ואף על פי כן, יוסף טפר

 

 על חייו ויצירתו של יוסף טפר אנו יודעים מעט מאד. מקורות ארכיוניים וביוגראפיים מתגלים כבורות חָרֵבים משמגיעים לשמו של יוסף טפר, צייר ארצישראלי בולט למדי בשנות העשרים של המאה הקודמת. כך, אם את תאריך לידתו הצלחנו לדלות בדי עמל – שנת 1886 – הרי שתאריך פטירתו בארה"ב נותר בעבורנו עלום תקופה ארוכה עד שנתגלגל לידינו (ראו סוף המאמר) – 1977. ליקוט מייגע של פתיתי מידע העלה את התמונה כדלקמן: ב- 1910 הוזמן טפר הצעיר לבוא מאוקראינה ולשמש מורה ב"בצלאל", מחליף לשמואל הירשנברג, היהודי הפולני שנפטר ב- 1908 לאחר שנת הוראה אחת בלבד, ולארנולד לאחובסקי, צייר יהודי רוסי, שהספיקה לו שנת הוראה אחת בירושלים ב- 1909. בוריס ש"ץ תר נואשות במזרח אירופה אחר אמן ריאליסטן אקדמי ומצא בטפר את מבוקשו. אלא, שהלה דחה את בואו מחמת מחלה כלשהי שנתקף בה (בינתיים, נשכרו שירותיו של הצייר הווינאי היהודי, לזר קרסטין), וסופו של דבר, העדיף לנסוע לפאריז. בכל מקרה, ברור, שאת לימודי האמנות הבסיסיים שלו למד טפר באקדמיה רוסית.

ב- 14 בספטמבר 1922 נפתחה ב"מגדל דוד" ביוזמת "החברה למען ירושלים" תערוכת מאה ציורי שמן, פסטל, פחם ועוד של טפר. האמן, שעלה אז ארצה (עם אשתו, בתו, אמו וחמותו) והשתקע בירושלים, שב והציג את תערוכתו זו בסוף מרץ 1925 והפעם בגימנסיה הרצליה בתל אביב. התערוכה, שנפתחה על ידי ראש העיר, מאיר דיזנגוף, זכתה לביקורת ב"הארץ" על ידי מבקר בשם "גיני", שכתב: "התמונות מארץ ישראל דוממות ביגונן, היורק (מלשון צבע ירוק/ג.ע) הנסוך על המצויר מטשטש כל קולניות גוון." (30.3.1925) בתערוכה מכר טפר לפחות שמונה תמונות, מהן אחת לבתו של הברון גינצבורג ממדריד (כמדווח ב"הארץ", 6.4.1925). באותם ימים, ב- 3 באפריל 1925, פרסם טפר ב"הארץ" מאמר בשם "האמן וההמון" ובו הדגיש את זיקת האמנות וארץ ישראל: "בארץ ישראל אנו חיים עכשיו בתקופת בניין חדשה. לעינינו הולך ונוצר הווי עברי חדש. […] רק בארץ ישראל ולא בשום מרכז יהודי אחר יש מקום ליצירתה ולהתפתחותה של אמנות עברית לאומית." היה זה באותה שנה, שטפר גם ארגן בווינה תערוכה של ציירי ארץ-ישראל לכבוד הקונגרס הציוני. ללמדנו, שטפר התערה לא מעט בעולם האמנותי האינטימי של הארץ, גם אם לא היה מכוכביה. עובדה מעניינת היא, שכפי שמלמדת מודעה שהתפרסמה ב"דבר" ב- 4.12.1925,  טפר פתח "בית מדרש (סטודיה) לאמנות" בשם "בן-אורי" (על שם בצלאל התנ"כי, כמובן…). האם ניסה להתחרות ב"בצלאל", שלא עוד פתח בפניו שערים? פרט משמעותי בהקשר זה הוא, שבמאמרו ב"הארץ", "האמן וההמון", כתב: "צריך שהאמן […] יתחיל להרגיש את עצמו כחלק הלתי נפרד מהכלל. צריך שרגשי לבו יפעמו בקצב אחד עם לב האומה…". המשפט האחרון הוא ציטוט פתגם של בוריס שץ מה- 1924…

בכל אופן, תערוכת היחיד ב"מגדל דוד" הייתה העילה לבואו ולהישארותו של טפר בירושלים, וזאת עד שנת 1929, תקופה שלאורכה אישר בציוריו מעורבות ציונית לצד היקסמות מהאוריינט המקומי. חריגה הייתה נסיעתו לאלכסנדריה בקיץ 1923, כאשר הציג שם תערוכה במלון "סאבויה", ולדברי "דואר היום" (1 באוגוסט 1923) קהל רב בא לחזות בציורים. מלבד זאת, טפר חי וצייר בירושלים, וספק רב אם בית ספרו עשה חייל. כך עד 1929, שאז, אולי מטעמי המשבר הכלכלי בארץ ואולי מסיבות אחרות (פרעות תרפ"ט? אי היקלטותו בחוגים האמנותיים המתקדמים של תל אביב, שהציגו בין 1930-1928 בתיאטרון "אוהל" את שלוש תערוכות "אמנים מודרניים"?), היגר יוסף טפר לארה"ב ובה חי ויצר לאורך שארית חייו, מבלי שזכה לפתח קריירה מרשימה. נכדתו, נינה טפר, ציירת המתגוררת בדנוור שבקולורדו, מספרת באתר הרשת שלה על ציורים של "נופים רחוקים", קערות פירות ודיוקנאות רבים שצוירו בידי סבה ואשר הקיפוה מכל עבר בילדותה. קרובה אחרת שלו, רחל ברנט, תלתה בדירתה הדרום-תל-אביבית כמה וכמה מציורי דודה וקיוותה לשווא שיזכה להכרה מקומית. ידידה טובה זו של הורי ז"ל הייתה גם מי שהעניקה לי שני הדפסי אבן לא חתומים של טפר, "חלוצה" ו"דיוקן יהודי מזרחי". היה זה בדירתה של רייצ'ל ברנט שגיליתי, ועודני בחור צעיר, את יצירתו של האמן.

בין ציוריו הארצישראליים של טפר משנות העשרים בכוחי למנות כיום חמישה-עשר המוכרים לי: האחד הוא "החוצב" (יצחק לנדוברג, הלא הוא יצחק שדה, נראה כאן במגבעת ובמכנס קצר, כשהוא לוחם בעוז בסלע), ציור שרק צילומו כגלויה בשחור-לבן מוכר לי. ציור שני הוא "דיוקן לאה אבושדיד", המצטיין ברמתו הריאליסטית-אקדמית הגבוהה. ציור שלישי הוא "דיוקן אחד העם", ייצוג ריאליסטי-אקדמי של הסופר וההוגה היושב וכותב בספרייתו, ציור הנמצא באוסף המשכן לאמנות בעין-חרוד. אחד העם עלה ארצה ב- 1922 וסביר שזמן קצר ביותר לאחר מכן ציירו טפר, שכן עדיין חתם את שמו בלועזית. שלא כדיוקן האחר של אחד העם, רישום המייצג מהחזית את ראש הסופר והחתום בעברית בסמוך לתאריך: 1922. צילומו של רישום זה, לצד צילום ציור שמן של "רחוב בירושלים" מ- 1924 (דמויות ערביות מהלכות ברחוב בסמוך לבניין כיפתי, שמאחוריו נגלות כיפות העיר העתיקה. הציור, מאוסף משפחת ניומן, תל אביב, הוצג ב- 1968 במוזיאון ישראל בתערוכת המחווה לתערוכות "מגדל דוד" משנות העשרים) – שניים אלה הודפסו (בשחור-לבן), זה לצד זה, בחוברת "גזית", ט-יב, 1962, לוח 31.

 

עוד ידוע על שני ציורים בצבעי שמן של טפר, "מגדל-דוד" ו"משכנות פלסטינאיים", שנמכרו ב- 1930 בקירוב בהגרלת המועדון הציוני "קדימה" בבוסטון שבארה"ב. "כותב ספר תורה" (סופר סת"ם), ציור בצבעי שמן מ- 1926, נמכר בבית המכירות "כריסטיס", לונדון, ב- 1983. אקוורל של "דיוקן איש דת" – כך נקרא הציור – גבר מזוקן מצויר בצדודית, חובש כיפה אדומה – נמכר ב- 2007 בבית המכירות הפומביות "תירוש" שבהרצלייה. ציור נוסף, "סמטה בירושלים" שמו, מייצג בצבעי שמן ובגוונים כחולים, ירוקים ובז' שני ערבים היושבים בשני אגפי התמונה, מעליהם קשת אבנים גדולה החושפת מתחתיה פרספקטיבה עמוקה של סמטה טיפוסית בעיר העתיקה. "ערביה בירושלים" הוא ציור כחלחל כולו, שבמרכזו ניצבת אישה ערבייה בלבוש מסורתי בלב סמטה בעיר העתיקה, שמאחוריה עולות מדרגות מתחת לקשת בית.

כמעט כל הציורים הללו, שצוירו בידי יוסף טפר בירושלים במהלך שנות העשרים, מאופיינים בריאליזם אקדמי שאינו חורג משפת הציור ה"בצלאלי" של נופים ארצישראליים מזרחיים ודמויות מקומיות מזרחיות. בולטים בציוריו של טפר באותו עשור אלה שנושאם חלוצי עלייה שלישית ועלייה רביעית. בתערוכת "דמות החלוץ באמנות ישראל" (משכן נשיאי ישראל, ירושלים, 1983, אוצר: המחבר) הוצג הדפס אבן בשחור-לבן מ- 1923 בקירוב, שנמצא בין ציורי טפר שבבית משפחת ברנט בתל אביב, והמייצג שלושה חלוצים לרקע דרך בהרים. השלושה נראים יהודיים מאד באפם השֶמי ובעיניהם הנוגות, שלושתם משעינים כלי עבודה על כתפם, שניים מהם חובשים קסקט ("חלוצי") בעוד המרכזי – המזוקן – ראשו מכוסה ביריעת בד דמוית טלית ונראה כנביא או כמשיח. מבטם של השלושה חזוני-חלומי, וכל ההדפס מתַפקד כאידיאליזציה רומנטית של דמות החלוץ העברי. מוכרת גרסה צבעונית מוגדלת של הדפס זה, ציור בצבעי שמן שנמצא בעבר באוסף פרטי בחיפה. באותה סדרה של הדפסי אבן מ- 1923 בקירוב נוצרו גם תמונות ה"חלוצה" ו"דיוקן יהודי מזרחי" (אוסף לוין, ירושלים). החלוצה, עלמה שחורת שיער, שלראשה צעיף דמוי טלית, לכתפה מעדר, ניצבת בתנוחה גאה מול הנוף השומם ועיניה בורקות-חולמניות.

 

בכל הציורים הללו מתגלה יוסף טפר כצייר ירושלמי מהאסכולה ה"בצלאלית", הגם שמעולם לא לימד ב"בצלאל". הוא מתגלה כרומנטיקון אוריינטליסט וציוני נלהב, השבוי בריאליזם אקדמי, אמן החף ממבע אישי ומי שמקפיד להתעלם במפגיע מחידושי המודרנה. ואף על פי כן, אני חש אהדה לצייר הנשכח הזה, שהציץ ונפגע מה"פרדס" הציוני הארצישראלי וברי לי כי ראוי שנזכור גם אותו בחוג הרחב של ראשוני הציירים בארץ. מייל ששיגרתי לנכדתו ובו תחינה למעט פירורי מידע נוספים – לא נענה לאורך שבועות ארוכים, עד הגיעם של שלושה מכתבים קצרים ובהם פרטים לא מסודרים, שמהם אני מצליח לדלות את התמונה כדלקמן, כפי שזכורה לנכדה:

יוסף טפר נולד במזריץ' שבאוקראינה ב- 1886 והתמחה בלימודי אמנות בפאריז לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהוא מתגורר ב"כוורת" – אותו מבנה סטודיות נודע במונפרנס, ששימש אמנים נודעים (יהודיים בעיקר, בהם שאגאל. לטענת הנכדה, טפר לא רחש אהדה לשאגאל, מאחר שהלה לווה ממנו כסף ולא החזיר). לאחר מכן, שב לאוקראינה, עיצב תפאורות לתיאטרון ולבאלט ונטל חלק בהגנה היהודית נגד הפוגרומים. כיון שנרדף על ידי משטרת הצאר במהלך מלחמת העולם, נסע ברכבות כשהוא מחופש לצרפתי. ב- 1920 הוא נשלח דרומה ביחד עם המשורר מאיאקובסקי במטרה להקים מושבת אמנים באזור הים השחור. אך, לאחר שאביו (נחום) נרצח בידי חיילי הצבא הלבן במהלך מלחמת האזרחים שלאחר המהפכה, מכר טפר את דירתו ואת הרהיטים, החליף תמונות שלו בתמורה לאשרות נסיעה ונמלט עם רעייתו, אסתר, ובתו בת ה- 3 חודשים. את הפלגתם עשו במחלקה למעוטי אמצעים ובתנאים קשים ביותר, כולל אירוע של שריפה שפרצה בעקבות הדלקת נרות שבת, ואשר אותה כיבה טפר במו ידיו (שנשאו עליהן את הצלקות עד אחרית ימיו). עתה הגיע לאלכסנדריה, בה נשאר לגור לאורך כשלוש שנים (כאן נולדה בתו הנוספת), ורק אז, בסביבות 1924, הגיע לפלסתינה, בה נשאר מספר שנים וצייר את ציוריו המתוארים לעיל (ברור, שנתונים אלה אינם מתיישבים עם הנתונים שהובאו לעיל בנוגע לנוכחותו של טפר בארץ ישראל בין 1929-1922, ודומה שהנכדה אינה מדייקת). לאחר מכן, בסוף שנות העשרים, היגר לבדו לבוסטון שבארה"ב, שם הצטרפו אליו בתו ושתי בנותיו. בבוסטון צייר טפר דיוקנאות של אמריקאים נודעים, דוגמת לואיס ברנדייס, ולאחר מספר שנים עבר לניו-אורלינס, ומשם לאיי הודו המערבית והאוואי, עד שהתיישב בשנותיו האחרונות במכסיקו, בה מתה אשתו ובה נקברה. בגיל 91, בשנת 1977, נפטר יוסף טפר בסיינט-לואיס, מיזורי, שבארה"ב.

ברשימת הדיוקנאות שצייר טפר, שגם אותה שלחה לי נינה טפר, מצאתי את המצוירים הבאים: בארץ ישראל צוירו, מלבד אחד העם ויצחק שדה, שהוזכרו לעיל, גם ח.נ.ביאליק, מאיר דיזנגוף, שאול טשרניחובסקי והנרייטה סולד. כמו כן, צוירו רונלד סטורס (מושל ירושלים) והרברט סמואל (הנציב העליון) – אנשי המנדט הבריטי. בארה"ב צייר טפר, בין השאר, פיגורות ציוניות מובילות כלואי מרשל, סטיבן ווייז ומרדכי קפלן.

*

שנים לאחר שפורסמה הרשימה הנ"ל, הגיע אלי מייל מד"ר יוסי הירשברג, מתוכו אני מצטט את השורות כדלקמן:

"בשנת 1926, סבי וסבתי, יוסף ואלזה הירשברג, טיילו בפלשתינה במסע שתועד ביד בן-צבי […]. במסע הזה הם ביקרו בסטודיו של יוסף טפר ורכשו את הציור שתמונתו מצורפת כאן. הציור תלה בביתם בפרנקפורט אודר ואחר כך בפרדס-חנה. היום הציור תלוי בביתנו בירושלים." 

הנה הציור מ- 1926 בקירוב, שאני  מאבחנו (בזכות "שער-שכם" במציץ למעלה) כ"סמטה בשכונת מוסררה, ירושלים":