נוסחת כהן גן
בתאריך 3 באפריל 1975, בשעה רבע לשמונה בערב, הגיע אלי לפתע מברק מפנחס כהן גן. היה כתוב בו כך (ואני מוסיף פיסוק):
"שלום. בעניין הגדרת האמנות: במושג אמנות מבחינים במערכות ופעולות מאוזנות בין טבע לתרבות. בתמצות זה ייראה כך: האמנות הנה פונקציה של (מכפלה) תרבות וטבע, (א.מ) A=F-S. פנחס כהן גן, שלישי לאפריל 1975 ירושלים."
האמת: את טענת המערכות והפעולות המאוזנות בין טבע לתרבות הבנתי. עם הנוסחה היה לי קשה יותר: לא הצלחתי להבין מה פשר ה- S (לתומי סברתי, שנכון היה לכתוב N, מלשון nature), ובעיקר – מה פשר ה"מכפלה" של תרבות וטבע. אבל, העדפתי לראות במברק מין יצירת אמנות מושגית, מקרה של "אמנות דואר", שלא נכון להעמידה במבחן אנליטי. הן מבחן שכזה ינסה לערוך אבישי מרגלית מעל דפי "הארץ" ("בגדי המלך הקונצפטואליים", 3.3.1978), ולא הרבה ייוָותר תָקֵף בסוף המאמר. יחד עם זאת, מברקו של כהן גן נשלח אלי למחרת הופעת ספרי, "הגדרת האמנות", וברור היה שהאמן מבקש לענות לטיעונַי הפילוסופיים בטיעון פילוסופי מתומצת משל עצמו. קצת נרגעתי, כשפגשתי, תוך כשנה, ליתוגרפיה שיצר כהן גן, בה עוצב איש עומד בין שני מלבנים צבעוניים שונים ולמרגלותיו כתובה הנוסחה: A1=f(N.C). עתה, לפחות נחה דעתי לגבי ניסוח הנוסחה (שהמירה A של אמנות ב- 1A – קטע של אמנות! כאילו הבין עתה האמן שהנוסחה שלו בכוחה לפעול רק על פלח חלקי של האמנות[1]). נוסחה זו, אגב, תככב ב- 1977 בספר "האמנות המטאפורמלית" (שגרסתו העברית תתפרסם ב- 1985 בהוצאה עצמית בת 200 עותקים) ובו ההבהרה ביחס למושג "תרבות":
"המרכיבים החזותיים של התרבות הם: אופן, תבנית, נוסחה. במקומות אחרים מופיע כדמות, צורה, נוסחה." (עמ' 90)
פנחס כהן גן אוהב נוסחאות. תערוכתו ב- 1996 בגלריה לאמנות של אוניברסיטת צפון-קרוליינה נשאה את השם "דמות, צורה, נוסחה". ציור ניאו-אקספרסיוניסטי מ- 1989, בעל כותרת זהה, ערבב יחד דמויות סכמאטיות (בתנוחות שונות, כל אחת בצבע יסוד אחר) עם נוסחה אינסופית ואבסורדית בעליל, שהתפרשה על פני השטח כולו. הנושא הזה, "דמות, צורה, נוסחה" (באנגלית: FFF) אחראי לסדרות של עשרות ציורים עוד מאז 1976. אכן, ציוריו של כהן גן משנות ה-80-70 מרבים להידרש לנוסחאות לועזיות (ואגב, יגאל תומרקין היה הראשון בישראל שניכס נוסחאות מדעיות ליצירותיו: הנוסחה האיינשטיינית הנודעת, E=MC2, כיכבה באסמבלאז'ים שלו מתחילת שנות ה- 60. אך, שלא ככהן גן, תומרקין לא תהה על עצם היחס שבין אמנות לבין נוסחה). אודה ואתוודה: מרבית הנוסחאות בציורי כהן גן אינן ניתנות לפענוח במוחי המוגבל. לדוגמא, הדפס משי מ- 1983, "אישה נוסחה" שמו, בו רשומה דמות אישה שזרועותיה שלוחות קדימה ומעליה הנוסחה כדלקמן (אני מעתיקה מצילום קטן של ההדפס, וחוששני שאני עושה לה עוול): b+a (1+b+b')
a+b
גם אם סירסתי מעט את הנוסחה, דומה שהיא משרתת את טענתי בדבר הסבך הלוגי-סימבולי שיסתבך בו כל צופה ביצירה, שמבקש לפענח את הסימנים. אלא אם כן, כל הרעיון הוא, שהנוסחה אינה ברת-פיצוח, משמע שאי-רציונאליות שוכנת בשורש הנפש האנושית, ולפחות זו האמנותית.
אבל, נראה, שפנחס כהן גן הוא האמן האחרון שיסכין לאי-רציונאליזם. שהרי, מי אם לא הוא היה חבר כבר ב- 1973, ועודו תלמיד "בצלאל", בקבוצת "אמנות ומדע". ומי אם לא הוא פרסם ב- 1989 ספר עב-כרס (415 עמודים, מודפסים על צד אחד של כל דף) בשם "אמנות קריטית מודל הרמנויטי", המתדיין עם גדולי הפילוסופים המערביים המודרניים – מפאטנָם ופרֵגֶה ועד סוסיר, חומסקי ודרידה, כאשר חלקו הגראפי מלא נוסחאות בלתי חדירות. לזכותו של הספר ייאָמר, שהוא אולי הראשון שהגיב בישראל ל"על הגרמטולוגיה" של דרידה, כולל מושגי הדקונסטרוקציה וה"דיפרנס". אך, ספק אם הצלחתי לרדת לעומק הבחנותיו המהפכניות של כהן גן בדבר האמנות המטא-לשונית והביו-סימולאקרית העומדת בפתח. אגב, בפתח המבוא לספר, אני מציין לעצמי את הניגוד שהנגיד כהן גן בין "תבניות מדעיות" לבין "תבניות מבע", בין ה"מושגי" לבין ה"חווייתי" ובין ה"שיטתי" לבין ה"השראתי". ובמקביל, בסיכום המבוא לספר, אני נתפס במיוחד למסקנה מס' 6:
"מה שנותר הוא להדהים בהצבת מיחבר חדש של צירופים סמאנטיים ויזואליים בעלי מטען אישי קלאסי ולא תעשייתי." (עמ' 22)
כלום, בכל זאת, מבקש כהן גן לערער על הבנה מדעית-שיטתית של העולם והקיום בהציבו כנגדה את האופציה ההשראתית-חווייתית-הבעתית? זכורה לי תגובתו של מבקר האמנות ב"ניו-יורק-טיימס", ג'והן ראסל, ל"ספר המכונית" שהציג כהן גן בניו-יורק ב- 1976. ראסל ראה בספר ניסיון להתמודד עם ההכרה בעובדה, "שקיימים מצבים ארכיטיפיים אנושיים שכלל אינם תואמים את העולם הנשלט על ידי מכשור ועל ידי מערכות 'מונחות' שמכשור זה מכתיב."
את השורות הללו של ראסל אני מצטט מתוך מבוא שכתב מרדכי עומר ב- 1986 לספר אחר של פנחס כהן גן, "אמנות אטומית" (הוצאת "בצלאל", ירושלים). והנה, הספר דווקא פתח בהצהרה רציונאליסטית לחלוטין של האמן:
"ניתן לחבר שפה-שפות (שפת-על) באמנות. שכן יש קוד ברור ורציונאלי שאפשר לגלותו אשר בעזרתו ניתן ליצור שפה זו. נכנה את שפת היצירה החדשה, קיברנטיקה אמנותית. […]. קיימת אנלוגיה בין פעולותיה של מערכת העצבים המרכזית של האדם לבין פעולותיה של מכונה אוטומטית (מחשב). […] היסוד התיאורטי לתפישה זו זהה למבנה האטומי של החומר…" (עמ' 11)
המשימה הכהן-גנית מניחה במפורש אפשרותו של קוד-על "ברור ורציונאלי". מפתיעה, לפיכך, פרשנותו של מרדכי עומר, כפי שמצאה ביטוי ב- 1983 בדברים שכתב בקטלוג לתערוכות האמן במוזיאון חיפה ובמשכן לאמנות בעין-חרוד. בדבריו, הבחין עומר בין ה"תמסיר" (מסר) האמנותי-קיומי של כהן גן לבין השדה החברתי הפועל לפי דגמים מדעיים ופסוודו-מדעיים.[2] כאילו ביקש האמן לענות ב"תמסירו" לשדה החברתי-מדעי.
אם כן, רציונאליזם מדעי או התנגחות עמו? פנחס כהן גן תופש בחבל משני קצותיו. בהרצאה שנשא ב- 1982 באוניברסיטה העברית, אמר האמן:
"האמנות ויצירת האמנות היא, לאחר כל התהליכים, 'תיבה שחורה' המאיימת במיסטיות שלה על העולם הרציונאלי."[3]
אך, בהמשך:
"השינוי הבלתי פוסק והעצבני של אופנות האמנות הביאו אותי לחיפוש שפת-על באמנות…"[4]
השניות הזו, שלא לומר הפרדוקסאליות הזו, נכחה בציורי כהן גן משנות ה- 80, בהם ניאו-אקספרסיוניזם של מכחול חופשי וצבעים עזים התעמת עם נוסחאות מתמטיות ו/או טריגונומטריות, ובמקביל, כתמים ביו-מורפיים התעמתו עם מבנים הנדסאיים. ב"לא מאניפסט", שראה אור בתוך הספר "האמנות המטאפורמלית", כתב האמן:
"האמנות המושגית היא משעשעת, אמנות ומדע היא משעממת./ רציונאליזציה יתרה גורמת לדיכאון…" (עמ' 115).
אני מבולבל: האם עורג פנחס כהן גן לשפת-על רציונאליסטית ומדעית (קרי, נוסחאתית), או שמא הוא בא להטיל בה ספק באמנות נון-רציונאליסטית? בטקסט שכתב בין 1978-1975 ציין כהן גן:
"הגבול הדק בין מה שנראה כמדעי ברור לבין הכביכול אי-רציונאלי והסמוי הוא התחום בו מתפתחות דרגות החופש של היצירה החדשה."[5]
אם כן, האמנות נוצרת במרחב הביניים שבין הרציונאלי לאי-רציונאלי? ומכיוון נוסף: בדף נלווה לתערוכת גופים בעלי מבנה "נון-אאוקלידי" (גלריה "נעמי גבעון", תל אביב, 1981), הסביר האמן ש-
"אני עושה קונקרטיזציה של מצבי אי-וודאות. אי-וודאות זו מטילה ספק בגיאומטריה האוקלידית, ומכאן: בערכים של התרבות שהיא מייצגת, שהם ערכים אמפיריים של חקירת המציאות."
אם כן, האמנות כהטלת ספק בתיאוריה המדעית? האמנות נגד הנוסחה? אבל, האם לא פגשנו לעיל דווקא בהתאוותו של כהן גן לקוד נוסחאתי טוטאלי? אז, כיצד מפשרים בין שתי המגמות הסותרות הללו?
התשובה מחייבת, ראשית כל, הבהרת המהלך הסמיוטי של כהן גן: המרת ייצוג מושאי העולם בסימונם במסמנים. מאז מחצית שנות השבעים, לאחר פרק מופשט ברובו, אימץ האמן הצעיר מערכת סימנית, בה דימוי סכמאטי ושבלוני של אדם מסמן את בני אדם באשר הם (דוגמת דימוי ההלך המופיע ברמזור במעברי חציה). כהן גן אינו מצייר דיוקנאות פרטיקולאריים, אלא מסתפק ב"סימן אדם" כללי, מעין "כל אדם" נטול תכונות וחד-ממדי (על זיקותיו לקפקא ולמוסיל), כפי שציין פיטר זלץ ב- 1996.[6] במקביל, אימץ האמן "סימן שטח" (משטח גיאומטרי כלשהו), "סימן תרבות" (דימוי של מבנה כלשהו), וכמובן, "סימן מדע" (הנוסחה). מכאן ואילך, התחילו הווריאציות הסימניות ליצור "משפטים" ציוריים, שהיוו, לפיכך, הם עצמם מעין נוסחאות הגותיות של הצייר.
פנחס כהן גן למד סוציולוגיה ופסיכולוגיה לתואר ראשון (האוניברסיטה העברית, 1973-1971), אך, יותר ויותר, התגלתה הפילוסופיה כתחום עניינו הגדול, לצד האמנות. זו נשלטה בישראל ובארה"ב של אותן שנים על ידי המגמה האנליטית-לשונית, שבפסגתה הלוגיקה הסימבולית, זו הממירה טענות מילוליות בנוסחאות. הלוגיקה הסימבולית מורכבת ממערכות פורמאליות, שבהן מקודדים מושגים אינטואיטיביים. זוהי דיסציפלינה המבקשת ליצור מודל מתמטי, המיוסד על הצרנה, דהיינו תרגום טענות בשפה מדוברת לטענות בתחשיב שפה לוגי נוקשה וחד-משמעי. הטענות מסומנות באותיות לטיניות או יוונית, ואז הן מנותחות לפי אקסיומות הלוגיקה.
הרושם הוא, שכהן גן הצעיר (יליד 1945, משמע אמן כבן 30 בשעה שנוקט בעיקרון הנוסחאות) הוקסם מהלוגיקה הסימבולית ובכוחה לזקק ריבוי ואמביוולנטיות לאחדות מוצקה של משמעות. נוסיף עוד, שעליית האמנות המושגית באותה עת הוכיחה נטייה ברורה להמרת ייצוג עולם בסימול סימני של העולם, כגון השימוש במפות. כהן גן הכיר היטב מגמה זו ממקורות שונים (בישראל, היה זה מיכאל דרוקס שנקט במפות כבר ב- 1972).
אך, יותר מלוגיקה סימבולית, דומה שפנחס כהן גן של מחצית שנות השבעים נכבש על ידי התוכן והצורה של הדיסציפלינה הסטרוקטורליסטית. ב- 1973 תורגם לעברית ספרו של קלוד לוי-שטראוס, "החשיבה הפראית" ועמו העניין הגובר בתיאוריה האנתרופולוגית הסטרוקטורליסטית. יותר ויותר יצירות אמנות מערביות עטו עליהן אצטלות של מחקר אנתרופולוגי ברוח "אנתרופולוגיה סטרוקטורלית", ספרו של לוי-שטראוס (שתורגם לאנגלית עוד ב- 1963). זאת ועוד: המשימה ההשוואתית הגלובלית של הסטרוקטורליסטים – חיפוש המכנה המשותף הפורמלי לדפוסי תרבות, פולחן, מיתוסים וכו' – אחראית גם להקבלה בין אמנות ושפה, שאומצה בהתלהבות על ידי אמנים מושגיים מערביים בשלהי שנות ה- 60. ההנחה האמנותית החדשה אמרה, שמתחת לגילויי האמנות השונים במקומות ובזמנים שוכנת לוגיקה שניתן לנסחה באמצעות תיאוריה של שפה. האמנות הובנה כשפה פרימיטיבית המשלבת סימנים חזותיים ועקרונות בלשניים.
פנחס כהן גן נשבה בסטרוקטורליזם, ובעיקר ברעיון של אחדות התרבות והטבע בסטרוקטורה אחת. הנוסחה הסטרוקטורליסטית-גסטרונומית המפורסמת של לוי-שטראוס, המאחדת את ניגודי האפוי (תרבות) והרקוב (טבע), היא אחת מאותן נוסחאות שהיוו השראה לנוסחה הכהן-גנית הזכורה לנו של אמנות = מכפלה של תרבות וטבע. קריאה ב"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית" מפגישה את הקורא עם נוסחאות "לוגיות-סימבוליות" רבות, דוגמת זו של נוסחת היסוד של כלל המיתוסים באשר הם:
Fx(a): Fy (b): Fa-1(y) - Fx (b): Fa-1(y)
ספק רב אם בכוח המחבר לפצח את הקוד הזה, ואולם ברורה לו ההשראה שהשרו נוסחאות לוי-שטראוסיות על האמן הירושלמי בשחר דרכו המושגית. דומה, שהוא נטל על עצמו משימה סטרוקטורליסטית עליונה, לאָתֵר בין כלל שדות הידע התרבותי המודרני-מערבי – הפיזיקה, הלינגוויסטיקה, הפילוסופיה, הטריגונומטריה, האמנות וכו' – את הקוד הבסיסי, המהותי, הראשוני, המכונן את נוסחת הקיום האנושי. לא פחות. מכאן ההידרשויות מרובות-הפנים של כהן גן לאינספור הוגים ותיאוריות, לצד ניסוח הנוסחאות המתמטיות. מאוחר יותר, יעשה זאת אוסוולדו רומברג בציורים בהם פירק יצירות מתולדות האמנות למסמניהן היסודיים, תוך שתר אחר נוסחתם הסודית.
אלא, שבתהליך היישום בפועל של משימתו הפוזיטיביסטית הגדולה, נתקל פנחס כהן גן במהמורה גדולה לא פחות והיא – מעשה האמנות ו… אישיותו. שתהליך היצירה, על שורשיו הנטועים ב"השראה", ב"חווייתי", ב"מבע" וב"סובייקטיבי", נמצא מתעמת עם השכלי, המושגי, האובייקטיבי, דהיינו – הנוסחאתי. מעימות זה צמחו כל אותן פרשנויות שהובאו לעיל.
היה ניסיון לשדך את כהן גן לפוסט-סטרוקטורליזם: ב- 1992 עשתה זאת שרית שפירא, כשניתחה את שדה המסמנים של כהן גן במונחי ליוטאר, דרידה ועוד של היעדרות, "עקבות", "דיפרנס" וכו'[7], ואף ראינו לעיל שבספרו מ- 1989 נדרש כהן גן הוא עצמו ל"על הגרמטולוגיה" של דרידה. ואולם, קשה לומר על האמן שהוא השתחרר מהתאווה הסטרוקטורליסטית לקוד-העל, כלומר למסמן העליון הקולע ללב המסומן. במילים אחרות, קשה לומר על כהן גן שהסכין להיעדרותו של ה"דיבור" (אותו מרחב של מהות, של אמת ראשונית). כי ה"דיבור" הכהן-גני נוכח בשתי הרמות הבו-זמניות של יצירתו: הן בביקוש אחר הקוד והן במבע הבלתי אמצעי של מכחולו. כסטרוקטורליסט, עודנו דוגל, במודע או שלא במודע, בדינאמיקה של תרבות ושל טבע הרוחשת בשורש האמנות. אך, יותר משרָתַם את הטבע (היצירתי: חושים, רגשות, יצרים) לתרבות מוצרנת בנוסחה, כהן גן אישר ביצירתו מתח בלתי פתור בין שני הקטבים.
*
את הדברים הללו אני כותב ערב פתיחת תערוכתו של פנחס כהן גן במוזיאון תל אביב באצירתה של גליה בר-אור. אני סקרן לראות את התערוכה ולקרוא את דברי האוצרת, ואני תקווה שהמתח הבלתי פתור הנ"ל בין הנוסחה לבין שלילתה ימצא פתרונו. אלא אם כן, היעדר הפתרון הוא נתון אנושי שנגזר עלינו לחיות עמו.
[1] גליה בר-אור, "יצרנו אמנות לפני שהייתה לנו החברה", בתוך הקטלוג "עיבוד ההיסטוריה, פנחס כהן גן 1994", המשכן לאמנות , עין-חרוד, 1994, עמ' 12.
[2] מרדכי עומר, "מבע ותוכן בשפת-העל של פנחס כהן גן", מבוא לקטלוג "פנחס כהן גן 1983", מוזיאון חיפה לאמנות והמשכן לאמנות, עין-חרוד, 1983, עמ' 10.
[3] מתוך המבוא של מרדכי עומר לספרו של פנחס כהן גן, "אמנות אטומית", בצלאל, ירושלים, 1986, עמ' 8.
[4] שם, שם.
[5] פנחס כהן גן, "מתאמים באמנות היחסית, כהקדמות להנחות היסק בציור", בתוך הקטלוג "פנחס כהן גן 1983", מוזיאון חיפה לאמנות והמשכן לאמנות בעין-חרוד, 1983, עמ' 19.
[6] Peter Selz, "Influences on the Art of Pinchas Cohen Gan", "Figure, Form, Formula", WeatherspoonArtGallery, University of North Carolina, Greensboro, 1996, p. 46.
פ.זלץ גם מפנה תשומת לבנו להופעה מקבילה של סימן-האדם בציוריהם של ניקולס אפריקנו, ג'ונתן בורופסקי ואמנים נוספים מאותה עת.
[7] שרית שפירא, "דמויות סמויות בגבול", בתוך הקטלוג "פנחס כהן גן, עבודות על נייר 1992-1969"" מוזיאון תל אביב, 1992, עמ' 52-33.
המחסן של גדעון עפרת 