אמנות אשפתות

                             אמנות אשפתות

 

היה זה לילה ירושלמי אביבי. ירח מלא זרח מעל הברושים והמנגוליות, האוויר הצלול והקריר היה ספוג בניחוחות יסמין ומלכת-הלילה, הציקדות זימרו "טכנו" מונוטוני, עת זוגתי ואנוכי פסענו חרש ברחוב כספי הסמוך לשכונת אבו-טור. טיול שבטרם שינה. אורות הכפר סילואן ריצדו בעמק, כיפת הסלע ענתה מנגד בזהבה, שעה שעיני צדה לפתע צללית ערימה בשולי פח-אשפה. עוד ממרחק זיהיתי גל של מסגרות ובדי ציור, שנמשכתי אליהם כזבוב הנמשך לגוויה. אחוז דיבוק, התחלתי נובר בתלולית המושאים, שולף לאור הירח ציור ועוד ציור, ולתדהמתי, הבנתי שאני ניצב מעל גל פגרי יצירתו של משה אלנתן, "מלך הפלפל", מכוכבי הציור הנאיבי הישראלי במחצית המאה הקודמת. לא היססתי: גדשתי את זרועותיי בכמה מהציורים היותר ראויים והתחלתי שב עמם אל ביתי, תמה על גורלו של מלך באשפתות. 

 

פחי אשפה זימנו לי בעָבָרי לא אוצָר אחד ולא שניים. זכור לי, כיצד ב- 1980 בקירוב, דליתי מפח-האשפה של יהושע נוישטיין, בחצרו שברחוב עמינדב, מספר עבודות, שאותן מסגרתי ותליתי לתפארת אוספי-לשעבר. זכור לי גם סיפור פח-האשפה של אנה טיכו, לתוכו השליכה האמנית כמות נכבדה של רישומיה, בעקבות סלקציה עצמית אכזרית שערכה בערוב-חייה: במקרה, חלף אמן ירושלמי נודע ליד הפח שברחוב הרב קוק, כאשר פועלי הניקיון העמיסו את חבילת הרישומים על משאית הזבל. האמן, שנסער למראה חבילת ניירות משובחים העשויים לשמשו, התעקש לנסוע בעקבות המשאית, עד כי זכה לאסוף את האוצָר, ממנו ירוו נחת הוא ומשפחתו לאורך שנים.

 

מה לי נדרש, כך לפתע, לאמנות באשפתות? רק משום שמדובר בסוגיה כאובה מאד בעולם האמנות בישראל: סוגיית האמנות לאחר 120, או: מה עושים וכיצד מתמודדים עם כל המלאי המצטבר של העיזבון האמנותי? את הסוגיה הזו מכירים, לדאבונם, בנות, בנים, אלמנות וכו', שאריהם של אמנים רבים, ידועים יותר וידועים פחות, שהרבו ליצור, ועתה, תקועים היורשים עם ה"הר" הזה, התובע, לכל הפחות, אחסון ושימור קשים מנשוא. על פי רוב, סוגדים בני המשפחה ליצירת האמן המנוח, גם אם יצירתו אינה בדיוק יצירת פסגות, והם חסרי אונים ומתוסכלים מול חוסר העניין של גלריות, מוזיאונים וכו'. היורשים הנואשים, הגם שמלאו בתיהם ביצירות המנוח, ואף העניקו ציורים או פסלים במתנה למקורביהם, עודם קורסים תחת עול הכמות ועול המחויבות הנפשית למפעל החיים של האב או האם. שכן, על פי רוב, אין מדובר באמן עתיר הצלחה, כזה שחוּבָּק על ידי הממסד ו/או שפונק על ידי גלריה כלשהי, אמן אשר קל-יחסית למכור את יצירתו במכירות פומביות וכדו'. לא, כי על פי רוב, המנוח הוא אמן שיצר ביושר בפינתו, השלים (איך יותר איך פחות) עם בדידותו, גדש את ביתו וחדר עבודתו בעוד ועוד עבודות, ועתה – מגוּבָב לו הגודש הזה כאבן-רחיים על צוואר היורשים. עסק ביש וכאב לב.

 

כמעט שלא יחלוף חודש מבל שיתקשרו עמי בנים, אלמנות וכו' ויעלו את שוועתם. רק השבוע, בתום הרצאה, ניגשה אלי אישה והפקידה בידי תיק ובו מסמכים וספר על אביה המנוח, האמן הצפתי הוותיק, יצחק אמיתי. דבריה הנרגשים לוו במכתב נרגש לא פחות, בו פָּרשה את מצוקת המשפחה באשר לגורל העיזבון. שמא, אוכל לעזור באופן כלשהו. ניסיתי לרמוז לה שהעניין, ספק חסר פתרון ספק גובל בהשפלה, אך לא יכולתי להישאר אדיש מול המסירות של בת אוהבת לזכר אביה ויצירתו, בת שבעבורה היצירה הזו היא יצירה נעלה מאין כמותה. אני זוכר היטב את הסטודיו הצפתי של יצחק אמיתי. לא מכוכבי קהילת האמנים בעיר הסוד והקבלה, אך מהמקובלים והמכובדים בה. מעולם לא זהרו יצירות יצחק אמיתי בתערוכות המוזיאליות שלנו; מעולם לא ברקו באוספים מרכזיים; מעולם לא היו  חלק מהשיח (גם לא בטקסטים שלי). אף ניתן להודות ביושר: לא מפורצי הדרך.

 

ועם זאת, יצחק אמיתי, שנולד לא רחוק מביתי (בשכונת ימין-משה הסמוכה), למד ב"בצלאל" (בשנות ה- 20) ובפאריז (בשנות ה- 30), שימש עשרות שנים מורה ומרצה לאמנות, היה יו"ר אגודת אמני צפת (שאותה ארגן), וגם זכה לאי אלו ביקורות נאות מאד בתערוכות בישראל (בשנות ה- 40). בפאריז, בלונדון ועוד. זהו, אם כן, "צייר-צייר", אדם שעבר את המסלול הקלאסי של הציור הארצישראלי, הקדיש כל חייו לאמנותו, התמסר בעיקר לנופים אקספרסיביים-מזרחיים-מיסטיים של צפת וירושלים, ואף להפשטות "מוזיקליות" הגיע. צייר ארצישראלי מהשורה, שב- 1972 יצא לאור ספר-אלבום על יצירתו (המבחר מאד לא מוצלח) עם מבוא מאת גבריאל טלפיר, עורך "גזית". צייר הגון, שמאות ציורים שלו מאכלסים את בית בתו ובנו. מה גורל הציורים? מי מבני הדור הבא בכלל ירצה להתעסק בהם? מי יגול עפר מעל יצירת יצחק אמיתי?

 

סבור להניח, שאף אחד. שמא, תקים המשפחה "בית אמן" המוקדש ליצירת המנוח? החלום הרטוב הזה של קרובי אמנים מתים, ויהיו מי שיהיו, כבר הוכיח עצמו מזמן כ"כאב ראש" ששום ראש-עיר או ראש-מועצה אינו חפץ בו. להוציא שני חריגים, גורלו של "בית אמן" להפוך "פיל לבן". אז, מה עושים? שמא, מציעים את העיזבון כתרומה למוזיאון? ובכן, מחסני המוזיאונים בישראל גדושים עד מחנק, ולשום מוזיאון אין עניין בקליטת מאות עבודות של אמן כלשהו, ולבטח לא של אמן שלא זכה לברכת המערכת. לכל היותר, ייאות המוזיאון לקבל כתרומה עבודה או שתיים וגם על זאת יש לברך. אז, מה עושים?

 

הנה לכם סיפור: הייתה בצפת ציירת מחוננת, אהובה ומוערכת על רבים, חנה לוי שמה. ציירת מסורה ומוכשרת מאד, שחייתה בצניעות, גידלה חתולים וציירה בשפע עד קרוב למותה. משנפטרה, ומאחר ששום מוסד או אדם לא גילו עניין גורף בעיזבונה, חרף כל איכויותיו, נחלצו שניים מקרוביה (לחנה לוי לא היו ילדים), רכשו אוטובוס ישן, הציבוהו בחצר ביתם שבשדה-חמד והפכוהו למחסן עיזבונה של חנה לוי. פה ושם, העניקו את ציוריה מתנות לאנשי משפחה וידידים, פה ושם נמכרה אולי עבודה, איני בטוח, אבל השורה התחתונה היא, שיצירת חנה לוי – ציירת שמוזיאון תל אביב כלל בשנת 2007-2006 בתערוכת זיכרון ("מבט שני") שערך לתריסר אמנים נשכחים, ואשר איגוד המוזיאונים הפריפריאליים נִייֵד בשנת 1992 תערוכה רטרוספקטיבית מקפת שלה, כולל קטלוג נאה – יצירתה של ציירת מחוננת זו מרקיבה באוטובוס בחצר בשדה-חמד, נידונה לחסדי השמש והקור. ככה זה.

 

ואספר לכם עוד סיפור, אולי מזעזע פחות אך לא יותר אופטימי: יוסף וחיה יעקב, ציירת ופסלת תל אביביים, שלא עשו להם שם גדול בציבור, אך היו אמנים ישרי דרך וטהורי רוח, מקורבים לאמני "אופקים חדשים", שניים שהקדישו חייהם לאמנות ויצרו יצירות איכותיות. מאז שנות ה- 50 יצר יוסף יעקב הפשטות ספוגות רוחניות מטאפיזית, ואילו חיה יעקב יצרה באבן וארד פסלים פיגורטיביים מסוגננים מלאי פיוט וטרנסצנדנציה. משהלכו לעולמם, עלתה שאלת גורל העבודות. הרבה עבודות. למזלן הטוב של בנות האמנים, נאות "מוזיאון בר-דוד" שבקיבוץ ברעם לקלוט את העבודות (כתרומה, כמובן) ואף הציג תערוכה כפולה שלוותה בקטלוג (שמומן, כמובן, על ידי המשפחה). הללויה? לא בדיוק: מאז אותו אירוע, שהתקיים בשנת 1995, רובצת יצירת בני הזוג יעקב במחסני המוזיאון כאבנים ובדים שאין להם הופכין (פסלי הארד הושאלו לחברי הקיבוץ). המוזיאון הפך לבית-קברות מפואר של יצירת יוסף וחיה יעקב.

 

אני יכול לספר לכם סיפורים שכאלה עד מחר. חנה טברסקי, למשל. חנה טברסקי נפטרה ב- 1969 בגיל 69 לאחר שזכתה לכבוד יחסי מאמנים תל אביביים מחוג אגודת האמנים. חנה טברסקי, ציירת אינטלקטואלית ותרבותית, שניחוחות פאריז עלו מציוריה המופשטים למחצה, זכתה לכך שמוזיאון פתח-תקווה יקלוט את עיזבונה. מישהו שמע מאז משהו על חנה טברסקי? וצבי שור, שעיזבונו הענק באותו מוזיאון? תקופת מה (בימי ההנהלה הקודמת), הוצגו במוזיאון פתח-תקווה תערוכות צבי שור. משהתחלפו מנהלים, נקברו ציוריו במחסן. אינספור סיפורים שכאלה מאכלסים את מחסני זיכרוננו: רדו למחסני מוזיאון ישראל וראו שם את שרידי עיזבונו של צבי גלי – צייר ואמן קרמיקה נדיר באיכויותיו (במו עיני ראיתי שרידים אלה במרתפי המוזיאון כשעודם ארוזים בארגזיהם המקוריים. אגב, צבי גלי נפטר במוצא ב- 1962). כנסו למחסני המשכן לאמנות בעין-חרוד וראו את תפארת עיזבונם של הפַסלים, זאב בן-צבי או אהרון פריבר. משהו רציני קרה לכל העיזבונות הללו בעקבות אחסונם המפואר? צָלַח מעט יותר גורל עיזבונו של מירון סימה באותו מוזיאון. ויותר מזה, עיזבונם של מנחם שמי וחיים אתר, מייסד המשכן.

 

ושלא תבינו אותי לא נכון: אין בדברַי בגדר טרוניה כלפי המוזיאונים. אף להפך: אני מעריץ את נכונותם לקלוט את העיזבונות, בה במידה שאני מודע ללחצים, לקדימויות, לתקציבים ולסדרי יום, שדנים את מרבית העיזבונות לנטישה יחסית או גמורה. זהו הדרוויניזם של תולדות האמנות. אך, כאמור, אפילו סיפורי הנטישה המוזיאליים הללו אינם עוד רלוונטיים: פשוט, המחסנים מלאים עד אפס מקום.

 

צרה צרורה, ואל תצפו לסוף טוב. קחו את מקרה פנחס ליטבינובסקי: כשהלך האמן הירושלמי החשוב הזה לעולמו ב- 1985 מינו אותי שתי בנותיו למי שימיין את העיזבון העצום, ימספר, יבחין בין עבודות חשובות יותר לחשובות פחות, ועוד. במשך מספר שבועות, ביליתי ימים תמימים בבית ליטבינובסקי שברחוב כ"ט בנובמבר, לוגם משארית יין-הנתזים בטעם אפרסק, אותו נהג האמן לייבא מחו"ל, ומנסה להשתלט על הררי ציורים, גלי ענק אינסופיים שגדשו את החדרים הרחבים. כשהגעתי ל- 12,000 – הפסקתי למנות, תוך שאני מותיר מאחורי עוד אלפי ציורים שלא בחנתי. ליטבינובסקי, כאמור, היה צייר נהדר וחשוב, שכמה מתקופותיו הולידו ממיטב היצירה הארצישראלית (בעיקר, בין שנות ה- 20 לשנות ה- 40) וזכו לגיבוי קונצנזואלי. אך, ליטבינובסקי, מה לעשות, האריך ימים, תודה לאל, והוא שָפַע יצירתיות כמעיין המתגבר, תוך שסיגל שפת ציור מופשטת-למחצה, זריזה מאד, אשר רבים – בהם המחבר – יצביעו על חולשותיה. ובקיצור, אין ליטבינובסקי של שנות ה- 30-20 כליטבינובסקי של שנות ה- 80-70 (ולמותר לציין, שלא האמן ולא בנותיו הסכימו עם הערכה זו). הבעיה היא, אתם מבינים, שכמט כל אלפי הציורים בבית ליטבינובסקי הם מהשנים הבעייתיות. אז, מה עושים עם האלפים הללו? כמה עבודות אפשר כבר למכור (כאשר מחירי ליטבינובסקי סובלים מאינפלציה דוהרת)? ייסוד "בית ליטבינובסקי" ירד מעל הפרק. לא עוזרים הספרים והאלבומים שראו אור על יצירתו; לא עוזרות כל הביקורות הנפלאות שזכה להן לאורך השנים; לא עוזרת "עמותת ליטבינובסקי" שהוקמה במטרה לקדם את שמו וזכרו (כן, נוהַג ה"עמותות" אינו מוכיח עצמו יתר על המידה). לא עוזר כלום: אלפי הציורים עודם מאוחסנים ברחוב כ"ט בנובמבר, העירייה לוחצת על פינוי הבית, ולאֵל פתרונים.

 

הסיפורים האלה יכולים למלא כרך טראגי עבות. אם התמזל מזלם של היורשים – עלה בידם למכור את העיזבון (מאות עבודות) בפרוטות. הנה, מאות ציורי עיזבונו של פנחס אברמוביץ (מכל תקופותיו, כולל משנות ה- 30) נמכרו במחיר מגוחך להתפלץ לאספן חיפאי, שעכשיו אינו יודע מה לעשות עם הכמות הזו. עיזבונו של יעקב אייזנשר נמכר בהמוניו בתת-מחירים במכירה פומבית בהרצליה, ואילו עיזבונו של צבי תדמור נמכר לא מכבר בתת-מחיר במכירה פומבית בירושלים. ואלה הם, כאמור, סיפורי הצלחה. וכן, ישנו גם המקרה הנדיר, בו רוכש סוחר במחירי מציאה עיזבון שלם של אמן בלתי מוערך – נקרא לו זאב רבן, למשל – והוא מצליח (הודות לקונסטלציה של נסיבות, תערוכת "בצלאל של שץ", לדוגמא, במוזיאון ישראל, 1983-1982) להפוך ביצי אווז לביצי זהב.

 

 

אז, מה עושים לעזאזל?! כלום ישנם אמנים שראוי שיצירתם תישכח ותימחק מהעולם? כמובן, שכן. רוב האמנים. אך, מי האמן ומי קרוביו שייאותו להכיר בזאת? דומה, לפיכך, שבנסיבות אלו, אין למשפחת האמן המנוח אלא להשלים עם מהלך מכאיב מאד, אך אחד ואין בלתי: ראשית כל, לדאוג לפרסום ספר מונוגרפי על יצירתו המקפת של האמן, התפתחותה, תחבירה, תכניה וכיו"ב. מדובר בהשקעה כספית ובמאמץ בלתי מבוטלים (יש שיתפשרו על פרסום דיגיטאלי באינטרנט), אך אין לה תחליף: אלבום האמן יישלח לספריות מוזיאונים, אוניברסיטאות וכו' ויישאר על המדף כעדות-עַד וכמקור-ידע לאלה שאולי יגלו בו פעם עניין. אין לדעת. בשלב הבא (אם ננעלו שערי המכירות הפומביות, ה"דילֶרים" ואף מחסלי העיזבונות בפרוטות), אין מנוס: על המשפחה, בשיתוף עם איש/אשת מקצוע, לערוך סלקציה דרסטית בעיזבון האמן, לברור קומץ של עידית יצירתו וייצוגי פרקיה השונים, ואת כל השאר – להשליך. פשוט כך. מחריד, שובר את הלב, אבל אין מוצא. הקומץ הנברר יישמר במשפחה לטובת עניין פוטנציאלי עתידי, שאולי יתעורר ביום מן הימים.

 

מוכָּרים לי עיזבונות של אמנים יקרים מאד – ברחובות, בירושלים ובערים נוספות – שבני משפחתם לא הסכימו להתפשר והם חיים עם המחסן. לא אזכיר שמות, ורק אומר, שגם זוהי קבורה.

 

את המילים הקשות הללו אני כותב זמן קצר לאחר ביקור בסטודיו הירושלמי של יואל גילינסקי, אמן בשיא חייו ויצירתו, המנהל בציוריו שיג ושיח עם מלאכים. באתי לגילינסקי, כיון שסיפר לי שהוא בעיצומה של זריקת יצירותיו לפח-האשפה שבשכונת גילה. מסתבר, שעליו לפָנות את דירת הסטודיו ואין לו היכן לאחסן את מאות ציוריו. כשהגעתי, כבר עיכלה "צפרדע" האשפה הסמוכה כמות עצומה מיצירת חייו של גילינסקי, שנרקבת מן הסתם אי-שם ברמת-חובב או באתר זבל אחר. התפלצתי. ליואל גילינסקי עולם אמנותי יחיד ונדיר, ותחת מעשה ידיו נולדו לא מעט עבודות נהדרות. בעיקר, ספרי המלאכים הגדולים שיצר. ניסיתי לשכנעו לחדול ממעשה ההתאבדות האמנותית. ניסיתי לשלוח אליו נציגים ממוזיאון חשוב. חוששני שנכשלתי. ככל שאני מבין, אלה שייצאו בשכונת גילה הירושלמית לטיול לילי שבטרם שינה ימצאו באחד הפחים מכמנים.

 

אמנות באשפתות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: