sic transit gloria mundi , או: סיפורו של אר-אל
במחצית שנות ה- 70 כתבתי ספר על תולדות הדרמה הישראלית ובו קרעתי לגזרים את יגאל מוסינזון. הייתי אז בחור צעיר, וכדרכם של צעירים, הייתי מלא את עצמי וחשתי גיבור גדול. יום אחד, כחודש לאחר הופעת הספר, צלצל הטלפון בביתי ועל הקו היה יגאל מוסינזון. "שמע, גדעון עפרת!", אמר לי, "האם אתה סבור שעוד מאה שנה יזכרו מי זה בכלל יגאל מוסינזון?! או שמא יזכרו מי זה בכלל גדעון עפרת?! אולי, אולי בקושי יזכרו אחד בשם מאו-טסה-טונג… אז, תרגיע בבקשה עם תרועות הגבורה שלך…". לא אשכח את השיחה הקצרה הזו עד יומי האחרון.
נזכרתי בשיחת הטלפון ההיא לפני יומיים, כאשר נמצאתי מפשפש בזכרו של אמן דגול, ששמו נמחק לחלוטין מהזיכרון הציבורי. פשפוש מסוג זה קורה לי מדי מספר שבועות, אלא שהפעם המקרה היה חריג. ומעשה שהיה כך היה:
באתי באיזשהו עניין לבית המכירות הירושלמי, "קדם". על קיר המבואה ראיתי כרזה צבעונית גדולה ויפיפייה: מעל למילה "אדמה", הכתובה באותיות קידוש לבנה, צוירה דמות סמי-קוביסטית האוחזת באבוקה ורצה לקראתנו בין תלמי שדה המעוצבים בפרספקטיבה אקספרסיוניסטית מועצמת. יופי של כרזה. בתחתיתה הופיעה החתימה: "אר-אל". "אולי יש לך מושג מיהו האר-אל הזה?", נשאלתי על ידי המנהל. "כמובן!", עניתי, תוך שאני נזכר בכמה וכמה איורים וכרזות עזות-מבע, דרמטיות מאד תמיד, שראיתי בעבר עם החתימה הזו. "תנסו ב'גוגל', לבטח תמצאו עליו חומר", הוספתי. למחרת, טלפן אלי המנהל והודיעני, שכל הניסיונות למצוא בדל-חומר על אותו אר-אל עלו בתוהו וביקש שאעשה משהו בנדון.
יצאתי לדרך, ותוך חצי שעה העליתי את המידע שיפורט להלן. ראשית כל, פתחתי את הספרון מ- 1946, "אמנות ואמנים בארץ ישראל", ובו קראתי כי אותו אר-אל (כך השם המלא, ללא הפרדה בין שם פרטי לשם משפחה) נולד בקרפלד שבגרמניה, למד בבי"ס לאמנות ומלאכת מחשבת ובאקדמיה בדיסלדורף. בין 1925-1919 עיצב תפאורות לתיאטרון בדיסלדורף, ולאחר מכן, השתלם בפאריז, בהדרכת פרנן לז'ה ואוטון פריז, הקוביסטים הנודעים. אראל הציג מיצירותיו בברלין, פאריז, מוסקבה, לונדון, ניו-יורק, רומא (כאן זכה בצלב האיטלקי "לאמנות ומדע", 1932). בין 1937-1933 התגורר בפראג ושימש מרצה בבית הספר לאמנות, "רוטר". לישראל היגר ב- 1937. פה שימש עורך אמנותי של "פורום", עיצב תפאורות להצגות תיאטרון "אוהל", עיצב כרזות בסגנון המשלב אקספרסיוניזם וקוביזם, והציג תערוכות בתל אביב ובירושלים. התגורר ברחוב סירקין 24 בתל אביב.
כך. באותו שלב, לא ידעתי מה שמו המקורי של אותו אר-אל, וגם לא ידעתי את תאריכי לידתו ומותו. אלא, שאז שלפתי את ספרו של קארל שוורץ מ- 1941, "האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל", ובו כבר למדתי כי השם השלם יותר של האמן המסתורי הוא ריכרד אראל, אף כי השם המקצועי הוא "אר-אל" בלבד. וקראתי:
"…ריכרד אראל רואה את נושאיו בעיקר מהצד הדקורטיבי ומתאר רשמים אופטיים בצורה אקספרסיוניסטית. מלבד ציור עסק אראל בעיקר גרפיקה וקנה לו פרסום בגרמניה ואחר כך בצ'כוסלובקיה וגם כאן (בארץ ישראל/ג.ע) בכרזות עושות-רושם ובשאר ענפי הגרפיקה השימושית."
בעמוד 79 בספרו זה של קרל שוורץ גם הופיע צילום שחור-לבן זעיר של דיוקן מעשה-ידי אר-אל. עתה, כשבידי קצה החוט של השם ריכרד אראל, התחלתי מחפש בקטלוג הכללי של הספרייה הלאומית. מצאתי ספר תמונות על ישראל, מעשה ידי אר-אל, "אורות וצללים" שמו, הוצאת מקרא סטודיו, תל אביב, 1953. חשוב מזה, עתה גילתי את השם המקורי והמלא של האמן – ריכרד לוי. מכאן ואילך, כבר קצרה הייתה הדרך אל ארכיון האמנים של מוזיאון ישראל, שבעזרתו האדיבה התרקמה התמונה המלאה יותר, כאשר תרומתו העצומה של אותו אר-אל לתרבות החזותית הממלכתית בישראל מתחוורת לי במלוא עוצמתה:
ובכן, ריכרד לוי, הוא אר-אל, נולד בגרמניה ב- 1899 ומת ב- 1992. הוא שימש יועץ גרפי של ממשלת ישראל בין השנים 1957-1947. אראל עיצב את דגל מדינת ישראל וכמו כן כמה מסמליה הראשונים של המדינה: הוא עיצב את דגלי חילות הצבא, את סמל הרכבת, סמל הדואר, סמל המשטרה וסמל הצי הסוחר. הוא עיצב את הבולים שהנציחו העברת עצמות הרצל להר-הרצל, וכמו כן את תעודת האזרחות (תעודת הזהות) הראשונה, שהוענקה לנשיא המדינה הראשון, חיים וייצמן. אראל נודע גם כצלם שנקט בפוטומונטאז'ים, ומבחינה זו היה מחשובי הצלמים המודרניסטיים המוקדמים בא"י.
כל שנותר לי לעשות עתה היה לפתוח את ספרו של גיא רז, "צלמי הארץ", ולקרוא כדלקמן:
"ריכרד לוי (אראל) נולד ב- 1899 בקרפלד שבגרמניה ובנערותו רכש ניסיון מעשי בעיצוב גרפי. הוא למד אמנות באקדמיה בדיסלדורף ולאחר מכן במינכן, ומראשית דרכו שילב תצלומים בעבודותיו הגרפיות. בשנות ה- 20 עבד בכמה חברות כמנהל פרסום. מ- 1929 ייעץ לאנשי הקולנוע של הקק"ל בנושאים מקצועיים, ביניהם בנושא עיצוב הכרזה לסרט 'אדמה' של הלמר לרסקי (1934). כשנתיים לפני עלייתו לא"י שהה בפראג. ב- 1937 עלה ריכרד לוי לא"י ואימץ לעצמו שם עברי – "אראל" – שהיה מורכב מראשי התיבות של שמו בגרמנית. הוא התגורר במרכז הארץ ועסק בעיצוב תפאורות לתיאטראות הבימה והאוהל, בגרפיקה ובצילום לגופים מסחריים. ייחודו של אראל בכך שיצר מונטאז'ים שבהם התצלום עומד במרכז ואילו הטיפוגרפיה נלווית לתצלום. ב- 1939 עיצב סדרת קופסאות סיגריות לחברת 'מספרו' שהתחרתה ב'דובק'. אראל התמנה ליו"ר ארגון הגרפיקאים וב- 1948 התמנה ליועץ הגרפי של ממשלת ישראל ועיצב עבורה את סמל מדינת ישראל – המנורה, את נס נשיא המדינה, את תעודת הזהות הישראלית הראשונה וכן סייע בעיצובו הסופי של דגל המדינה. אראל עיצב סמלים ממלכתיים, בולים, תגי יחידות לצבא ולמשטרה ופרסומות. ב- 1961 עזב אראל את ישראל ועבר לשווייץ, שם עבד כמנהל אמנותי למו"ל ישראלי. בערוב ימיו שלח את ידו גם בכתיבת רומנים. ריכרד לוי-אראל מת ב- 1992 בלוצרן שבשווייץ. ארכיון תצלומיו נמצא במוזיאון פולקוואנג שבאסן, גרמניה."
אהה: הנה הקשר לכרזה מ"קדם", הלא היא הכרזה מ- 1934 לסרטו של הלמר לרסקי, "אדמה".
אז אני שואל אתכם: אמן-מעצב בשיעור שכזה, מאבות העיצוב הגראפי הארצישראלי והישראלי, מי שעיצב לא מעט מזהותנו הממלכתית, אמן שהציג תערוכות בארץ ובעולם, פיגורה מרכזית בתרבות העיצוב בארץ, נמחק והיה כלא היה. כשאתם קוראים את כל הסיפור הזה, מה אתם אומרים, ביניכם לבין עצמכם, על קרבות התהילה, הקורבנות, הקזות הדמים, הצער, התסכול, הקנאה וכו' וכו' של המין האנושי בכלל ושל עולם האמנות הישראלי בפרט? מה שווה תהילתך? מה תוחלת חייה? כלום אינה בועת סבון שתתפוצץ ותאבד תוך שניות ספורות? וכיון שכך, מה לנו להחשיב כל כך את תהילתנו ולקצר את חיינו בגינה? מה לנו לערוג לתהילת עולם ומה לנו לקפד ראש תהילתם של אחרים? הן מעפר באנו ולעפר נשוב, ואפילו הטיפה הסרוחה שנבראנו ממנה תתאדה. אבל את כל זה כבר אמר לי יגאל מוסינזון ב- 1975, הלא כן?
המחסן של גדעון עפרת 