בתוככי בית מקדשנו

                        

               על עבודת וידיאו מרתקת של רן סלוין ועל מקדשים אחרים

 

אפתח בגילוי לב אינטימי: מדי בוקר, משאני קם ממיטתי ומודה לאל על שהחזיר בי נשמתי, אני מסיט בחרדה את הוילון מעל חלון חדר-השינה ומכוון מבטי המודאג אל עבר הר-הבית הנשקף מנגד על ההר. האם עודם ניצבים המסגדים על עומדם?, אני חרד; שמא הגשימו מטורפי עיר-הקודש את זממם ופוצצו את המבנים המקודשים הללו ובזאת פתחו במלחמת עולם שלישית?, אני תוהה בחלחלה.  אכן, כך נפתחים ימַי – בבעתה אפוקליפטית הקשורה בשני מבני תפילה מוסלמיים, האחד עם כיפת זהב והשני עם כיפה שחורה. כך נפתחים ימַי – בצֵל אימת בית המקדש השלישי. 

 

איני מרבה לבקר בעיר העתיקה, חרף העובדה שביתי רחוק מ"שער יפו" מרחק רבע שעה הליכה בלבד. כשאני נכנע ללחצו המתון של ידידי, איל, ובכל זאת גורר את עצמי אל עבר מגדל-דוד ואל "הצד האחר", אני עושה זאת בזכות החומוס האלוהי שהוא נוטלני אליו, אי שם בסימטאות הרובע המוסלמי. מהרובע היהודי אני נוהג להדיר את רגלי, מחמת משיחיות ממוסחרת שעשתה בו שָמות. יותר מכל, בשרי נעשה חידודין-חידודין ודמי קופא בעורקי משאני עובר בסמוך ל"מכון המקדש". שאז, במחיצת מקָרבֵי הגאולה, משמע מקרבי הקטסטרופות של מלחמת גוג ומגוג, משיח בן-יוסף וכל השאר – נעתקת ממני נשמתי ופורחת לה הרחק ככל האפשר מסמטת משגב לדך מס' 24. ובכלל, מזה שנים הבנתי, שחוויית בית המקדש לא הייתה הרבה יותר מקדושה המיוחסת לבית-מטבחיים ענק, שדמם של אינספור חיות שחוטות, על לא עוול בכפן, זרם בו נהרות-נהרות וריחות פיגולי-מנגל (קרי: מזבח) עלו ממנו בכמויות מחניקות. נאמר כך: איני מאוהדי הרעיון של בניית בית המקדש השלישי. שלא לדבר על כך, ש"כיפת הסלע" נראית לי מבנה ארכיטקטוני מרהיב בהרבה מאותו מבנה, שתבניתו הועברה לא מכבר ממתחם "הולילנד" המפלצתי למוזיאון ישראל המחודש.

 

והנה, על אף כל האמור עד כה, קמתי בוקר אחד, שמתי נפשי בכפי ושמתי פעמי אל הרובע היהודי ואל "מכון מקדש". ב- 25 השקלים של מחיר הכרטיס ראיתי את תרומתי הצנועה למימוש מזורז של גאולתנו, ומעט נרגעתי משהבחנתי, שמלבדי, שום נפש חיה לא הסתובבה בחדרים האוריינטליים הקטנים של המוזיאון. לא, לא בשחזורֵי סכיני השחיטה, קערות הנחושת, כלי הנגינה, ארון-הברית ושאר אביזרי אינדיאנה ג'ונס ("שודדי התיבה האבודה") – לא באלה חשקה נפשי. כל שעניין אותי לראות היו כעשרים (או יותר) ציורי שמן התלויים מסביב לכוכים ואשר מייצגים סצנות פנים וחוץ של בית המקדש. רציתי לראות כיצד מציירים יהודים את בית המקדש.

 

מה שראו עיני לא ראתה שפחה על הים. כי כאן קובצו ציורים פיגורטיביים ברמת אילוסטרציות לספרי ילדים חרדיים, מהסוג הנמכר ב"מאה שערים", ובקיצור – קיטש יהודי למהדרין. הסתבר לי, וקשה לומר שהייתי מופתע מדי, שמספר ציירים עולים מבריה"מ-לשעבר מצאו כאן את משכנם, כאשר ציירו בשנות ה- 90 את התערוכה המביכה הנדונה. אמנם, פרסומי ה"מכון" מבטיחים למבקרים את ציוריהם של "מיטב ציירי ישראל", אך האמת היא, שמרבית הציורים צוירו בידי צייר בשם זלי סמֶחוב (Smekhov), שייצג את הכוהן הגדול בסמוך לכרובים ולמנורה; או מראה כללי של רחבת בית המקדש; או חזית המקדש עם הכוהן הגדול המקבל את פני עולי הרגל; או תמונה שבשמאלה המזבח המעלה עמוד עשן ומימינה קערת נחושת עצומה על שוורי-נחושת; או תמונת טקס הבאת שני תיישים שחורים; או תמונת שריפתה של פרה אדומה על קרשי המזבח; ועוד ועוד ועוד. אין ספק, סמחוב זה הוא הצייר בה"א הידיעה של בית המקדש, או מוטב – האילוסטרטור המוביל של "מכון המקדש". אך, אין הוא יחידי: ישנו צייר נוסף בשם ד.ברנובסקי, שצייר ב- 1999 ציור ענק של הרחבה המרכזית של בית המקדש, עם המזבח הגדול המעלה עשן ועם המוני בני לוי בשמלותיהם הלבנות במחיצת פשוטי עם. אותו ברנובסקי גם צייר ב- 1996 תמונת עולי רגל המשקיפים על הר הבית מהר שמנגד. וישנו צייר בשם ג.ברדיצ'בסקי, שמתאר לעינינו את מכיני האוכל במקדשנו. וישנו צייר אחר, שלא זיהיתי את חתימתו, שצייר ב- 1994 רוכלים בשער המקדש, או ציור של הכוהן הגדול מדליק את מנורת המקדש, וב- 1995 צייר את הפרוכת המכסה על קודש-הקודשים.

 

מה אומר ומה אדבר: מה היינו עושים ללא אמנים אלה בני העלייה מבריה"מ? אם לא הם, מי מציירינו היה מתגייס לעזרת "מכון המקדש"? האמת היא, שאני יכול לחשוב על כמה כאלה, מרביתם חוזרים בתשובה. אבל, אחדל מההשמצות, המודרכות בין השאר – אני מודה – מחשיבה משוחדת פוליטית.

 

ברשותכם, אחלוק איתכם עוד מידע אינטימי: הפעם האחת והיחידה שזכיתי להגיע סמוך ביותר לבית המקדש הייתה לפני כשנתיים: פסעתי אז כסומא בתוככי מחילות הכותל ("סלע קיומנו"), סובל מקלאוסטרופוביה ושאר פוביות, עד שלפתע קלטו עיני מימין, בחשיכה, נישה קטנה ובה יושבות מספר נשים צדקניות על ספסלים ונושאות תפילתן בצקון-לחש דבֵקותי מאין כמותו. יודעי דבר (כיפה סרוגה, מבטא אמריקאי) הסבירו לי, שהנישה הזו היא הנקודה הקרובה ביותר ל"קודש-הקודשים". אגב, לימים, התבקשתי להמליץ על פַסל ישראלי כלשהו שייצור פסל כלשהו, שיוצב שם באותה נישה. סירבתי. ידעתי, שמהזמנה שכזו תצמח רק זוועה אמנותית. אבל, מדוע אני מזכיר בציבור את חוויית גלגולי הנ"ל במחילות? משום, שבגלריה "גבעון" התל-אביבית זכיתי לבקר ביקור נוסף במחילות המובילות לבית המקדש. אבל, איזה הבדל!

 

אני מחליף רגיסטר. כי עבודת הווידיאו של רן סלוין, "אורסולימום" שמה, היא יצירה מרתקת, הקוטב האיכותי הנגדי לאותה חוויה מביכה של "מכון המקדש", ולטעמי, העבודה החשובה ביותר שיצר אמן הווידיאו והמוזיקאי המוכשר הזה. פתיחת העבודה במסר כתוב (באנגלית):

"ירושלים נהרסה פעמיים, נכבשה ושבה ונכבשה 44 פעמים, 23 פעם הושמה במצור, 52 פעם הותקפה. רחובות חדשים נבנו בה זה מעל זה. היסטוריה בלתי ידועה עודנה חבויה מתחת לעיר העתיקה ועתידה להיחשף."

 

מכאן ואילך, חוויה חזותית מסחררת, שתוארה היטב במאמר של נעמי אביב, המלווה את התצוגה:

"מבט מסתחרר לאיטו בחלל ארכיטקטוני מוזהב ההולך ונחדר. רצף דגמים גיאומטריים משכפלים עצמם ומתפשטים, כסופרנובה שמשית, לספקטקל אורנמנטי של מקדש או מרחב רוחני. דימויים מצטללים לכדי סימבולים כבדים, רוחניים, ימי-ביניימיים, גותיים. […] מכרה בוהק של אובייקטים בוערים באור כאוצר גנוז של תכשיטים ואבנים יקרות. […] מסע צליינות סמי-מדעי סמי-דתי אל ספק מציאות עתידנית ספק חלום קמאי. […] מלאכת הרכבה דיגיטאלית המאחה את המיתי עם המאגי, את ההיסטורי עם האזוטרי, את העובדתי עם הספקולטיבי, את הארכאי עם המדעי-בדיוני."

 

באתר העבודות של רן סלוין מצאתי דברים שכתב האמן עצמו על עבודתו, "אורסולימום" ואני מתרגמם מאנגלית:

"היסטוריה פוטוריסטית קבורה נחשפת 88 שנים מהיום. ילד מסתורי מגלה חללים ארכיטקטוניים בלתי ידועים הקבורים מתחת לעיר העתיקה של ירושלים. חללי היכלות עצומים שניבנו בידי כוח או מכונה. בית המקדש השלישי נבנה בחשאי בצורת מאיץ חלקיקים. […] מבעד לפרצה בבאר הנשמות שמתחת להר-הבית, מטייל החוקר הקטן, אולי שרף בן זמננו, עמוק אל שדות מגנטיים תת-קרקעיים."

 

אכן, ב"אורסלימום" אנו צופים בחדירתו של אותו אסטרונאוט-מלאך בן 7, אל בית-המקדש השלישי, מרחב קליידוסקופי זוהר, שנבנה עמוק באדמה. זהו מסע ניאו-רומנטי אל נשגב אוטופי כמוס של "לבירינתים פנורמיים (ה)מתגלים בין מבנים ארכיטקטוניים מוזהבים, תעלות ופרוזדורים (ה)מתארגנים לכדי דגמים אורנמנטליים מתעתעים […] שאינם אלא מכונות או ננו-חלקיקים הנלכדים במאיץ חלקיקים ענק שמתברר כבית המקדש השלישי שנבנה במסתורים." (נעמי אביב, שם)  סלוין מאחד בעבודת הווידיאו של "אורסלימום" חוויה חזותית נדירה עם חוויה קולית מכניסטית והשתיים גם יחד הן גרסה עכשווית ל"שירת היכלות". שיא המסע התת-קרקעי בלב המקדש, משמע לב מאיץ-החלקיקים, ברגע בו נפתחת קסדת האסטרונאוט הצעיר ומגלה עיניים קשורות, הדנות את הילד להליכה בחשיכה. האם שיא הראייה בבלתי ניתן לראייה? האם "בית המקדש השלישי" הוא חוויה תוך-הכרתית של הילד? האם המדע והטכנולוגיה הם הדת החדשה, ומקדשיה הם כאותו מאיץ-על בז'נבה, בו הולך ונחשף "החלקיק האלוהי", בורא המסה, קרי החומר?

 

אין ספק: רן סלוין של מקדש "אורסולימום" (שמה המצרי הקדום של ירושלים) מרתק אותי הרבה-הרבה יותר מהרב ישראל אריאל, מנהל "מכון המקדש", על אביזריו וציוריו המתקתקים אף כי המרים ביותר. בזכות "אורסולימום" אני מפנה מבטי אל אותם אמנים משמעותיים שניסו לייצג את בית המקדש (ואני מתעלם מכל אותה מסורת עשירה ועתיקת יומין של ייצוג המקדש באמצעות "כיפת-הסלע" המוסלמית, ייצוג המוכר לנו היטב אף ממפות עולי רגל ומהציור בארץ ישראל במאה ה- 19 ובשחר המאה ה- 20, מה שקרוי "מקום המקדש").

 

הבחירה אינה קלה: תולדות הציור המערבי עולים על גדותיהם בייצוג סצנות מ"הברית החדשה", בהן מגרש ישו את הסוחרים מבית המקדש, או שבהן מוצג ישו התינוק בפני הכוהן בבית המקדש וכו'. אלא, שבכל אלה, ארכיטקטורת הפנים או החוץ של המקדש מוצגת כתפאורה משנית שאינה חורגת מייצוג ניאו-קלאסי אלמנטרי של עמודים, מדרגות וכו'. גם הציור היהודי אינו מקל על המלאכה: כשאתה פונה ליצירתו של זאב רבן, אילוסטרטור "בצלאלי" דגול של סצנות תנ"כיות והיסטוריות (בתיווך התנ"ך, הספרים החיצוניים וסיפורי ביאליק) – אתה מוצא, שעל פי רוב, השתמש רבן ב"כיפת הסלע" לייצוג בית המקדש, או שהתמקד בדימויי הכרובים על ארון-הקודש, או בחנוכייה שמדליק הכוהן הגדול. לרבן, איש "הבונים החופשיים", היה עניין גדול בבית-המקדש, ואף עיצב בשנות ה- 40 (בדיו) תוכניות משורטטות לבית-המקדש. אך, אפילו הוא נמנע משחזור ציורי של הבית, מלגו או מלבר.

 

במצוקתי כי רבה, אני פונה לעזרתו של ניקולא פוסן, שצייר שני ציורים של "הריסת בית המקדש בידי טיטוס", האחד ב- 1626-1625 ונמצא באוסף מוזיאון ישראל; והשני צויר ב- 1638 ונמצא באוסף ה"קונסט-היסטורישה-מוזיאום" בווינה. בשניהם מתרחשים הביזה, ההרס, המיתקפה, ההרג וההתגלות שחווה טיטוס – מול חזית מקדש יווני קלאסי, במתכונת זהה לזו של הפנתאון ברומא (פוסן צייר את הציורים במהלך שהותו ברומא), על שורת עמודיו הקורינתיים וגמלון גגו. פוסן הודרך לא מעט בידי "קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס, אך בבואו לייצג את בית המקדש, בחר להיאחז בנתון הארכיטקטוני הרומי. אם כך, עודני מעלה חרסים. אני נזכר שרפאל ותלמידיו כללו בין 52 ציורי התנ"ך (ציורם הסתיים ב- 1520)  על תקרת ה"לוג'ה" (הלשכה) שבוותיקן את תמונת "בניית המקדש" (הציור האחרון בסדרה) ואני קופץ עליו כמוצא שלל רב. אלא, שגם רפאל התמקד יותר בסתתים ובסבלים מאשר בתפארת התפנים, שאינה חורגת מבסיס של עמוד, משער מקומר ומציור פרסקו, אשר ספק רב אם היה עובר את אישור הרבנות הראשית. עוד פחות מזה אנו מקבלים מגוסטאב דורֵא, בתחריט "בניית מקדש שלמה" מ- 1896, בו נמצא הבית בשלב ראשוני של סיתות קוביות אבן אדירות, לא יותר. היכן אמצא את בית המקדש?

 

האם הציפור הכחולה ממתינה כל העת במטבחנו? הנה כי כן, באוסף פרטי בתל-אביב ממתין לי תצריב "המלך שלמה בונה את בית המקדש", הדפס המיוחס ליָקוב דה חיין השלישי, הולנדי שעיצב את התצריב בראשית המאה ה- 17. אך, שוב, אותה בעיה: האמן מרותק יותר למלך, לפמלייתו ולסתתים מאשר לבית המקדש – מבנה עגול, שמעליו צומח מבנה עגול נוסף, משהו העשוי להזכיר את "מגדל בבל" של פיטר ברויגל האב. במוזיאון תל-אביב אני מגלה את "המלך שלמה חונך את בית המקדש", ציור שצויר ב- 1727 בקירוב בידי צייר בארוק איטלקי בשם סבסטיאנו ריצ'י. גם ריצ'י מעוניין בייצוג המלך ובני העם יותר מאשר בפירוט תהילתו הארכיטקטונית של בית המקדש. שכן, לא זו בלבד שהסתפק בנוסחה ה"פנתאונית" הזכורה לנו של שורת עמודים וגמלון, אלא שהנחית בחזית המקדש ענן ועליו מלאכים. לֵך תראה את בית המקדש בתנאים שכאלה. מי שדווקא נכנס לפירוט ארכיטקטוני היה צייר הולנדי בשם ניקולאס פישר, אשר ב- 1682 יצר באמסטרדם סדרה גדולה של תחריטים המאיירים את התנ"ך והספרים החיצוניים. בסדרה, שהודפסה כספר בישראל בתאריך לא ידוע (שנות ה- 60?), נמצא גם מבט-ציפור על בית המקדש, חצרותיו, חומותיו, שעריו וכו'. אך עסקינן במעין שרטוט ארכיטקטוני, שמותירנו רחוקים מאד מהאפשרות לחוות את הדר הבית מקרוב.

 

לא, לא מצאתי את בית המקדש. ורק אז הבנתי, שאני הוא, בעצם, אותו האסטרונאוט לוט-העיניים של רן סלוין. שאני הוא המהלך במחילות תולדות האמנות ומבקש לשווא אחר תפארת ההיכל, שאינו כי אם פנטזיה תוך-מוחית שלי. משהבנתי זאת, ניגשתי לחלון ביתי, התבוננתי ב"כיפת הסלע" ונרגעתי.