התערוכה החשובה באמת בוונציה 2013

           התערוכה החשובה באמת בוונציה 2013

 

ונציה, יום ב'. זה עתה הגענו. הביאנאלה סגורה היום, תודה לאל. את השעות הבאות נקדיש אפוא לצליינות נאצלת הרבה יותר מזו של מקדשי הז'ארדיני: נעלה לרגל לתערוכה המשוחזרת של "כאשר גישות הופכות צורה" (When Attitudes Become Form). תערוכת התערוכות. אֵם כל התערוכות. התערוכה המושגית הראשונה, 1969, הקונסטהאלה של ברן, אוצר: הארלד זימן. שנה אחת קודם לתערוכת "אינפורמציה" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק; שלוש שנים קודם ל"דוקומנטה 5", שהלמה בנו את הלם המושגיות.

 

הפלמ"ח שלי. עשרות שנים שאני קורא, כותב ומרצה על התערוכה הזו. עכשיו, בדרכי אל "פונדָציונֶה פרָאדה", אני מכין את עצמי לפגישה עם רגע היסטורי מכונן. שהחיינו וקיימָנו.

 

במקורה, שמה המלא של התערוכה היה: "חי בראשך: כאשר גישות הופכות צורה. עבודות-מושגים-תהליכים-מצבים-מידע." 44 שנים מאוחר יותר, ברקע האקט של שחזור התערוכה עומדת קרן פול גֶטי מלוס-אנג'לס, זו אשר אליה הועבר ארכיונו הענק של הארלד זימן (2005-1933). מכאן ואילך, התערוכה של 69 הפכה ל"אובייקט", מין "רֶדי-מֵייד" בר הצבה בחללים שונים. בבחינת "רדי-מייד", התערוכה שוחזרה בוונציה על סך חלליה הארכיטקטוניים המקוריים, ש"נכפו" על הארמון הוונציאני העתיק, Ca' Corner della Regina. וכך, מספר עבודות, שלא ניתן היה לאתרן, מסומנות בחללי ונציה בצילום זעיר המודבק על הרצפה במקום המדויק בו היו אמורות להתמקם.

 

את שחזור התערוכה נטל על עצמו בעיקר ג'רמאנו צֶ'לאנט, האבא התיאורטי של "אָרטֶה פובֶרָה" (רם קולהאס ותומס דמנד שתפו פעולה בכל הקשור להיבט הארכיטקטוני של "תרגום" החללים מברן לוונציה). אין זה מקרה. רבים מאמני "כאשר גישות הופכות צורה" הם אמני "ארטה פוברה": אנסֶלמו, מריו מֶרץ, בואֶטי, קונֶליס, צוריו…

 

יש לי עניין מיוחד ב"רדי-מייד אוצרותי". זוהי הרחבתה של האמנות המושגית אל תחום האוצרות: להעתיק יחידת תרבות ממקומה המקורי אל חלל תצוגה אמנותי על מנת לבטא אידיאה כלשהי על אודות האמנות והתרבות. בהתאם, האקט המשחזר-מעביר-יוצר של צ'לאנט מרתק אותי. וכמובן, הנוסטלגיה לתפארת האמנות המושגית. ונדמה לי, שה"רדי-מייד האוצרותי" של שחזור התערוכה בוונציה הוא מסר ביקורתי ראשון במעלה על מצבה הרעוע של האמנות העכשווית, הביאנאלה (שטרם ראיתיה, כזכור) בכלל זה.

 

כבר במעלה המדרגות, כשאני רואה על הרצפה את שורת השקים עם גרגרי קטניות לסוגיהן, עבודה של יאניס קונליס מ- 1969, אני מתחיל לחוש בדופק האירופאי האחר של המושגיות: הדגש על החומר – חומר אורגאני ואנאורגאני; חומר כתהליך וכאובייקט; סיווג חומרים כאקט אמנותי; הפעלת חומרים (בחשמולם, באכולם, בהרקבתם) כאקט אמנותי; עימות חומרים כאקט אמנותי. כל החומרים: חול, ענפים, זכוכית, עור, אפר, קרח, צמר-גפן, לֶבד, שומן, אדמה, מים – – – בוטלו הגבולות בין האמנות לבין החיים. בוטלה הדיכוטומיה בין "חומרים גבוהים" ל"חומרים נמוכים". כל החומרים כשרים לאמנות, בה במידה ש"כולנו אמנים", כהצהרתו הזכורה של יוזף בויס. בויס: הנה הוא מניח משולש שומן צהבהב בפינת קירות האולם ולאורך שוליו התחתונים של קיר נוסף, "מכשף" את האולם באנרגיות. והנה ג'ילברטו צוריו מחשמל אגודת קני סוף התלויה באוויר. והנה מריו מרץ המתקין לו מבנה הישרדות דמוי-איגלו מזכוכית וענפים.

 

גם חלק מהאמריקאים שהציגו/מציגים ב"כאשר גישות הופכות צורה" (ולמותר לציין: ה"גישות" פירושן התכוונויות מנטאליות, שכליות, והן הן הצורה. ההנחה הפילוסופית-אמנותית היא – האידיאה בבחינת אמנות. הגם שתערוכת 69 הייתה טבולה עמוק-עמוק בחומר. בהיבט זה, יצדקו אלה שיטענו, שגם פסל של מיכלאנג'לו הוא הצרנה אידיאית של חומר) – ובכן, גם האמריקאים שבתערוכה היו, ולא במקרה, ברובם "אמני אדמה", משמע מזיזי אדמות, חופרי אדמות, מלקטי אדמות: רוברט סמיתסון, דניס אופנהיים, ואלטר דה-מריה, ואחרים. אפילו ברוס נאומן הציג בתערוכה הנדונה מיצב קירוני של "חגורות"; קרל אנדרה הציג, כדרכו, אריחים מינימליסטיים; רוברט מוריס, כדרכו, הציג מקבץ של תגזירי לֶבד שמוטים על קיר; אווה הסה הציגה יריעות פיברגלאס פרושות על הרצפה; וכו'. חומרים.

 

מה שונה הייתה תערוכת "אינפורמציה" בניו-יורק, 1970: זו עמדה רובה בסימן מילים וצילומים (בתערוכת ברן/ונציה צילומים תיעדו "עבודות אדמה", לא יותר). רוברט בארי, לורנס ווינר, ג'וזף קוסות, דגלס יובלר, לס לוין וכו' הביאו את האמנות המושגית למקום "יהודי" יותר, אך גם קרוב יותר למֶדיה המודפסת והאלקטרונית. מילים וצילומים. "אינפורמציה", אם תרצו, "זיקקה" את "כאשר גישות הופכות צורה" (הגם, שלא מעט אמנים מתערוכת ניו-יורק הציגו גם בתערוכת ברן). אך, את זכות הראשונים אי אפשר לקחת מהארלד זימן, האוצר השוויצרי המופתי. איפה ישנם עוד אנשים כאיש ההוא. הוא היה הראשון שראה, שהבחין, הראשון שריכז, הראשון שהצביע. והוא הראשון שהעניק לתהליך, לעצם מעשה ההצבה, אף לעצם ההתכוונות הרעיונית, את המעמד האמנותי. כלומר, לאחר מרסל דושאן, כמובן.

 

נרגש ככל שאני מ"פגישת המחזור" הזו, שאני חוזר וסובב בין חדריה, אני מטפס קומה אחת גבוה יותר ב"פונדציונה" במטרה להתבונן בשחזור תצוגה אחרת מ- 1969, זו של בית הספר לאמנות מברן, "סקולוָוארטָה" (Schulwarte), ואיני יכול שלא להתפעל מפלא אחיזתו של בית הספר הזה – שמעולם לא שמעתי אודותיו – בציציות הזמן. שהתצוגה הזו אינה נופלת ברלוונטיות המושגית הרדיקאלית שלה ממוצגי "כאשר גישות הופכות צורה": בריכות מים "עניות"; פסל מוקפא במנגנון חשמלי של מקפיא (ב- 1975 יציג פנחס כהן גן פסל מסוג זה בתערוכתו במוזיאון ישראל); מסגרת ציור במבנה של גריד, שהקנבס שעליה קרוע לגזרים (הקץ לציור!), וכו'. יידָרשו מספר שנים בכדי ש"בצלאל" ו"המדרשה" יגיעו למקום הזה.

 

ואז אני שואל את עצמי: במי, בעצם, בחרה האמנות הישראלית של שנות ה- 70 – האם במושגיות החומרית של ברן 69 או בזו הניו-יורקית, הדה-מאטריאלית יותר, מ- 71? והתשובה ברורה: אמריקה. כל שצריך לעשות הוא רק להתבונן בתערוכת "מושג פלוס אינפורמציה" (מוזיאון ישראל, 1971, אוצר: יונה פישר): לכאורה, פרויקט שיקום מחצבת "נשר" של יצחק דנציגר מ- 1970 מהדהד "עבודות אדמה" (הגם שגם הוא היה יותר סקיצה רעיונית לרעיון של שיתוף פעולה בין-תחומי, יותר מאשר מעשה תיקון הנוף); אבל פרויקט "נהר ירושלים" של נוישטיין-מרקס-בלייה הוא כבר אקט מובהק של דה-מטריאליזציה (הפיכת הנהר הירושלמי הנעדר לנתון חושי הכרתי). ואביטל גבע של טשטוש שבילי הקיבוץ – גם הוא נוקט בחומר (דשא קצוץ) רק על מנת לעסוק באידיאה החברתית של התמצאות, מקום ובחינתו האחרת. וכאשר בני אפרת ממחיש "חוץ" ו"פנים" במילים כתובות ובמצבים קונקרטיים – החומריות מעניינות אותו אך במעט. וכשמשה גרשוני נוטל צילום משפחתי ישן-נושן ומסמן עיגול סביב הרב-סבא כנקודת התייחסות בזמן ובחלל (פולניה, העיירה היהודית, הווי דתי) – האקט שלו אי-מטריאלי בעליל.

 

אבל, יותר מכל, אני מהרהר במהות מעשה האוצרות. כי, שעה שאני נואש בישראל נוכח הנחיל האינסופי של אוצרות ואוצרים נעדרי חוט-שדרה, שיפוט אמיץ, מבט נועז על האמנות והחברה – איני יכול שלא להצדיע לכריזמה של הארלד זימן: הנה הוא האוצר כמקדם היסטוריה! הנה הוא האוצר כמנהיג! הנה הוא האוצר כנוטל סיכון, כפורץ נורמות! הנה הוא האוצר כסייסמוגרף של רוח-זמן (להבדיל מאוצרים שהם, לכל היותר, שָבשָבות של רוח-זמן).

 

ואתם יודעים מה, אני גם מצדיע לג'רמאנו צ'לאנט: שהייתה בו בו גדולת הנפש להצדיע להארלד זימן, ל"קונקורֶנט", הגם שגם לו עצמו, כאמור, יש חלק לא מבוטל בעיצוב האמנות של אותו זמן עצמו.

 

וכמה שאני שמח לחוות את ה"רדי-מייד האוצרותי" של צ'לאנט. כמעט שכבר הספדתי את המדיום הזה, שניסיתי לא-אחת לעשותו לדגלי ודי נואשתי ממנו, והנה הוא חי ובועט. היה שווה להגיע לוונציה ולו בשביל זה.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: