הגילוי מחדש של שמואל לוי-אופל

             הגילוי-מחדש של שמואל לוי-אופל

 

לאחר מחדל הפקרת ארכיונו האישי של אברהם מלניקוב, הפסל העברי הדגול ואבי "האריה השואג" מתל-חי, אמרתי לעצמי: לא עוד אניח לארכיונים אמנותיים נדירים שכאלה לרדת לטמיון; ומשנוכחתי שאיש לא גילה עניין ברכישת ארכיונו הפרטי של שמואל לוי-אופל, האמן ה"בצלאלי", באתי לבית המכירות "קדם" וקניתיו בפרוטות. עכשיו אני יושב מול האלבום הגדול ושבע-הימים, מדפדף בין דפיו הגדושים בצילומי ציורים נדירים ובגזרי עיתונים נשכחים ובלים-מזוֹקֵן וחש כאותו הווארד פרקר כאשר נכנס למערת האוצר של קבר תות-אנך-אמון. הקבור שלי אמנם אינו מלך, אלא רק אמן ארצישראלי יקר ומחוק, אך האוצָר הארכיוני שלפנַי שווה זהב.

 

מזה שנים רבות, שאספן וסוחר אמנות חיפאי, צ. נקרא לו, אינו חדל לדחוק בי לעשות למען שמו וזכרו של שמואל לוי-אופל. צ. רכש את עיזבון האמן ומטפטף את ציוריו לאספנים ולמכירות פומביות. כך, למשל, הגיע ציור השמן גדול-המידות של לוי-אופל, "שיחות שבת" (מחצית שנות ה- 20) לאוספו האגדי של עמי בראון ז"ל, ומשם למכירה ב"תירוש". נכון, אורית לוטרינגר פרסמה בתחילת שנות האלפיים מאמר בשם "שמואל לוי-אופל: מראשוני הציירים בארץ-ישראל" ("מכירה פומבית", גליון מס’ 16); וגם גבריאל טלפיר פרסם, עוד ב- 1961, מאמר קצר ב"גזית" שלו על לוי-אופל (כרך ט"ו, חוב' יא-יב); אבל, לוי-אופל היה ונותר בתחום הידע האזוטרי של כמה נודניקים מסוג מחבר המאמר. מעטים בלבד מכירים את השבחים הרבים להם זכה הצייר באירופה ובארץ ישראל של שנות העשרים והשלושים.

 

לא אחת, משאני חולף ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, אני נזכר בשמואל לוי-אופל, שהתגורר באחת הדירות הסמוכות לגן העצמאות. ביצירותיו של לוי-אופל נתקלתי בעיקר במכירות פומביות נדירות, אבל מעולם לא שכחתי את ציור השמן הנפלא שלו משנות העשרים, המייצג את החבשים העולים במדרון אל עבר כנסייתם שברחוב החבשים. גם זכרתי לטובה את הדיוקן מ- 2009 בו צייר לוי-אופל את הציירת ה"בצלאלית" הראשונה, חד-גדיא. ציורי ההווי התימני-דתי, שצייר בשנות העשרים קסמו לי באקזוטיקה הרומנטית שבהם, זו המתובלת באקספרסיוניזם קל, תערובת שהזכירה לי את ציוריו של התמהוני ההונגרי, קוצקה טיוואדאר צ'ונטבארי, שפעל בירושלים בסביבות 1900 ואשר ציוריו האוריינטליסטיים הגדולים מפארים את המוזיאון על שמו בעיר פֶש. פחות אהבתי את נופיו המאוחרים יותר של שמואל לוי-אופל, שלא חרגו, לטעמי, מייצוג אקספרסיוניסטי בנאלי. והכרתי לא מעט את ה"אפליקציות" שלו, אותן תמונות תפורות המשָבצות יחדיו תגזירי בד צבעוניים על בד ובוראות מארג דימויים פיגורטיביים דקורטיביים ושטוחים. אחת מהן, "נוף מזרחי", מצאתי לפני עשרות בשנים בחנות עתיקות ירושלמית והסוחר הודה לי על שאני גואל אותו מהגרוטאה הבלה והמרופטת הזו.  

 

"… הפלָאנים הם כאן בארץ יותר ברורים, פחות פלסטיים ויותר דקורטיביים, ולוי מצא באופן אינסטיוקטיבי (כך במקור!) להוסיף לתמונות הנוי הזה, ומכאן גם נובעת הצלחתו למסור בתמונות האפליקציות את החן המיוחד שיש בהרכבת שטחים מגוונים במה שהצליחו הרבה היפנים, שהשפיעו לא במעט על האמנות הדקורטיבית האירופית."

 

את המילים הללו כתב מאיר גור-אריה ה"בצלאלי" במאמר ביקורת נלהב ("לוי, אחינו אתה!", סיים את מאמרו) בעקבות תערוכת היחיד שהציג שמואל לוי בפברואר 1926 בשני אולמות ב"מגדל דוד" שבירושלים.[1] המשורר, יעקב פיכמן, כתב ב"תיאטרון ואמנות" מס' 7-6, על דמויות התימנים שבציורי התערוכה:

"הם הביטו אלי כמו מעולם רחוק. הם נשאו איתם עושר זה שביגון, שהוא שקול כנגד כל חדוות אדם דלה, ולא חפצו להיפרד ממנו, לוותר עליו. כענן כבד רבץ עליהם, אבל לא היה ריק במחיצתם. האמן העניק להם מן המלנכוליה שבנפשו, וזהב עגום זה הוטל עליהם כנזר תפארה."

 

שמואל לוי, יליד סופיה 1884, בן למשפחה ספרדית, למד שש שנים בבית הספר הממלכתי הגבוה לאמנות בסופיה, וב- 1903 פגש, ביחד עם ידידו, שמואל דוידוב (בן-דוד) את בוריס ש"ץ, שהסכים להכין את השניים לבחינות באקדמיה הלאומית לאמנות, בו לימד. שלוש שנים למדו פה לוי ודוידוב (לפני מספר שנים, נמכר במכירה פומבית רישום עיפרון אקדמי של עירומה שוכבת, מעשה ידי לוי, והוא הוכיח כושר רישום מהמעלה הראשונה), וב- 1906 נתלוו השניים לבוריס ש"ץ לירושלים לקראת הקמת "בצלאל". כאן, לאחר שלמד בהדרכת שמואל הירשנברג (שנפטר ב- 1908, ואשר ציוריו את תימני ירושלים הטביעו חותמם על התלמיד), הפך שמואל לוי למורה ב"בצלאל" ואף זכה להקים את המקהלה הראשונה בירושלים. מעט מאוחר יותר, הציג תערוכה ראשונה ברוסיה (הצלחה מסחררת, יספרו מאוחר יותר עיתונים בארץ), למד באקדמיה לאמנות "ז'וליאן" שבפאריז והשתתף שם בתערוכה כללית של אגודת "האוריינטליסטים". כאן גם הציג אנדרה סורֶדָה, מי שציור שלו, שהוצג בחלון ראווה של גלריה ברחוב פובור-סנט-הונרא שבפאריז, עצר את מהלכי ב- 1980 בקירוב, כאשר תפשתי לראשונה את הקשר המשמעותי בין האוריינטליזם הצרפתי לבין הציור הארצישראלי המוקדם. מקרהו של שמואל לוי-אופל מאשרר קשר זה.

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שב לוי ארצה והתמסר לציורי נוף (ירושלמי, בעיקר) ואדם (תימנים, בעיקר): "חומר ליצירה משמשים לו התימנים. […] לוי הוא פייטן של תימן", נכתב ב"הארץ" בעקבות תערוכת 1926. ב- 1922 היה לוי פעיל בהקמת אגודת האמנים העבריים ואף שימש כיו"ר הראשון שלה. שנה לאחר מכן, השתתף בתערוכה הקבוצתית הראשונה של ציירי ארץ-ישראל ב"מגדל דוד" ואילו ב- 1928 הציג תערוכת יחיד בחיפה. אך, השיא היה ב- 1931, כאשר הציג שמואל לוי בפאריז בגלריה "סלקסיון" תערוכת יחיד של 47 ציורים ואפליקציות. התערוכה זכתה לשבחים רבים בעיתונות הצרפתית, ואפילו אורי קיסרי הביע התפעלותו בעיתון הארצישראלי "דואר היום". אחד מציורי התערוכה, "האחרון ליד הכותל" – ציור צר וגבוה, עתיר צללים, בו נראה תימני חרדי נצמד לכותל – נרכש ל"מוזיאון לוכסמבורג" היוקרתי שבפאריז. הייתה זו, כמדומני, הפעם השנייה (קדמה לה רכישת ציור של אבל פן מ- 1910 לאותו מוזיאון) שאמן ארצישראלי הוכר רשמית על ידי ממשלת צרפת.

 

התערוכה בגלריה "סלקסיון" שברחוב מָלזֶרב, נפתחה על ידי גוסטב קאהן, המשורר ומבקר האמנות היהודי הנודע, שציין את השילוב בין הארצישראליות ("צייר פלסטינאי", הגדיר את לוי) לבין תרבות הציור הצרפתית (קאהן הזכיר פוביזם). בסוף דבריו התייחס לאפליקציות הבד של לוי וטען כי אלו הולמות את ניגודי האור-צל, דוגמת הלילה המלנכולי הסגול הנח על קבר רחל הלבן… מבקרת האמנות של הירחון, "לה וי לאטין", ניקולט הניק (Hennique) השוותה בין האפליקציות של לוי לעבודות משי צרפתיות מהמאה ה- 18, או לציורי ברוקאט רוסיים בזהב ובמשי דק. הנה כי כן, "בצלאל" המוקדם הרחיב את המלאכה הדקורטיבית של ייצור השטיחים גם אל האפליקציות התפורות ולעתים גם רקומות, מדיום שהובילו לוי ובן-דוד. בטכניקה מיוחדת זו נוצרו תמונות נוף, הווי, טיפוסים מזרחיים, איורים לתנ"ך, ואפילו איורים לשירת ביאליק. "באפליקציה הגדולה שלו, 'קבלת שבת' ובתמונה 'ערב שבת' נמסרו בעמקות גדולה רגעי נועם מחיי משפחה שלווה ביום מנוחתן שבתון.", כתב שמואל בן-דוד על חברו, לוי, בביקורת ב"תיאטרון ואמנות" מס' 11-10, 1928, עמ' 13. באפליקציה של הנוף המזרחי, זו התלויה בביתי, בולטת גזירת הצורות היוגנדשטיליות של השבילים והגבעות בחלק התחתון של הבד. תגזירים בבז'ים, ירוקים כהים, כחולים ואפורים מתלכדים כאן למרקם של נוף בתים ודקלים שטוחים, שצלליהם מיתמרים כנגד הרקע הירוק, סמוכים-משהו לשפת הצלליות של מאיר גור-אריה ולציוריו הכמו-הדפסיים על קטיפה ועץ-זית.

 

בשנות החמישים הוסיף לוי את השם "אופל" לשם משפחתו, "על שום שחיינו אינם תמיד מאירים…". באותה עת, כבר חל פיחות רב במעמדו בעולם האמנות, ומעט תערוכותיו (בבית האמנים החיפאי, למשל) התקבלו אמנם בחיוב, אך כבר ללא שמץ התלהבות. האמת היא, שהמודרנה הישראלית הדיחה בביטול את שפתו של שמואל לוי-אופל והמֵרב לו זכה עתה היו המילים "פשטות" ו"צניעות", שהרבו לחזור בביקורות. ב- 1960 נערכה לשמואל לוי תערוכה רטרוספקטיבית בבית האמנים הירושלמי, ולאחר מכן, במוזיאון תל אביב, ושש שנים לאחר מכן, נפטר האמן בירושלים, בודד, שכוח ובלתי מוערך. באשר לי, אני אוחז בגנזך הקטן של אלבום הצילומים והמאמרים כמי שמחזיק בידו פיסה מנשמתו של שמואל לוי-אופל.

 


[1] כל הציטוטים מקורם באלבום הארכיוני של שמואל לוי (אופל). מרבית המקורות הם תגזירי עיתון נטולי פרטים מזהים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: