Archive for יוני, 2011

יוני 11, 2011

מרדכי עומר: אל האור הגנוז

              מרדכי עומר: אל האור הגנוז

 

שנתיים בלבד לאחר "חגיגת תל-אביב" בתערוכת "דלות החומר" (מוזיאון תל-אביב), חנך מרדכי עומר באוניברסיטת תל-אביב את הגלריה על שם גניה שרייבר בתערוכת מחווה נרגשת לירושלים – "על אחד ההרים", שמה. בלב צפון-צפונה של העיר החילונית שתל עומר את קדושתה של ירושלים, כאשר נקודת המוצא לכתיבתו הקטלוגית היא ספרו הנודע של האנתרופולוג, מירצה אליאדה, "הקדוש והחילוני", ובאמצעותו – בחינתה האמנותית של ירושלים כ"מקום קדוש". בעבור עומר, ירושלים היא אך דוגמא אחת לזיקת אדם ותרבות המושתתת על שיגובו של מקום:

"אחת הדרכים שבאמצעותן ניתן להגדיר את מערכת הערכים המגבשת שבט או עם היא באמצעות תצפיות באותם אתרים שניבנו וטופחו על ידם במשך שנות קיומם. (…) הפולחנים אותם קיים ושבעזרתם קידש את ערי מגוריו."[1]

 

read more »

יוני 1, 2011

אצ"ג והאמנות הישראלית

                 אורי צבי גרינברג: אצל האמנות

 

"באיזה תמונות היו מקושטים הכתלים בבית-אבא בתפוצות הגולה? או בדמות דיוקנו של השר והטפסר ר' משה מונטיפיורי, בתמונת הרמב"ם ובתמונת ר' הגאון מוילנא. ובכל מיני 'מזרחים' מעשי ידי אמן ביתי… כמובן. היו בתים שהועלו תמונות לתוספת אינטימיות, צילומי-משפחה, סבא וסבתא, אמא בצעירותה ואבא בבחרותו וכו'.

עד שרגשו 'בני המאה השחורה' ויהודים גורשו ממקום למקום ולערבות סיביר. בבתי ישראל לאח"כ התחילו 'לקשט' את הקירות ב'גלות' של הירשנברג. ומהירשנברג ואילך נוספה עוד תמונה: תמונת 'מלכות': הרצל על גשר הריין, (אנחנו הילדים חשבנו שזהו מלך ישראל העומד על מעברות הירדן…). ונוספו בינתיים ציורי ליליין: פסי לבן ושחור מעוקמים ומשולבים של טלית ישראלית, נוספו מציירי יהודים ויהודיות ב'סגנון נסיכי': פיאות, עיניים גדולות ועגולות. פיליכובסקי, שטרוק (וגם ואכטל באמצע), עד שעלה השחר הגדול בוויטבסק – מרק שאגאל. באורו ראינו עולים עוד כוכבי-לכת, קטנים ממנו כמובן, אבל כולם כאחד נעשו לבעלי-סגולה, כי שאפו לציור החזוני. (חלום מודיליאני הגדול הריהו פרק של חוזה-פרצופים יהודי באיטליה.) עד כמה שכולם "הצליחו" לתת ביטוי לשאיפתם זו, לדמותה דברים הפנימית שחזו ושרצו לחזות, – ועד כמה שצייתו הצבעים והיכולת האמצעית של האצבעות ומכחולים לרצון האמנות הזאת אצל כולם – יש צורך לכתוב מסה ארוכה, להאריך בהערכה, ויריעת העתון היומי קצרה לכך. כל אלה קיוו לעבוד במכחול לשם מתן צורה וכלים לחזון האדם ביגונו ובנפתוליו בפצעיו ובעריית-בשרו ונפשו השותתים, וחזון היהודי הגולה בעקמומיות-הקווים ובפרצופיו המשוקעים: פחד, פחד.

ואילו, לחזון א"י, לחזון יהודים עולים וזורחים, ליהודי אדמה ירושלמית, ליהודי יזרעאל, ליהודי-המשיח הצעירים, יהודי האכסטזה, ההתקוממות ברחבות-הקווים – לשטח חזון לא קמו לנו שאגאלים וכו'.

לא קמו, והשטח הזה מחכה למשיח שלו."

            

read more »

יוני 1, 2011

עגנון ואמנות ישראל

                        ש"י עגנון ואמנות ישראל                  

 

ירושלים הקטנה של שנות העשרים איחדה את דוברי הגרמנית המקומיים – מרביתם, עולי  אוסטריה וגרמניה – לכלל קבוצה הדוקה של אינטלקטואלים. היו בה אמנים (אנה טיכו, בני הזוג ליאופולד וגרטה קראקוור), פילוסופים (מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן), מדענים (פרופ' אריה פייגנבאום – רופא העיניים, ד"ר אריה גולדברג – הבקטריולוג), פוליטיקאים (ד"ר ארתור רופין בראשם) וסופרים (דוגמת ד"ר סונה, או עגנון, שאמנם נולד בפולין, אך גדל כ"יקה" לכל דבר). כל אלה יחדיו בנו מתחם תרבותי ייקי, וינאי-ברלינאי, שמרכזיו, בין אם בביתם של ד"ר אברהם טיכו ושל רעייתו, אנה, בסמוך לרח' החבשים ורח' הנביאים, ובין  אם בביתם של הקראקוורים ברח' כ"ט בנובמבר. בירושלים קטנה זו לא היו מחיצות בין  קומץ מוסדות התרבות של העיר. "בצלאל" יצא דופן: בעוד עולי אוסטריה וגרמניה הוותיקים אכלסו את האוניברסיטה והספריות, הרי ש"בצלאל" היה בשנות העשרים מעוזם של מזרח-אירופאיים (פולנים, בולגרים, ליטאים ורוסים דוגמת בוריס ש"ץ, זאב רבן, שמואל בן-דוד, יעקב קנטרוביץ ואחרים). נקודה משמעותית: אף לא אחד מחשובי אמני ארץ-ישראל המרכז-אירופאיים של שנות העשרים – אם זו אנה טיכו, אם זהו לאופולד קראקוור, אם זהו לודביג בלום הצ'כי, ואפילו אם זהו הרמן שטרוק הברלינאי (המתגורר בחיפה) – אף לא אחד מהם הורה ב"בצלאל". אמני ה"אוסט יודן" לעומת אמני ה"ווסט-יודן". רק העלייה הגרמניה הגדולה של שנות השלושים, העלייה החמישית, רק היא תביא את הצביון הגרמני הטהור-כמעט ל"בצלאל", שיקפיד לבדל עצמו מ"בצלאל" הישן וייקָרא מעתה "בצלאל החדש" (לאחר שהיה סגור במשך כשש שנים – 1935-1929).

read more »

יוני 1, 2011

נמרוד: כל הסיפור

        נ  מ  ר ו ד : כ ל   ה ס י פ ו ר(*)              

דברים בטקס לציון מלאת 70 שנה לבית הנכות לעתיקות היהודים

 

 

(*) למותר לציין: אין זה "כל" הסיפור. תמונה מסכמת ומקפת של הולדת "נמרוד" והתקבלותו הציבורית במהלך השנים ניתן למצוא בספרו של דוד אוחנה, "לא כנענים, לא צלבנים" ("כתר", ירושלים, 2008).

 

 

בשנת 1938 שב ארצה מאנגליה בחור צעיר ויפה-תואר בן 22, מקס וילהלם דנציגר, הלא הוא יצחק דנציגר, המכונה "פיטר", וייסד לעצמו סטודיו לפיסול בתל-אביב, בחצר "בית-החולים דנציגר" שניהל אביו "בין עדן לאופיר", כניסוחו המופלא של בנימין תמוז, משמע – בין קולנוע "עדן" לקולנוע "אופיר", בקרן הרחובות גרוזנברג-מוהליבר. שנה קודם לכן, השלים יצחק שלוש שנות לימודי פיסול ב"סלייד-סקול" הלונדוני, בהדרכתו של המורה, פסל-האבן הנרי ג'רארד, אשר פסל הראש שלו (גיר, 1931) מוכיח פרימיטיביזם קיצוני. ג'רארד – שחייב את תלמידיו לחיות במחיצת חוצבי אבנים – נמנה על המגמה הבריטית הפיסולית החדשה, מגמת הארכאיזם החצוב באבן, זו שבלט בה ג'ייקוב אפשטיין – מי שנקרע בין פסלי ארד ריאליסטיים לבין פסלי אבן ארכאיים, מהסוג שעיצב עוד ב- 1913 כמצבה לקבר אוסקר וויילד בבית הקברות הפאריזאי, "פֶּר לָאשֶז" (כאן שולב הספינקס המצרי עם כנפיים אשוריות). כמובן, שלא פחות מכן, בלט בשנות השלושים הלונדוניות הללו, הנרי מור, שזיקתו הפיסולית המפורסמת לארכאי ולפרימיטיבי (דוגמת הפסל, "ראש", 1930) מצאה ביטוייה גם במאמר שפרסם באותה שנה עצמה ובו קרא להתחברות לפיסול פרימיטיבי ופּרֵה-היסטורי מרחבי תבל, והצביע על אוספי מוזיאונים לארכיאולוגיה ואתנוגרפיה כעל מקורות השראה. כאן, בלונדון, פגש דנציגר – מי ששינה אז, זמנית, את שמו ליצחק בן-ברוך – את אברהם מלניקוב הירושלמי, שהגיע לבירת אנגליה ב- 1934 מיד למחרת חנוכת פסלו בתל-חי, אנדרטת האריה השואג לזכר טרומפלדור וחבריו. מלניקוב, ז'בוטינסקאי נלהב, התמחה בארץ ישראל מאז 1925 בפיסול אבן ארכאיסטי, המאמֵץ צורותיו ממצרים העתיקה וממסופוטמיה. כך, חלק ניכר מהאריה שלו – "גור ארי יהודה" – חייב חוב גדול לתבליטי אשור מנינווה (הלא היא חורָסאבּאד שבעירק) מהמאות 7-8 לפנה"ס. אך, יותר ממלניקוב,  התרשם הבחור הלונדוני, דנציגר, מביקוריו ב"בריטיש מיוזיאום", באוספי מצרים ואשור. כאן יכול היה להיתפס, למשל, לאצילות גופו הדק והחסון של המלך המצרי הצעיר – טוטמוזיס או אמֶנופיס ה- 2, שפוסַל בשחם במאה ה- 14 לפנה"ס. דנציגר ינצור בזיכרונו את הגוף הזה כשיחזור לתל-אביב. ולא רק אותו: את עניינו הרב דאז בפיסול פרעוני ביטא דנציגר עוד ב"סלייד סקול" בפסל ראש שיצר ב- 1935 באבן-גיר, ואשר עשוי להזכיר, בין השאר, גם את ראש נפרטיטי (כאבחנתה של תמר מנור פרידמן במאמר מקיף מ- 1998).  

 

read more »