במשנה הניטשיאנית –  "על-אדם". האדם ה"קטן", ה"חולה", הוא זה שחייו הם גלגל חוזר. עקרון החזרה הוא נחמתו של החולה, מקור ביטחונו, תלותו בידוע ובמוכר. זרתוסטרא החולה אומר:

"שאיאלץ לשוב ולזמר – זאת הנחמה אשר המצאתי לי…"[9]

אך, חיותיו של זרתוסטרא – הנחש והנשר – דוחקות בו לכיוון ההפוך:

"רפא נפשך במזמורים חדשים."[10]

 

ובתשובה לנטיית הלב החולֵה ("ראה, אתה מורה את השיבה הנצחית, הנה זה היעוד שלך!"), אומרות החיות:

"…איככה לא יהיה לך היעוד הגדול הזה לַגדולה שבסכנות ובמחלות!"[11]

 

צא ולמד: תורת השיבה הנצחית של זרתוסטרא החולֵה מוצגת על ידי חיותיו הנבונות כתורה התאבדותית. ואכן, "בחזקת מבשר אני אובד!", מודה זרתוסטרא החולה, ועם הודאה זו מבריא ממחלתו: "כה מסתיימת שקיעת זרתוסטרא".[12]

 

עתה, אנו פותחים את "הרצון לעוצמה", ספר שנכתב בין 1888-1887, אך ראה אור רק ב- 1906, לאחר מות ניטשה, וביוזמת אחותו. כאן נדרש ניטשה פעמים רבות לרעיון הנידון במאמר זה. בפרק מס' 55, הקרוי "המשבר: הניהיליזם ורעיון השִיבה", מזהה הפילוסוף את הניהיליזם – "שאין בכלל שום טעם בקיום" – עם אותו רעיון של שיבה נצחית:

"הקיום, כפי שהוא, חסר טעם ומטרה, אך חוזר ונשנה באורח בלתי נמנע, מבלי שיסתיים בלא-כלום: השיבה הנצחית."[13]

 

ברי לנו: ניטשה, שבא לדחות את הניהיליזם (שבעקבות "מות האלוהים"), חייב לדחות גם את רעיון השיבה הנצחית כרעיון הדן את החיים לחוסר טעם ומטרה. בהניחו את הרצון לעוצמה בשורש הקיום הבריא, מציע ניטשה אלטרנטיבה לגלגל החוזר האינסופי והמדכא של השיבה הנצחית. וכשהוא מעלה על נס את "החזקים" ו"שופעי הבריאות" (ואין להבין מושגים אלה אלא רק בהקשרם המטפורי הקיומי), הוא תוהה תהייה רטורית:

"מה תהא דעתו של אדם כזה ("החזק", "שופע הבריאות"/ג.ע) על השיבה הנצחית?"[14]

 

סעיף 617 בכרך ב' מבהיר לנו: כנגד "מה שהווה" (כלומר, העולם כפי שנתון ומוכר) ניצבת ה"התהוות" (ההתחדשות,הבריאה, היצירה המתמדת). "מה שהווה" הוא מרחב הבלתי-משתנה, החוזר ונשנה, מרחבו של הניהיליסט; ה"התהוות", לעומת זאת, היא מרחבו של האדם היוצר:

"התהוות בבחינת המצאה, רצייה, שלילה עצמית, התגברות עצמית…"[15]

 

אלא, שכאן ממתין לנו מוקש גדול ורב. כי מה שהובן עד כה כניגוד בין שני קטבים ערכיים, מתגלה בחלק האחרון של "הרצון לעוצמה" כפרדוקס של אחדות הניגודים ושל דגילה נלהבת ברעיון השיבה הנצחית, עד כדי ראייתו כברכה עליונה.

 

אנחנו מבולבלים.

 

אציג, תחילה, את הטענה הניטשיאנית: בקטע מס' 1043 של "הרצון לעוצמה" נכתב כך:

"פילוסופיה ניסיונית כזאת שאני חי על פיה […] רוצה לחדור […] אל אמירת ההן הדיוניסית לעולם, לעולם כפי שהוא, […] היא רוצה במסלול המעגלי הנצחי: – אותם דברים עצמם, אותו הגיון ואי-הגיון עצמו שבהסתבכות. המצב העליון שפילוסוף יכול להגיע אליו: עמידה דיוניסית כלפי החיים…"[16]

 

אם כן, את הפרדוקס של ההתהוות המתחדשת ושל החזרה הנצחית עוטף ניטשה מאוחר בעטיפת הדיוניסיות. לניטשה, כזכור, סיפור ארוך עם הדיוניסיות, עוד מאז ראשית דרכו ב"הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה" (1872). באותו ספר, פגשנו את הדיוניסיות כחוויה פרדוקסלית היא עצמה, הממזגת בעתה נוראה עם אושר עצום:

"…הבעתה האיומה שתוקפת את האדם המתבלבל פתאום בצורות ההכרה של התופעה […]. ואם נוסיף לבעתה זו את ענגת הדבקות העולה מנבכי פנימיותו של האדם, אכן אף של הטבע […], או אז זוכה עינינו להציץ לתוך מהותו של הדיוניסי, אשר יותר מכל נתקרב אליו אם נדמהו אל השכרות."[17]

 

אך, מעבר לשניות הבעתה והעונג שבשיכרון הדיוניסי, אף מעבר לשכחה העצמית והאחדות של האדם והטבע, ציין ניטשה הצעיר היבט נוסף של החוויה הנדונה, שהוא החדירה אל לב-לבו של טבע ראשוני וקבוע, שלעולם לא תחול בו תמורה.[18] במילים אחרות: אותה חוויה אי-רציונאלית שבסימן פרא התמורות, סער הלידות וגעש השינויים – היא גם זו שמפגישה אותנו עם יסוד מטאפיזי קבוע, נצחי ובלתי משתנה.

 

עתה, 15 שנים מאוחר יותר, כשהוא כותב את "הרצון לעוצמה", ניטשה מבקש לראות  בדיוניסיות את התשובה האולטימטיבית לניהיליזם, תוך שמאתר בה את עקרון החזרה הנצחית. כי, הדיוניסיות היא –

"דבקות שבאמירת 'הן' למכלול אופיים של החיים, כלמשהו קיים-ועומד בכל החליפות, קיים ועומד בעוצמתו, קיים-ועומד באושרו; […] הרצון הנצחי להולדה ולפוריות, לשִיבה; הרגשת האחדות של כוח היצירה וההרס."[19]

 

אתם שמים לב: "הולדה" ו"שִיבה", הסתירה הזו חיה בלב לבה של ההתנסות הדיוניסית. שלפי הנטען בקטעים המסיימים את "הרצון לעוצמה", בהתנסות זו אנו גם חווים את המחזוריות המיתית של החזרה:

"הכול מתהווה וחוזר-חלילה במעגל נצחים. – אין דרך לחמוק!"[20]

 

בעוד ניטשה הגיע אל ההבחנה הדיוניסית בנתיב אינטואיטיבי צרוף, דרכו אל רעיון השִיבה הנצחית הובילה, בין השאר, בנתיב ההכרה המדעית. שמבחינה מדעית, רעיון החזרה נסמך על חוק שימור האנרגיה. כדבריו:

"משפט שימור האנרגיה מחייב את השיבה הנצחית."[21]

מאחר שכמות האנרגיה קבועה בעולמנו, הרי שבמונחי זמן אינסופיים, אין דרך לשלול אפשרות שובם של דפוסי אנרגיה. העולם "מוגדר, בלתי משתנה במהותו ובגודלו" (שב ניטשה ואומר), ולפיכך, סותר לכאורה את "היכולת הפלאית לעצב מחדש וללא-קץ את צורותיו ומצביו."[22] אבל, זהו בדיוק הפרדוקס האי-רציונאלי של החוויה הדיוניסית: היא תובעת התחדשות מתמדת, ובה בעת, יודעת את אי-השתנותו של העולם. זוהי הכרה מיתית, מיסטית אם תרצו, ידיעה תהומית השוכנת במעמקי ה"כוחות הסוערים וגואים בתוך עצמם, בנצח התמורות, בנצח הנסיגות, באין-קץ של שנות שִיבה…"[23]

 

לא, דומה שאין מנוס מאי-רציונאליות בבואנו לבחון את מושג החזרה הנצחית. ככל שנבססו על חוקי הפיזיקה, הצדקתו הגדולה היא ברמת תחושתו האינטואיטיבית של ניטשה:

"בבחינת מה שבהכרח ולעד הוא חוזר ושב […], זהו עולמי הדיוניסי של יצירת עצמי-הנצחית, הריסת עצמי-הנצחית…"[24]

 

האם נקלענו לדרך-ללא-מוצא אי-רציונאלית וסתומה?

 

ובכן, כל עוד נבין את ה"חוזר ושב" "שבהכרח ולעד" בבחינת עקרון ההרס והבריאה מחדש, עקרון היצירתיות האמנותית והקיומית השוכן בשורש המסר הניטשיאני – שום מוקש אינו טמון על דרכנו העיונית. כי, אָמונים על עקרון זה, חיים יצירתיים הם אמנם דפוס חוזר של הרס ובריאה, הרס ויצירה וחוזר חלילה, עד מוות (הגם, שהיצירה וההרס שונים במהותם בכל פעם ופעם!). ואולם, אם נבין את ה"חוזר ושב" הזה כאותו עקרון מיתי מחזורי של שעון-החול המתהפך (ראו הציטוט בפתח המאמר) – כי אז, אכן, עלינו על מוקש מבלי שהצלחנו לנטרלו. שבפרשנות שכזו, ניטשה מתגלה כמיסטיקון הקולט בהתנסות אי-רציונאלית של "שיכרון" ו"טראנס" שני כוחות סותרים בעומק-המעמקים של הקיום. מיסטיציזם מסוג זה ייוחס, אם לא לגאוניותו של ניטשה, הרי שייוחס להחמרה במצבו הנפשי ותחילת התדרדרותו בתקופה בה נכתבו פרקי "הרצון לעוצמה". להזכירנו, ב- 1889, חודשים לא רבים לאחר כתיבת הספר, אושפז ניטשה בקליניקה לחולי רוח. באשר לי, במסגרת מגבלותי, בכוחי להבין ולקבל את הפרשנות הפחות מיסטית, זו המזהה את עקרון השיבה עם הדפוס המחזורי הקיומי של הרס ובריאה. אמירת ה"לא" החוזרת, ובעקבותיה – אמירת ה"הן" החוזרת – השתיים גם יחד יובנו כחזרה הנצחית שלפי ניטשה המאוחר.

 

אם כן: התחלנו בספקולציה סיוטית על חזרה נצחית (השוללת שינוי והתחדשות), המשכנו ב"חלום" (משל, חזון) על אותו סיוט, אך סיימנו באימוץ נלהב של החזרה הנצחית בגלגולה הדיוניסי (המחייב שינוי והתחדשות). ניטשה של "המדע העליז" ו"כה אמר זרתוסטרא" אינו, מבחינה זו, אותו ניטשה של "הרצון לעוצמה". מנגד, ניטשה המאוחר שב אל ניטשה המוקדם של "הולדת הטרגדיה" ושל תהילת החוויה הדיוניסית, וחזרה שכזו מאשרת היא עצמה מחזוריות של "שִיבה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

1

Notes on the Eternal Recurrence – Vol. 16 of Oscar Levy Edition of Nietzsche's Complete Works (in English).

 

[2] פרידריך ניטשה, "המדע העליז", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב וירושלים, 1969, עמ' 354.

[3] Friedrich Nitzsche, Ecce Homo, "Why I Write Such Good Books", "Thus Spoke Zarathustra", §1

 

[4] פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב וירושלים, 1970, עמ' 152.

 

[5] שם, עמ' 151.

[6] שם, עמ' 152-151.

[7] שם, עמ' 153.

[8] שם, עמ' 212.

[9] שם, עמ' 213.

[10] שם, שם.

[11] שם, שם.

[12] שם, עמ' 214.

[13] פרידריך ניטשה, "הרצון לעוצמה", כרך א', תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב וירושלים, 1986, עמ' 41.

[14] שם, עמ' 44.

[15] שם, כרך ב', עמ' 79.

[16] שם, עמ' 294.

[17] פרידריך ניטשה, "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, תל אביב ויפו, 1969, עמ' 24.

[18] שם, עמ' 50.

[19] לעיל, הערה 13, כרך ב', עמ' 297.

[20] שם, עמ' 303.

[21] שם, עמ' 305.

[22] שם, שם.

[23] שם, עמ' 308.

[24] שם,