קבוצת "זיק": זיק-די-נור

                ז י ק – ד י – נ ו ר

 

את הזרע תאתרו ב"בצלאל" של שנות השבעים: בין הפעולות המשותפות – החתרניות, לא אחת – של גבי (קלזמר) ושרון (קרן, ממייסדי "זיק") מחוץ לחללים אמנותיים – ברחובות, בכיכרות, על הגבעות –לבין רוח מרדנית שנשבה אף יותר בין כתלי המוסד בימיו של יובל רימון (אף הוא ממייסדי "זיק"), מי שגם נודע בכושרו הפיסולי הקונסטרוקטיביסטי. הוסיפו את לנס הנטר, אנטי-ממסדי נצחי, עוד מאז ימי "בצלאל" העליזים ומי שנימנה אף הוא על אבות "זיק". וכמובן, אל תשכחו את אהוד (אודי) אבן, מהמזהירים שבבוגרי המחלקה לקדרות ב"בצלאל" ומי שיהפוך לדמות-מפתח ב"זיק", עד לטביעתו הבלתי-נתפסת. כל השאר – יגאל גרי, מיכה אזולאי, יואב רכס וכו' – כולם גם יחד ידעו לשלהב זיקים "בצלאליים" למדורת שבט. וכלום לא שכן הניצוץ של ה"ג'מבורי" ה"זיקיי" המתמשך גם בכתובות-האש ה"צופיות" (שלא הוצתו מעולם, אלא נותרו שלט ידני מושגי), שיצרו גבי ושרון ב- 1976?

 

ב- 1985 הם חוברים יחד, מאמצים את השם "זיק", שהוצע על-ידי מיכאל סגן-כהן, מי שגם יתווך ב- 1993 בין "זיק" לבין אליהו הנביא, קוסם האש התנ"כי, וימנה אותו לפטרון הקבוצה… בקיץ 1985, בעכו ("הפסטיבל לתיאטרון אחר"), הם מרחיפים זבוב-עץ ענק מעל חומת העיר ועל החוף ומעלים באש זיקית-עץ באורך 17 מטרים. זיקת הזיק והזיקית, חייה אמנותית רבת-פעלולים. מכאן ואילך, יצורפו מוזיקאים (חיים פרמונט בראשם) ואמנים נוספים בהתאם לצרכי המופעים. ומעתה, יתרום כל אמן את כישוריו: יובל רימון יביא לפסלי החיות של המופעים הראשונים (הזיקית, הזבוב, האייל, הנמר, החגב, החרק) את ניסיונו בפסל צמד העזים הצהובות שתלה ברחוב עמק-רפאים הירושלמי; לנס הנטר יביא את ניסיונו בפיסול-קלקר (כגון, פסל אלביס פרסלי העצום בתחנת-הדלק בנוה-אילן), כאשר "יוביל" את עיצוב צמד כלבי הקלקר האדירים שישבו לצד ה"מולך" במופע של "זיק" בגיא בן-הינום, 1987; אודי אבן יביא את ניסיונו הגדול והאיכותי כקדר ויעמיד את מלאכת האובניים במרכז האירועים המאוחרים של "זיק"; ושרון קרן? הוא יביא, לפחות, את רוח האנרכיזם המתון.

 

אין ספק: המרידה ב"אמנות", הסירוב המושגי לאובייקט והכפירה ה"בצלאלית" (ממחצית שנות השבעים) בשיעורי ציור ופיסול – כל השלילות הללו משנות השבעים הירושלמיות הן גלי החמצן המפיחים את האש של "זיק". אלא, ש"רוח הנעורים" הבלתי נלאית של החבורה הירושלמית חייבת, בה בעת, לתנופה אחרת – תנופת שנות השישים, אשר חלחלה מהמערב ל"בצלאל" של שנות השבעים, נושאת עמה זיכרונות אוונגרדיסטיים מתוקים מימי האירועים הדאדאיסטיים והפוטוריסטיים. בראשיתו של אות עשור הושמעו במחלקה לאמנות ב"בצלאל" הרצאות על אודות ההתרחשויות הללו, ובעיקר על אודות "הפנינגס" ו"תיאטרון חדש" אמריקאיים משנות השישים. המרצה הנרגש, שחזר לא מכבר מלימודים בארה"ב, סיפר לתלמידים על עשיות טקסיות, המאחדות אמנות וחיים, ממירות אובייקט בתהליך ומבקשות להפך את החיים לאמנות. לימים, ב- 1976, יארגן המרצה עם תלמידיו ואי-אלה ממוריהם את פסטיבל המיצגים הראשון בישראל. שרון קרן יופיע כאן כמהפכן המלמד את הצופים אופן הכנת בקבוק-תבערה. ראשית הרומן עם האש.

 

את שלל עקרונות היסוד של "התיאטרון הרדיקלי" – ה"ליבינג תיאטר" כדוגמא הבולטת – תאתרו, אכן, במפעלות "זיק": קודם כל, הסירוב ליצירה אינדיבידואלית, פרטית, אגוצנטרית, לטובת העדפת היצירה הקבוצתית המשותפת והחוויה הקהילתית. שמחת רֵעוּת ויצירה. חגיגה. הגרעין החברתי-יצירתי, החף מכל אידיאולוגיה, מורחב מהחברותא המצומצמת לקהילתיות שבטית (משחקית, חופשית, יצירתית) בזכות עיקרון שיתוף הקהל: הציבור מוזמן לסטודיו של "זיק" לצפות בתהליך בניית המבנים, תהלוכת-פתיחה של אנשי "זיק" חולפת בקרב הצופים, הקהל רשאי לנוע ממקום למקום בזמן האירוע. אמנם, פעולות "זיק" שומרות על שניוּת המציגים והצופים (בנדיר, אף יוצגו על במה), אך עסקינן ברוח קרניבלית המרככת מאד את קו ההפרדה. זאת, לבטח, בזכות עיקרון נוסף של "התיאטרון הרדיקלי" ("תיאטרון הלחם והבובה", "תיאטרו קָמפֶסינו" וכיו"ב) והוא – היציאה מחללים של "נסיבות הזמנה אמנותיות": קבוצת "זיק" פועלת בפארקים, על חוף-הים, בכיכרות, או בסדנת-הבית; כמעט לעולם לא בתוך מוזיאון או בתיאטרון. כאן, "אמנות" פוגשת ב"חיים" בגובה של העממי.

 

ממדיום ה"הפנינג" הפנימו אנשי "זיק" את עיקרון התהליך כתכלית יצירתם. מה שנקרא "אמנות-תהליך" בימי ההפשטה האקספרסיוניסטית (פה הוזמן הציבור לסטודיו של ציירי ההפשטה ה"פעולתיים", שהפכו למעין מיצגנים) התגלגל לשלילת האובייקט ממטבח האמנות המושגית ולהאחדת זמן-חיים וזמן-אמנות בהפנינג. בהתאם, אצל "זיק", תהליך בניית האובייקט (חייה, מגדל, כד וכיו"ב) חייב להסתיים בכיליון האובייקט ובהותרת האירוע כל-כולו ברמת הקליטה הרב-חושית את תהליך הבנייה וההרס. שלילת החפץ הרכושני? אמירת "לא" להאדרה הבורגנית את האובייקט? מיאוס היצירה האמנותית המוגמרת? תהא התשובה אשר תהא, אנשי "זיק" מאשרים בדרכם הבלתי-דוקטרינרית את כתיבתו של הרברט מרקוזה בזכות חברה אוטופית המבכרת איכות-חיים (תהליך) על פני צבירת גופים (מוצר).

 

אפשר, שיותר מכל, ירשו חברי "זיק" מ"התיאטרון הרדיקלי" (ובהקשר זה, נוסיף לגופים המוזכרים לעיל את "תיאטרון המעבדה" של גרוטובסקי ואת קבוצת "תיאטרון המחקר" של פיטר ברוק) את עיקרון הטקס, שלא לומר הפולחן: חברי הקבוצה כמוהם כ"כוהנים" העושים ב"עבודה" (במשמעות הפולחנית של המילה) – סדרת פעולות הערוכות כקודקס בהתאם לסדר זמנים ולקצב, הבוראים מרחב "אחר", אוטונומי, מרחב של "חג" (וחג הוא קורבן, כזכור). לכאורה, עסוקים "כוהני" "זיק" בהפעלה של מיתוס: הם נוקטים בארבעה היסודות – אש, מים, עפר ואוויר (גלי אור וקול), ולפחות בפעולותיהם המוקדמות הם בונים טוטם ענק של חייה, שאותו הם מעלים באש, משמע "מקריבים" בתום האירוע.

 

אלא, שהארשת המיתית הנדונה חפה מכל טרנסצנדנטליות, שלא לומר אמוניות: כי, יותר משלפנינו אנשי המיתוס בחברה דה-מיתית, אנו צופים/משתתפים באירוע חילוני-קרניבלי שנועד להבטיח, ולו למשך זמן קצר, אחדות "שבטית" מענגת. שום גורל-שבט אינו מוטל על כף המאזניים; שום אימה קריטית אינה תלויה על השבט. גם שריפת ה"טוטם"  לא תושיע. עניינה האחד הוא באסתטיזציה של המיתי. ואם תשאלו: במה מאמינים חברי "זיק"? התשובה תהייה: בהנאה, ב"כף".

 

במוקד החוויה עומדת האש. זו האש שפורקה בידי גסטון באשלר ("הפסיכואנליזה של האש", פאריז, 1938) לאש האיסורים, אש הקורבן, אש התשוקה אש הטיהור. בעבור קבוצת "זיק" – אף לא אחת מאלה, כי אם אש הלהטוט, מופע הפירוטכניקה. כי "זיק" מפסלת אש (ראו ב"אנרזיק", 1997, כיצד הוצת קונוס החול הקטום וכיצד גוּרָף למשטח אש עגול). את "תסביך פרומתאוס" (בלשונו של באשלר) – גונב האש הנודע אבי התרבות שעבר על האיסור האלוהי שלא לגעת באש – הפכו חברי "זיק" למשחק החוגג את כוחה של הציביליזציה ברמות הטכנולוגיה ויצירת הכלים; את "תסביך אמפדוקלס" (בלשונו של באשלר) , הקורבן הנספה בלוע הוולקן – הפכו ה"זיקאים" לחגיגה של שליטה באש מאולפת. לא, האש שלהם אינה מינית ואינה מטהרת: זוהי האש של וולקן (או הֶפֵיסטוס) הנפח, אש הסדנה, אש התנור, אש העשייה היצרנית, גם אם שום מוצר לא נוצר כאן בסופו של דבר.

 

כיון שבסדנת-עובדים הננו, לא נתפלא לגלות את אמן ה"זיק" כפועל-במה, כמפעיל, כקונסטרוקטור. שבמהלך הדה-מיתולוגיזציה של מופעי "זיק", ארשת המיתוס והפולחן משילה גם את אצטלת ה"הכהן" מחברי "זיק" ומעמידה אותם במחנה הקונסטרוקטיביזם הרוסי, אותה תנועה אוונגרדיסטית מהפכנית שדחתה את האמנות לטובת ההנדסה. האמן הוא פועל, יסכימו חברי הקבוצה הירושלמית, לבושי הסרבל, עם אלכסנדר רודשנקו, אשר אף תפר בגד-פועל לאמן. את הקונסטרוקטיביזם שלהם נזהה מכיוונים שונים: ב"פסל" מערבל-בטון אדום ששולב ביחידות גיאומטריות (תערוכה בתיאטרון "הזירה", 2000); בציור סכמאטי ענק של דמות "פועל" שצויר בשניים במופע "מוזיק", 2003; במחווה למגדל הספיראלי הענק שתכנן ולדימיר טטלין ב- 1920 (לכבוד ועידת ה"אינטרנציונל" השלישי) ואשר שוחזר ב- 1988 על-ידי קבוצת "זיק" כמגדל ספיראלי, 11 מטרים גובהו, שעליו הוקרן סרט; ויותר מכל, ה"עלילה" של האירוע ה"זיקיי" כעלילת-סדנה: כהסעה של במות-ברזל קונסטרוקטיביסטיות, כ"כוריאוגרפיה" של מנגנונים מכאניסטיים הנושאים ניחוחות של מהפכה תעשייתית. דוגמא בולטת: "עלילת" האירוע "אמפוריה" (פסטיבל ישראל, 2000): סדרת פעולות סביבתיות ורב-טכנולוגיות של עיצוב תבנית חול בצורת אמפורה (כד), המתפרקת והופכת ל"פרח", שמתחתיו פורץ לו אשד-מים…

 

התפרקות ושיבה לארבעת היסודות. כאן הסתירה הגדולה בין "זיק" לבין הקונסטרוקטיביזם. שהלא, שום אוטופיזם של חברת-עתיד טכנולוגית אינו מונח ביסוד מעשי ה"זיק". אף יותר מזאת: כפי שאמרנו, כל בנייה מכלה כאן את עצמה; כל קונסטרוקציה נידונה לדה-קונסטרוקציה. בסיום המופע "זיק 5" מ- 1988 יישרף המגדל הטטליני. ב- 1991, בפתח אירועי תערוכת "בי-נציונל"  במוסקבה, דיסלדורף ובירושלים, הרכיבו חברי "זיק" תנור ענק מ… קוביות קרח עם ארובת מתכת עצומה בראשן. תנור הקרח הודלק רק כדי להמיס את עצמו… מסורת הפסלים ההורסים את עצמם שיצר ז'אן טינגלי בשנות השישים. אנטי-אמנות, כזכור. ולכן, אירועי הכד הנמוג, דהיינו הכד הנוצר במהלך המופע ("אנרזיק", 1997) למען יחוסל בסופו: ראו אותו, את אודי אבן ז"ל, ניצב בראש מבנה-אובניים, בית-היוצר, והוא מקדר לעינינו כד אמפורי יפיפה; ראו כיצד נשרף הכד במבנה התנור החשוף וכיצד מוטבל בנאד-מים ענק וכולו מהביל; המשיכו והביטו בכד-מתכת המומס לתוך "מחבת" המולהט על אש, ומיד אחר-כך, יציקת הנוזל של הכד-לשעבר לתוך תבנית שטוחה שצורתה כד. והסיום: כד טרי, עודנו חרס רך על האובניים, מותז במים עד כי נקרע לגזרים וחסל. מטמורפוזות של בריאה והרס, של חיים ומוות. היוצר נתן, היוצר לקח, יהי שם היוצר מבורך. ניהיליזם הנוקט באוטופיה הקונסטרוקטיביסטית רק לצורך החרָפַת היפוכה? לא, בל נדביק מרירות לחגיגות "זיק", שבשורתן ויטאליות: הטעם אינו בכד, אלא בדרך ההגשמה בדרך אליו וממנו. והדרך – גם אם אין שום קתרזיס בסופה – האימה הגלומה בה (אימת האש) עוּדְנָה (עברה סובלימציה) ביופי; וגם אם אין חוויה מזככת-מזקקת בתומה, הרי שזיקוקין מרהיבים חוגגים את סיומה. שזו ורק זו, כזכור, התכלית: חינגא, ספקטקל של נסים ונפלאות, פיסול סביבתי-התרחשותי כקרקס של להטוטנים, המפליאים עשות בחומרי העולם.

 

מהו, אפוא, האירוע של "זיק" אם לא תיאטרון טוטלי (Gesamtkunstwerk, בלשונו של ריכרד וגנר), שילובן של כל האמנויות יחדיו – המוזיקה (נגינה בפסנתר את יצירתו של חיים פרמונט; או נגינתה של תזמורת שלימה ב- "מוזיק", 2000; או השמעת צלילי פעמונים ב"אנרזיק", 1997), הפיסול (באש, בחול, במים…), הקדרות, הציור (דמות-הפועל, כזכור), הקולנוע (ההקרנה על המגדל הספיראלי, כמצוין לעיל) וכיו"ב. ומה מבקש התיאטרון הטוטלי הזה אם לא את חיסולן של כל האמנויות כולן, העלאתן באש. כי "זיק" מאמינה אך בהווה, לא בעבר ולא בעתיד. וההווה, משמע החיים, הוא אמירת "הן" למגע האנושי המשחקי והמופלא עם חומרי העולם, מגע של יצירתיות, נועזות ודמיון. תחושתיות טהורה, חפה מאינטלקטואליזם, ממילים (אין טקסטים במופעי "זיק"), חפה מכל מה שמייצג מאמר זה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: