ההתחלה הראשונה: "תורה ומלאכה"

  •         ההתחלה הראשונה: "תורה ומלאכה"
  •  
  • כותבי העתים לא הטילו שום ספק בנתון ההיסטורי, שאותו קבלו ארוז היטב הישר מארכיב היחצ"נות ה"בצלאלית": האמנות הארצישראלית, כך ירשו וכך הורישו, נולדה ב- 1906 יש מאין מתוך הרחם של "בצלאל". נכון לנתון זה, הגיע בוריס שץ לירושלים בינואר 1906, מלווה באפרים משה ליליין (המאייר הציוני המהולל, שהסתכסך עד מהרה עם שץ, ולפיכך, מעולם לא הורה ב"בצלאל") וביוליוס רוטשילד (מורה צעיר לציור, שיפוטר תוך שנה), שכר בניין ברחוב החבשים וייסד בו "בית מדרש למלאכת אומנות", המכונן על שתי מגמות: אריגת שטיחים ועיצוב חפצי מתכת. אגדת "בצלאל", שמחבר המאמר הנוכחי תרם לה אף הוא, מתארת מציאות ירושלמית חפה מכל מוסדות אמנותיים עד רגע הגיעו של המושיע ה"בצלאלי", שעטף את עצמו בהילתו של בצלאל בן-אורי, מקים המשכן.
  •  
  • אמת, בשנת 1979 הפתיע מוזיאון ישראל כמה מאיתנו בתערוכה בשם "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19" (אוצר: יונה פישר; מחקר: חביבה פלד), בה הוצגו מוצגים שלא מעט מהם מ"אוסף פויכטוונגר" (שנודע עוד מאז הקטלוג המרשים שערך ישי שחר ב- 1971) ומ"אוסף איינהורן" – שני אוספי יודאיקה משובחים, אשר חשפו שפע של יצירה ירושלמית וצפתית, נאיבית ודתית באופייה, הקודמת ל"בצלאל". שמותיהם של אומנים כיוסף גייגר, משה שאה, שמחה יאנובר, שמואל שולמאן, מאיר רוזין ואחרים נרשמו עתה מחדש על כותל המזרח המהוהַ של פנתיאון האמנות המקומי. לימים, בזכות מאמרי מחקר שונים, יתווספו לכותל זה שמותיהם של אומנים ארצישראליים נשכחים מהמאה ה- 19, דוגמת מרדכי שניצר, חרש-אבן בעל מוניטין ומי שעיצב, בין השאר, את ארון-הקודש ב"החורבה" הירושלמית (כמפורט במאמרו של חיים באר, "מלך האמנות מעצמו", "הארץ", 18.5.1979). בספרו, "החרש והמסגר", שיצא לאור בירושלים ב- 1930, פירט פנחס גראייבסקי שורה ארוכה של יוצרים ירושלמיים מהמאה ה- 19, שמרביתם לא הוצגו ו/או הוזכרו בתערוכת 1974 במוזיאון ישראל. כאן הוזכרו רי"מ סלמן כראשון במלאכת הליתוגרפיה בירושלים, אליעזר נגר כראשון חרשי העץ בעיר, ר' מרדכי קלר – "הראשון למפתח ויוצר פסילים" (עמ' ד') ורבים נוספים. ברם, כל היוצרים הססגוניים הללו והנוספים, שפעלו כבעלי מלאכה אינדיווידואליים עצמאיים, לא יכלו להעיב על עוצמת המפנה ה"בצלאלי", בבחינת מוסד חינוכי ומקצועי ראשון-לכאורה, המכשיר את בני היישוב הישן לעבודות יצרניות בתחומי האמנות והאומנות. שלכאורה, רק כאן, ב"בצלאל", ורק אז ב- 1906, תחילתה של עשייתה ממוסדת, מתודית וקולקטיבית בתחומי האמנות הארצישראלית.
  •  
  • ולא כן הוא. ששנים רבות טרם בואו של שץ, כבר פעל בירושלים בית ספר לאמנות ואומנות, שחינך צעירים רבים בתחומי יצירה שונים וסיפק מוצרים אומנותיים למיניהם, הלא הוא "תורה ומלאכה", שמטעם חברת "כל ישראל חברים", היא "אליאנס" הצרפתית-יהודית. עסקינן בבית-ספר שמרבית תלמידיו ספרדים ואשר נוהל בידי מנהלים ספרדים, וזאת להבדיל מהאופי האשכנזי של "בצלאל", לפחות ברמות הניהול הכללי וניהול מרבית המחלקות. ובאשר לא התעטפו מנהלי "תורה ומלאכה" – נסים בכר ואלברט ענתבי, בצעיפי מיתוס, באידיאליזציות ציוניות מרקיעות שחקים ובכושר פרסום עצמי, דוגמת פרופ' שץ, דהה לו פועלו החלוצי של המוסד מדפי ההיסטוריה של האמנות המקומית. וכך, חרף מיעוט יחסי בנתונים היסטוריים, משימת המאמר הנוכחי היא להשיב מעט מעטרת "תורה ומלאכה" למקומה הראוי בראש ההיסטוריה של האמנות בארץ-ישראל. יצוין: תערוכת "אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה ה- 19" התעלמה כליל מ"תורה ומלאכה" וממוצריו.
  •  
  • תיאמר האמת לאמיתה: ההיסטוריה של ירושלים החדשה, החל בלוחות א.מ.לונץ, המשך בספרו הנ"ל של גראייבסקי וכלה בספרי יהושע בן-אריה, הייתה מודעת למעשי כי"ח, בכר וענתבי, בה במידה שלא התעלמה מתעשיות אומנותיות שונות שפעלו בעיר. שחוקרי דברי הימים של ירושלים במאה ה- 19 ידעו להצביע על שורה ארוכה של מוסדות מקומיים, שהפיקו לאורך המאה מוצרים אומנותיים למיניהם: לוח לונץ מ- 1898 דיווח, בין השאר, על שבעה בתי דפוס, בית דפוס אבן (ליתוגרפיה) אחד, שבעים ושבעה סופרי סת"ם ובית אריגה אחד. בטבלה אחרת מנה לונץ בעלי מלאכה יהודיים בירושלים, ובהם צורפים, חרשים, נגרים ועוד. נוסיף לכל זאת את תעשיית המזכרות לתיירים, שהתפתחה בעיר מאז מחצית המאה ה- 19, ואשר גם אומנים יהודיים היו שותפים לה – מזכרות מעץ זית (כגון, בתי החרושת של חיים יעקב ושל ס.טאיילער), עבודות צדף (כגון, בית המלאכה של נתן שטראוס), רקמה ועוד – והרי לנו תמונה עשירה למדי של יצירה ירושלמית הקודמת ל"בצלאל". משום מה, רק בראשית המאה העשרים בחר לונץ להתייחס לבית הספר למלאכה של כי"יח (הוא "תורה ומלאכה") ופירט את מחלקותיו: בית מלאכה לאריגה, בית צביעה, בית חרושת מכאני ליציקת כלי ברזל ובית מלאכה לנערות לקליעת רשתות-שיער ותחרים. האמת היא, שבתי המלאכה של בית הספר פעלו עוד מאז שנת 1882.
  •  
  • סיפורו של המוסד תחילתו ב- 1867, כאשר פנה יוסף קריגר – יהודי הונגרי ששימש מזכיר לפחה של ירושלים – אל הוועד המרכזי של חברת כי"ח והציע לפתוח בירושלים בית ספר. גל של חרמות ואיסורים מצד קנאים דתיים (שחששו מפני האיום על ההגמוניה של החינוך החרדי) לא מנע פתיחתו של בית הספר ב- 1868. זמן קצר לאחר מכן, נסגר בית הספר מחמת הדחתו של קריגר מירושלים בידי הממשל התורכי, ורק ב- 1889, אחת עשרה שנים מאוחר יותר, נרכשה קרקע בדרך יפו (כיום, בניין "כלל")  ועליה הוקם ב- 1882 בית הספר לבנים, "תורה ומלאכה" שמו, מבנה דו-קומתי שנוהל מעתה על ידי נסים בכר.
  •  
  • לאורך העשור שקדם לפתיחה המחודשת נשמעו קולות שהכשירו את הקרקע למפעל האומנותי בירושלים. בחודש מאי 1880 פורסם מטעם הוועד המרכזי של כי"ח:
  • "…מי אינו יודע היום שאין ביכולת יהודי א"י להיחלץ מדלותם אלא על-ידי השכלה ועל-ידי חינוך חקלאי ואמנותי? (…) בתי הספר למלאכה ולחקלאות יכינו אותם אחר כך להרוויח את לחמם בזיעת אפם." (יהושע בן-אריה, "ירושלים החדשה בראשיתה", יד בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 357)
  •  
  • בארכיון הציוני נמצא מכתב ששיגר נסים בכר, ככל הנראה במחצית שנות השמונים של המאה ה- 19, ובו, בין השאר, ניסוח אחר של הרציונאל להקמת בית הספר:
  • "…לכונן בירושלים בתי מלאכה כבערי איראפא, למען ילמדו צעירי ירושלים וידעו להרוויח מחייתם ביגיע כפם…" (הארכיון הציוני, ירושלים, A153/110/2, מעטפה 4)
  •  
  • ביומן מ- 1888 של נוסע בשם נתן אדלר נכתב על אודות ביקור ב"תורה ומלאכה":
  • "…ראיתי מיטות ברזל נעשות, גלגל קרונות שהובאו לשם תיקון, כלים חרוטים מעצי זית, ובגדים שנעשו שם, כולם על פי הזמנה ובמחירים נושאי רווח. המחלקות המעניינות ביותר היו בציור ובפיסול. הן נתמכו על ידי הברון רוטשילד, שהוא ורעייתו תרו אשתקד את ארץ ישראל. יש בבית הספר תלמידים שבאו מחברון ומן המושבות וכשהם מסיימים אינם נשארים קבע אלא יוצאים למושבותיהם ואף לסוריה ומצרים מגיעים." (יחזקאל גבאי ואליהו שאולי, "מפריס לירושלים – תולדות חברת כל ישראל חברים 1985-1860", הוצאת כי"ח ובית ספר רנה קאסין, ירושלים, 1986, עמ' 97)
  •  
  • ב- 1902 כתב לֶוֶון נרסיס, מראשי חברת "אליאנס":
  • "יחד עם ייסוד בית הספר ללימודים מדעיים ייסדה חברת כי"ח גם בית ספר למלאכה, בהנהלת מר נסים בכר, שלמדו בו שבעה סוגי מלאכה שונים והם: נגרות, נפחות, התכת נחושת וברזל, מכונאות, עשיית כלי נחושת, אריגה וצביעה על ידי מורים מומחים. לבית ספר זה נתקבלו תלמידים גם מערים אחרות שבארצות המזרח, ובשבילם הוקמה בבית הספר פנימייה, שבה קיבלו התלמידים האלה פנסיון מלא." (לוון נרסיס, "חמישים שנות היסטוריה", ירושלים, תרס"ב, עמ' 116-115)
  •  
  • ב- 1889 נוספה מגמת לימוד סיתות האבן (נתקבלו למקצוע זה חמישים תלמידים, מרביתם תימנים) וכן פעל במוסד בית מלאכה לאריגת כותנה ובו 51 נולי אריגה. לונץ ציין בלוח לשנת תרס"ו (שנת הקמת "בצלאל"!) כי חברת כי"ח הקימה, בתמיכת הברון, "בית לימוד החיטוב והפיסול". פ.גראייבסקי, דיווח בספרו על אומני ירושלים מאותה עת:
  • "הנכנס בבית המלאכה הזה כאילו נכנס לאחד מבתי חרשת המעשה הגדולים אשר באירופא. ואלה הן המלאכות אשר תלמדנה בבית המלאכה הזה: א) חרושת הברזל: יציקת נפחות ומכונות. ב) חרושת נחושת: סירות, דודים, כלי אגנות וכל כלי הבית הבאים באש. ג) חרושת עץ ד) מלאכת מחשבת: ציור, כיור, פתוח בעצי זית, באבן, במתכת, פסול, גבס ואבנים…ועוד יש להוסיף.. מלאכת חציבת האבנים וסיתותם… בית אריגה למיני ארג צמר גפן…ועל יד בית האריגה גם בית צביעה לחוטי צמר הגפן למען יעלה מחיר הארג יותר בזול…" (פנחס גראייבסקי, "החרש והמסגר", ירושלים, תר"ץ, עמ' ט"ו)
  •  
  • הנה כי כן, מספר רב של מחלקות והתמחויות אומנותיות ואמנותיות מצא ביטויו ב"תורה ומלאכה", ומבחינה זו, לא היה פועלו של בוריס שץ ב"בצלאל" בבחינת חידוש ירושלמי מרעיש. באשר להבדל בין סגנון היצירות ותכניהם בשני בתי הספר – על כך עוד נעמוד בהמשך. לפי שעה נציין רק, שמוצרי "תורה ומלאכה" זכו להערכה בארץ ובאירופה:
  • "פעמים רבות באו יצורי המחלקה הזאת (מחלקת מלאכת מחשבת, שכללה ציור, כיור, פתוח בעצי זית, באבן, במתכת, פיסול, גבס ואבנים/ג.ע) לתערוכת יצורי חכמי הציירים והפועלים בפאריז וינחלו אותות כבוד ומכתבי תהילה." (שם, שם)
  •  
  • בדו"ח שחיבר נסים בכר בשנת 1887 על מצב בית-הספר "תורה ומלאכה", בפרק הקרוי "חלק המלאכה", קראנו את התיאור המפורט כדלקמן:
  • "חרושת המכונות: זה הירח ימים בא המכָניק החדש ה' פרייז מלאנדאן (לונדון/ג.ע). והוא איש חרוץ במלאכתו ונבון דבר. לעת עתה נשתמש במכונת הקיטור לפרקים לא קבועים. ומכונת נשירת-העצים (Scierie) (מָסור/ג.ע) המחוברת אליה תעבד עבודתה בחריצות נפלאה והקלה את עבודת התלמידים וזמן רב ירוויחו בזה ללימודים. ובעת אשר תשבות מכונת הקיטור ולמדו התלמידים את מלאכת הכיוון (ajustage) ומלאכת הלטישה (Limer). ומכונה קטנה הובאה מלאנדאן וכוחה כבת שני סוסים ופרקיה לא מכוונים, והייתה לחינוך התלמידים ללמדם ליישר חלקיה, לתקנם, ולהרכיבם איש על מקומו.
  • חרושת נחושת: זה כשני ירחים הוספו על לימוד המלאכות השונות גם את מלאכת הנחושת. ולבעל המלאכה אין עלינו לשום שרירות: כל אחד להכין לו החומר הדרוש למלאכתו (נחושת ופחמים). והיה בהימכר הכלים אשר עשה ולקח הוא שני שלישֵי הרווח ולנו השליש. (עד עתה למדו) המלאכה הזאת רק שלושה מתלמידינו, שני אשכנזים וספרדי אחד. ועתה הננו רואים כי עלינו להוסיף עוד תלמידים בחדר המלאכה הזה, כי רבו הקונים ונוכל למכור הרבה יותר מאשר יכול בעל המלאכה ושלושת תלמידיו לעשות.
  • מלאכת המחרטה (Tour): במלאכה הזאת הוספו תלמידים  ובחרנו בחדר יותר גדול מהחדר שהיה עד עתה ללמוד המלאכה הזאת. מספר תלמידים הם עתה עשרה. מלבד מלאכת עץ הזית יעשו התלמידים מלאכתם גם באבן השחורה ובצדף (nacre) ומלאכתם יפה ומוצאת חן בעיני כל רואיה.
  • תפירת בגדים: בשבוע הזה יבוא בעל מלאכה חרוץ (…) לחדר המלאכה הזה, הוא ה' מאַרקאָ.
  • חרושת הברזל והעץ: למען תת מושג נכון לקוראים על אודות החפצים (objets) אשר יעשו בבתי המלאכה אמרנו לרשום את החפצים אשר מתעסקים כעת בעשייתם בחדרי המלאכה האלה. החפצים האלה הם נעשים בעד אנשים שונים אשר ציוו עליהם (commandes) אצלנו. בחדר חרושת הברזל: שבכות בעד 67 חלונות. מעקה אחת. שתי מיטות. שתי עריסות (berceau). שמונה פטישים לסיתות האבנים. צירים לשלושים חלונות. חמישה ועשרים ווים (crochets). שמונה זוגות צירים (charnierēs ). שני מנעולים גדולים. ומעדר (?) אחת.
  • ובחדר חרושת העץ: חמישה ועשרים חלונות. ארון מעץ אגוז. שישה עשר ארונות בעץ זית (?). דלתות (…). תיבה אחת. כיסאות שישה. שולחן עגול. סיפון (plafond) אחד. באלקאן (בלקון,מעקה/ג.ע) אחד. (…) ושני שולחנות-לילה (tables de nuit).
  • התימנים: מלבד מלאכת (…) וסיתות האבנים אשר יצטיינו בהן התימנים, הנה החלו רבים מהם ללמוד גם יתר המלאכות בבית ספרנו. ובכל חדר מחדרי המלאכה נפגשם. והמה חרוצים במלאכתם ועוד מעט ולמדו לחיות על יגיע כפיהם." (הארכיון הציוני, ירושלים, A153/110/1)  
  •  
  • לא חלפו שנים רבות וכבר צר היה המקום בשתי הקומות של "תורה ומלאכה" מלהכיל את כל התלמידים ובתי המלאכה, והעיתון "הצבי" דיווח על הכוונה לספח את בנייני "משכנות שאננים" לבית-הספר. איגרת בנושא זה, המתייחסת גם לביקורות שעוררה הכוונה, אף נמצאת בתיקי כי"ח שבארכיון הציוני בירושלים. ואולם, ב- 1898, עם הרחבת פעילותו של בית הספר (עתה, גם מוסלמים ונוצרים למדו בו), נרכשה חלקת אדמה נוספת בסמוך למבנה ועליה בנתה כי"ח בניין בן שלוש קומות ושלושים חדרים, שעודנו ניצב כיום במרכז ירושלים מול בניין "כלל" ובסמוך לשוק מחנה-יהודה. הבניין נועד לשמש כפנימייה.
  •  
  • בליל חנוכה הראשון של שנת תרנ"ח נחנך ברוב עם והדר "בית התלמידים הפנימיים" (משמע, הפנימייה) של "תורה ומלאכה". קירות האולם המרכזי של בית הספר נעטפו בפרוכות משי רקומות רקמות זהב ועליהן תמונותיהם של גדולי העם והיישוב. בין עמודי החדר נבנה שער מפואר העשוי כולו מענפי ירק ומפרחים, ודגלי תורכיה מתנופפים בגאון משני עבריו. הפתעה גדולה הייתה נוכחותם של נציגי העדה האשכנזית של ירושלים. עתה, עם הוספת המבנה, נשכרו מורים נוספים ל"תורה ומלאכה" ומספר התלמידים עלה ליותר משלוש-מאות. עתה גם הוחלט על הוראה בשפה העברית, וזאת לאחר שהשפה הנהוגה עד כה הייתה צרפתית (בה בעת, יצוין: כבר ב- 1882 החל אליעזר בן-יהודה ללמד עברית במוסד, ואחריו לימדו כאן מורי עברית כדוד ילין ויהודה גרזובסקי).
  •  
  • היו אלה ימי שיא בפעילות היצירתית של בית הספר: התרחבות השכונות היהודיות גררה עמה הזמנת עבודות בשפע מהאגף המקצועי של המוסד: פנסי רחוב, אבני סיתות וכלי יציקה שונים. לפי עדותו של דוד ילין, השתתפו תלמידי "תורה ומלאכה" בשיפוץ מסגד כיפת הסלע ב- 1898. גם בימי המשבר הכלכלי, שפקד את היישוב ב- 1912, שיווק בית הספר לרחבי הארץ כלים חקלאיים ומוצרי טקסטיל שיוצרו בידי תלמידי "תורה ומלאכה". רבים מהבוגרים הועסקו כאומנים במפעלים של נוצרים. בחזונו של נסים בכר יעבדו בוגרי "תורה ומלאכה" בערי הארץ כולה: בערב ראש-השנה תרמ"ו (1886) הוא פרסם "קול קורא" לפיזור בעלי המלאכה אל מחוץ לירושלים:
  • "ראה ראינו את כל הלחץ אשר בירושלים. יושביה רבים והפרנסה מעטה וההתחרות גדולה, ונשים לב על סיבת הדבר ונראה כי אחת הסיבות היותר גדולות היא: יען כי אחינו בחרו רק בערים אחדות בא"י לשבת בם, ולא יכלה הארץ לשאת אותם יחד. ונפן כה וכה ונרא והנה הארץ רחבת ידיים, עוד נמצאו ערים אשר יושביהן רבים ואיש ישראל עוד טרם יהיה בארץ, אין שם עוד תופר וסנדלר וחרש-עץ וחרש-ברזל…" (הארכיון הציוני, ירושלים, A153/110/2)
  •  
  • בתחילת חודש תמוז תרנ"ז (1897), עם ביקורו בירושלים של מפקח מטעם חברת כי"ח בפאריז, האדון בנדיקט, הוחלט לשחרר מבית הספר את התלמידים שבגרו את המוסד עוד לפני שנים, אך נשארו במקום לצורך קבלת עבודות מתושבי העיר. המאמץ להשיג עוד ועוד עבודות בעבור בוגרים אלה גרם להוזלות מחירים (וזאת בגין התחרות עם אומני ירושלים האחרים). התופעה העלתה רוגזם של האומנים הירושלמיים, שלהבדיל מבוגרי "תורה ומלאכה", נאלצו לשלם מלוא שכר-דירה, לשלם מחיר לא-מסובסד על חומרים, לרכוש מכונות וכיו"ב. האדון בנדיקט החליט אפוא להוציא את הבוגרים הנ"ל מבית הספר, ובפרט ש-
  • "והבית קיבל יותר ויותר צורה של בית חרושת מאשר צורת בית לימוד." (דוד ילין, "ירושלים של תמול", עמ' 160)
  •  
  • תוכניתו של המפקח הצרפתי, בנדיקט, הייתה רחבת מעוף וקרובה לחזונו של נ.בכר, מאחר שביקשה לשגר אומנים בוגרים של "תורה ומלאכה" למושבות ארצישראליות ולערי המזרח התיכון בכלל:
  • "ובמשך החודש הזה יישלחו עשרה מהם (חרשי עץ וברזל) לארם צובה, ולדמשק, ולבֵירות, ולמושבות רחובות וקסטינה, ולמשתקעים במושבות תינתן גם נחלת שדה לעבדה. כנגד אלה היוצאים הנה החלו לבוא אל הבית הזה אלה הצעירים הנשלחים על-ידי החברה מיתר בתי ספרה אשר בארץ ללמוד פה אחת המלאכות ולשוב אחרי כן אל עריהם להורותה שמה לבני אחינו החסרים אומנים חַרָשים…" (שם, עמ' 184. דף יומן מתאריך ט"ו כסלו, תרנ"ח)
  •  
  • בראש האגף המקצועי של "תורה ומלאכה" עמד אברהם אלברט ענתבי (1919-1870), מי שירש ב- 1897 את מקומו של נסים בכר כמנהל ופעל במוסד עד 1914. עם מינויו למנהל, הקים ענתבי בתי מלאכה לתחרים, סריגה וסיתות אבנים, אך בעיקר, עשה להקמת בית אריגה לשטיחים  (בסיוע חברת יק"א). פנחס גראייבסקי מציין (עמ' ט"ז) שבית האריגה "למיני ארג צמר גפן" נתון היה לפיקוחם של חמישה אומנים מדמשק. בית האריגה זכה להצלחה כלכלית ופרנס לא פחות משבעים משפחות של אורגים וצובעים, עת תוצרתו נמכרה בשווקי ירושלים ואף יוצאה לצרפת. יודגש: מפעל השטיחים של "תורה ומלאכה" קדם בכעשור למפעל השטיחים ה"בצלאלי". ב- 1899 הושלמה בנייתו של אולם גדול ששימש לחרושת האריגה ובו מקומות ליותר מחמישים אורגים (אף כי, בתחילה, עבדו בו רק שישה אורגים תימנים ופרסים, כפי שפירט דוד ילין ביומנו מיום א' באלול תרנ"ט. באייר תר"ס (1900) כבר ציין ילין ביומנו שבמחלקת האריגה עובדים יותר מארבעים אורגים, מלבד עוזריהם הרבים.
  •  
  • כיצד נראו שטיחי "תורה ומלאכה"? אספני מוצרים ארצישראליים מוקדמים מכירים היטב את שטיחי הפשתן האדמדמים, המלבניים (במתכונת שטיחי תפילה תורכיים), הללו שנארגו במכונה וייצגו (לפי צילומים) את הרצל נשען בבאזל על המעקה, את מקס נורדאו, חייל תורכי, את הרברט סמואל, את הפחה, את לורד בלפור ואת חיים וייצמן. [למותר לציין, ששטיחים בנושאי בלפור או הנציב העליון לא יכולים היו להיווצר לפני 1917 (הצהרת בלפור) ו- 1920 (מינויו של הרברט סמואל לנציב עליון). אך, הדיוקנאות התורכיים או אלה של הרצל ונורדאו נוצרו קודם לכן]. רבים מהדיוקנאות הללו נארגו בגרסאות מתחלפות של שמאל וימין (הרצל, ה.סמואל), או מצדודית ומנגד (בלפור). שנים ארוכות התלבטו היסטוריונים ואוצרים היכן למקם את השטיחים הללו (יש שהרחיקו לכת עד וורשה), אך ספרו של אנטון פלטון, "שטיחים יהודיים" (Anton Felton, Jewish Carpets, London, 1997), קובע נחרצות שאלה נוצרו ב"אליאנס" הירושלמי בין תחילת המאה ועד לשנות העשרים (עמ' 71).
  •  
  • לאותה קטגוריה של שטיחי מכונה שייכת סדרת "רחל אמנו", הארוגה בגווני אפור-כסף ובז'. מוכרות שתי גרסאות של שטיחונים (27.5X27.5 ס"מ) אלה: א. "רחל אמנו". ב. "קבר רחל". בעוד האחרון מייצג את מבנה-הקבר המפורסם מדרך אפרתה, הראשון מיצג את רחל מרקדת ריקוד צעיפים על "במה" קובייתית עטופת שטיח מזרחי. רחל נראית כדמות אירופאית מובהקת המחוללת לרקע מסגד וצמחייה אקזוטית ומסביבה נגנים ערביים עם תרבושים וטורבנים. התמונה ממוסגרת באורנמנטיקה המשולבת בשני מגיני דוד עם המילה "ציון", שני לוחות הברית ושני סהרונים ובתוכם המילים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אין ספק, שעסקינן בהעתקה של ציור אוריינטלי כלשהו (צרפתי, מן הסתם) וסיפוחו לנושא רחל אמנו (הטראגי על פי רוב: "רחל מבכה על בניה"). את שטיחון "רחל אמנו" ניתן לראות, הן במוזיאון וולפסון שב"היכל שלמה", ירושלים, והן באוסף חנות העתיקות, "איוונטיק", ירושלים.
  •  
  • איש עתיר זכויות ומעשים היה אלברט ענתבי. נזכיר רק, שב- 1906 הוא פרסם בעיתונו של א.בן-יהודה, "השקפה", קריאה לארבעים משפחות לרכוש אדמות ולייסד שכונה על שמו של הרב הראשי ליהודי צרפת, הרב צדוק כהן. כך נוסדה בלב ה"נחלאות" שבירושלים שכונת "נחלת צדוק". בשנת 1916, ערב כניסת הבריטים ארצה, הוגלה ענתבי בידי הממשל התורכי לדמשק (לכאן גם הוגלה בוריס שץ), ולאחר מכן, לקושטא. ב- 4.3.1919, והוא בן 49 בלבד, נפטר אברהם אלברט ענתבי בקושטא.
  •  
  • נכון לעכשיו, רק מעט מאד ידוע לנו על מורי האמנות ועל תלמידי האמנות של "תורה ומלאכה". צילום ישן של כיתת הציור ב"תורה ומלאכה" מסגיר ציור נוף מקומי של סימטאות ירושלים. צילום ישן של כיתת הפיסול ב"תורה ומלאכה" מלמד שהתלמידים הצעירים מאד התמחו כאן בכיור תבליטים קלסיציסטיים. זכור שמו של מורה לפיסול, בן-ציון כהנסקי שמו, שפיסל ב- 1910 פסל (אבן?) בשם "עזרא הסופר". פנחס גראייבסקי מזכיר בספרו את בן-ציון כהנסקי כ"מורה למלאכת הציור והפתוח" ומוסיף:
  • "זכורני שעשה פעם פסל יפה מאד לשלחהו למערכה הגדולה בפאריז. והוא פסל דוד בנערותו בעמדו לפני שאול לנגן לפניו בכינור. היוצר הצליח לתת רוח חיים ביצור כפיו ולשים בפני הנער הזה מעין מאשר הוא נועד להיות בימים יבואו. והפסל הזה היה תפארת למעשהו. מלבד פסל דוד עשה עוד פסלים מפליאים. אחדות מיצירותיו נשארו בביתו. קובץ של פתוחי עץ, אבן וגבס נמצאים בבית הספר למלאכה." (פנחס גראייבסקי, עמ' ט"ז)
  •  
  • מורה מרכזי נוסף בבתי המלאכה של "תורה ומלאכה" היה יעקב צוריאנו, "חרש-אמן מצוין". פנחס גראייבסקי, הכותב על צוריאנו בסעיף משנה תחת הכותרת "אמנות עברית", מספר שהלה שימש במשך כשמונה-עשרה שנה ראש המחלקה לחרושת עץ ב"תורה ומלאכה".[1] בפרט, מתלהב גראייבסקי מתבנית בית המקדש (הראשון והשני) שיצר צוריאנו בעץ לאורך חודשים ארוכים (וריאציה על תבנית בית-המקדש שיצר לפנו האדריכל, קונרד שיק) וזכה לשבחים מרובים.
  •  
  • מורים נוספים ב"תורה ומלאכה" היו: שמואל מושין, מורה למכאניקה (מי שהיה האשכנזי הראשון שלמד בבית הספר וחזר אליו כמורה לאחר השתלמות בצרפת. צילום משנת 1906 מראה אותו ניצב בין המכונות והתלמידים); ה' חזן, מורה לאריגה; ה' קלדרון, מורה לכימיה בצבעות. אין בידינו שום פרטים נוספים על המורים הללו.
  •  
  •  דומה, ששני המורים המרכזיים ב"תורה ומלאכה" היו כהנסקי וצוריאנו. אך, מי היו התלמידים הנבחרים? שאלה שקשה ביותר לענות עליה, אף כי ברור ששום אמן חשוב לתולדות האמנות הישראלית לא זכור לנו כבוגר בית הספר. לכל היותר, ברשימת תלמידים/אומנים שנמצאת בארכיון הציוני נאתר, בין השאר –
  • "צורף – שלום עמר, שמואל רצאבי
  •  נגר – אהרון ארקי
  •  רוקם – אברהם לוי"
  • באיגרת אחרת נקרא את שמו של הממונה בבית-הספר על המלאכות, האדון זאקסָאן. מבין תלמידי בית הספר מוכר לנו רפאל אברהם שלם (רא"ש), מי שילמד, לימים, גם ב"בצלאל". רא"ש, יליד 1888, הגיע לירושלים מסלוניקי ולמד כנער ב"תורה ומלאכה" במשך כשנה. עשרות שנים מאוחר יותר, סיפר רא"ש:
  • "באנו מסלוניקי שניים-עשר בחורים (…) והלכתי אצל 'אליאנס'. וב'אליאנס' הייתי לומד אצל ענתבי, שהיה המנהל. הייתי עושה עבודה בשביל הסיום, עבודה בעץ חריטה שהעתקתי מציור של בארוק מצרפת. ואז היו נותנים תעודה וכלים בחינם וכסף לפתוח חנות. והייתי ב'אליאנס' איזה שנה. באתי רק לקחת התעודה. הראיתי לענתבי העבודה שעשיתי בעץ ואמר יפה מאד ונתן לי התעודה. באתי הנה כדי ליצר בסלוניקי עוד 'בצלאל' אחד, כדי שילמדו בו עבודות. (…) עשינו תריסר כיסאות בעץ, עבודה יפה מאד, כל מיני, לקשט סלון גדול. כל פאשה שהיה בא, היינו נותנים לו מתנה כיסא. כשמת הפאשה היו מחזירים לנו הכול. היינו נותנים מתנה לכול אחד כדי לזכות בהגנה של הגוברנור. (מתוך "מגילת רא"ש", בספרי – "על הארץ", כרך א', ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 65-64)
  •  
  • היכן מסתתרים מוצרי "תורה ומלאכה"? מלבד השטיחים שאותרו לעיל (ונמצאים באוספים שונים, כולל באוסף המחבר), היכן הם הפריטים החרוטים בעץ זית, הרהיטים ושאר פריטי האבן, הנחושת, הצדף, התחרה וכו' שנוצרו כאן? התשובה קשה: לא מוכרת לנו חותמת כלשהי של תוצרת בית-הספר, גם לא שום קטלוג-מכירות, בה במידה שמסע בירורים באוספים מוזיאליים ופרטיים מעלה שרידים קלושים בלבד. כאילו בלעה האדמה את אמנות "תורה ומלאכה". בה בשעה, מוצרים ארצישראליים קדם-"בצלאליים" רבים נותרו באוספים כ"יתומים", מבלי דעת מי יצרם. רבים מאד הם, למשל, חפצי עץ זית מחוטבים – תיבות, קופסאות טבק, כריכות-עץ, לוחות עם תבנית מסגד-הסלע או הכותל המערבי, ועוד –  הממתינים לסיווג מדויק, ואפשר שחלקם מקורו ב"תורה ומלאכה". מכאן, שכל סיווג של חפץ זה או אחר כמוצר של "תורה ומלאכה" נידון לשמץ ספקולטיביות בלתי נמנעת.
  •  
  • בנסיבות אלו, נוכל לנסות לסמן מספר עבודות כמועמדות לתואר "תוצרת 'תורה ומלאכה'": שני קנקני אבן שחורה, שנמכרו במכירת ה"ישראליאנה" של "סותבי'ס", תל-אביב, במאי 1998: השניים, בגובה 26 ס"מכל אחד, חרוטים, האחד עם תמונת הכותל המערבי  והשני עם תמונת קבר רחל, גדושות אורנמנטיקה פרחונית ונושאת במרכזן את הכתובת בצרפתית (!) "אבן מים המוות". הנטייה הרווחת היא לייחס את עבודות האבן השחורה לר' שמחה יאנובר ("אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19", עורך: יונה פישר, מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 153-151). אלא, שעבודות האבן השחורה שנוצרו ב"תורה ומלאכה" יוחדו בעיטור האורנמנטי הבארוקיי.
  •  
  • באוספו של וילי לינדבר, ירושלים, איתרנו שני רהיטי עץ לא חתומים בסגנון ניאו-קלאסי, שהיו שייכים לאספן, אברהם חביליו הירושלמי, שירש אותם מסבו הירושלמי. הפריטים הוצגו כפריטי בית-הספר כי"ח בתערוכה, "לגור בירושלים" (אוצרת: רבקה גונן), שהוצגה ב- 1993, וכך גם תועדו בקטלוג. ככל הנראה, מדובר בהעתקים של רהיטים צרפתיים או איטלקיים מהמאה ה- 19 (בבתי המלאכה של המוסד החינוכי ב"שנלר", שבירושלים, יצרו באותה עת רהיטים בסגנון גרמני). הרהיטים, על מסעדיהם העגולים ורגליהם הקשתיות, מאופיינים בחריטות ותבליטים מפוארים, הכוללים ראשי ורגלי אריות, כפתורים פרחוניים, חריטות של ענפים משתרגים ועוד. כתבה רבקה גונן:
  • "באותה עת התפתחה בירושלים תעשיית הרהיטים, והנגרים המומחים היו יהודים – אשכנזים וספרדים כאחד (…). לצדם עבדו תלמידי מוסדות החינוך המקצועיים השונים שקמו בירושלים, שבהם היו מגמות של נגרות, מסגרות, אריגה ועוד. בין בתי ספר אלה יש להזכיר את 'אליאנס', מיסודה של חברת 'כל ישראל חברים' בצרפת, שתלמידיו באו בעיקר מקרב המשפחות הספרדיות (…). בבית הספר 'אליאנס', למשל, ייצרו התלמידים כיסאות, כורסות וספות מגולפות על פי דגמי רהיטים איטלקיים-פלורנטיניים שהובאו מחוץ-לארץ. מקצת הרהיטים ניתנו כמתנה לראשי השלטון העות'מני בירושלים, ואחרים נרכשו בידי העשירים והמשכילים מקרב הקהילה הספרדית, שבדרך זו תמכו בבית הספר. בכמה מבתיהם של ותיקי הספרדים בעיר עוד אפשר למצוא פריטים של רהיטי 'אליאנס' אלה." (רבקה גונן ודוד קרוינקר, "לגור בירושלים", מוזיאון ישראל , עמ' 108)
  •  
  • נוסיף עוד עריסות ברזל ישנות, תוצרת ירושלים, המצויות במוזיאון "חצר היישוב הישן" שבעיר העתיקה, ירושלים, ובאוסף פרטי בירושלים, כולן, בוודאות גבוהה יחסית ובלית מקור ירושלמי אחר,  תוצרת "תורה ומלאכה". באותו אוסף פרטי-ירושלמי, המוזכר, נמצאת גם תיבת מכתבייה מפוארת מעץ-זית, שבהחלט עשויה להיות מוצר של "תורה ומלאכה": לא רק בזכות האורנמנטיקה הפרחונית העשירה, המעלה על הדעת דקורציה בארוקית, החקוקה בעץ והמקיפה את התיבה מכל עבר, כולל סביב דימוי מסגד-הסלע השולט על המכסה, אלא גם ובעיקר בזכות קסת-הדיו היצוקה (בקליט?) המשולבת בתוך המכתבייה ואשר תחתיתה מסגירה בשפה הצרפתית יצרן צרפתי.
  •  
  • ב"מוזיאון וולפסון" אשר ב"היכל שלמה", ירושלים, גילינו קבוצה של שישה צדפים שטוחים ועגולים, בקוטר של 5-4 ס"מהאחד, ועליהם תמונות-תבליט של "בית-המקדש", או "מגדל דוד", או "קבר רחל", או "מערת המכפלה", או "בית כנסת 'החורבה'" (?) ועוד. תבליטי הצדף הללו ממוסגרים בקישוטים פוסט-בארוקיים מפוארים ומתכונת תמונות החריטה-תבליט היא זו הארצישראלית המוכרת מסוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20. סבירות גבוהה שאלה הם ממוצרי הצדף של "תורה ומלאכה". הצדפים הנדונים תפורים לחגורת-חזן, שמקורה בעיר-העתיקה, ירושלים, והרישום המוזיאלי של היצירות מציין במפורש: ארץ ישראל, מאה 19. מאחר שלא ייתכן שהצדפים הללו נחרטו ועוצבו בסדנאות הצדף של בית-לחם (וזאת משום הנושא היהודי המובהק המיוצג בהם), אין זאת אלא שהם עוצבו בירושלים ב"תורה ומלאכה".
  •  
  • אכן, יש להשקיע מאמצים רבים באיתורן וסיווגן של עבודות "תורה ומלאכה", המסתתרות באוספים פרטיים ומוזיאליים ללא ייחוס פרטני. כך, האספן התל-אביבי הוותיק והנודע, יצחק איינהורן, מספר למחבר המאמר על מוצרי צדף המצויים ברשותו, שנוצרו ב"אליאנס". באוספו גם מכתבים בצרפתית שכתב אלברט ענטבי למנהל בית ספר לבנות של כי"ח ביפו. 
  •  
  • הסתתרותם וחמקנותם של מוצרי "תורה מלאכה" אינה סיבה להתעלמות מתפקידו החשוב של בית-הספר בעשייה האומנותית בירושלים הקדם-"בצלאלית". כמות התלמידים והיקף המלאכות של "תורה מלאכה" תובעים את מלוא הערכתנו. בהתאם, ניתן להבין את העוינות שגילה בוריס שץ, מנהל "בצלאל", כלפי ענתבי וכלפי מוסדו, שגזל משץ את הבכורה הירושלמית כמעט מכל בחינה שהיא. בהתאם, ב- 1910, בחוברת בשם "בצלאל – תולדותיו, מהותו ועתידו" (הוצאת "בצלאל", ירושלים, תר"ע, עמ' ח'), כתב שץ:
  • "ועוד בזמן הראשון בקשרנו מלחמה, לא היה זה עם אלה הקנאים אלא דווקא עם ראשי מוסדות אחרים הרוצים להפיץ כאן תרבותם כביכול."
  • קשריו הטובים של ענתבי עם השלטונות העות'מניים איימו על מעמדו של שץ ובמכתב מיום י"א שבט תרס"ז (1907) שלל מנהל "בצלאל" את רעיון מינויו של ענתבי כחבר בוועד הירושלמי הפועל לטובת "בצלאל", ובמיוחד התנגד להצעה למנותו יועץ מסחרי ל"בצלאל":
  • "ובהיות כי חברת 'כי"ח' אינה משתתפת לע"ע בעבודתנו, לא היה מקום לבא-כוחה פה להיות בין יועצים. ייפלא בעיני אשר ה' ענתבי לא יתעניין אפילו לדעת את תקנות 'בצלאל', ובנוגע לדבריך כי יוכל ענבי להזיק לנו, הנהו מביא כבר נזק באשר הוא עומד בראש מכון כזה, ובמה יוכל להועיל?" (הארכיון הציוני, ירושלים. מובא על ידִי בספר, "בצלאל של שץ", עורכת: נורית שילה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 52)
  •  
  • המתח האישי-מוסדי בין שץ לענתבי מובן, כאמור: מעבר למאבקי אגו, רבות מהמחלקות ששץ הוסיף וייסד לאורך החמש השנים הראשונות של "בצלאל" (כולל סיתות) כבר פעלו למגינת לבו ב"תורה ומלאכה", וסביר שגם ההתחרות המסחרית לא הייתה קלה בעיר קטנה כבירושלים. עם זאת, חשוב להדגיש את השוני המשמעותי שבין הסגנון ה"אליאנסי" לבין הסגנון ה"בצלאלי", שלא לדבר על הבדלים בסגנון ההפצה העצמית: קודם כל, צניעותו של "תורה ומלאכה", מוסד שראה עצמו כבית ספר מקצועי המשווק מוצריו, לא יותר, לעומת יומרתו של "בצלאל" להושיע את עם ישראל ואף לבנות את בית-מקדשו השלישי ביום מן הימים. "תורה ומלאכה" היה מוסד נטול אגו, ובהתאם, העדר החתימות והחותמות, כמו גם העדר פמפלטים וקטלוגים ב"תורה ומלאכה", לעומת התופעה ההפוכה ב"בצלאל"; שלא לדבר על מאמרים של שבחי-עצמו שפרסם שץ, לעומת העדר מאמרים שכאלה מאת בכר וענתבי. באשר לעיצובי העבודות, להלן עיקר הבדלי הסגנון בין מוצרי שני בתי הספר:
  • א.     בעוד "תורה ומלאכה" החשיבו שימוש במכונות, ב"בצלאל" דגלו דגילה אידיאולוגית בעבודת יד (בהשפעת וויליאם מוריס והסוציאליזם האוטופיסטי, שהוקיע את המכונה כמנכרת את הפועל). מכאן, בין השאר, ההבדל הגדול בין שטיחי "בצלאל" הארוגים ביד לבין שטיחי "תורה ומלאכה" המכאניים.
  • ב.     בעוד בתי המלאכה של "תורה ומלאכה" התמקדו בייצור חפצי חולין שימושיים, "בצלאל" התמקד בעיצובם של חפצי קודש (וגם רבים משטיחיו עיצב עם דימויי קודש למיניהם – מקומות קדושים, למשל). כך, ככל הידוע בשלב זה, במוסד של כי"ח לא יצרו חנוכיות וצלחות-פסח, למשל, ואילו ב"בצלאל" נמנעו מייצור מוצרים פרקטיים יומיומיים, דוגמת מנעולים, מיטות, דלתות וכו'. עם זאת, כפי שהראנו, שימשו מוצרי "תורה ומלאכה" גם לתשמישי פולחן (ראה חגורת החזן עם לוחיות הצדף, המוזכרת לעיל).
  • ג.       בעוד מעשי האומנות ה"בצלאליים" הקפידו על ההיבט העיצובי המסוגנן והייחודי של כלל מוצריהם, ב"תורה ומלאכה" ביקשו, קודם כל, את המוצר הפרקטי, מבלי שיכפו עליו את העיצוב הייחודי (וכך, ערסלי הברזל של "תורה ומלאכה" הסתפקו בקישוט אלמנטרי ותו לא).
  • ד.      בעוד "תורה ומלאכה" נטה בעיקרו לסגנונות ניאו-קלאסיקה ובארוק צרפתיים ועסק בשחזורם, "בצלאל" ביקש אחר "הסגנון הארצישראלי", על כל לקטנותו הידועה (תערובת של היהודי והציוני, אורנמנטיקה מזרחית ויוגנדשטיל מערבי וכיו"ב, כמפורט ב"בצלאל של ש"ץ", ירושלים, 1982). ככלל, דומה שמעמד ה"אמנות" ב"תורה מלאכה" היה נמוך מזה של "בצלאל". אמנם, טרם זוהו יצירות הציור והפיסול של "תורה ומלאכה", אך דומה ששיעורי ציור ופיסול שמשו כאן בעיקרם כמכינה, כהכשרה לבעלי מלאכה באמצעות העתקות יצירות ניאו-קלאסיות, שלא כ"בצלאל", אשר בראשו ניצב פסל בעל שאיפות אמנותיות, שהביא לבית ספרו ציירים יהודיים דגולים (הירשנברג, קרסטין, פן ואחרים).
  • ה.     בהקשר לאמור, שלא כ"בצלאל", לא היה "תורה ומלאכה" חלק מההתעוררות של האמנות היהודית במאה ה- 19. סגנונו שילב, לכל היותר, את ההשפעה הניאו-קלאסית עם הייצוג הפרימיטיביסטי של המקומות הקדושים, כפי שנהוג היה באומנות הארצישראלית הקדם-"בצלאלית".
  • ו.       שלא כ"בצלאל", "תורה ומלאכה" לא היה מסונף לתנועה הציונית ולא פעל לשירותה בצורת מזכרות, מתנות, פיאור מנהיגים וכיו"ב. השטיחים עם תמונות הרצל, נורדאו וכו' היו חריג, אשר גם הוא לא נעשה בשירות המוסדות אלא בתוקף הפופולאריות של האישים.
  •  
  •                                     *
  • בית הספר "תורה ומלאכה" פעל במלוא המרץ עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בה הפכה צרפת למדינת אויב לתורכים. מן הסתם, תנאי החיים הקשים בירושלים, אף גיוס מורים ותלמידים, לא אפשרו מהלך לימודים תקין (כפי שפגעו פגיעה קטלנית בלימודים ב"בצלאל"), מה גם שב- 1916, כזכור, הוגלה אברהם אלברט ענתבי לדמשק. עם זאת, יודגש, שבית הספר לא נסגר במהלך המלחמה ונמצא בארכיון העיר ירושלים צילום של מחזור 1918. ענתבי נפטר, כזכור, ב- 1919, בעודו בגלות קושטא. מכאן ואילך, קולו של "בצלאל" יישמע ביתר עוז מזה של "תורה ומלאכה", אף שבית הספר ייסגר סופית רק ב- 1927 (או ב- 1931, הגרסאות שונות).

 

 

לקריאה נוספת:

(1) דוד ילין, "ירושלים של תמול"" כתבי ד.ילין, כרך א', ראובן מס, ירושלים, 1972.

(2) פנחס גרייאבסקי, "החרש והמסגר בירושלים" – "ספר זיכרון להאומנים בתי המלאכה וחרושת המעשה הראשונים בירושלים, מזמן התחלת היישוב של עדת האשכנזים", ירושלים, 1930.

(3) לוון נרסיס, "חמישים שנות היסטוריה", ירושלים, תרס"ב.

(4) יהושע בן-אריה, "ירושלים החדשה בראשיתה", יד בן-צבי, ירושלים, 1979.

(5) "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה הי"ט", עורך: יונה פישר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979.

(6) יחזקאל גבאי ואליהו שאולי, "מפריס לירושלים – תולדות חברת כל ישראל חברים 1985-1860", הוצאת כי"ח ובית ספר רנה קאסין, ירושלים, 1986.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: