1916 ילידת ירושלים, בתם של ד"ר אולגה פבזנר-שץ ופרופ' בוריס שץ.
בילדותה כותבת שירים.
1933 בוגרת הגימנסיה העברית בירושלים.
1937-1933 נוסעת לפאריז עם אמה ואחיה (בצלאל), לומדת אמנות באקדמיה
"גרנד שומייר" ועיצוב תעשייתי ב"בית-הספר הלאומי הגבוה
לאמנויות דקורטיביות".
1937 שותפה בעיצוב הביתן הפלסטינאי-ארצישראלי בתערוכה העולמית
בפאריז.
1938 מצטרפת לאחיה בקליפורניה, מתגוררת ויוצרת בארה"ב עד
שנת 1951.
1940-1938 מציגה עם אחיה את עבודותיהם ועבודות אביהם, תערוכות ברחבי
ארה"ב.
1944 מציגה תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות של סן-פרנציסקו.
מרבה לצייר בסנטה-פֶה, ניו-מכסיקו.
1946 מציגה תערוכת יחיד של ציורים במוזיאון סנטה-פֶה, ניו-מכסיקו.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות של סן-פרנציסקו.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות של לוס-אנג'לס.
מלמדת אמנות ב- California Labour School, מתקרבת לרוח
הבאוהאוס ולאמני ההפשטה האמריקאיים המשלבים אור, צורות
וחומרים מודרניים.
מתחילה להשתמש בפלסטיק (פרספקס) כחומר "ציור" ועיצוב.
1947 מציגה תערוכת יחיד בגלריה "פּינָקוטֶקָה", ניו-יורק.
מציגה תערוכת יחיד בגלריה "דָליאֶלס", ברקלי, קליפורניה.
מציגה תערוכת יחיד ב"פילדלפיה אָרט אָלַיאֶנס".
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות של סן-פרנציסקו.
משתתפת בשתי תערוכות של ציור מופשט במוזיאון "גוגנהיים",
ניו-יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית בגלריה "דָליאלְס", ברקלי,
קליפורניה.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במכון לאמנות של אֶקרון.
משתתפת בתערוכה קבוצתית בגלריה "פּט ווֹל", מונטריי,
קליפורניה.
משתתפת בתערוכה קבוצתית בגלריה "סישור" (חוף-ים),
סאוסליטו, קליפורניה.
1948 זוכה בפרס על עיצוב מנורה, מטעם ה- A.D.A – המכון האמריקאי
למעצבי-פנים, ניו-יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות של סן-פרנציסקו.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון "גוגנהיים", ניו-יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במרכז לאמנות ע"ש ווקֶר,
מיניאפוליס.
1949 תערוכת יחיד ב"ארט אליאנס", פילדלפיה. מציגה 50 עבודות
מופשטות בלוחות פלסטיק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות של סן-פרנציסקו.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון "גוגנהיים", ניו-יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית בגלריה "אדיסון", אנדובר.
משתתפת בתערוכה קבוצתית באקדמיה "פיליפס", מסצ'וסטס.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במכון לאמנות של דטרויט.
משתתפת בתערוכה קבוצתית באוניברסיטת ייל.
1950 משתתפת בשתי תערוכות קבוצתיות במוזיאון "גוגנהיים", ניו-
יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית ב"ימק"א", בוסטון.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון "קוּפּר-יוניון", ניו-
יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון דנוור, קולורדו.
1951 משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות מודרנית
בניו-יורק, וזוכה בפרס המוזיאון על עיצוב מנורת מתכת.
משתתפת בשתי תערוכות קבוצתיות במוזיאון "גוגנהיים", ניו-
יורק.
משתתפת בתערוכה קבוצתית מטעם אגודת אמני ההפשטה
האמריקאיים, ניו-יורק.
מציגה תערוכת יחיד בגלריה "ברתה שֶפֶר", ניו-יורק.
חוזרת לישראל, מתגוררת ויוצרת בירושלים.
במשך השנים הקרובות, פעילה עם בצלאל ולואיז שץ בקבוצת
"יעד" לאמנות שימושית.
1952 משתתפת בתערוכה הקבוצתית, "אמנות שימושית בישראל", בית
הנכות בצלאל, ירושלים, וזוכה ב"פרס שץ".
משתתפת בתערוכה קבוצתית מטעם אגודת אמני ההפשטה
האמריקאיים, ניו-יורק.
משתתפת בתערוכה נודדת מטעם משרד החוץ האמריקאי.
1953 יועצת אמנותית (לעיצוב מוצרים תעשייתיים) למשרד המסחר
והתעשייה.
משתתפת בתערוכה קבוצתית של אומני נחושת, גלריה "מקרא
סטודיו", תל-אביב. מציגה 6 עבודות (בהן חנוכייה, פמוט, "תיבת
נוח").
מורה לאמנות במכון "אבני", תל-אביב.
1954 זוכה בפרס הזהב בטריאנלה לאמנות שימושית במילאנו על עבודותיה
בפרספקס ובתוכו חומרים נוספים. הטריאנלה מתקיימת ביוזמתה.
1954 משתתפת בתערוכת "3 השצים" במוזיאון תל-אביב. בין השאר,
מציגה מגש המשלב פרספקס שקוף, רשת וחוטי מתכת, היוצרים תצורות מופשטות.
מתחילה ליצור גם בכפר האמנים, עין-הוד.
1955 כלת פרס ישראל לאמנות.
יועצת לעיצוב תעשייתי במשרד המסחר והתעשייה.
משתתפת בתערוכת "ציורים אבסטרקטיים וסוריאליסטיים",
מוזיאון תל-אביב (מציגה 3 יצירות מפרספקס, רשת וחוטי ברזל)
מהשנים 1950, 1952 ו- 1953.
1956-1955 מעצבת קיר מפרספקס באולם "יונה" של אניית "צים", "ציון".
1958 מעצבת ב"תערוכת העשור" לוחות פלסטיק דקורטיביים (ובתוכם
עלים).
מציגה בתערוכת פיסול ישראלי במשכן לאמנות בעין-חרוד פסלי
מובייל מפרספקס (כגון, "כלפי מעלה" ו"מתח").
משתתפת בביאנלה בוונציה, הביתן הישראלי (אוצר: ד"ר פריץ שיף).
משתתפת בעיצוב הביתן הישראלי בתערוכה העולמית בבריסל.
1960-1958 משתתפת בתערוכה נודדת של "אמנות בת-זמננו בישראל", המוצגת
באתונה, מילאנו, ברן, קלן, שטוקהולם, אוסלו והלסינקי.
משתתפת בתערוכת "צורות מישראל", תערוכה נודדת ברחבי
ארה"ב. מציגה קערת פרספקס.
1959 זוכה ב"פרס דיזנגוף" לאמנות מטעם מוזיאון תל-אביב.
1960 מציגה 6 פסלי מובייל ופלקסיגלס ("דמויות", "גוף", "סרנדה",
"עיר מזרחית", קומפוזיציות I, II, III) בתערוכת "אמנות חדישה
בישראל", תערוכה נודדת בין בתי האמנים של תל-אביב, ירושלים
וחיפה.
זוכה בפרס "יד ושם" על עיצוב מנורת זיכרון מפליז.
משתתפת בתערוכה הקבוצתית לאמנות שימושית, "צורה מישראל",
קלן, גרמניה.
משתתפת בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות מודרנית, פאריז.
נוסעת לקליפורניה ונישאת לפסל והצייר אליוט פרנסיס סנדו (אותו
הכירה בלוס-אנג'לס עוד בראשית שנות הארבעים). מתגוררת
ויוצרת בארה"ב עד שנת 1978.
1963 משתתפת בתערוכת אמני עין-הוד.
1965 משתתפת בתערוכת "אמנות בתנועה", מוזיאון תל-אביב. מציגה
3 פסלי "מובייל".
משתתפת בתערוכת אמני עין-הוד.
1967 מציגה תערוכת יחיד בגלריה "אוֹרפָן", ברקלי, קליפורניה.
1968 מציגה תערוכת יחיד של "ציורים קטנים" בבית-האמנים, ירושלים.
1970-1969 משתתפת בתערוכה נודדת של אמנות עכשווית (אוצרת: ברתה
אורדנג).
1974 מתחילה לפסל במוטות פליז או אלומיניום.
1978 מציגה תערוכת יחיד של פסלים קינטיים מפרספקס ומתכת,
מרכז תרבות אמריקה-ישראל, ניו-יורק.
חוזרת ארצה לירושלים לאחר פטירת בעלה.
1983 תערוכת יחיד בגלריה "דבל", עין-כרם, ירושלים.
1984 ממונה ליו"ר וועדת תערוכות באגודת הציירים והפסלים, ירושלים.
משתתפת בתערוכה הקבוצתית, "חתך", בית-האמנים, ירושלים.
משתתפת בתערוכת "80 שנות פיסול", מוזיאון ישראל, ירושלים
(מציגה פסל קינטי מאלומיניום).
1985 משתתפת בתערוכת אמני ישראל באוניברסיטה העברית, ירושלים.
משתתפת בסלון האמנויות היפות ב"גרנד פאלה", פאריז.
1986 משתתפת בתערוכה הקבוצתית, "ציירי ירושלים – השפעה
צרפתית", אליאנס פרנסז, ירושלים.
משתתפת בתערוכה קבוצתית בבית האמנים, ירושלים.
בתל-אביב (שד' רוטשילד פינת רח' אנגל) מוצב פסלה הקינטי,
"מפרשים" (מובייל מתכת). הפסל מוסַר בלחץ שכנים.
1987 נמנית על מדליקי המשואות בערב יום העצמאות.
1989 משתתפת בתערוכה קבוצתית בתיאטרון ירושלים.
1990 נבחרת כ"יקירת בצלאל" מטעם אקדמיה "בצלאל".
1991 זוכה ב"פרס שושנה איש-שלום" על מפעל חיים.
1992 משתתפת בתערוכת "האמן הוא הקובע", גלריה סדנאות
האמנים, תל-אביב, ו"בצלאל I ", ירושלים.
משתתפת בתערוכת "יוצרים שלום", בית האמנים, ירושלים.
משתתפת בתערוכת "האור במסורת היהודית", המוזיאון היהודי,
פרנקפורט.
1993 נבחרת כ"יקירת ירושלים" מטעם עיריית ירושלים.
משתתפת בתערוכת "ירושלים – לפני הזהב", מוזיאון אשדוד ומרכז
תרבות רחובות.
1999 נפטרה בירושלים.
עבודות במקומות ציבוריים:
עבודות דקורטיביות:
מלון "מונרוביה", ליבריה
מלון באביז'ן, חוף השנהב
מלון באטלנטיק סיטי, ארה"ב
מלון "דן כרמל", חיפה
מלון "אכדיה", הרצליה
אניית "צים", "ציון"
קיבוץ חפץ חיים
מנורת זיכרון ב"יד ושם", ירושלים
משרד "אל-על", לונדון
ועוד.
פסלים קינטיים:
משרד "אל-על", לונדון
בית-חולים "הדסה", עין-כרם, ירושלים
גן ציבורי, שכונת קטמון, ירושלים
האוניברסיטה העברית, הר-הצופים, ירושלים
קרן קר"ב, ירושלים
ועוד.
ז ה ר ה ש ץ
אמנית של זמן הייתה זהרה שץ, מי שהפכה את התנועה לגורם פלסטי מרכזי בעבודותיה המאוחרות בציור ובפיסול, אך אמנית שסירבה בעקשנות לציין תאריכים בשולי יצירותיה. גם בראיונותיה חמקה דרך-קבע מתאריכים. וכך, מתוך קרוב ל- 800 עבודות מסוגים רבים ושונים שנותרו בעיזבונה, רק קומץ זעום,שניתן למנותו על כף-יד אחת, מסגיר את זמן העשייה, עובדה המקשה ביותר על בניית כרונולוגיה של יצירת זהרה שץ. ואף על פי כן, בזכות הקומץ הזה (וסימני התפתחות סגנוניים) בכוחנו לנסות לשחזר את המהלך האמנותי השלם.
הפרק המוקדם מכל בעיזבונה של זהרה שץ הוא קבוצה קטנה של ציורים בצבעי-מים משנת 1934, המייצגים נופים ארצישראליים. אלה הם ציורים שצוירו ערב נסיעתה של זהרה ללימודים בפאריז, ובהם נראים צריף רעוע על שפת הכינרת, או חורבה ערבית וכו'. הסגנון אקדמי/אימפרסיוניסטי, אף כי חופשי, הגוונים חיוורים, ודומה שהציירת בת ה- 18 מושפעת באותה עת מהאקווארלים של אחיה המבוגר ממנה, בצלאל, אשר אף הם בסימן נופי הארץ. אקווארלים מאוחרים מעט יותר כבר מייצגים את נופי פאריז – מבט עליון על גגות העיר וארובותיהם, או מבט חזיתי על ה"נוטרדאם", וכו' (ואפילו טבע דומם של תפוחים בקערה) – כאשר הנחות המכחול נראות חופשיות עוד יותר, נוטות להפשטת-מה, ותודעה סזאנית של מתחי ניגודים בין גוונים חמים וקרים (אדום וכחול, בעיקר) מסגירה את לימודי האמנית הצעירה ב"גרנד שומייר" ("ללא מורה", תציין ז.שץ באחד מהרשימות הביוגרפיות שתשרבט לעצמה, לימים). משיעוריה המקבילים בבית-הספר הלאומי הגבוה לאמנויות דקורטיביות – לא נותרו בידינו כל סקיצות או עבודות.
מעקב אחר הנופים בצבעי מים מלמד על נטייה גוברת להפשטה ברמת הויתור הגובר על פרטים, תנופת יתר של משיחת המכחול, התנחשלות הצורות בכיוון אמורפיות אורגנית בעלת אופי סוריאליסטי (ונזכור: במחצית שנות השלושים כבר התמסד הסוריאליזם בפאריז), אף פרימיטיביזם גובר של הייצוג הפיגורטיבי (ומנגד, שמץ גילויים של בנייה גיאומטרית-זוויתית – "קוביסטית" – של נוף ובתים). ועדיין, זיווג הניגודים בין הכחולים לאדומים. דיוקן גבר, מאותה סדרה, כבר מסגיר גרוטסקה, המרמזת על הצפוי אך, עיקר הסדרה נופי הרים ואדם צרפתיים; מיעוטה – ציורי דמויות בבר.
בשלות אמנותית אישית מתגלה רק לקראת 1939, בסדרה גדולה של חיתוכי לינוליאום (וקומץ חיתוכי עץ), שנוצרו, ככל הנראה, בין פאריז לבין ראשית שהותה של זהרה שץ בקליפורניה.[1] כשהיא מסתמכת על נופים שציירה בעברה בישראל ובצרפת (כגון, מראה בית-לחם מבעד לחלון שתלוי בו פעמון ענק; או חזית הקתדראלה "נוטרדאם", ועוד), אך מסגננת אותם בתמציתית מבנית דרמטית, יצרה זהרה חיתוכי-לינוליאום קטנים (20X15 ס"מ בממוצע), בהם שכללה מיומנות טכנית לצד נטייה גוברת לסוריאליזם: חלק מההדפסים המשיך לייצג נופים ואך תרגם מכחול אקווארלי לאקספרסיוניזם עז-רגש של עבודת סכין וניגודי שחור-לבן חריפים ("מפרשיות", חזית "הקבר הקדוש בירושלים", מראה "הגשר הישן" בפירנצה, "גגות העיר העתיקה בירושלים", "סמטה בעיר העתיקה בירושלים", ועוד). לאלה נלוותה התנסות בגוונים שונים כרקע מונוכרומי להדפסים. ברם, בה בעת, תוכן וסגנון שונים בתכלית בצבצו מתוך סדרת ההדפסים: חיתוכי-לינוליאום סמליים ופיוטיים המייצגים נביטה, או לבלוב פרח מול שמש, או מחול וכו' – המעוצבים בקו רישומי לבן, קו גלי ואמבואידי, לרקע דרמטיזציה מוחרפת של ניגודי אור-צל, או מתח בין דוקרנות (של קרי השמש, למשל) לבין רכות אורגנית (הפרח, למשל).
עשרות חיתוכי-הלינוליאום בישרו על מפנה בשפתה של זהרה שץ. אקספרסיוניזם סוריאליסטי, מועקה טראגית (כגון, צללית יורדת במדרגות בסמוך לצריחים פאליים הפולחים זוהר לילי. או: צללית דמות הפוסעת שחוחה בנתיב לילי מואר באלומה עזה), גרוטסקה של פיגורות "נמסות" ("נערה וחתולים") ושל פיגורות רשומות כפלונטר לבן נוכח אפלה והבלחות, וכיו"ב. ספיראלות של עיניים ושיער, קריקטוריות של עיוותי פנם וגוף המושטחים כפיגורות חוטיות ו/או כפרצופים "נוזליים"; קקופוניה של קווים וצורות מתנחשלים ("ריקוד בשניים") וכו'. עוד ועוד עיוותים צורניים המתעמרים בדמויות, מנפחים ומדלדלים, מבטלים גבולות בין חי לצומח ונוטים מרביתם לאמבואידיות. עוד ועוד דימויים מפותלים ומושטחים כמרקם של דרמה נפשית סוערת, הנעה בין המגוחך לאימתי, בין המואר לחשוך, בין החיים למוות.
בחיתוכי-הלינוליאום של שלהי שנות השלושים נוסחה שפה ששמשה בסיס לציורי-שמן שציירה זהרה שץ בקליפורניה בתחילת שנות הארבעים, ואשר אותם הציגה ב- 1944 במוזיאון לאמנות של סן-פרנציסקו. גם אלה נעדרים תיארוך ללא יוצא מן הכלל. הציורים המוצגים הוקדשו לכת של אינדיאנים מוצא ספרדי, שאותם פגשה הציירת במדבריות ניו-מכסיקו, בתקופה בה הרבתה לצייר בסנטה-פֶה, עיר האמנות והאומנויות השימושיות העממיות.
בשלב זה, גברה ההפשטה בציוריה, אך הצורות הרכיכות-נזילות פושטו ונצבעו כל אחת בצבע שונה, כל אחת מוקפת בקו-מיתאר שחור ונבדלת מסביבתה. חלק מהציורים ייצג תכנים ברי-זיהוי הנוטים לפולחן נוצרי: כגון, דמות מיתית מונומנטאלית המגישה פרח צהוב לדמות הכורעת נגדה בגבה אלינו ולצדה דמות נוספת יושבת על הארץ ופניה אלינו. חרף כל עיוותיו הפרימיטיביסטיים, לציור נוכחות מכסיקנית בגווניו החמים ובאופני הלבוש של הדמויות. ציור אחר עומד בסימן ישו הנושא את הצלב לרקע צורת צלב גדולה המלווה בצלבים קטנים ומאוכלסת בדמויות מעונות. בציור נוסף בסדרה, אישה שרועה על הארץ (מתה?) ובסמוך לה גבר מזוקן קורא (מתפלל?) ושתי נשים נושאות ידיהן למרומים (מקוננות?). דקורטיביזם פרימיטיביסטי רב שולט בציור זה ועיקרו מרקמי הטקסטילים של בגדי הדמויות, השטיח על הרצפה ועוד. ככלל, עדיין נוכחות הצורות המעוותות באמבואידיות ואלה מקנות לציור ארשת של אקספרסיוניזם סוריאליסטי. אך, העושר הצבעוני של היחידות הצורניות הרבות, הנבדלות בגווניהן ובתיחומיהן, מטעין את הציור הטראגי בעממיות עליזה. זו גוברת בציור נוסף המייצג תזמורת של מנגנים, המאוכלס בפיגורות שטוחות ומעוותות-איברים, אשר מורכבות כל אחת מיחידות חד-צבעוניות תחומות ועצמאיות.
אלא, שמרבית הציורים בסדרה הנדונה אינם מסגירים תוכן ברור. להיפך, דימויים אי-רציונאליים המאזכרים רוחות-רפאים ו"חייזרים" הופשטו והושטחו, כשהם צפים ומרחפים על ובין שטחי צבע, בעודם מבטאים מלנכוליה ואימה. מעין גופיפים נטולי חוליות, תולעיים, רופסים ונעדרי זהות, עוצבו באינפנטיליזם, חושפים עולם היולי, מוכה בלהות ומסתורין. סוריאליזם, נציין, הווה רובד רב חשיבות בעולם האמנות האמריקאי של סוף שנות השלושים, בואך ההפשטה של שנות הארבעים.
כבר בפרק מוקדם זה של יצירתה הרבתה זהרה שץ לעסוק באמנות שימושית-דקורטיבית. עשרות סקיצות של עיצובי תכשיטים פרחוניים, העשויים ממקבץ של אבנים טובות ומתכות יקרות – פרי לימודיה בפאריז בבית הספר הגבוה לאמנויות דקורטיביות – מביאים לידי שיא את נטייתה של האמנית לקו האורגני, הצמחי המתפתל, שמגויס עתה ל"בארוקיות" של האורנמנט. סתירה עצומה קיימת בין הציורים, על דימוייהם הירודים והמכוערים, לבין האריסטוקרטיות הנאצלת של התכשיטים, כמו גם בין העממיות של הציורים לבין האקסקלוסיביות עתירת-הממון של התכשיטים. צורות גביע-פרח, זר-אבקנים, בתולת-ים, שבלול, צורות צנטרופוגליות, צורות אש ועוד ועוד בראו מתוות-תכשיטים במסורת אירופאית-מלכותית, תוך שילוב של קלאסיציזם ואר-נובו, המבוצע תמיד במיומנות מקצועית גבוהה ביותר.
סקיצות לכרזות או למודעות מ- 1940 מגלות את עיסוקה הוורסטילי של זהרה שץ בתחומים השונים של האמנות המעשית. דימויים מצוירים של אשכול ענבים ("Eden"), או גברתן מניף משקולת ("Force") מרכזיים יותר מהמילה המודפסת לידם. בעוד האשכול קרוב-משהו לדימויי התכשיטים, גוף הגברתן עשוי להזכיר את משיכתה של האמנית לאמורפיות סוריאליסטית.
בציוריה המשיכה זהרה שץ לפתח את הסוריאליזם המופשט, וזאת בסדרה גדולה של תחריטים מונוכרומיים, החייבים לציוריו של ווילפרֶדו לָאם, הסוריאליסטן הקובני (1982-1901), מי שהשפעתו הייתה בלתי מבוטלת על הסצינה הניו-יורקית של שנות הארבעים.
יצוין: בשנות הארבעים כבר הורחבו בתפישה הסוריאליסטית ביטויי תת-ההכרה של צורות חולי-הרוח, של מושאי האמנות העממית והנאיבית, של ציורי ילדים ושל התרבויות הפרימיטיביות בכלל. ווילפרדו לאם, שהצטרף לתנועה הסוריאליסטית בסוף שנות השלושים, צייר ב- 1943 את "בג'ונגל", ציור-גואש ענק (שנרכש לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק) המאוכלס בדחיסות באנכי דמויות היברידיות ואנמיסטיות דקיקות, ספק-צמחים ספק-נשים (הזיקה לפיקאסו רבה), המבטאים את רוח הסָאנטֶרייה – הכת הקאתולית-אפריקאית-אמריקאית.
ציירים אמריקאיים ביקשו באותה עת אחר שורשים תרבותיים באמריקה העממית. אמני ההפשטה האקספרסיוניסטית (אדולף גוטליב, ג'קסון פולוק ואחרים) תרו אחר תחליפים טוטמיים אמריקאיים-פרימיטיביים למסורות הגרקו-רומיות של הציור האירופאי, ומכאן העניין הרב שעורר ציורו של ווילפרדו לאם. תערוכותיו בניו-יורק ב- 1939 וב- 1943 סללו את הדרך לביקורו בעיר זו ב- 1946 ולהרחבת השפעתו במחנה ההפשטה המקומי.
זהרה שץ הגיבה, אפוא, במקביל לחזית האמנות האמריקאית האוונגרדית. נאמנה לרוחו של וו.לאם, היא דחסה את התחריטים הקטנים שלה בדמויות שלדיות, דקות וארוכות, האומרות פרימיטיביזם ומרחב מורבידי. דחיסת העצמות (זו מזכירה גם את צפיפות הדימויים האורגניים-מופשטים בציוריו של ארשיל גורקי, האמריקאי, משנות הארבעים) נטולת הקשר סביבתי: שלדים בהירים מופיעים לרקע כהות מונוכרומית, לעתים במבנה טוטמי, לעתים כמאגר של שרידים בקבר-אחים, ולא אחת, כמקבץ או כערימות של שלדי אדם וחיה המשולבים כסבך של עצמות-גפיים. התחריטים דומים זה לזה. הבדלים ביניהם יאותרו בקומפוזיציות של דחיסת העצמות (המחוררות בחלקן ונדמות לעיניים). דעתו של המתבונן מקשרת את התחריטים הללו של זהרה שץ לעצמות בציורים סוריאליסטיים ידועים, כגון ציור של איב טאנגי ("בטחונו של הבלתי נראה לעד", 1933), או של אנדרה מאסון (ראו הפיגורה השלדית בציורו, "פאסיפיאה", 1943), או של סלבדור דאלי (ראו אברי הגוף המתים בציורו, "אזהרה מפני מלחמת האזרחים", 1936) ועוד. כל הגילויים הסוריאליסטיים הללו מאשרים את מרכזיותו של יצר המוות הפרוידיאני בציור הסוריאליסטי בכלל ובתחריטיה של זהרה שץ בפרט. יודגש עוד, שהגופים המרכיבים תחריטים אלה מבטאים איכות "פיסולית", שתלך ותתגבש מכאן ואילך. מעל לכל, סביר ביותר, שהתחריטים הנדונים הגיבו לאימי השואה ולצילומי ערימות הגוויות, שפורסמו בארה"ב עם שחרור אסירי מחנות הריכוז.
רישומי דיו מאוחרים יותר של זהרה שץ הפכו קוויים ומופשטים יותר, אף חופשיים ואינפנטיליסטיים (בקו המשורבט), כאשר תנועה היא הערך השולט בקו המהיר הבורא מיחבר של רמזי פיגורות לרקע מבני נוף, ירח, כוכב וכו'. המערך הרישומי מאוזן, ממוסגר בתאים, בנוי כקונסטרוקציה רשתית או מוצלבת. בדיעבד, ניתן לאתר בתנופה הקווית של רישומי ה"נופים" הללו, ובעיקר בקשתות ובחרמשים, את השורשים העמוקים לעבודות ה"מובייל" של זהרה שץ משנות החמישים. אך, קודם לכן, רישומים מופשטים יותר, הבנויים כקונסטרוקציות של חוטים הנמתחים ובוראים משולשים צולבים בחלל, מרמזים על מרחב פיסולי מופשט, שימצא ביטויו המירבי בהצרפי לוחות הפרספקס.
ואכן, השלב הבא והמרכזי מכל ביצירתה של זהרה שץ הוא פרק ההפשטות של לוחות הפרספקס. את המהלך החלה כבר במחצית שנות הארבעים, אך הוא הלך והתעצם עד כי כבש את יצירתה לאורך עשרות בשנים. מלבנים של רשתות מתכתיות שולבו בקווים של חוטי מתכת דקיקים ובמגזרות גיאומטריות של יחידות מתכתיות, וכל אלה גם יחד נלחצו בחום בין שני לוחות פרספקס שקופים על מנת לחבור לקומפוזיציה מופשטת. חלק מלוחות הפרספקס כופפו בחום ויצרו צורות אורגניות ורכות (החימום אף הוליד בתוך הפרספקס אפקטים חלביים או שלגיים), אשר תמיד שיקפו את הצורות שבתוכן, גם אם נקטה האמנית בפרספקס צבעוני. חלק מהתצורות המופשטות הנלחצות בין הלוחות היו זוויתיות יותר, חלקן נוטות לקימוריות, חלקן אמורפיות ורכות, חלקן על רקע לבן, חלקן על שחור, חלקן שומרות על ארשת מתכתית, חלקן משלבות תצורות צבועות, חלקן שומרות על צורות סוריאליסטיות מופשטות המוכרות מהרישומים. כמות גדולה של לוחות שכאלה נוצרו בידי זהרה שץ והפכה לאמירתה המזוהה ביותר. כשיוענק לה "פרס ישראל" ב- 1954 תציין וועדת השופטים בעיקר את תרומתה החדשנית בתחום היצירה בפלסטיק.
האסמבלאז'ים (בביקורות כתבו "קולאז'ים") המופשטים בפרספקס נוצרו בקליפורניה ובניו-יורק בסוף שנות הארבעים, ולאחר מכן, בירושלים שמאז ראשית שנות החמישים. עוד ועוד קומפוזיציות אופקיות הציעו ווריאציות משחקיות מרובות של המרכיבים החומריים והצורניים הנ"ל, דחוסות או פתוחות, חוטיות יותר או גיאומטריות, מונוכרומיות או ססגוניות, אורגניות או הנדסאיות, דקורטיביות יותר או פחות באיזונים הפנימיים, או "פרועות" בסגנון "ארט-ברוט". הזיקה ל"ארט-ברוט" של ז'אן דובופה תסביר שילובם של עלים יבשים במיחבר הנלחץ בין הלוחות (את העלים אספה זהרה וייבשה בטיוליה בין ניו-מכסיקו, ניו-יורק וכו'). בזכות הטכניקה החדשה שלה בפרספקס מחקה זהרה שץ כל גבול בין אמנות "טהורה" לאמנות "שימושית": כי לצד הלוחות ה"ציוריים", היא יצרה באותה טכניקה בדיוק קערות, צמידים, תליונים, בסיסי מנורות (פה שולב חוט-החשמל בקומפוזיציה), מגשים, כיסויי שולחן, חלונות, ידיות לדלתות ושאר חפצים דקורטיביים. מאמר ב"דומוס", 1954, גדוש בצילומי עבודותיה של זהרה, שהוצגו בטרייאנלה במילאנו (וזכו בפרס הזהב) ואשר כללו לוחות פרספקס עם עלים בתוכם, ספלים, צמידים, קערות ועוד – כולם בטכניקת הפרספקס שפיתחה האמנית. קודם לכן, בבנק בדרום-מנהאטן עיצבה זהרה את מפת ישראל מחמש שכבות של פרספקס, חוטים ועוד. בבר ב"בית וורוויק" באטלנטיק-סיטי עיצבה קיר המשלב בפרספקס צילומי בניינים ואוקיאנוס.
השמות שהעניקה זהרה שץ לעבודות הפרספקס שלה מעידות על התייחסותה להצרפי הפלסטיק כאל ציור ומבע לכל דבר: "חמסין", "זמן קציר", "קפריזה", "סקרצו", "אין מוצא", "עוף ים", "עין-הוד", "דמדומים", "מתח", "קיסריה", "עכו", "השעה ה- 13", "באר-שבע", "סולם לירח", "פינאלה", ועוד. השמות הללו מלמדים על מבע המשלב ייצוגי נוף עם פנטזיה אישית טהורה.
במאמר שכתבה מרגרט אנדרסון בניו-יורק ב- 1951 על יצירות הפרספקס של זהרה שץ היא הרחיבה דווקא על התהליכים הטכניים וכתבה: "כאשר גב' שץ סיימה לחתוך את לוח הפרספקס היא צובעת את הרקע בפיגמנטים מתכתיים: אבקות של ארד, זהב ואלומיניום. אז היא מצרפת את עולם הקסם הנבחר והמסודר של פיסות מתכת זעירות וחוטי תיל, או של עלים יבשים, שרכים ועשבים, לעתים נוקטת בטכניקת קולאז' לצורך עיצוב או טקסטורה כזו או אחרת. (…) אלה מכוסים בלוח נוסף – תמיד שקוף, אף כי לעתים נגוע בצבע חיוור, והשניים מחוברים יחד כשכבות. הדבר מושג באחת משתי דרכים: חומר ממיס פלקסיגלס, דוגמת אצטון או אטילן או דיקלוריד. (…) השיטה השנייה היא להשתמש בחום."[2]
עבודותיה של זהרה שץ בפרספקס מתקשרות למחיצות שעיצבה במחצית השנייה של שנות החמישים. חלקן של מחיצות אלו נעשה ברוחו של בצלאל שץ, אחיה, עמו (ועם רעייתו, לואיז) פעלה באותו עשור במסגרת קבוצת "יעד". מחיצותיה אלה נוצרו ממוטות מתכת אנכיים שבהם שולבו רישומי תייל של חמסה, משולשים ומעגלים דמויי תכשיטים תימניים (כגון, מחיצה ל"השטיח המעופף", מועדון לילה במלון תל-אביבי, 1959). אך, במחיצותיה האחרות שמרה זהרה על שפת ההפשטה בפרספקס ועל יחסי קווים ותגזירי שטחים גיאומטריים, בצבע (קיר למשרד "אל-על", ניו-יורק, 1956) או בשחור-לבן (קיר בביתן תערוכות, 1956). ציור-קיר מפרספקס ב"אולם יונה" של האנייה "ציון" ייצג מתחת ללוחות השקופים תגזירים צבעוניים בנושא דגים ומתרחצים בים, וביניהם הלווייתן עם הנביא שבבטנו.
מסלול יצירה מקביל של זהרה שץ הוקדש לעיצובי טקסטיל, ששימשו לכיסוי קירות ולתכליות אחרות. עיצובי הבדים של זהרה זכו להצלחה רבה. הם הופיעו בקטלוג היוקרתי של חברת "Laverne Originals", מהשדרה החמישית בניו-יורק, וזאת לצד עיצובי-בד של אמנים נוספים, דוגמת אלכסנדר קולדר. קולאז'ים של מגזרות נייר, שנוצרו ב- 1958 ושנותרו בעיזבונה של זהרה שץ, מבקשים לעצב טקסטילים במארג של צורות מופשטות, המצופפות על פי רוב שורות-שורות כסימנים פיקטוגראפיים סתומים (זיקה לציוריו של בצלאל שץ מאותה שנה?). קולאז'ים אחרים של מגזרות נייר מבקשים אחר דוגמאות לרקמת פרוכת (המגזרות בדימויי חיטה,רימון, עלים ועוד). בד שעיצבה ב- 1959 לחדר-האוכל של מלון "אכדיה" הורכב ממרקם של מלבנים בגווני כחול, ירוק ואפור, המכפילים את המילה "שלום" במיחבר קונסטרוקטיביסטי. בעיצוב בד לחדר "המכבים" באותו המלון נקטה בסגנון הקינטי של יעקב אגם (קווים אנכיים צפופים, הצופנים בתוכם צורות גיאומטריות צבעוניות).
הקינטיקה קסמה, אכן, לזהרה שץ והיא צרפה את משיכתה לתנועת היד הזורמת ברישומים המופשטים עם עיסוקה בפרספקס במטרה ליצור פסלי "מובייל". "בעבורי החיים הם תנועה מתמדת והמוות הוא סטטי.", ציינה בין רשימותיה המצויות בעיזבונה. מרבית פסלי ה"מובייל" שלה קטני מידות, פסלי שולחן המצמיחים מבסיסם הקובייתי חוט מתכת דק המעוקם-מכופף בחלל, עת בראשו תלויים מִפְרָקֵי תייל באורכים ותצורות שונים כשהם נושאים גופי פרספקס בשיווי-משקל. פסלי ה"מובייל" של זהרה שץ הם רישומים בחלל, שבחלקם מעלים על הדעת קוצים ולו בגין חידודי התייל הננעצים בחלל. קוויהם של הפסלים הללו מזדגזגים בזוויתיות (בצפיפות משתנה), לופתים את אבני הפרספקס בקצוות או לאורך חוט-המתכת הבונה צורה בחלל. יש ש"ענפיו" התולים של ה"מובייל" נשלחים כקרניים מקבילות הלופתות לאורך התייל (גוש הפרספקס לפות בתחתית ה"גבעול" וממנו משתלח הפתיל המתכתי כזרוע ארוכה). יש שגוש הפרספקס לפות כפרי גדול בראש ה"גבעול" וממנו משתרבט לו בחלל חוט מתכת ספירלי, שממנו מסתנף לו קו-תייל נוסף, שבקצהו תולה אגד של שלושה חוטי מתכת עם אבני פרספקס בתחתיתם. סקיצות של פסלי "מובייל" (מס' 2, כמצוין על הרישום) מציגות גופי פלסטיק משולשים, מעין צורות פרספקטיביות, המורכבים בקצה חוטי מתכת קצרים וישרים, התולים כמבנה רב-זרועות. בעבודה קינטית אחרת, העשויה מחוט מתכת המכופף כיפוף רב-זוויתי והניצב על חוד-זווית, משליך התייל המכופף בחלל היטל-צל היוצר צורת מגן-דוד.
אין ספק, שפסלי ה"מובייל" של זהרה שץ חייבים חוב גדול ל"מוביילים" של אלכסנדר קולדר (1976-1898). קולדר, שביקר אף הוא (כזהרה) ב"גרנד שומייר" שבפאריז, אך עוד ב- 1926, החל באותה שנה ביצירת פסלונים הרשומים בחוט ברזל (בראשם, "הקרקס", שהוצג כבר באתה שנה). את השם "מובייל" טבע מרסל דושאן ב- 1932 בהתייחס לפסלים מופשטים זזים שהציג קולדר בגלריה "וויניון" בפאריז ואשר נוצרו כשנה-שנתיים קודם לכן. הפסל "היקום", לדוגמא, נוצר ב- 1931 והוא משלב חוטי מתכת הרושמים בחלל צורות שני מעגלים (ניצב ואופקי) וקו צומח, כאשר שני כדורי עץ קטנים (לבן וחום) ממוקמים בראש המבנה כמשושים, באמצעות תייל המלופף בראש המעגל הניצב. יוזכר גם פסל-השולחן, "קונסטלציה" (1943), השוזר שמונה גופי עץ קטנים וצבועים (בצורות החייבות למפגשו של קולדר עם ז'ואן מירו, הסוריאליסטן המופשט) לאורך, בין, בראש ובקצה חוטי ברזל. ה"מוביילים" הרב-זרועותיים של זהרה שץ כבר סמוכים ביותר לאלה התלויים, הרב-מישוריים ורב-מפרקתיים, של קולדר. ההבדל הוא, בעיקרו, בין המתכת הצבועה של הפַסל האמריקאי ועיקרון התלייה באוויר לבין שימושה של זהרה שץ בגופי פרספקס והקפדתה על העמדת הפסל המתנועע על הארץ או על שולחן.
בטיוטות מאוחרות בעיזבונה של זהרה שץ (כאן גם נמצאה חוברת הדרכה טכנית ופרטנית לאופני יצירה של "מוביילים") נמצאו, בין השאר, השורות הבאות:
"תנועה דרך שיווי-משקל ושבירת שיווי-משקל. אמנות קינטית היא בת-זמננו כמו קולנוע, טלביזיה, ווידיאו, אשר גם בהם התנועה והזמן (מהווים) אלמנט אינטגראלי ביצירה. התחלתי בציור, פיסול, משחק בחומרים שונים. מצאתי עניין רב בפרספקס (…) בצירוף חומרים שונים. פרספקס שקוף יוצר חלל. שינוי האורות משנה את הקומפוזיציה. עניין במוביילים בצורות החלל מסביב למוביילים. עברתי ממוביילים מורכבים ליותר ויותר פשוטים. (…) אין לי עניין לעשות פסלים נעים, אלא יש לי עניין בצד הוויזואלי, באסתטיקה של תנועה. בפסלים הקינטיים, בניגוד לציורים, דרוש משחק ברעיון, ארגון ומשמעת במבצע (בביצוע?/ג.ע). (…) קליגרפיה בשלושה ממדים. צורות מרחפות, צורות אורגניות ולא מכאניות. (…) פסל קינטי לא ניתן להיבנות בציור על נייר, אלא בכיפופי חוט מתכת באוויר בשלושה ממדים. פסל קינטי, כשלא בתנועה, מהווה פסל סטטי. בתנועה, שיווי-המשקל נשבר והתנועה עוברת מחזקה לחלשה יותר, יוצרת מתחים ולאט לאט חוזרת למצב הסטטי. סטטי = מת, דינאמי = חי. החיים הם תנועה."
יצירתיות חקרנית לא הרפתה מזהרה שץ עד יומה האחרון: סקיצות גואש של עיצוב-פנים של מלון כלשהו מבקשות אחר דקורציה קירונית לאמבטיה (עם דימויי רשת ודגיגים), לחדר מבוא (בהפשטה של צורות מתפתלות), או לרצפה (מרקם של צורות גיאומטריות בכחולים וכתומים). זהרה עיצבה סכו"ם כסף מודרניסטי; ב- 1960 היא עיצבה פסל פליז של מנורת שישה כנים ל"יד ושם" (עמוד צומח בספיראליות אלגנטית, ספק כפרח וספק כעשן, ונושא בראשו "כתר" של שישה חרוטים);[3] ובשנות השישים, עם הגיע רוח ה"פופ-ארט" לישראל, יצרה פסלים אסמבלאז'יים מופשטים, המשלבים גופי מתכת פונקציונליסטיים עם אבני פלסטיק צבעוניות, מסמרים ומבני זכוכית. במקביל, עיצבה (מן הסתם, בעין-הוד) צלחות קרמיקה מצוירות בדימויים צבעוניים מופשטים, גיאומטריים ואמורפיים. את עיקר מרצה בתחום מלאכת המחשבת הקדישה לעבודות במסגרת קבוצת "יעד". כאן בלטו ה"חמסות" – יציקות אבני פלסטיק צבעוניות בתצורת כף-יד (עם עין במרכזה), המוגדרת בקו-מיתאר של חוט-פליז. הוסיפו לכל האמור עיצוב חנוכיות, או עטיפות ספרים לא מעטים (בהוצאת "מוסד ביאליק" בעיקר, לאורך שנות השישים ותחילת השבעים) – והרי לכם שפיעה יצירתית שהלמה את האישיות הדינאמית מאד של האמנית, אשר גם הרבתה בפעילות ארגונית וייעוצית, בין אם כיועצת אמנותית-עיצובית למשרד המסחר והתעשייה (בראשית שנות החמישים) ובין אם (בשנות השמונים-תשעים) כיו"ר וועדת תערוכות של בית-האמנים הסמוך לביתה.
*
הגם שלא למדה ב"בצלאל", מימשה זהרה שץ בפועלה האמנותי העשיר את ערכי שילוב האמנות והאומנות, להם הטיף אביה, בוריס שץ. בדרכה המודרניסטית והמופשטת, רחוק מאד מהקלסיציזם הציוני של מייסד "בצלאל", המשיכה הבת להלך במסלול שהתווה האב. בין רשימותיה של זהרה שץ מצאנו את השורות הבאות בכתב-ידה:
"לאדם בן תרבות יש צורך שהדברים המקיפים אותו בחיי יום-יום יהיו נאים מבחינה אסתטית, שימושיים מבחינה מעשית ויעילים. ומטרות אלה תושגנה במינימום של אמצעים. המרשם המודרני הוא ביטוי לאמצעים שבעזרתם משיגים מטרות אלה."
ב- 1988, בטקס בבית נשיא המדינה, אמרה זהרה שץ: "אבי נפטר כשהייתי ילדה קטנה. עבורי הוא חי וקיים. כילדה קטנה ראיתי אותו מדי פעם על גבי ענן קטן, יחף, לבוש כתונת לבנה ארוכה, בידו נבל והוא מחייך. גם כרגע אני רואה אותו עומד על הענן הקטן שלו, משקיף בנו היושבים כאן בבית נשיא מדינת ישראל. עבורי הוא חי וקיים; האידיאלים שלו, הרוחניות שלו, ממשיכים וקיימים בנו – באמנים וביוצרים בישראל."
[1] ההדפסים הללו אינם מצוינים בשום תאריך. אך, ברשימות-הכנה ששרבטה זהרה לקראת תערוכה רטרוספקטיבית כלשהי, היא מיקמה את ההדפסים הנדונים מיד לאחר ציורי הילדות שלה, בהוסיפה בסמוך את שמו של יעקב שטיינהרדט. מהיכן צץ שם זה? שהרי, ב- 1934, כשהגיע שטיינהרדט לירושלים, כבר נמצאה זהרה בפאריז (אלא אם כן, מדובר בפרק זמן קצרצר של ראשית שהותו של שטיינהרדט בירושלים). כשתחזור זהרה לירושלים ב- 1951 כבר ילמד שטיינהרדט ב"בצלאל החדש" (שבידל את עצמו מ"בצלאל" של בוריס שץ). וכך, הגם ששטיינהרדט התגורר שנים ארוכות בבית משפחת שץ, בתקופת היעדרות המשפחה מהארץ, ואף ניהל שם בית ספר לציור והדפסי עץ, לא סביר שזהרה למדה את מלאכת חיתוך-העץ אצל שטיינהרדט. אפשר, אפוא, שמדובר בהשראה עקיפה.
[2] מתוך ארכיון זהרה שץ, קרן שץ, ירושלים.
[3] זהרה שץ: "המנורה באה לסמל צמיחה והמשך ישותו של העם היהודי. הכתר כמקור תאורה בא לבטא תקווה והמשך התוחלת הרוחנית היהודית." מעיזבון האמנית.
המחסן של גדעון עפרת 