הדרך האחרונה

                              הדרך האחרונה

                      על עבודת וידיאו מופלאה של עודד הירש

 

באולם ה"רכישות חדשות" במוזיאון ישראל מוקרנת עבודת וידיאו של עודד הירש מ- 2009, "50 Blue" שְמַה, אשר מאז צְפייָתי בה, לפני ימים מספר – איני מסוגל להשתחרר ממנה. לחרפתי כי רבה, לא שמעתי על אודות עודד הירש, יליד אפיקים 1976, שהציג בארץ מספר פעמים, גם לא על הצלחתו בניו-יורק. אך, די לי בעבודה האחת שראיתי (קודם שעיינתי בעבודותיו האחרות באתר הדיגיטאלי שלו): אני סמוך ובטוח שעבודת הווידיאו הזו היא יצירה יוצאת דופן בחשיבותה, עבודה במעמד של קלאסיקה מקומית, מסוג אותן עבודות שהן קאנוניות מרגע היווצרן. אפתח בתיאור תמציתי שלה:

 

בן (אחיו הצעיר של האמן) דוחף בשדה כיסא-גלגלים שעליו יושב אביו, שמוט גוף וכנוע, עטוף בסרבל ובברדס צהובים. במאמץ רב וללא לאות, ממשיך הבן במעשה הדחיפה הסיזיפי, תוך שהאדמה הבוצית מקשה על מהלכו, מה גם שכיוון המסע הוא אל ראש הר, שמהמורות וסלעים במדרונו. אט-אט, במסירות ובעקשנות אין-קץ, מוביל הבן את אביו הנכה והאילם אל ראש ההר, על סף התהום, מקום בו צופים השניים אל עבר עמק הירדן המרהיב. עתה, נמשך המסע, אלא שהפעם הכיוון הוא במורד ההר בואך הכינרת. כאן דוחף הבן את כיסא הגלגלים ואת אביו לתוך המים הרדודים, שמהם מיתמר מגדל תצפית בנוסח "חומה ומגדל". כיסא-האב מוצב עתה הישר למרגלות המגדל, בעוד הבן מטפס בזריזות על קורות הברזל ועד לראש המגדל על מנת לשחרר ממנו חבל עם קרס בקצהו. שש דמויות, עטויות כולן בסרבלים ובברדסים צהובים זהים, הולכות וקריבות אל עבר המגדל. הקרס מחובר אל כיסא האב, עת שורת הדמויות מתחילה למשוך בחבל ולהעלות את הכיסא ואת יושבו מעלה-מעלה, עד כי הבן גורר אליו את האב לתוך עמדת התצפית. עתה, הבן ואביו צופים קדימה דומם.  

 

איני יודע אם הצלחתי להעביר לכם את ההתרגשות שסרט-הווידיאו הזה מעורר. ישבתי במוזיאון כשאני מרותק ומצומרר לעבודה, אשר מיד חשתי במעמדה האיקוני כעבודת-אֵבל מכאיבה ונוקבת במסורת אבות-ובנים בכלל, ואף יותר מזה, במסורת אבות-ובנים בסיפורנו כאן בארץ.

 

עבודת הווידיאו של עודד הירש היא אלגיה של בן על אביו ועל דורו, דור בוני הקיבוץ, אבות ההתיישבות וההגשמה הציונית. שתיקתו של האב הנכה "בדרכו האחרונה" הזכירה לי את שתיקת האב האילם בסרט "רסיסי חיים", בו נושא הבן באוזני אביו הדומם מונולוג על שבר חייו (חיי הבן). כי, סרטו של הירש הוא אלגיה על האב ועל הבן גם יחד, אֵבֶל על שבר חלום האבות ועל שברם של הבנים, השבר של דורי, דורנו.

 

שני חלקי המסע האחרון הם בסימן ההר והים (הכינרת). המסע המפרך אל ראש ההר הוא היפוך כיבוש ההר ("למות או לכבוש את ההר", כמאמר שירו של ז'בוטינסקי), בבחינת העפלה חלוצית והגשמה אישית-קולקטיבית. עתה, המסע אל ראש ההר הוא מסע של טביעה בבוץ, כאשר החלוץ האומניפוטנטי וההרואי של אתמול יושב אין-אונים וסביל בכיסאו. דומה, שהבן מחויב להביא את אביו אל יעד בלתי ידוע, ולו גם רצופה הדרך בהתעללות באב המסכן, שאף מתהפך עם כיסאו. וכך, הדחף – תרתי משמע – כופה את "דרך הייסורים" של שניים שנידונו זה לזה, אך הם גם המקריב והקורבן. זו גם הנקודה, שלא הוזכרה בתיאור התמציתי הנ"ל: במהלך הדרך, עוצרים השניים להפוגה והבן מקושש עצים ומדליק מדורה, כאשר אנו נזכרים, כמובן, בסיפור עקידת יצחק. אלא, שכאן, הבן הוא עוקד אביו. ואם, בהמשך דרך הבוץ והפרך, מנקה הבן את כפות הרגליים של אביו, איננו יכולים שלא לחוש בחמלה, בה במידה שאיננו יכולים שלא להרהר במריה הסכה בשמן את כפות רגליו של ישוע. עתה, כבר הפך האב לקדוש. ומשהגיעו השניים לפסגה – ראש ההר הפך לנבו, מקום מבטם של אב ובן אל עֵבר הבלתי מושג, ובעצם, הודאה בכישלון. הצבת כיסאו של האב הנידון על סף התהום כמו גזרה עליו מעמד של שעיר-לעזאזל, בעוד הבן הוא הכהן המשלח את הקורבן.

 

אך, המסע השני מעצים את קודמו ועוטפו בממד נפשי ומטאפיזי כאוב הרבה יותר. כי הדרך אל תוך מימי הכינרת דנה את האב הנכה לתפקיד ההולך על המים, כלומר – זה שאינו מסוגל ללכת ולבצע את מעשה הנס. עתה, האב (ובני דורו) הוא בחזקת דמות משיחית, שהרמתה בחבל אל ראש המגדל היא פרפראזה מרה על העלייה השמיימה של ישוע. הפרפראזה מרה (אף כי לא סרקסטית: הכאב, לא המחאה ולא הזעם, הוא שעולה מיצירתו של עודד הירש!) משום, שבשורש שני המסעות הנדונים, שוכן מהלך המשלב אהבה (נאמנות, מסירות) של בן לאביו ביחד עם רצח אב: האב נעקד לכיסאו כנידון ומורם בחבל כמי שהועלה על גרדום. לא רק הבן לבדו דן את אביו למוות, כי אם כל דורו – דור התליינים בצהוב, שהם גם ה"מלאכים" המעלים השמימה את המת החי.

 

הבחירה במגדל התצפית הפנאופטיקוני, הניצב במימי הכינרת, כאתר הקץ, אינה רק שיבָה אל הלוקוס ההרואי של ראשית ההתיישבות. כי המגדל הוא מקום התצפית, מבנה ההגנה ומבנה המבט, הראייה. המוות-תחייה של האב בראש המגדל הוא סגירת מעגל עם ראשית הדרך הלאומית והצגתה כאלוהות תובעת קורבן (אם תרצו, המגדל כטוטם). אך, המבט האחרון של האב (התלוי) והבן (הניצב) מראש המגדל הוא מבט של "ראייה" במובנה הטראגי האריסטוטלי, מבט ה- anagnorisis, ההיוודעות, ההכרה העצמית. שם, למעלה, ברגע המוות, אוחד המבט מראש ההר עם המבט מהגרדום. ומה שהיה בעבר העפלה אל ראש הר הפך עתה לזיכרון של העפלה אחרת – החבל הארוך שבאמצעותו נמשו המעפילים דרך הגלים אל החוף. אלא, שחבל ההעפלה הפך לחבל תלייה.

 

לא יכולתי שלא להשוות את סרטו זה של עודד הירש לסרט הווידיאו של יעל ברתנא מ- 2011, בו נראים שָבֵי פולין היהודיים כשהם מקימים חומה ומגדל על אדמת הגולה הפולנית. הרהרתי לי על כך, שברתנא לא הותירה לי נחמה, שזעמה (המובן לי) העביר אותה לתחום האירוניה והמחאה, שאין מהן דרך חזרה, ואילו עודד הירש מזמין אותי לעבודת-אֵבל, בה הצער מהול באהבה וחמלה, גם אם נגזר על האב ועל מפעלו-חלומו לחלוף מן העולם והוא, האב, מתגלה בקלונו.

 

וחשבתי על אבות ובנים של האמנות הציונית: על האבות ברישומי והדפסי אפרים משה ליליין (ב- 1901 ו- 1902) ויוסף בודקו (משנות ה- 20 וה- 30): אותן תמונות של "יהודים ישנים", שבנם – "היהודי החדש", נפרד מהם בעזיבתו את הגולה ובעלייתו ארצה כעובד אדמה. הפרידה הזו היא נושא-יסוד בציור הציוני המוקדם.[1] בשעתי, גם עסקתי רבות במחזאות ההתיישבות[2], ולא אחת קראתי על אודות התאחדותם של האבות ובניהם בארץ ישראל (האבות שהיגרו בעקבות הבנים). עתה, בסרט הווידיאו של עודד הירש, נערך טקס הפרידה, כמעט פולחן הפרידה, בין הבן לאב, פרידה שעודנה מטפורית בין מי שבא להגשים וכָשַל (בנכותו ואילמותו) לבין מי שמתגלה ללא כל נתיב הגשמה אישית, הבן. ולא נותר לנו אלא לתהות, מה צפוי לו לבֵן, עתה משנגזר עליו להיפרד מהאב, לו כה היה מסור, האב שהיה סלע המשען אך גם סלע-סיזיפוס שלו.

 

וכמובן, פרויד: רצח האב כמבוא לקידושו והפיכתו לאל, ברוח "טוטם וטאבו" ו"משה ומונותיאיזם". זהו מאבק-העד היצרי בין הדורות, אך גם מאבק, שבהקשרו המקומי-ישראלי, טעון במטעני החלום ושברו (במשמעות של קריסתו).

 

עוד רבות ידובר בעבודה הזו של עודד הירש.

 

 


[1] גדעון עפרת, "יוסף בודקו: אבות ובנים", בתוך: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 135-129.

[2] גדעון עפרת, "אדמה אדם דם", צ'ריקובר, תל אביב, 1980.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: