תשובתו של אברהם אופק לג'וטו ולפיירו
בינואר השנה מלאו עשרים שנה למותו של אברהם אופק. לפני מספר חודשים החליט מנהל מוזיאון תל-אביב לבטל (זמנית?) מסיבות תמוהות תערוכה רטרוספקטיבית של אופק, שהייתה מתוכננת לשנה הקרובה. ספר מקיף שכתבה על אופק בתיה דונר נגנז אף הוא בעל כורחה ומטעמים תמוהים לא פחות. והנה, חרף כל המחיקונים למיניהם, יצירתו של אופק ממשיכה להאיר כמגדלור בעבור אלה שלא שכחו את האיש ואת מפעלו. להלן כמה מילים נוספות לזכותו.
ציורי ופסלי העקידה שיצר אברהם אופק בין 1989-1982 הם, ללא ספק, פסגת יצירתו. עשרות רבות של רישומים בנושא ליוו עיון מעמיק של הצייר במדרשי חז"ל, וכל אלה הכשירו את הקרקע לשתי יצירות מסכמות: האחת, "ההולכים אל ההר", ציור בצבעי שמן מ- 1985; והאחרת, תמונת הפתיחה במחזור ציורי הקיר, "ישראל: חלום ושברו" (שער אוניברסיטת חיפה, 1988-1986). רבות נכתב אודות הציורים הללו ואודות זיקתו האישית והרעיונית של אופק לנושא העקידה, אך דומה שהיבט מהותי חמק מעיונם של המעיינים, בהם מחבר מאמר זה, והוא קשור למעורבותו המיוחדת של הצייר בציור האיטלקי בכלל ובזה הרנסנסי בפרט. להלן נציע פירוש לתמונות העקידה של אברהם אופק בבחינת תשובתו המקורית של הצייר הירושלמי (1990-1935) למסורת ציורית נוצרית, ששורשיה באיטליה של המאות ה- 15-14.
התמונה הקבוצתית הראשונה על הקיר הימיני של "ישראל: חלום ושברו" היא זו של אם, בת ושני בנים הפוסעים בעקבות ארבע נפשות, כולן מוטמעות, ביחד עם ראש אייל, בגופו של חמור שכולו תכלת. האם וילדיה (משפחת האמן?) נראים כמו הגיחו זה עתה מסירה שהביאה אותם ארצה, "צאר-קרום" (הלא היא "אל-סלבדור", סירת העולים מבולגריה שטבעה מול חופי תורכיה). אך, מבטו של הצופה מרותק לחמור הענק, אשר מכיל בגופו את חזון העקידה: אב – אברהם (אברהם אבינו, אברהם אופק), אשר לשכמו עקוד בנו. רגלי אברהם אוחדו עם צמד רגליו הקדמיות של החמור, בעוד השתיים האחוריות מזוהות עם גופם של שני "נערים" (הללו הזכורים מהסיפור התנ"כי ומהפסוק – "שבו לכם פה עם החמור"). ראשו של האייל נדחס בצוואר החמור בין ראש אברהם לראש החיה הגדולה.
מרכזיותו של דימוי החמור בלב תמונת מסע משפחתי זכורה ממסורת ציורי "הבריחה למצרים", אותה מסורת המייצגת את מרים ובנה התינוק, ישו, רכובים על חמור, שמלפניו צועד יוסף, והם בדרכם מצרימה מאימת כוונתו של הורדוס לשחוט את הבן ("מתי", ב',15-13). שיאים מוקדמים של מסורת ציורית ענפה זו כוללים את ציורו של ג'וטו די בונדונה מ- 1306-1304 ואת ציורו של לורנצו מונקו מ- 1405. ג'וטו הושיב את מרים בישיבה צדדית על גב החמור, כשהיא מחבקת את ישו על ברכיה. יוסף, נושא סל מוט, מפנה מבטו אחורנית אל החמור ורוכביו, עת מעליו מרחף מלאך (אותו מלאך שהתגלה למרים והזהירה מפני הצפוי לבנה). ארבעה צעירים בלתי מזוהים (שאינם נזכרים ב"ברית החדשה"), סנונית אפשרית לתלמידי ישו הנלווים אליו, צורפו אף הם לחבורה, אחד מקדימה ושלושה מאחור, בעוד ברקע הקבוצה בולט הר-סלע אפור המצמיח עץ אחד בלבד. לורנצו מונקו היה קאמרי יותר בציורו, כאשר צירף לשלישיית המשפחה הקדושה רק שתי נשים הפוסעות מאחור ואוחזות בכנפי תמר (המסורת הנוצרית מספר על התמר שהזין את המשפחה בדרכה). מריה והבן יושבים על החמור כמו ישבו על כס מלכות, בעוד יוסף כמו עוצר את המהלך ומביט לאחור. כאן הרקע שחור ורק משמאל מבצבצים סלעים.
אברהם אופק הכיר היטב את שני הציורים הללו. בעוד את הציור הקטן של מונקו – אחד משלושה לוחות של ציור מזבח – הכיר כרפרודוקציה (הציור נמצא באוסף מוזיאון לינדנאו שבאלטנבורג, גרמניה), הרי שאת ציורו של ג'וטו ראה בפדואה שבצפון איטליה, לצד ציורי הקיר הרבים של ג'וטו ב"כנסיית סקרובֶני" המפורסמת. כשבחר להציב את החמור במרכז תמונת העקידה, זו הפותחת את מסע העלייה המשפחתית ארצה באוניברסיטת חיפה, סביר שראה נגד עיניו את התמונה המשפחתית האחרת עם החמור המרכזי, זו התמונה הרנסנסית המוקדמת של בריחת המשפחה מהארץ, והוא ענה לציור הנוצרי בגרסתו האישית כצייר יהודי וישראלי:
ראשית כל, הדיח אופק את האם המגוננת מעל גב החמור. הוא, שיצירתו עמדה עד שנות השמונים בסימנה של פרה – סמל השפע האימהי, מצא את עצמו נטול הגנה אימהית משנקרא לעמוד בפני מחלתו האנושה. לא עוד אם המחבקת את תינוקה, אלא אב הנושא על גבו את בנו כמי שמובילו לעקידה – כזו הייתה תשובתו המרה של אופק, אשר בין 1988-1986 כבר דן את איל הישועה למחנק בגרונו של חמור עיוור (עיני החמור לוטות בציורו של אופק). אברהם של אופק, תשובתו ליוסף, אינו פוסע מקדימה, אלא מוטמע בגוף החמור, בבחינת "עָם דומה לחמור", כמאמר חז"ל. במקום שתי הנשים עם ענפי התמרים, צייר אופק את שני "הנערים" (שמדרשי חז"ל זיהו עם אליעזר וישמעאל, ואנו רשאים לזהותם עם שני בניו שנותרו לאחר מות בתו בימים בהם עמל על הכנת המתוות לציורי הקיר), דהיינו כינס בתוך החמור את כל חבורת העקידה התנ"כית. במקומו של מלאך מרחף מעל, צייר אופק נחש המתפתל למרגלות הכבודה, מייצגו הסמלי של סמאל, השטן שהתאנה לשרה בהקשר עלילת העקידה וגרם למותה, לפי מספר מדרשים.
ברקע חמור העקידה שלו צייר אופק בית, מן הסתם כניגוד אירוני או כחלום ההגשמה של העולים. אך, במתוות לציור הקיר, לא זו בלבד שעטף את הבית בהר[1], אלא שהשמיט את הבית והציב את הקבוצה לרקע הר בודד[2], שלרגע אף מזכיר את הר-הסלע של ג'וטו (עם תזכורת נוספת ל…מצדה).
שני חמורים כה שונים: בעוד חמורם האפור של ג'וטו ומונקו (ושאר ציירי "הבריחה למצרים", בהם פְרָא אנג'ליקו, דירר, קרווג'ו, רמברנדט, רובנס, טייפולו ורבים רבים נוספים) הוא חמורו של משיח (התינוק הנישא עליו יחזור על החמור עם הגיע ישו לירושלים בקץ הימים), חמורו התכלכל של אופק מבשר אובדנו של בן והיעדרותו של מלאך גואל, ובמילים אחרות, חמור אנטי-משיחי. אם תכלת במסורת הציור הנוצרי הרנסנסי אמרה צבע גלימתה של המדונה, כי אז תכלת בציוריו המאוחרים של אופק מסמנת מוות.
הציור בצבעי שמן, "הולכים אל ההר", 1985 (130X100 ס"מ), מחזירנו אל ההר השומם, הוא הר המוריה, שלמרגלותיו מוגדלים האב, הבן, החמור, העורב והזרדים. חמישה אלה מצוירים כצעצוע, תגזיר עץ "נאיבי" בו מחוברים החמישה בצירים זה לזה, עד כי, לכאורה, ניתן להניעם ולהפעילם. בראש החמישייה אגודת העצים לעולָה, צבועה צהוב, כצבעו של יצחק הפוסע מאחורי החמור וגופו נוטה קדימה, כנופל. העורב – עוף הבשורה המרה בסאגה הציורית של אופק – מחובר מעל לגבו וצבעו אדמדם. אצבעות ידו של יצחק פסוקות כברכת כוהנים, כמו מייחלות לברכה. החמור הנוכחי צבוע לבן – רמז למשיחיותו הנעדרת – ובמקום עין החמור, מיקם אופק את ראשו ועינו של אברהם, מי שגופו כולו – אשר אף הוא נוטה קדימה – הפך לחזיתו של החמור. אברהם נע על ברכיו, כעולה רגל (אברהם "אביר האמונה", לטוב או לרע – כמופת או כפנאט) וגם אצבעות ידו בתצורה של ברכת כוהנים. עד כאן תיאור הציור.
מפתח חשוב, אף מכריע, להבנת ציור זה (ועמו רישומי "צעצוע העץ" בנושא קבוצת ההולכים אל ההר) הוא ציור הפרסקו של פיירו דלה פרנצ'סקה (ושל ג'ובאני דה פיאמונטה), "קבורת העץ".[3] הפרסקו, 190X365 ס"מ, אחד מהפרסקאות המפורסמים בנושא "אגדת הצלב האמיתי" בבזיליקה של סן-פרנצ'סקו בארֶצו שבאיטליה, צויר בין 1466-1452. מקורה הספרותי של סדרת התמשיחים הוא "אגדת הזהב", לקט אגדות קדושים שנערך ופורסם במאה ה- 13 בידי הארכיבישוף של גנואה. הציור, "קבורת העץ", ממוקם בין שאר ציורי הבזיליקה לצד "עינוי היהודי" (הלא הוא יהודה הירושלמי, אשר הוא בלבד ידע היכן נמצא העץ ששימש לצליבת ישו, וגילה את סודו רק לאחר שעונה קשות).
הציור "קבורת העץ", המתאר את נשיאת העץ למקום הטמנתו בירושלים, נשלט כולו על ידי קרש ענק, המעוצב באלכסון (כלפי ימין), כשהוא נישא בידי שלושה גברים שגופם מוטה קדימה (כלפי שמאל, בכיוון הקרש), במאמץ לשאת את העץ הכבד. השלושה נושאים את העץ מימין לשמאל. האחד נושא את העץ על שכמו, השני דוחף מעלה את העץ בעזרת מוט דק ואילו השלישי תומך את העץ בידיו המורמות. שלושת נושאי קרש-הצלב נמצאים בדרכם לרקע הר ירושלמי כהה.
לפי עדותו של פרופ' אורי כץ, ידיד קרוב של אברהם אופק, ביקר הצייר בארֶצו (בתחילת שנות השמונים, עת שימש נספח-תרבות בשגרירות ישראל ברומא) והכיר היטב את הפרסקאות של פיירו דלה פרנצ'סקה. הרושם הוא, שאופק עיצב, כשנתיים-שלוש מאוחר יותר, את הציור "הולכים אל ההר" ואת הרישומים המכינים אותו כתשובה יהודית ל"קבורת העץ", עץ הצליבה הנוצרית. ההליכה כלפי שמאל, הגוף המוטה קדימה, העץ הקושר בין הדמויות וההר הירושלמי ברקע – כולם משותפים לרישומי אופק ולציור מארֶצו. אלא, שאופק מייצג הליכה אל עקידת יצחק וההר הוא הר המוריה, בעוד פיירו דלה פרנצ'סקה וג'ובאני דה פייאמונטה ייצגו פרק הליכה לקראת צליבה עתידית של המשיח הנוצרי בגולגולתא הירושלמית. אצל אופק, העץ האלכסוני הפך בעיקרו לאגודת הזרדים האלכסונית המוליכה את הדבוקה – אברהם, יצחק, העורב והחמור, בה במידה שכל מרכיבי הקבוצה עשויים, כזכור, מעץ ומחוברים זה לזה בקרש בר-התנעה.
במילים אחרות, לא זו בלבד שעץ צליבתו של בן האלוהים הנוצרי מוצג על ידי אופק כעצי העולה של יצחק[4], אלא שכל סיפור העקידה הפך בידיו לגוף-עץ של "צליבה" רבתי. כאילו הטמיע אופק את אגדת יהודה – היהודי הירושלמי המעונה – בסיפור הצליבה/עקידה היהודי, וכמו הפך את כל היהודים ה"רָעים" של "אגדת הזהב" (בהם, אגב, שלמה המלך) לגיבורי סיפור צליבה/עקידה יהודית, היסטורית ואישית.
כמובן, שבמו הפיכת גוף-העץ לצעצוע ידני בר-התנעה, העביר אופק את כוח הגורל גם לחזקת האדם. כי, בעוד גורל צליבתו של המשיח הנוצרי נתפס כגזירה דטרמיניסטית-היסטורית, שציור "קבורת העץ" הוא אך פרק זמני קטן שלה, גורל העקידה, לפי אופק, נתון בידי כוחות קוטביים: האחד, כוח הגורל הדטרמיניסטי, המסומל בידי העורב, הנוחת על כתף יצחק והוא מבשר בשורת אסון; והכוח האחר, ולו האשלייתי, הוא כוח התנעת קבוצת ההולכים אל ההר בידי האדם המשחק בצעצוע – ויהי זה האמן או כל אדם אחר. אלא אם כן, מסמל הצעצוע את היות האדם כלי משחק בידי הגורל, קרי – האל.
[1] שם, עמ' 228, 237.
[2] שם, עמ' 230, 231.
[3] תודתי למר אריאל סימקין, שהפנה את תשומת לבי לציור זה ולזיקה בינו לבין רישומי אופק.
[4] פרשנות כגון זו מוכרת מציורים נוצריים של עקידת יצחק ו/או הדרך אל העקידה. וראו, לדוגמא, את יצחק של גוסטב דורֵא (1866) נושא את העצים לעולה באופן העשוי להעלות על הדעת את ישו העתידי. ולא צייר ישראלי אחד ולא שניים – ממרדכי מורה ועד לאלי שמיר – ציירו את יצחק ההולך לעקידתו בתנוחת צליבה.
המחסן של גדעון עפרת 