2012-1912

                                 2012-1912                                  

 

תחשבו לרגע על שנת 1912. כלומר, לא בדיוק על 1912, אלא יותר על כל מה שקרה באמנות בין 1900 לבין 1912. מה לא קרה שם – פוביזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, פוטוריזם, מהפכות אוונגרדיות שזעזעו את אמות הספים. וטרם אמרתי מרבית הסימפוניות של גוסטב מאהלר, או הטיסות הראשונות של האחים רייט, וטרם אמרתי תורת היחסות של אלברט איינשטיין, וטרם אמרתי זיגמונט פרויד, וכו' וכו', הרשימה ארוכה ומסעירה: "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, "הבאלט הרוסי" של דיאגלב, "שלוש אחיות" ו"גן הדובדבנים" של צ'כוב…

 

ועכשיו תחשבו על שנת 2012. כלומר, לא בדיוק על 2012, אלא יותר על כל מה שלא קרה באמנות העולמית בין 2000 לבין 2012. אופס, אין מה לומר. ככל שתאמצו את מוחכם, תיוותרו עם אותו דשדוש מָתיש של שפיעה אמנותית פלורליסטית, פחות או יותר מוכרת לעייפה, פחות או יותר מקצועית, אמנות שעושה הרבה צלצולים של אמנות ברמת האירוע התקשורתי, החברתי והמסחרי, אך  ברובה המוחלט – בלתי אפקטיבית ברמת ריתוק הנפש. משבר אמנותי בינלאומי כה עמוק, כה מתמשך, אינו זכור מזה מאות שנים. להיכן שלא תסעו – לניו-יורק, פאריז, לונדון, ברלין, סנט-פטרבורג, תל אביב – אותה חוויה של עייפות החומר, אותה אכזבה מהאמנות.

 

והרי אירעו דברים עצומים בתרבות האנושית של תריסר השנים האחרונות! הן, המהפכה האינטרנטית והסלולארית לבדן (ולצורך העניין אני מתעלם ממהפכות הגֶנום והנָנו-מֶטריה, למשל), ובכן – מהפכות ה"אינטרנט", ה"פֵייס-בוק", ה"איי-פון" וכל שגלום וקשור ושָכֵן להן, פיתחו והעלו כמעט זן חדש של התנהלות אנושית, יחסי אנוש, ידע ותקשורת. הייתכן, שלמהפכות כה דרמטיות לא תתלווה פריצת דרך אמנותית משמעותית כלשהי?

 

ייתכן. עובדה.

 

הנה כי כן, לאן שלא תחזרו אחורנית בזיכרונכם ההיסטורי, לא תמצאו תריסר שנים ראשונות של מאה זו או אחרת שהפיקו נוף אמנותי כה שדוף, כה יצירתי לכאורה אך כה שומם בעת ובעונה אחת: ג'וטו צייר את ציורי הקיר של קאפלה סקרובניי בפדובה בעשור הראשון של המאה ה- 14; מיכלאנג'לו צייר בוותיקן את הקאפלה הסיסטינית – תפארת הרנסנס – סביב 1510; קרווג'ו עדיין צייר כמה ממיטב ציוריו – שיא בשורת הבארוק – בתחילת המאה ה- 17; וואטו חנך את הרוקוקו בשנים הראשונות של המאה ה- 18; הרומנטיקה פרצה בשחר המאה ה- 19… מה יגידו אנשים על האמנות בראשית המאה ה- 21? היכן הפיקאסו והמאטיס שלנו? היכן קירשנר, בוצ'וני וקנדינסקי שלנו?

 

תאמרו: לאט לך! שהרי כל בשורה גדולה של תחילה מאה יסודה בבשורת סוף המאה הקודמת: שפינוזה של המאה ה- 17 בישר את ה"נאורות" של המאה ה- 18; קאנט והמהפכה הצרפתית של סוף המאה ה- 18 בישרו את הרומנטיקה של תחילת המאה ה- 19; וכו'. אמור, לפיכך: גל הפוסט-מודרנה של סוף המאה ה- 20 עודנו בשורתה של ראשית המאה ה- 21. בסדר, נסכים שהצדק עמכם. אך, מה תאמרו על בשורה זו בכל הקשור לדשדוש המתסכל שמורידנו ביגון ללא טיפת אור בקצה המנהרה?  די בקומץ האזכורים הנ"ל של תפניות דרמטיות בתחילתן של מאות קודמות בכדי להבהיר, שלא קצַה האמיתי או המדומה של המודרנה (בשנות ה- 70 של המאה העשרים) הוא שיבהיר את השממה הנוכחית. רוצה לומר, הסוגיה חורגת בהיקפה ממשברי המודרנה. וגם אם שורשיה במשברים אלה, כי אז, כפי שהגיחו הבארוק, הרומנטיקה וכו', רשאים היינו לצפות להגחתה של תנועת רוח תרבותית-אמנותית חדשה במאה ה- 21, דבר שטרם נראה באופק.

 

מה משותף לגלי התרבות הגדולים של ההיסטוריה המערבית? התשובה ברורה: הצעה של דמות אדם חדשה וזיקה חדשה בין האדם והעולם. הבטחה חדשה, תקווה חדשה, חלום חדש. מהי התרבות האנושית אם לא מערכת השבה ומאיירת את חלומותינו הגדולים. הרנסנס האיטלקי הציע האדם כאמת-מידה לעולם (ובזאת חיבר בין גלילאו לבין עליית הדיוקן באמנות); הבארוק הציע את הקיום הפרוזאי החומרי כמפתח להבנת האדם (ובזאת קישר בין המהפכה הפרוטסטנטית לבין העין של רמברנדט); הרומנטיקה הציעה את האינדיבידואל ברובד הרגשות והאי-רציונאלי (ובזאת גישרה בין "פאוסט" לבין דלקרוא); וכיו"ב. כל גל תרבותי ענק בתולדות המערב נשא עמו בשורת שינוי בהבנת האדם את מהותו ואת זיקתו לחלד. וכל גל שכזה צמח על חורבות קודמו; כל חלום של שינוי לבלב על קרקע ההתפכחות מחלום האתמול.

 

והאדם של המאה ה- 21? מחד גיסא, עודנו האדם של המאה ה- 20: צרכן בחברה הקפיטליסטית, על כל הנגזר ברמות המניפולציה של כוחות השוק הכופים חד-ממדיות ועדריות; אדם של המעמד הבינוני המעמיק שלטונו. מאידך גיסא, אדם אחר, יצור אחר, בריה שטרם עמדנו על פשרה, מסתמן לרקע המהפכה הטכנולוגית האדירה שאנו חווים בעשרות השנים האחרונות. ואם כבר ידענו את "האדם הטכנולוגי" במאה ה- 20, דומה ש"האדם הדיגיטאלי" הוא זן חדש.

 

אך, משום מה, איננו עדים לניסוחו של אדם חדש זה. הפילוסופיה ממשיכה לדשדש בקרבות האתמול בין האנליטיקאים האנגלו-סקסים לבין הפוסט-סטרוקטורליסטים הצרפתיים, ששורשיהם נטועים עוד בשלהי שנות ה- 60 של המאה הקודמת. הספרות העכשווית, עם כל עושרה, אינה ממציאה לנו ענקים ברמת תומס מאן, פרנץ קפקא, ג'יימס ג'ויס, ש"י עגנון ודומיהם. הדרמה העכשווית – קולה הרם כמו נדם לאחר בקט, יונסקו, פינטר וכו'. השירה העכשווית מייחלת לשווא למשורר/משוררת כריזמטיים – נוסח ט.ס.אליוט, לדוגמא – ותוהה נוכח אינספור האדוות הפיוטיות המתפוגגות עם היוולדן. וכנגד מאהלר וסטרווינסקי של תחילת המאה ה- 20, מיהו הקומפוזיטור הענק בן זמננו שעליו תצביעו – ג'והן אדמס? סופיה גוביידולינה? דעת לנבון נקל: היעלמות "היוצר הגדול", או היעדרות "איש הרוח" הגדול (היכן הם סארטר, ראסל, לייבוביץ של העשורים האחרונים?) הם סימנה של תרבות חדשה ואחרת, שלא עוד מולידה מנהיגים מופתיים ברמות החברה, הפוליטיקה, הרוח. אכן, כאלה הן פנינו המשתקפות במראה: תרבות של הבינוני; נחת-הכמות במקום הלם-האיכות; ריבוי המטביע בתוכו את הייחודי והנועז.

 

בשורת שלהי המאה ה- 20 הפכה, כך נראה, לפח יקוש: בשורות הפירוק, ה"ריזום", הריבוי, אשר כה הרבינו לדוש בהן, סירסו כל ציפייה ליחיד הגיבור. קבורת הדיאלקטיקה הותירה אותנו עם תרבות בלתי נסבלת של  ביטול הניגודים ורידודם לטובת אחדות הסתירות (ראו מה קרה לניגודי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שלא לומר ניגודי האידיאולוגיות המפלגתיות בישראל). השפע הפלורליסטי שנבע מהבשורות הללו – כלום יש בו סיכוי, או שמא הוא מבוי סתום? חוששני, שתריסר השנים האחרונות מוכיחות דרך טובענית וללא מוצא.

 

תרבות שכזו אין בכוחה להצמיח מתוכה את הייצוג המילולי ו/או החזותי ו/או המוזיקלי של האדם החדש המתדפק על דלתותינו. באינספור פיתויי התרבות לסוגיה – אינספור ההרצאות, התערוכות, ההצגות, הקונצרטים וכו' – היצירה הדגולה עברה מתחום מבצרם של היוצרים הכריזמטיים לתחום הצריכה ההמונית, רבת הגוונים והניגודים, של התרבות, ושם היא נשחקת. על פניו: מעולם לא הייתה "התרבות הגבוהה" בהישג יד לרבים כפי שהיא כיום: ארבעה ספרים במאה שקלים, הצגות מסובסדות למוסדות, אוניברסיטאות ומכללות שמציעות מרכולתן להמונים ב"חבילות" מפתות למיניהן, "הורדות" חינם של סרטים ומוזיקה מהאינטרנט. מעולם גם לא נפתחו אפיקים קלים ונגישים לאמנים כפי שפתחו בימינו המצלמות, הפרסום של טקסטים וסרטים בפייס-בוק, התערוכות והביינאלות באינטרנט. ובה בעת, התחושה המרה שלא מהאוניברסיטאות, לא מהספרות, לא מהאמנות ואפילו לא מהאינטרנט תבוא הבשורה המבוקשת. מהטלביזיה הממוסחרת? משעשועוני הסמרט-פונים? ודאי שלא.

 

בתנאים אלה של בינוניות המופצת ברבים במסווה הבידור ה"גבוה", מה פלא שהמסחרי וה"רייטינגי" כה פורחים? מה פלא, שהוצאות הספרים חדלו לממן ספרי איכות; שמוזיאונים תובעים מאמנים מימון תערוכות ומעדיפים תצוגות פופולאריות; שמוזיאונים מפעילים "ועדת שמות" שתכליתה ניסוח שם-תערוכה גורף המונים; שאוניברסיטאות ומכללות מבטלות קורסים וחוגים שאינם מבטיחים כמות של סטודנטים; ש"קול המוזיקה" הפך יותר ויותר לקולה של המוזיקה הקלה; שבתי-מכירות פומביות וגלריות מערביות חוגגות פיקציות פיננסיות קולוסאליות, שיסודן בשיווק של דימוי חסר בסיס אמנותי של ממש, וכו'. על רקע שכזה, אילו קם בינינו הניטשה או הסארטר, שום הוצאת ספרים לא הייתה מדפיסה את ספרו. ואם כבר פועל אי שם בינינו האמן לו אנו מייחלים, הוא נידון להיעלם באובך הגדול של אבק הכוכבים הניתך עלינו מדי כל סוף-שנה אקדמית.

 

איבדנו את התקווה לשינוי. לא שינוי פוליטי, לא שינוי כלכלי (האזינו לתנועות המחאה ברחבי העולם המערבי), לא שינוי רוחני. האמנות – כך הרגילה אותנו ההיסטוריה – היא בלדר השינוי לצד הפילוסופיה. בתחילת המאה ה- 20 רחשו תקוות מהפכניות למיניהן, בתחילת המאה ה- 19 רחשו התקוות האוטופיות-סוציאליסטיות, בתחילת המאה ה- 18 רחשו תקוות האדם החדש של ה"נאורות". בתחילת המאה ה- 21 שום תקוות ישועה אינן רוחשות עוד. הסיבות, דומה, נותחו די והותר – שבר האידיאולוגיות, קריסת הנרטיבים הגדולים. העובדה היא אחת: איננו מצליחים לקום מבין החורבות, בעוד תרבותנו מייצרת ומנפקת שפע מוצרים הטחים את עינינו, יותר מאשר פוקחים אותן.

 

מה שברור אף יותר הוא, שללא שיקום תקוות השינוי לא תופַח רוח במפרשי האמנות. ובלֵית הרוח, ימשיכו הספינות לדשדש במים ללא שום כיוון ויעד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: