קדיש

קדיש: גאולת הלשון

 

"יתגדל ויתקדש שמי רבה": יתגדל ויתקדש שמו הגדול.  תהילת השם. באשר האל קדוש הינו מעצם מהותו, מהו מעשה הקדיש אם לא קידוש שמו, רוצה לומר – קידוש לשון-אדם המייצגת אלוה? "יתברך ויתקדש שמו הגדול". הקדיש – מעשה השבת הלשון למעמדה כלשון בוראת. כי הלשון, מזכירנו הכתוב, בראה את העולם בדיבור: "שמו הגדול בעולם שברא כרצונו". זו הלשון שדולדל כוחה ברמת אנוש ומול פני מוות, אך זו גם הלשון שיש בכוחה העתידי לפעול על עולם, אדם ואלוה, ולו רק תקודש בקדיש. כי בשורשה הנשגב של הלשון, משמע – בשם הקדוש כתמצית לשון-הקודש, תמליך הלשון את מלכות-האל. כן, הלשון תגאל וכוח גאולתה יחול אף על אלוה: קידוש שמו הגדול של האל יצמיח גאולתו ויקרב משיחו. כי האל שרוי בגלות, ושומה על האדם לעשות מעשים בלשונו למען ישוב. מעשה קידוש-השם כמעשה השבת האל. בקרוב, בעזרת-השם. אמן. ה"אמן" מגביה ונועל את חלקה הראשון של פעולת המגיה הלשונית. ה"אמן" – מילת-קודש התומכת בקידוש המילה האחרת – "שמו".

 

צדק לפניו יהלך

                                                                                                                             לאמא

 

                   לפני מי הצדק מהלך?

 

"צדק לפניו יהלך…", מזמר החזן עם צאת עגלת-המת אל עבר בור-הקבר. שניה קלה בטרם יזכירנו רבי עקביה בן-מהללאל מאין באנו, אנה אנו הולכים ובפני מי עתידים אנו ליתן דין וחשבון – ברי לנו שמסעה האחרון של הגופה עלי ארץ הוא מסע המונחה ומובל על-ידי צדק, הלא הוא הקב"ה. מסעו האחרון של המת, ומאחוריו פמליית מלוויו, מעלה על דעתנו את מסעם של בני-ישראל במדבר עם ארון-יוסף המת, עת עמוד-האש האלוהי מוביל את המחנה בראשו. בהתאם, מסעו האחרון של המת אלי קברו יובן כמסע מעבדות לחירות.

 

שיר השירים של האין אונות

שיר-השירים של האין-אונות

 

שיר כל השירים – מהו: שירו של שלמה לשולמית? שירו של הקב"ה לעמו? שירת האביב המתעורר? ואולי שיר אחר – שירו של זה שאינו מתעורר? אני מבקש לטעון: שמונה פרקי המגילה הם כסדרת תנועות מחזוריות שבין אחדות לנתק. ביתר דיוק: חמישה מחזורי התקרבות ארוטית שתולדתם רְחק והימנעות. בעוד שפרק א מגביר ומעצים את הדיאלוג של החיזור והגירוי ההדדיים של שלמה והשולמית (מ"ישקני מנשיקות פיהו" א, 1 ועד "דודי לי בין שדי" א, 13), פרק ב כבר מגלה את האהובה חבוקה בזרועות האהוב ("שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" ב, 6). אלא שאז, ברגע השיא, בא המשבר הראשון: "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם-תעירו ואם-תעוררו את-האהבה עד שתחפץ" ב, 7. הנה כי-כן, ברגע השיא ממש, מתחוור לנו שמשהו הצטנן בתפקודו של הגבר, והאהבה המבוקשת טרם התעוררה וטרם חפצה (סוגיה בפני עצמה היא חוסר הדיסקרטיות של השולמית והצורך שלה "לרוץ ולספר לחברות". ספק רב אם תתרום העובדה לעידודו של הגבר).

 

אשרי

                       "א ש ר י"

 

מתוך כארבעים וריאציות תנכיות על המילה "אשרי", עשרים וחמש מופיעות בספר תהלים. אין ספק: אם "אשרי" בא לרמז על מפתח האושר (ולא רק על מגמת הברכה, דהיינו, "אשרי" בבחינת "יבורך": "אשרי שישלם-לך את-גמולֵך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את עֹלליך אל-הסלע" – "תהלים", קלז, 9), הרי שהמפתח ממתין לנו בתהלים בעיקר. שאלת פרק זה היא, אם-כן: מהו סוד האושר התנכי?

 

נפתח דווקא בישעיהו: "…כי-אלהי משפט ה' אשרי כל-חוכֵי לו", אמר הנביא בפרק ל, 18. "חוכֵי לו" הם אלה שעליהם חלה תחילתו של אותו פסוק: "ולכן יחכה ה' לחננכם." אלוהים המחכה הוא אלוהים המתמהמה בחנינתו, מחילתו. מאושרים אפוא הם אלה שיחכו בסבלנות לישועת ה', אומר ישעיהו, ומקדים את דבריו של דניאל ממש בסוף ספרו: "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלֹש מאות שלֹשים וחמִשה." (דניאל יב, 12). המושג ציפייה מניח תפישת זמן שאינה בהולה, כזו שאינה אצה ודוחקת לתוצאות. המושג ציפייה אומר השהיית הסיפוקים העתידיים לטובת עצם התהליך המושתת על אמונה בגאולה. כאן התנאי האחד לאושר.

 

שערים

                            שערים

 

 

שערי-שכינה  שערי-שלום שערי-חוכמה, שערי-כוח, שערי-גבורה, שערי-דיבור, שערי-שירה, שערי-קדושה, שערי-נעימה, שערי-בינה, שערי-עורמה, שערי-חיים, שערי-מוות, שערי-שלום, שערי-חן וחסד, שערי-אהבה, שערי-תורה, שערי-פרנסה, שערי-רחמים, שערי-ענווה, שערי-יראת שמים – – – אלה הם רק חלק מהשערים המצוינים ב"ספרות-ההיכלות" – זו הספרות המתארת את תפארת הארכיטקטורה המטאפיזית היהודית. כי לְכל יש מבוקש – ויהיה זה מקום ריאלי, מקום טרנסצנדנטלי, אידיאה, רגש, תכונות וכדומה – יש שער. אמור לפיכך, אינסוף שערים יש בדרכו הקיומית של האדם; מסע ארוך, מפותל ומפרך בין שערים פתוחים ושערים נעולים: שערים קטנים – פשפש, צוהר – ושערים גדולים ("וכל שער ושער קומתו כרום ז' רקיעים וארכן כארכן ורחבן כרחב העולם"[1] ); שערים מאבן, מברזל,  מאש ("באותה שעה פתח לי מטטרון שערי חומות של אש"[2] ), ואף שערים של רוח, הלא הם שערי-הדעת. ועומד אדם מול שער זה ואחר ומבקש לפתחו.