שמעון צבר

                   הצבר האחרון

                                                            

בשנות השמונים והתשעים נפגשתי מספר פעמים עם שמעון צבר, שהלך לפני מספר שנים לעולמו בלונדון והוא בן 81. לצד זכויותיו כפאציפיסט נועז ועיקש, כסטיריקן חד לשון ("קוצו של צבר"), כסופר ילדים מקסים ("טוסבהרינדי הגיבור" ועוד), זכרתי אותו כריאליסטן חברתי רדיקאלי משחר שנות החמישים וכפעיל ב"קבוצת העשרה" (1960-1951): הוא נמנה אז  על אותם עשרה ציירים צעירים, בוגרי "הסטודיה" של שטרייכמן וסטימצקי, שמרדו בצו ההפשטה של מוריהם וההינו לבקש אחר זהות ישראלית בנוף, באור ובאדם, וזאת בימי שפוט שופטי "אופקים חדשים" בארץ.

תמיד היה מרדן. זכרתי אותו מצילום קבוצתי של "קבוצת העשרה", ניצב אחרון בפינה הימינית, ג'ינג'י נמוך, רזה, בעל בלורית, חובש משקפיים ולובש אפודה ספורטיבית, עת שאר חבריו לקבוצה לבושים במקטורנים וחליפות. זכרתי גם את מאמריו הלוחמניים. באותה עת, כתב לחילופין בגלוי ובעילום שם ("אחד מן התשעה"', קרא לעצמו והתייחס לתערוכה השנייה של "קבוצת העשרה", יולי 1953, בה הציגו תשעה בלבד). במאמר ב"משא" (2.7.1953) תקף חזיתית את הקבוצה ההגמונית, "אופקים חדשים" וכתב:

"…כולנו חדורי הכרה זו כי הדרך אל ההישג היא מתוך היצמדות למציאות, ופירושו של דבר – למציאות חיינו אנו, הארצ-ישראלית, בתקופה זו. (…) ריחפנו ברקיעים של מה שנהוג לקרוא 'מודרניזם' (והוא כבר אינו מודרני) – ואנו חוזרים אל הארץ, המוחשית. (…) אנו בני הארץ ואנו אוהבים אותה, על הטוב והרע שבה. (…) הגיעה השעה שנחזיר לחברה את אשר אנו חייבים לה. שנהפוך את האמנות ממצרך מותרות לסנובים וליחידי סגולה, למצרך להמונים…".

אין ספק: מדובר באחד מאוהביה הגדולים של הארץ הזו, לשעבר איש לח"י (אף אסיר בלטרון במשך כשנה, 1946-1945) והפלמ"ח, מי שאידיאולוגיה הומניסטית רדיקלית קלעה אותו בסבך של יחסי אהבה-שנאה עם מולדתו.

                               *

כשפגשתי בו בירושלים בסוף שנות השמונים, משבא לביקור קצר מלונדון, מצאתי לפני איש מעוטר בזקן לבן, ראשו עטור בשיירי שיער אדמוני מדובלל אף כי ארוך, ובעל כרס לא קטנה. דיבורו היה מרשים, מלא שכנוע עצמי ונעדר כל הססנות. אדם כריזמטי לכל הדעות, ציינתי לעצמי. בביקורו כאן, נפגש עם רבים מעָברו. בא לסגור מעגלים אשר ספק אם ייסגרו לעולם. כאילו כרך סביב עצמו את חבל הטבור שקושר אותו למקום הזה, הגם שעוד ב- 1967 ביתק את חבל הטבור הזה עם נסיעתו לפאריז, ולאחר מכן, התיישבותו ללונדון. הוא היה בן 63 בביקורו והוא הודה באוזני ידיד ירושלמי: "את הבעיות שיש לי עם הארץ הזו כנראה כבר לא אפתור לעולם". בין השאר, נפגש עם הצייר, אברהם אופק, שהיה אז חולה מאד ובשנת חייו האחרונה ואשר אותו הכיר עוד מאז ימי הריאליזם החברתי של קבוצת ציירי המפרץ החיפאי, סוף שנות הארבעים, תחילת החמישים. עתה, לא סלח לאופק את היותו נספח תרבות ברומא בתחילת שנות השמונים. שיתוף פעולה עם הכיבוש. אף ביטל את הפגישה עם אופק ולבסוף נתרצה וחזר בו, וניאות לפגישה קצרה בבית-קפה. בפגישה עמי הוא מראה לי צילומי ציורים שלו מלונדון, רובם מהשנים האחרונות. מספר שהציעו לו תערוכת רישומים במוזיאון ישראל, אבל קשה לו להכריע אם להיענות. אינו רוצה להיות כאותם "נאלחים" (לדבריו) הנהנים מכל העולמות – גם תוקפים את המערכת וגם נהנים מפירותיה. והזכיר בהקשר זה פסל ישראלי ידוע.

                                    *

לראשונה, פגשתי בשמעון צבר האמן, וירטואוז הרישום הנשכח, במאמר שכתבתי ב- 1975 בנושא הריאליזם החברתי בישראל. לא הופתעתי לגלות את מרכזיותו והשפעתו בקבוצת הציירים, שהלא זכרתי במעומעם את הקריקטורות שלו שליוו משלים פוליטיים שפרסם מעל דפי "הארץ" במדורו, "בעיני צבר". שמעון צבר היה ביסודו רשם מעולה, אשר מרבית הריאליסטים החברתיים שלנו העריכו ככישרון בלתי רגיל. בה בעת, בלט באישיותו האנרכיסטית הסוחפת וכוח השכנוע הבוטה, ומעל לכל, בתפקידו כסמן הקיצוני בקבוצה. נפתלי בזם סיפר לי כיצד הובא לקבוצה על ידי צבר, "שתמיד היה סוכן של מעצמה זרה". בזם גם זכר כיצד נטל אותו צבר, מיד לאחר משפט הרופאים במוסקבה, והובילו עמו לרחוב על מנת לשכנע עוברים ושבים /שהרופאים היהודיים אכן אשמים. סטלין עוד היה אז מעל ומעבר לכל אפשרות של חשד. בה בעת, אברהם אופק סיפר שצבר איבד מהר מאד את סמכותו הטבעית בקבוצה וזאת "הודות לרברבנות שלו". ב- 1953 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית והיה מאז פעיל במק"י וזכור אף שהתבטא ואמר: "אדפוק את קולב (אויגן קולב, שהיה מנהל מוזיאון תל-אביב בשנות החמישים) – אכתוב עליו מילים טובות ב'קול העם'…".

בדומה לחבריו לקבוצה הריאליסטית-חברתית, עסק אז שמעון צבר בחיתוכי עץ וברישומי פועלים ובתי חרושת. היו אלה רישומים עשויים ביד בוטחת, בעפרון עבה ומהיר, שניתן לאתר השפעתם על רישומי כמה מחבריו דאז, דוגמת נפתלי בזם, דני קרוון ואברהם אופק. רישומיו של צבר (שהוצגו, בין השאר, בתערוכות יחיד בתל-אביב בגלריה כץ, במועדון לתרבות מתקדמת, ועוד) זכו לא אחת לשבחי הביקורת, כפי שניתן ללמוד מתיעודים היסטוריים של גילה בלס, בהם שבה ונדרשה ליצירת שמעון צבר.[1] בהקדמה לאלבום רישומיו מ- 1953 (ארבעה-עשר רישומים, מהדורה בת 200 עותקים ממוספרים)  ציין מרסל ינקו, איש "אופקים חדשים", את כוח ההתבוננות ואת החן של קו-הרישום ואף כתב: "הוא רב-אמן של הקו. אני מעריץ את שאר-הרוח והכוח של הקו שלו, את חיותו…". במסגרת התגייסותו החברתית כאמן, צבר אף צייר הפגנות אלימות עם שוטרים וסוסים: על גבי סוס של אוצ'לו, צייר הרנסנס האיטלקי, הושיב שוטר עברי ואלָה בידו…

היו לו גם ציורי שמן, דוגמת "נגן המנדולינה", מ- 1955, ציור המוכיח השפעה עזה של פיקאסו מ"התקופה הכחולה". ביחד עם ניסים אלוני (ששימש לו כשולייה), יצר פסיפס בבריכה בגן-העצמאות בתל-אביב (לימים, נבנה מלון על הבריכה, נותרו צילומים בלבד). בדומה לחבריו, צבר חלם אז על ציורי קיר ריאליסטיים ודידקטיים שיעשו לחינוך ערכי להמונים. לתכלית זו, עיצב ב- 1953 את הרישום "החתמה על עצומת השלום בעכו", בו ייצג שורת גברים ונשים הממתינים בתור לחתימה, ולדעת גילה בלס, "…האיש המזוקן החבוש בקסקט הניצב חזיתית בקצה השמאלי … דומה להפליא לשמעון צבר…"[2] לאורך שנות החמישים צבר יצר חיתוכי עץ המייצגים את הפרולטריון הישראלי – נושא לבנים (1955), נפח (1957), נשים בדואיות (1958), אורגת (1960) ועוד. במקביל, לצד רישומי נוף עירוני ונוף כפרי (ערבי, על פי רוב), רישומיו של צבר ייצגו חייט, שוליית קדר, עגורן בנמל, פועלי דפוס, אורגות וכו'. ב- 1965 הציג חלק מעבודות אלה בתערוכת "גרפיקה ישראלית עכשווית" במוזיאון פושקין במוסקבה, תערוכה בה השתתפו כמה מ"בוגרי" הריאליזם החברתי של ישראל. עדיין, שנים מאוחר יותר, ב- 1991, יצר צבר קולאז' המבוסס על "גרניקה" של פיקאסו  ובו הדביק צילומי דיוקנו של משה דיין, צילום לוחמי צה"ל, טנק ומטוסי קרב המרחפים מעל לסמלי הקינה של הצייר הספרדי. מאוחר עוד יותר, ב- 1998, הציג במוזיאון של חיפה, בתערוכה הקבוצתית של הריאליסטים החברתיים, מסגרת ציור ריקה וקרא לה – "הרצח בכפר קאסם, תמונת שמן שלא ציירתי ב- 29 באוקטובר 1956". נמהר לציין, שדווקא נפתלי בזם היה זה שהגיב ב- 1957 לטבח הנדון בציורו "בית המקדש השלישי" ובו אימהות מקוננות מעל תינוק ערבי מת ובידו תעודת-זהות. "בעצם, היינו רק שלושה ציירים ריאליסטיים חברתיים – משה גת, גרשון קניספל ואני", הוא אומר (ואני תוהה מה בדבר דן קידר, רות שלוס, אברהם בראונשטיין, דני קרוון ואחרים, האם שכח אותם?). "כשראיתי שמשה גת מצייר יהודי עם פאות, הבנתי שנגמר בינינו הסיפור. משהו בדומה לידידי פנחס שדה, ששכב בבית-חולים וקרא תהילים, כפי שדווח בעיתון. חשבתי לי: או אני או אלוהים, ולא באתי לביקור. וזה גם לא עזר לו: הוא מת."

                                       *

שמעון צבר, הריאליסטן החברתי הלוחם והאינטלקטואל המיליטנטי הרהוט, הפך במהרה לדובר הראשי של הקבוצה ולחוד החנית הרעיוני של מאבקה נגד ההפשטה הגוברת של מחנה "אופקים חדשים". במאמר ב"משא" (27.11.1952) הוקיע צבר את אמני ההפשטה כמבטאי "הוויה נפשית של אינטלגנציה זעיר-בורגנית מיואשת". ובהתייחסו לסוגיית יוחנן סימון, צייר האידיאליזציה של חיי הקיבוץ, אך חבר "אופקים חדשים", כתב צבר באותו מאמר שהוא "אמן פרולטארי, שדמות האדם שלו משוחררת מגישה זעיר-בורגנית והקומפוזיציות שלו מבטאות בזכות אמיתותן וכנותן האמנותית את המציאות בה אנו חיים." צבר התקשה לעכל את מיקומו של סימון, "צייר הפרולטריון", במחנה ההפשטה בציינו, שבנסיבות אחרות, "היה סימון יכול לעמוד בראש המאבק לאמנות מודרנית מתקדמת." אמנות מודרנית מתקדמת, נבהיר, הובנה על ידי צבר כאמנות ריאליסטית מגויסת. מושג האוונגרד שלו היה המושג הלניניסטי: חיל-חלוץ תרבותי בחזית ההיסטוריה. בעבור צבר, הפשטה ייצגה את כוחות הריאקציה הבורגנית במו היותה ביטוי נפשו האגוצנטרית של היחיד ולא של ערכי הקולקטיב.  לא לחינם, יסנוט צבר ב- 1961 בגלריה "ישראל", הגלריה התל-אביבית של חלק מאמני "אופקים חדשים" שנוהלה בידי סם דובינר ("העולם הזה", 11.10.1961). בהתאם, השתתפותו של צבר בתערוכות "קבוצת העשרה" אמרה התרסה ברורה כנגד מגמת ההפשטה הבינלאומית של "אפקים חדשים" ואישור ל"מקומיות", בה דגל כל חייו.

                                       *

 קטעים ממאמרו של שמעון צבר, "לדרכה של אמנות הציור הישראלית", "משא", גיליון 1, 19 ביולי 1951, עמ' 8:

"…כיסוד להשקפת העולם האמנותית שלנו חייבים גם אנו לקבל את העיקרון כי על האמנות להיות ביטוי להמוני העם ואל נפשם מכוונת. אין היא יכולה להיות עוד ביטוי לאינדיבידואליזם צר או לרעיונות אינטלקטואליים מופשטים.

אולם כדי שנוכל לפתח את האמנות הלאומית שלנו דרושים לנו גם תנאים מוקדמים מסוימים. דרוש לנו פולקלור עשיר שממנו נשאב את הסמלים הציוריים; צריכים אנו להחדיר בהמוני העם את הזיקה האסתטית ליופי על כל צורותיו, צריכים או לפתח את האפשרות לציורי-קיר, פרסקות ועבודות פסיפס ברשת הרבים, כדי שלא נהיה כפותים לציור השמן הקטן המכוון לרכישה פרטית על ידי חוג מצומצם של בעלי יכולת – דבר המחזיר אותנו בהכרח לאמנות האינדיבידואלית והאינטלקטואלית המופשטת. אין מפעל ענקים זה יכול לקום על ידי האמנים לבדם. הממשלה ומוסדות התרבות וכן המפלגות הפוליטיות המתקדמות חייבים לראות בביצוע משימות אלה תפקידים ראשונים במעלה. יחד עם זאת, תהא זו שגיאה מצד האמנים אם יחכו עד שתנאים אלה יתמלאו. יכולים אנו לגלות בעצמנו את הפולקלור הישראלי בדרך מיזוג וניסוי הפולקלור העדתי הרב-גוני שהובא ארצה על ידי העולים מארצות מוצאם עם הפולקלור המקומי ועם ההווי של ילידי הארץ, של הפלמ"ח ושל המשק השיתופי.

כאשר מדברים אנו על המוני העם ועל אמנות חברתית, שומה עלינו ראשית כל לראות את כל תושבי הארץ כנושאי האמנות וכנשואיה – את העולה החדש, את הפועל והפלח הערבי ואת הצעיר יליד הארץ. שומה עלינו לראות את הציור כאחד הגילויים של המאבק החברתי הכביר המתחולל בארץ ובעולם. מלחמת המעמדות, אחוות עמים, מלחמת השחרור שלנו, המאבק והעלייה – בה במידה שהם מוצאים את ביטויים בספרות, חייבים הם למצוא את ביטויים גם באמנות הפלסטית. מובן שאין עלינו לחפש רק את הביטוי החיצוני, הסיפורי לדברים, שהרי יהא זה מסוכן ושלילי כאחד אם ניתפס לשטחיות נטורליסטית. אבל אין ספק ששינוי ערכין במסכת הנושאים יביא עמו, בקרב האמנים הרציניים,גם שינוי ערכין בגישה, בצורה, בדרכי עיבוד הנושאים.

העם כנושא, העם כמתווה דרכי ביטוי – אלה צריכים להיות יסודותיו של הציור הישראלי בן-ימינו."

                                        *

במשך עשרות בשנים דהה שמו של שמעון צבר מזיכרון ההיסטוריה של האמנות הישראלית, להוציא מספר אזכורים המצוינים ברובם לעיל. ב- 1989 ניאות לפגוש בי לאחר שהצגתי מספר עבודות ישנות שלו בתערוכת "הסטודיה" בבית-האמנים בתל-אביב. בפגישה עמו בירושלים הוא מספר לי על חייו בלונדון: בגיל 63 הוא חי בעיקר על הלוואות ונתמך על-ידי בנו, הרופא. את הכסף לכרטיס טיסה חזרה ללונדון לווה מפטר, ידיד ירושלמי שבביתו גם התגורר. אגב, בית ערבי. מפרדוקסים לא הצליח להשתחרר, שם וכאן. וכגודל שנאתו כן גודל אהבתו: למטוס האמור להחזירו לאנגליה איחר בשעתיים ונאלץ להישאר בארץ ארבעה ימים נוספים. כל פרוידיאני מתחיל יספר לכם, שצבר לא סתם התבלבל.

בלונדון הוא מתגורר בדירת חדר וחצי. במשך כל השנים סירב לדרכון בריטי: כיצד יוכל להישבע אמונים למלכת אנגליה? בתחילה, מדי שלושה חודשים, נהג לנסוע למשך יום אחד לצרפת ולשוב ללונדון כתייר. לארץ הגיע כל חמש שנים למשך מספר ימים על מנת לחדש את הדרכון. הוא שם וכאן, הוא לא שם ולא כאן. "כל עת שטלפן אלי עיתונאי ישראלי, אמרתי 'כוס-אומק' וטרקתי את השפופרת." חלומו היה לבוא לשדה-התעופה חבוש משקפיים שחורות ואוחז מקל לבן, כעיוור, כמי שאינו רואה את מראות השבר. האמת היא, שגם לא רצה להיראות: בא, הסתתר יומיים אצל ידידים ושב אינקוגניטו ללונדון. ב- 1989 הוא מספר לי שהחליט לקבל סוף-סוף פספורט בריטי.

במשך עשרות בשנים הוציא לאור את עלונו, "חדשות האימפריה הישראלית", בו ריכז מידע על עוולות הכיבוש. עוד בראשית הפרסומים, טלפנה אליו רעייתו והודיעה לו שמיידים אבנים בחלון ביתם. חברים יעצו לו לרדת למחתרת מחמת ידו הארוכה של ה"מוסד". "אני לא אתחרה בהם במחתרות", ענה כמי שהספיקו לו ימיו בלח"י, ובחר סופית בחיי מהגר. מדי שבועיים הקפיד להגיע לשגרירות ישראל לדווח על שינוי בכתובתו. באותה עת של שלהי שנות השישים וראשית השבעים חשש לבוא לארץ, הוא מספר לי. אלה השמחים לראותו כיום דיברו בו סרה באותה עת והוא פחד מהתנקשות בחייו על-ידי מוסַט-עיתונות כלשהו. עתה, ב- 1989, מקבלים אותו באהבה שמבלבלת אותו לחלוטין. קל לו יותר עם השנאה.

                                        *

כל השנים עמל למחייתו כקבלן של איש אחד, או, במילים אחרות, פועל בניין. תמיד לבדו, עושה הכל. במשך שבע-עשרה שנים נהנה לעשות זאת, הוא מספר. לא צייר, לא כתב, לא חשב על ישראל (האומנם? הן ליקט חומרים לעלונו והן ביקר בארץ). בגיל 61, הוא מסביר לי, מתחילות ידיו לרעוד והוא מבין שעליו לחדול מעבודות הבניין. הוא חזר לכתיבה ולציור. רשם כמה רישומים של רחובות לונדון, שעתה הוא מבקש למוכרם בישראל, גם צייר כמה ציורי שמן, בהם דיוקן עצמי, ניצב חזיתית במלוא גופו. וכתב מחזה – "אם תרצו ואם לא תרצו, אין זו אגדה" – ובמרכזו אדולף היטלר הסובל מרגשות-אשם ומגיע ארצה עם אווה בראון על מנת להסגיר את עצמו ברחוב דיזנגוף… מחזה קשה, סרקסטי וחד כתער. אין שום סיכוי שיציגו אותו בתיאטרון בישראל, הסבירו לו ידידים. אף על פי כן, הוא מדפיס מהדורה חדשה בתל-אביב (בהוצאתו פרטית בעלת השם הטעון מתולדות הדפוס העברי, "שונצינו", 1989). מי יודע, אולי בכל זאת יועלה המחזה והוא ירוויח אי אלו פרוטות.

בלונדון הוא מרבה לצייר פטריות. מחברות על מחברות הגדושות בציורי פטריות זעירות למיניהן. הוא חבר באגודה הבריטית לחקר פטריות והפך למומחה בעל מוניטין. אף פיתח טכניקה חדשה לסיווג ממוחשב של סוגי פטריות. פרסם מאמר מחקרי בנושא. אני מנסה לגרום לו להודות בזיקה המטפורית שלו לפטרייה: ריקבון, מחד גיסא, יער ואגדת-ילדים, מאידך גיסא, אך גם סכנת הרעלה. כמה אופייני. איני זוכה לגיבוי מצדו. בה בעת, הוא מאשר את מרכזיות הפטריות בחייו כשהוא שולח לי צילום של ציור ריאליסטי למהדרין, "טבע דומם (דיוקן עצמי) שצייר בצבעי-שמן ב- 1989: בציור ניתן לראות את העיתון "על המשמר" ובו צילום של עראפאת , הסמוך לספל קפה ולמאפרה גדושת בדלי סיגריות. עד כאן – שמעון צבר הפוליטי; אך, סלסלה מלאת פטריות גדולות, מקל טיולים, מיקרוסקופ והעיתון "סיינטיפיק-אמריקן" – מסגירים את שמעון צבר חוקר הפטריות. הוסיפו את קטע דיוקן אשתו, בחלק השמאלי העליון, והרי לכם עולמו הרוחני של שמעון צבר.

לקראת הפגישה עמי, צייר כמה ציורים של נופי עין-כרם, בה הוא משתכן. אני שמח לאתר את עוצמת היד המפורסמת שלו לצד נוכחות נאה של צבע וקולאז'. הוא צייר בעיקר שיחי צבר (ואני תוהה אם גם ציורים אלה ראויים לכותרת המשנה, "דיוקן-עצמי"). התנופה, הרעננות והכוח של הציורים הללו מכאיבים, באשר הם מעידים על שייכותו של צבר למקום הזה בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו. אני קולט מהם הכרזת אהבה למקום, גם אם הקריעות המודבקות, דוקרנות הקוצים ואולי גם ארשת של תוקפנות בקו אומרים את הצד האחר של הצייר. "אתה שייך לתרבות הזאת; ילדינו עודם גדולים על 'טוסבהרינדי הגיבור'!", אני אומר לו. "זאת בדיוק הבעיה שלי", הוא מגיב.

                                        *

עודנו נאמן לדעותיו הפוליטיות משלהי שנות השישים: דוגל ב"מדינה לבני אדם", או מה שמוכר כיום בניסוח "מדינת כל אזרחיה". דהיינו, לא מדינה לאומית, לא יהודית, לא פלשתינאית. מדינה לכל לאום שהוא, דוגמת אנגליה. יש לקרוא את ספרו, "תורת המפלות" (או: "עקרון הדגל הלבן"), שראה אור בלונדון ובניו-יורק ב- 1970, על מנת להבין עד כמה מתעב האיש הזה מסגרות לאומיות. "זה הזמן לחולל דברים בארץ", הוא אומר בשכנוע עצמי עמוק. "המדינה כבר לא עוד קיימת", הוא ממשיך, "מטוס הטס ללא נווט, ללא ממשלה. איש בעולם אינו מתייחס ברצינות לעמדות של ממשלת ישראל, אנשים פה אינם יודעים מה קורה בעולם!", הוא מסביר. לא, הוא לא ישוב לכאן. "בשביל מה? בשביל להפוך פה לגורו של ארבעה שמיניסטים?!". "אינני יצור פוליטי, אני א-פוליטי", הוא מבהיר לי. "אין לי שום עניין בצבירת כוח. לכן, גם פרשתי מהמפלגה הקומוניסטית ברגע שהתחלתי משתעמם. באחת הישיבות, אני זוכר, נעמדתי על הראש… אין בי יצרים פוליטיים: בתור חבר בסניף הקומוניסטי של גבעתיים סימנו אותי במקום ה- 68 ואני הייתי בפאניקה שמא אבחר למועצה. לא, אני א-פוליטי לחלוטין." בשבוע הבא יחזור ללונדון. קשה לו כאן. הלחץ הפוליטי, ה"אידישקייט", ה"חדשות" המושמעות באוטובוס, ההתערבות בחיים הפרטיים. בלונדון איש אינו מתערב בחייו, הוא אומר, ואף הוא עצמו אינו חש מחויב לשום דבר מלבד לפטריות. האומנם, אני חושב ביני לביני.

                                      *

בתאריך 1.2.1994, חמש שנים מאוחר יותר, אני שב ופוגש בשמעון צבר בקפה "עטרה" שבירושלים. השעה היא שעת ערב ואני שמח לראות שלא השתנה בחיצוניותו, למעט הזנחה עצמית כלשהי שאני מאתר בשכבות הלבוש העוטפות אותו. הוא מספר לי על קוצב-לב שהושתל בו בעקבות חולשה והתעלפות באחד הבקרים. הוא בא לארץ לקדם את ענייניו, אך אינו מצליח למצוא מו"ל להדפסת התרגום העברי של ספרו, "תורת המפלות" ("אני מאד מחשיב את הספר הזה", הוא אומר לי ומוסיף בשמינית חיוך, "לדעתי, יש לצרפו לספרים החיצוניים"). חודשים ארוכים של עיון ב"כתר" לא העלו דבר, ואילו מ"שוקן" בישרו לו שאינם מקבלים את יחסו לצה"ל וכי אינם מסכימים עמו בדבר חיוב עקרון התבוסה. ביום א' הקרוב יפנה ל"עם עובד". אני מציע לקשרו עם הוצאת "ירון גולן". אפשרות. הוא גם מעוניין בתערוכה רטרוספקטיבית של ציוריו. מרים טוביה בונה, מנהלת המוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, הציעה לו תערוכה של ציוריו הריאליסטיים, אלא שאין הוא בטוח, לא ברצינות הצעתה ולא בנכונותו. אני מציע לקשרו עם המשכן לאמנות בעין-חרוד. הוא מסכים, אך בתנאי אחד: שיוּתַר לו להותיר חללים ריקים לציורים שלא צייר… ביום ו' הקרוב יביא להראות לי תיק צילומי עבודות, כולל קולאז'ים שעיצב מעבודות שלו שקרע לגזרים. "יש יותר מדי ציורים בעולם", הוא מסביר לי, "ומדוע שלא ליצור ציור אחד מכמה ציורים אחרים." אם כן, נטל יצירות שלו מאוספו, בהם ציוריו האישיים, גם קנה כמה רפרודוקציות של פיקאסו, קרע והדביק ציור חדש מהקרעים. מציור מופשט יצר מופשטים, מציור פיגורטיבי (נוף) יצר פיגורציה (של נוף). "שמעון צבר יוצר ציור מופשט?!", אני נדהם. "נו, מה לעשות, אולי השתניתי". הוא עונה.

עודנו עוסק בחקר הפטריות. פעיל באגודה ובהגדרת פטריות לפי מילונים מקצועיים. גם הגיע עד לטונדרה של סיביר לצורך מציאת פטריות מסוימות. לא מכבר, מצא פטריה בלתי מזוהה. אם ימצא עוד אחת שכזו, יחפש לה שם. "אולי 'צברוס'", הוא מציע.

                                        *

השנים נקפו וקשרי עם שמעון צבר נתרופפו. ידידי, אמנון בירמן, ששמר עמו על קשר ואף טס ללונדון לחוג עם צבר את יום-הולדתו השמונים, דיווח לי מעת לעת על מצבו. הבנתי שהגיל אינו פועל לטובתו משום בחינה. להוציא השתתפות בתערוכת "ריאליזם חברתי בשנות החמישים" ב- 1998, שום תערוכה רטרוספקטיבית לא נערכה בארץ לשמעון צבר. ב- 2006 הגיע אלי גרשון קניספל, האמן הריאליסטי החברתי לשעבר המתגורר כיום בסן-פאולו שבברזיל. הוא נשא עמו תיק ענק ובו קבוצה גדולה של הדפסים שהגדיל לפי רישומים וחיתוכי-עץ ישנים של צבר. קניספל ביקש למכור את תיקי ההדפסים הללו למוזיאונים ולאספנים לטובת תמיכה כספית בידידו מלונדון. הצלחתי לעזור לו אך במעט. יום אחד, ב- 2007, בעודי צועד בירושלים לכיוון ביתי, בלמה מכונית באמצע הכביש ואמנון בירמן צעק לי מתוכה: "שמעון מת אתמול". כעבור זמן קצר, פרסם ב"הארץ" מאמר יפה לזכר חברו, הגם שלא עמד על זכויותיו האמנותיות כצייר. כשסיימתי לקרוא בו, פתחתי את מגרת הארכיון שלי ושלפתי מתוכה את דפי השיחות שניהלתי עם צבר בשני ביקוריו בארץ. "הצבר האחרון", כתבתי בראש הדפים. כל השאר הוא הרשימה הנוכחית.


[1] ראה קטלוג התערוכה, "ריאליזם חברתי בשנות ה- 50", אוצרת: גילה בלס, מוזיאון חיפה החדש, 1998, עמ' 25-23. כמו כן: קטלוג תערוכת "קבוצת העשרה 1960-1951", אוצרת: גילה בלס, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 1992, עמ' 27. באותו הקשר, יצוין גם קטלוג תערוכת "הסטודיה", אוצר: גדעון עפרת, בית-האמנים, תל-אביב, 1989.

[2] שם, "ריאליזם חברתי בשנות ה- 50", עמ' 25.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: