שאגאל בארץ ישראל
ב- 1923, תשע שנים לאחר עזיבתו את פאריז לרוסיה, שב אליה מרק שאגאל. היה זה שנתיים קודם פתיחת המוזיאון לאמנות מודרנית בבירת צרפת, המוזיאון המודרני הראשון בעולם, ושאגאל בן ה- 36 הגיע לכאן כאמן בעל שיעור קומה כלל-עולמי. לפחות, כך האמין, עת בידל את עצמו מהאסכולה היהודית של פאריז, אותה חבורה של יהודים, מהגרים מזרח-אירופיים, שאימצו סוג של אקספרסיוניזם מתון, לירי בעיקרו, והתיישבו ברובע מונפרנס. רבים מהם התגוררו ב"כוורת", בניין סטודיות בו התגורר שאגאל הוא עצמו בתקופתו הפאריזאית המוקדמת, 1914-1911. חיים סוטין, ז'יל פאסקן, חנה אורלוף, מואיז קיזלינג, אמדאו מודיליאני, אברהם מינטשין, זיגמונט מנקס וחבריהם הירבו להתראות בבתי הקפה של בולברד מונפרנס – "לֶה דום", "לָה רוטונד", "לָה קופּול" – אך שאגאל לא נמנה על חוגם. הוא, כאמור, מיקם את עצמו בספירה אחרת, וכבר אז לא חפץ בתואר "אמן יהודי" (למרות שב- 1923, למשל, שנת שובו, צייר את "כנר ירוק" – יהודי ניצב מעל גגות השטעטעל ולרקע צריחי כנסיית ויטבסק).
האסכולה היהודית עשתה חייל גדול ורב בפאריז של שנות ה- 20, ולא אנטישמי אחד ולא שניים ראו בה עדר זר שכבש את עיר-האורות בסערה. אמני ארץ-ישראל משנות ה- 30, היושבים בתל-אביב, התבוננו בערגה מהולה בקנאה באחיהם ממזרח-אירופה העושים לעצמם שֵם בפאריז, ואף הם ביקשו מזלם במונפרנס. כך, נהירה רבתי של אמני תל-אביב לפאריז התחוללה לאורך שנות ה- 30, עת אמני תל-אביב מתיישבים למשך תקופה ארוכה במונפרנס, לומדים בבתי הספר לאמנות של העיר, בולעים ברעבתנות את המוזיאונים ומתחככים עם אמני האסכולה בבתי הקפה של הבולברד. יותר מכל, העריצו את מכחולו של חיים סוטין – המכחול הדשן, הלוהט, המתנגן, הבורא דיוקנאות מעוותים-מעונים וזבי-דם לכאורה. חיים אפתקר-אתר, משה קסטל, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן וכו' – מי מאמנינו לא פסע בין פאריז לתל-אביב במשעוליו של סוטין, צייר הטראגיות היהודית, שלא נדרש לנושאים יהודיים במופגן, אך ביטא את רוח התוגה היהודית. ושאגאל? שאגאל נותר טרנסצנדנטי בעבור ציירינו, ורק מעט שבמעט התקרבו ליצירתו (כגון, ציור כחלחל של משה קסטל משנות ה- 40, "סעודה ומלאך בצפת").
חרף האמור, שאגאל פיתח מערכת יחסים עשירה ומורכבת עם ארץ ישראל ומדינת ישראל. חמש פעמים הגיע הנה לביקורים: ב- 1931 (לקראת תחריטי התנ"ך שהוזמן ליצור), ב- 1951 (לכבוד הרטרוספקטיבה שלו, שהוצגה כאן במוזיאונים), ב- 1957 (בנוגע להקמת "בית שאגאל" בחיפה), ב- 1962 (בנושא הוויטראז'ים ל"הדסה") וב- 1969 (בהקשר חנוכת הגובלנים שלו בבניין הכנסת).
ערב הביקור הראשון היה שאגאל שקוע עד צוואר בציורי פנטזיות האהבה והנוסטלגיה לוויטבסק, נוסח הציור "אוהבים בין פרחי לילך", 1930. היה זה אז שסוחרו הנודע, אמברואז וולָאר, פנה לשאגאל בהצעה ליצור סדרת תחריטים בנושאים תנ"כיים. במהלך תגובתו הנלהבת העלה שאגאל את הרעיון לערוך ביקור ב"ארץ התנ"ך" על מנת לספוג את נופיה ורוחה. – "מדוע שלא תיסע ל'פלאס-פיגאל'?", שאל-ענה וולאר באירוניה, ביודעו היטב ששאגאל אינו באמת זקוק לנופי ארץ ישראל לצורך הסדרה. גם אם צדק וולאר, ניתן לזהות בציורי ותחריטי התנ"ך של שאגאל מ- 1931 השפעות של אור וטופוגרפיה ארצישראליים. וראו, לדוגמא, את ציור השמן, "ביקור שלושה המלאכים" מאותה שנה ובו הרקע החום המזרח-תיכוני למדי. שלא לדבר על תחריט קבר-רחל, שהוא ציור נוף מקומי אוריינטליסטי לכל דבר.
אך, הסיבה הפרוזאית יותר לנסיעת שאגאל ארצה ב- 1931 הייתה קשורה לביקור קודם של מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב, שהגיע לדירתו של האמן בתיווכה של חנה אורלוף (מי שעזבה את הארץ לפאריז ב- 1912). באותו ביקור העלה דיזנגוף באוזני שאגאל את רעיון הקמתו של מוזיאון לאמנות בתל-אביב. שאגאל הגיב בחיוב רב, וב- 13.1.1931 שלח לראש העיר מכתב ברוסית ובו ביטא תמיכתו המפורשת בייסוד מוזיאון לאמנות יהודית מהמאות ה- 20-19 בתל-אביב, אף כי הציע לרכז ולמיין את העבודות בפאריז (מן הסתם, האמין שכך יוכל לפקח על איכות היצירות הנבחרות). הוא אף פירט הצעה לאולמות שיוקדשו לציירים יהודיים נבחרים – יוזף יזרעאלס ההולנדי, מקס ליברמן הגרמני, והצרפתים – קאמיל פיסארו, אמדאו מודיליאני וז'יל פאסקן. נשים לב: את עצמו לא כלל שאגאל בקטגוריה זו של "אמנים יהודיים".
בדין ענייניו אלה של שאגאל בארץ ישראל הפליג האמן ממארסיי למצרים על סיפון האוניה "שמפוליון" והגיע (עם אשתו – בלה, ובתם – אידה) לאלכסנדריה בתאריך 11.3.1931. באנייה פגש במשורר, חיים נחמן ביאליק ובין השניים התפתחה ידידות. לימים, בקיץ 1931, לאחר שובו של שאגאל לפאריז, שלח לו ביאליק מכתב ביידיש ובו כתב:
"ה' שגל היקר והנלבב,
ובכן הסתלקת מארץ-ישראל – ולא כלום. לו כתבת לכל הפחות גלויה היית משמיע לאזנינו מילה חיה. כנראה חושב אתה כי הנך עוד בארץ ישראל, באשר יש לך שם, בתערוכה הפאריזאית, קבר רחל, וכן באשר היה לך שם ראש העיר שלנו – דיזנגוף. מילא, בקיצור – שכחת אותנו. אולם הזיכרון שלנו טוב משלך ואנו מזכירים אותך. האין אתה משהק לפרקים?"
אך, מה באשר לביקורו של שאגאל בארץ? ובכן, האמן, אשתו ובתו הקדימו מסע תיורי בפירמידות של מצרים, ולאחר מכן מסע תיורי באתרים בלבנון, ורק משם הגיעו ברכבת לתחנת הרכבת של תל-אביב. קבלת הפנים הייתה נרגשת, כאשר משמר כבוד של מכבי- אש עבריים ניצב בתפארת מדיו לכבוד האמן היהודי הנודע. תחילה, נסע שאגאל לירושלים והתפעם למראה הפנורמה של העיר העתיקה הנגלית מהר הזיתים. את הכותל המערבי צייר בצבעי שמן פעמיים – מהצד האחד של הסמטה ומצדה השני. בשכונת "מאה שערים" חש ממש כמו בוויטבסק, עיירת ילדותו. וכשפגש בתל-אביב יהודים רבים ממזרח-אירופה שדיברו יידיש – שאגאל הרגיש ממש בבית. למעלה מחודשיים שהה כאן, בין פברואר לאפריל 1931, וזמן קצר טרם צאתו חזרה לפאריז אורגנה לכבודו (ב- 6.4.1931) קבלת פנים באולם "אוהל-שם", כולל נאום פתיחה בעברית של ביאליק. בדברי תשובתו ביידיש אמר שאגאל:
"מודה אני מקרב לבי לידידי המשורר הגדול ביאליק על דבריו שהיו בלתי מובנים לי, ואני מודה לכולכם על שבאתם לקבל אותי. בלי ראותכם את תמונותי, אתם מדמים בוודאי, כי פני ימלאו את חסרונן, כי חיוכי הם אקוורלים ותוגתי היא תמונה עצובה, ונהפוך הוא. אתם מצפים בוודאי לשמוע מפי איזה רושם עשתה עלי הארץ? בימים הראשונים לבואי יכולתי לענות על שאלה זו. עכשיו, אי אפשר לי עוד. פשוט: לא אוכל. מיום ליום ימעט דיבורי. מכל מה שראיתי הנני נטול לשון, ואולי אהפך עוד, לאושרי, מתייר ליהודי פשוט מתושבי הארץ?… ואם תשאלו מפני מה אני עומד ומדבר לפניכם? מפני שהמון רגש יהודי מפעפע בגרוני… מתפלא אני כיצד קומץ אנשים, מוקף שנאה יותר מאהבה, בונה ויוצר ארץ חדשה. אני מקנא בכם על האידיאליזם שלכם… והנני מאחל, שאבוא ואתגולל ביניכם, ואפשר אוכל כאמן לעשות דבר-מה גם לטובת בית הנכאת העברי העתידי שלכם, ושאתם תשבעו רצון ממני יותר מאשר אני מעצמי."[1]
יובהר: שאגאל מעולם לא היה ציוני. זיקתו לארץ ישראל הייתה זיקה ל"ארץ התנ"ך", ומעט העברית שבפיו לא חרגה מזיכרון ברכת ההפטרה מהבר-מצווה ומ"מה נשתנה" של ליל סדר הפסח. ברור, לפיכך, שדיבורו על עלייה אפשרית ארצה לא נועד כי אם לכבוש את לב קהלו. בכל הקשור למוזיאון תל-אביב, שאגאל היה מאד מאד בלתי מרוצה מההתפתחויות, ועם שובו לפאריז התלונן באוזני כתב של כתב-עת רוסי מקומי ("ראזסויט"):
"…מה לעשות, תל-אביב אינה פאריז, והרי יש להודות בכך, שאנו, היהודים, לא כל כך מבינים באמנות… הסכנה היא שמהמוזיאון הזה ייצא עוד 'בצלאל' אחד… הם רוצים דיוקנאות של יהודים דגולים… האם באמת חשוב למוזיאון אם הדיוקן הוא של בלום (לאון בלום, ראש-הממשלה היהודי של צרפת/ג.ע)? הרי מה שחשוב באמת זה מי צייר ואיך צייר; הרי העובדה שזהו בלום היא משנית לחלוטין…הם רוצים להכניס למוזיאון כל מיני יציקות והעתקים. מי צריך את זה? למי נחוצות כל הגרוטאות הללו שתעלינה עובש? הרי זה לא מחסן! […] אחת מהשניים: או שהמייסדים יסמכו עלינו, או שיפעלו על פי טעמם. אבל אז, אינני מוכן להסכים לכך שאיזשהו ועד ישתמש בשמי. אין להם זכות אפילו להזכירו."[2]
רק תיווכו המרגיע של הרמן שטרוק, התחריטאי היהודי הנודע (מי שהורה בעבר, בברלין, את מלאכת התחריט לשאגאל!) – רק הוא השקיט את זעמו של האמן היהודי. אגב, בספר האורחים של שטרוק (המתגורר בחיפה מאז 1923) נמצא רישום של תיש יושב על כיסא בצירוף חתימתו של שאגאל מ- 1931 ובתוספת המילה בעברית "שלום" (בדף ממול רשמה אידה, בתו של שאגאל, רישום "שאגאלי" של רקדנית).
אך, האמת היא, שהעניינים היו מסובכים מעט יותר: בעקבות הראיון הנ"ל של שאגאל בעיתון הרוסי-פאריזאי, התחוללה בתל-אביב מהומה, אנשים נעלבו, ושאגאל נאלץ לפרסם דברי הסבר. ברשימה קצרה בשם "לא לזה התפללתי, שפורסמה בשבועון לספרות ואמנות, "כתובים" (19.11.1931, עמ' 4), הבהיר שאגאל, בין השאר:
"האמת היא, כי אמנם נסתלקתי מאחריות למוזיאון של תל-אביב. […] כשפנה אלי (מאיר דיזנגוף), נוטה הייתי לחשוב כי הוא ישמע בקולי. אלא שמלבדי יש בפאריז עוד אמנים יהודים, שקולם, כנראה, חזק משלי. ובנוהג שבעולם, כל מי שקולו חזק יותר – הוא המנצח. […] חרפה היא לראות את התמונות המוצגות לעיני כל העולם בביתן הא"י שבתערוכה קולוניאלית בפאריז. בהיותי בתל-אביב נתקיימה ישיבה […]: הוחלט, שבביתן הא"י יוצגו רק תמונותיהם של הציירים הדרים בא"י. ולבסוף: לא ציירי א"י ולא אמי פאריז – אלא צמד נשים, שהיו מקורבות אל הוועדה המסדרת. היכול אני לעשות את שמי חסות ומגן לכל הנשים המציירות טיפוסים יהודיים? לא על זה התפללתי. […] מילא, אין לי אומץ-רוח לריב עם היהודים. הרי סוף-סוף אני אוהב אותם."
מאיר דיזנגוף ענה לשאגאל באותו עמוד במאמר ארוך יותר ובו תיאר בפרוטרוט את מהלכיו להקמת המוזיאון (תוך מתן כבוד לשאגאל ותוך הסכמה לשיפוטו בנושא התערוכה האומללה בביתן א"י שבפאריז). כעבור שלושה שבועות, ב"כתובים" של ה- 10 בדצמבר 1931 (עמ' 4), ענה לו שאגאל, תוך שחלק כבוד לכוונותיו הטובות של ראש-העיר, אך הוסיף: "לעתים תכופות מדי ראיתי, כי אנשים טובים בעלי כוונות טובות – לחוד, והגשמת הכוונות הללו – לחוד." עתה גם הרחיב מעט אודות תביעתו להקצות במוזיאון התל-אביבי אולמות מיוחדים ליצירותיהם של פיסארו, יזרעאלס, ליברמן, מודיליאני, לויתן, פאסקן, באקסט "ואחרים". אך, כל זה כבר היה מאוחר מדי. שאגאל נשאר מחוץ למיזם.
במהלך ביקורו הארוך בארץ ישראל הרבה שאגאל לצייר בשטח עצמו נופים ותפנימים בצבעי שמן. הוא צייר את חומת הר-הבית עם כיפת מסגד "אל-אקצה" ושיחי צבר (לא מעט ברוח צילום של בלה, רעייתו, לצד ידיד, הניצבים באותו מקום בדיוק). הוא צייר את מראה צפת (צילום מראה אותו עומד ומצייר ליד כן-הציור), אך בעיקר התמקד בתפנימי בתי כנסת: שני ציורים של בית הכנסת הספרדי "אבוהב" בצפת; ציור של בית הכנסת האשכנזי "האר"י" בצפת; ושני ציורים של בית הכנסת התימני "הגורל" בשכונת "נחלאות" בירושלים. יודגש: בכל ציוריו אלה בארץ ישראל שאגאל לא צייר ציורים "שאגאליסטיים": לא תמצאו פה את הפנטזיה השאגאלית, הנוסטלגיה, הסמלים, הפיוט. כי ציורי ארץ ישראל של שאגאל שמרו על פשטות פיגורטיבית הנוטה לשמץ אקספרסיוניזם, ולכל היותר, שמץ תמימות. מעל לכל, דומה כי שגאל כמו נזהר בייצוג המראות המקומיים וכמו טיפל בהם בחוסר ביטחון מסוים של תייר הפוגש מקום חדש. כזה הרושם, על כל פנים.
למעלה משנה לאחר שובו לפאריז התרצה שאגאל וניאות לתרום למוזיאון תל-אביב, שנחנך ב- 1932, שני ציורים: האחד, "בדידות" (ציור שמן מ- 1933) והאחר – ציור הגואש "יהודי עם תורה" (שחזור של ציור זהה מ- 1911, שאבד ברוסיה). היהודי הניצב בשלג עם העז (המטושטשת מאחוריו) ולופת את ספר התורה מייצג, ככל הנראה, יהודי הנמלט על נפשו בעת פרעות (שהלא, למעט חגיגות "שמחת-תורה", אין ספרי תורה מוצָאים מבית-הכנסת!).
באשר לציור "בדידות", בולטת תנוחת המלנכוליה של היהודי היושב עם ספר התורה בידיו. ד"ר מירה פרידמן, שניתחה את הציור[3], הצביעה על זיקת התנוחה לציורי "ירמיהו" של שאגאל (אותם יצייר מאוחר יותר), החייבים לתנוחת מלנכוליה של הנביא ירמיהו בציורי מיכלאנג'לו (ב"קאפלה הסיסטינית" בוותיקן), רמברנדט ועוד. יודגש: ציורי ירמיהו המקונן על חורבן ירושלים משליכים על היהודי היושב בציור "בדידות", ולמרות שצריחי כנסיית ויטבסק הם שמצוירים ברקע, המלנכוליה חלה על חורבן ירושלים. ומה יוכיח זאת יותר מאשר (כך מ.פרידמן) הרישום "איכה ישבה בדד", ששאגאל רשם ב- 1945 בקירוב לספר שיריה של בלה שאגאל, "נרות דולקים", רישום זהה לציור "בדידות". וכמובן, שם הציור "בדידות" מתקשר מיד ל"איכה ישבה בדד", הפסוק הפותח את ספר "איכה", המיוחס ל… ירמיהו.
את הפרה ה"מנגנת" בכינור בסמוך ליהודי זיהתה ד"ר פרידמן עם אגדה מ"מדרש איכה זוטא", המספרת על פרה שהטילה עצמה לקרקע וסירבה להמשיך לחרוש בזמן חורבן ירושלים, עד שהחל היהודי החורש להתאבל, ורק אז התרוממה הפרה על רגליה ויצאה במחול… ועוד פרט פרשני מעניין של החוקרת: לדעתה, ניתן למצוא הקבלה בין "בדידות" לבין ציור של אמן הולנדי מהמאה ה- 15, חירטכן טוט סינט יאנס – "יוחנן המטביל בבדידותו" – בו נראה הקדוש באותה תנוחה, כאשר השה (האלוהי) ממיר את הפרה של שאגאל ואילו ירושלים ההולנדית ממירה את ויטבסק השאגאלית.
עתה, כבר היה שאגאל אמן בעל מעמד עולמי גבוה ביותר. בתל-אביב נוסד ב- 1932 כתב העת "גזית", ועורכו – גבריאל טלפיר – הפך למעריץ נאמן של האמן היהודי ולשופרו בארץ ישראל. ב- 1951, לרגל ביקורו הבא של שאגאל בישראל, פרסם טלפיר רשימה בחוברת מס' 136-135 וכותרתה – "מרק שאגאל – ברוך הבא!". וכתב טלפיר, בין השאר:
"הוא, משורר הצבעים, הלך באופן טבעי אחר הקול הפנימי ונשאר נאמן לו. שכן בכל מהותו הוא צייר יהודי, שידע בכוח חזונו להעלות את דמויות עיירתו לשיאים האנושיים הגדולים ביותר."[4]
בביקורת על תערוכת שאגאל בבית הנכאת הלאומי בירושלים (תחת הפסוודונים, ג.ינאי) ביקר טלפיר קשות את סידור התערוכה, העושה רושם של "יריד זול".[5] מפתיע אף יותר לגלות, שבחוברת מס' 140-139 (עדיין ב- 1951), פרסם טלפיר ביקורת קצרצרה פרי עטו של ב.ת. (הוא, ככל הנראה, בנימין תמוז), מי שנמנה בעברו על הקבוצה ה"כנענית", זו העוינת את "היהודי הישן" ואת השאגאליזם בכלל זה (וראו להלן). כתב תמוז:
"…תערוכת שאגאל הותירה תימהון מסוים בלב רואיה: תמיד האמנו כי מאחורי הרפרודוקציות המוכרות מסתתרים ערכים נוספים ותמונות נוספות. והנה באה התערוכה ולימדתנו כי … זה הכל."[6]
שאגאל הגיע ארצה ב- 1951 על מנת לפתוח את תערוכתו הרטרוספקטיבית בבית הנכאת הלאומי "בצלאל". הייתה זו תערוכה מקיפה, שנדדה גם בין המוזיאונים של תל-אביב, חיפה ועין-חרוד, ואם להסתמך על ביקורתו הנ"ל של טלפיר, סביר ששאגאל לא חווה נחת רבה מדי מאופן התצוגה, לפחות בירושלים. בביקורו זה הגיע האמן כשהוא מלווה בבת-זוגו מאותה עת, וירג'יניה לרן (Leirens), ולמרות פניה החדשות של המדינה – הערים הסואנות, הקיבוצניקים, החיילים וכו' – עדיין חווה אותה שאגאל כ"ארץ התנ"ך". כך, למשל, נערות הקיבוץ נדמו בעיניו לרבקה ליד הבאר…
יותר מכל התרגש שאגאל מקבלת הפנים הממלכתית לה זכה. תיארה וירג'יניה לרן:
"התפעמתי מהשתפכות הנפש וטוב-הלב של כולם. אהבתם לשאגאל הייתה כנה באורח כובש. ארוחת הצהריים בבית בן-גוריון הייתה חיה ועליזה בזכות חמימותו הבלתי רגילה וחוש ההומור שלו. גם סעדנו צהריים בחברתו של משה שרת (אז, שר החוץ/ג.ע) וערכנו ביקור אצל הנשיא חיים וייצמן. ביקרנו את הארץ מקצה לקצה. מה שריגש את שאגאל יותר מכל היה מראה אותן גבעות חומות שוממות סביב ירושלים…"[7]
המפגש בביתו של דוד בן-גוריון בתל-אביב התנהל ביידיש, וכאשר שאגאל הראה לראש-הממשלה ציור של עגלון הנוהג עגלה בשמים אמר בן-גוריון: "מי שמע על 'בעלעגולה" בשמים?!". ענה לו שאגאל: "מי שמע על 'בעלעגולה' על הארץ?!"… בהמשך השיחה אמר בן-גוריון לאורחו: "שמעתי שאתה צייר דגול, אבל אני לא מבין בזה…". ענה שאגאל: "שמעתי שאתה מדינאי דגול, אבל אני לא מבין מה אתה עושה עם המדינה…" בפגישה האחרת המוזכרת לעיל, זו עם משה שרת, הציע לו השר בית בחיפה וגם העניק לו טבעת נישואין כסמל לנישואי האמן עם ישראל. שאגאל התחמק מהתחייבות בדרכו החיננית, ו"נפשות טובות" אמרו – "שאגאל לא ישאיר את צרפת למאטיס…".[8] מה שלא מנע משאגאל לכתוב ללא הרף במכתביו על מדינת ישראל כעל "אונזערע לאנד" – ארצנו.
מה שחיזק את קשריו של שאגאל עם ישראל הייתה הידידות העזה שפיתח עם המשורר היידי, אברהם סוצקבר. השניים נפגשו עוד ב- 1935 בווילנה, עיר הולדתו של סוצקבר. מאז לא חדלו להתכתב, ולימים, ימנה המשורר לא פחות ממאתיים מכתבים ששלח לו הצייר. זה האחרון כתב לו, בין השאר, שלמד משירתו כיצד לצייר. לאורך 25 שנים שב שאגאל ופרסם שירים (ביידיש) ואיורים בכתב-העת היידי שערך סוצקבר, "די גאלדענע קייט" (אשר גם עטיפתו עוצבה בידי שאגאל).
ברם, ביקורו של שאגאל בישראל, ב- 1951, היה רחוק מלהיות אידילי. לא זו בלבד, שמאד מאד לא אהב לגלות את ציורו תלוי במוזיאון תל-אביב ליד ציורי ראובן רובין ומאנה כ"ץ (לצד שיפוטו הערכי הבלתי נדיב, נשוב ונזכיר את מיאונו של שאגאל להזדהות כאמן יהודי) – פעם אחר פעם מצא את עצמו ניצב מול ביקורות לא-אוהדות מצד פליטי שואה שלא יכלו לשאת את הייצוגים המתקתקים של השטעטעל. אחרים ביקרו את הנוסטלגיה שלו לוויטבסק בטענה הציונית-לאומנית, שיהודים רואים בארצות הגולה אך ורק תחנת-מעבר בדרך לירושלים. סידני אלכסנדר, בביוגרפיה הגדולה שכתב על שאגאל ב- 1978, ציטט כמה ממתנגדים אלה:
"'זייפן המוליך את עצמו שולל! אמן יהודי שאוהב לחשוב את עצמו לבינלאומי!… רוסי… צרפתי… פוי! מה פתאום רוסי! מה פתאום צרפתי! (וביידיש:) הוא יהודי כמו כולנו! אבל הוא לא רוצה להודות…' […] מתבוללים קנאו בו. שורדי אושוויץ ביטאו מרירות כלפיו, יהודים גרמניים התנשאו מעל תחום-המושב הסנטימנטליסטי שלו. אינטלקטואלים שגילו אהדה בלתי הגיונית לתנועה החסידית האנטי-אינטלקטואלית ציינו שתמונותיו של שאגאל ואישיותו ביטאו אהבה ושמחה ואלה כוננו את תשתיתו היהודית המהותית מתחת לשכבת התרבות הצרפתית והרוסית."[9]
מכיוון אחר לגמרי, שאגאל זכה להתקפה מצד ה"כנענים" (את ביקורתו של בנימין תמוז כבר פגשנו לעיל), אותם "עברים", כמהי "ילידיות" מזרח-תיכונית שורשית, שחשו דחייה מכל זיקה לתרבות הגלותית של "היהודי הישן". בחוברת "אלף", ביטאון התנועה ה"כנענית", ראה אור בספטמבר 1951 מאמר פרי עטו של צייר חיפאי צעיר, משה ברק, שכותרתו – "שאגאל ושאגאליזם". בתגובה בלתי אוהדת בעליל לרטרוספקטיבה הנודדת של האמן היהודי כתב אותו ברק:
"שאגאל, שכיום הוא כבן שבעים […], לא ראה עד כה לנכון להציג את עצמו ואת תמונותיו כאן בארץ. בימי מלחמת השחרור לא הביאו את תמונותיו לשמש עידוד לבני הנוער הלוחם. […] (בציוריו) דמויות נשים חולניות או חולניות-למחצה, שכובות או עומדות. כרקע לכל אלה רואה אתה בתים מטים לנפול מרוב זוקן, […]. היות ויהדות מזרח-אירופה הייתה ציבור תלוש, וחייו החומריים והרוחניים חולניים, מצייר אותם שאגאל כאנשים המתעופפים באוויר, ללא אחיזה בקרקע, או כחולמנים הלופתים את הירח."[10]
הביקור הבא, ב- 1962, כבר היה קשור לפרשה העגומה של תריסר חלונות-המשכית בבית הכנסת שבמרכז הרפואי "הדסה" בירושלים. ומעשה שהיה כך היה: ב- 1959 פנתה ד"ר מרים פרוינד, נשיאת "הדסה", לשאגאל והזמינה ממנו סדרת ויטראז'ים בעבור המרכז הנבנה בעין-כרם. שאגאל נענה בחיוב ועיצב שניים-עשר חלונות צבעוניים בסימן שבטי ישראל. אלה נוצרו בבית המלאכה לזכוכית של סן-ז'וסט על נהר הלואָר והושלמו בסטודיו של ז'אק סימון ברֵיימס. משנשלמה המלאכה, הוצגו הויראז'ים אחר כבוד בביתן מיוחד שניבנה בחצר מוזיאון "לובר" שבפאריז, ולאחר מכן הוצגו ב- Moma שבניו-יורק, כשהם תלויים לאורך מדרגות המוזיאון.
בינתיים, ניבנה בית-הכנסת הגמדי והצנוע בין הבניינים העצומים של בית החולים "הדסה", וב- 6 בפברואר 1962 נחנכו חלונות-המשכית בנוכחותו של שאגאל, שאמר בדברי הפתיחה שלו, בין השאר:
"איך יכולתי לדעת שלא רק ידי עם צבעיהן תדרכנה אותי בעבודתי אלא שתדרכנה אותי גם ידיהם היקרות של הורי ושל אחרים ושל עוד אחרים עם שפתותיהם האילמות ועיניהם העצומות, אשר הצטופפו ולחשו מאחורי כאילו גם הם רצו לקחת חלק בחיי."[11]
הויטראז'ים של שאגאל ב"הדסה" מרהיבים בצבעוניותם, ובדרכם הסמלית והמופשטת-למחצה הולמים את שנאמר בברכת יעקב לבניו בסוף ספר "בראשית", אך גם יונקים ממקורות נוספים. כך, לדוגמא, הויטראז' של שבט ראובן כחול בבחינת הד לביטוי "פחז כמים" הכלול בברכה. כאן נראה את הדגים – סמל השפע, את פרח הדודא שהביא ראובן לאמו, את טלפי הנשר המסמלים כוח, ואפילו את הכבשים המאזכרים את תיאורו של שבט ראובן ב"שירת דבורה" כשבט רועים ("שופטים", ה', 16-15).
חלון-המשכית של שבט יהודה לוהט באדום ("כיבס ביין לבושו") ובתחתיתו יושב האריה ("כרע רבץ כאריה") לרקע ירושלים – בירת חבל יהודה. כתר עליון מזכיר לנו שבית דוד שורשו בזרע יהודה, בעוד כפות הידיים המברכות מקורן בספר "מלכים", בו מסופר על המלך המברך אחת לשנה את בני עמו.
הויטראז' של שבט יוסף צהוב/זהוב, גוון המלכות ההולם את מי שהיה נסיך מצרים (וראו גם הכתר לראש הציפור). שיח גפן והכותל שמאחוריו מייצגים, כמובן, את "בן-פורת יוסף […] בנות צעדה עלי שור", ואילו השופר והידיים המברכות בראש החלון מצייתים לנאמר מפי יעקב: "ויברכך ברכות שמים מעל…".
אלא, שיופיים של החלונות והתקבלותו הנלהבת של האמן בישראל (לדוגמא, עיריית בת-ים ערכה לכבודו קבלת-פנים חגיגית בשיתוף ילדי העיר) לא היה בכוחם למתן את עוגמת הנפש העמוקה שנגרמה לשאגאל, משראה את החלל הזעיר של בית הכנסת ואת התאורה הקלושה שהותקנה בו. והעיד מעריצו של שאגאל, גבריאל טלפיר, בחוברת שלמה של "גזית" שהוקדשה לאמן ב- 1962:
"כשהשיחה נוגעת בחלונות הצבעוניים המפוארים, […] מרצין שאגאל וניצב במלוא קומתו כקפוא ופניו מחווירים. הוא שואג כארי פצוע, שאותו 'פנס' עלוב שבבית הכנסת שבמרכז הרפואי של 'הדסה'… ואלמלא הייתה זאת ישראל לא היה מסכים למסור את החלונות לנשי 'הדסה', והוא מחרף את האדריכל. אין הוא יכול להירגע, פניו מתעוותים מרוגז ועלבון, והוא פוכר את ידיו. ואמנם, קשה היה להרגיע אותו ואף אשתו אינה מצליחה להרגיעו בדברי חיבה. והוא בשלו: 'האם ראיתם כבר את הקטלוג ואת 'הפוחלץ', שם הם חושבים לשכן את החלונות?'…"[12]
גם ידידו הטוב של שאגאל, אברהם סוצקבר, תיאר:
"העבודה הגרועה שהם עשו בהתקנת החלונות שלו בירושלים. הוא לעולם לא יסלח להם על כך."[13]
וטדי קולק, אז עדיין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הוסיף:
"בית הכנסת בבית חולים הדסה הוא בושה וחרפה, ורקע מעליב להחריד לאותם חלונות מרהיבים. אבל על שאגאל היה לדעת כל זאת מראש כאשר עיין בתוכניות הבניין. והוא לא."[14]
*
השנים נקפו, זעמו של שאגאל שכך, הגם שהקשר עם ישראל לא עוד היה כפי שהיה. רק הדאגה ערב פרוץ מלחמת ששת הימים – רק היא דלתה מחדש מהאמן את רגש ההזדהות שלו עם העם היושב בציון:
"הייתי רוצה להיות צעיר יותר, לעזוב את ציורי, להצטרף אליכם ולהעתיר על שנותי האחרונות את העונג המתוק של חיים במחיצת אנשים האוהבים את צבעי… מאז ומעולם האמנתי בכל לבבי, שמבלי אומץ ורגש תנ"כי – לחיים אין כל ערך. אם העם השֶמי שרד את המאבק הקשה לפיסת לחם… (היה זה הודות)… לאידיאלים הלאומיים היוקדים על אדמתנו הלאומית. הם (היהודים) רוצים להוכיח שהם כשאר העמים. האנטישמים מבקשים לתקוף אותנו כפי שעשו עוד הפרעונים. אבל, חצינו את ים הגֶטָאות וניצחוננו הונצח בהגדה של פסח. אנו ניצבים בפני העולם כמופת של נשמה אמיצה. האם תישא הרוח את כל האידיאלים שלנו, את עוז לבנו, את תרבותנו בת שתי-עשרה אלף השנים? פעם נוספת נותנת ההיסטוריה בידינו את המשימה – ותהא זו קלה או קשה. שירעד לו העולם בשומעו את קריאתנו לצדק. אלפים על אלפים של בני אדם ניצבים לימינכם בכל מקום. להרשות לישראל וליהודים להיחנק פירושו להרוס את הנשמה של העולם התנ"כי כולו."[15]
שנתיים לאחר מכן, כבר נתלו שלושה הגובלנים הענקיים של שאגאל ב"טרקלין שאגאל" בבניין הכנסת בירושלים. למעשה, שלושה גובלנים, תריסר פסיפסי רצפה ועוד פסיפס קירוני אחד. סיפורם של אלה ראשיתו עוד ב- 1960, קודם לשערוריית הויטראז'ים, כאשר קדיש לוז, יו"ר הכנסת, פנה לשאגאל וביקשו לתרום מיצירתו לכנסת. באותה פנייה אף הציע לו כנושא מספר פסוקים מהתנ"ך. שאגאל התגייס ובשנת 1964 השלים את המתוות לגובלנים, שטווייתם נמשכה ארבע שנים, עד 1968. ב- 1969 הגיע שאגאל ארצה לטקס חנוכת הגובלנים והפסיפסים, ובמעמד נשיא המדינה – זלמן שז"ר – נשא דברים. בהתייחסו לריבוי הדחוס של הדימויים, המקשה על חילוץ נושא אחד ברור לכל גובלן וגובלן, אמר:
"יצירת אמנות אינה צריכה להיות ברורה. אם היא ברורה מדי, הרי שהיא לוקה במובן האמנותי."
חרף הריבוי הנדון, לכל גובלן נושאו המרכזי: הימיני (שגודלו5.5 0X4.80 מ') נושאו – "חזון ישעיהו" (או "שלום", כשמו של הויטראז' הכמעט-זהה שהותקן בבניין האו"ם בניו-יורק). כאן מיוצגות החיות מחזון-ישעיהו לצד הנער הקטן הנוהג בהן. בנוסף, כלל שאגאל בגובלן זה את דימויי חלום יעקב, משה (בדמות מלאך) עם לוחות הברית, שרה אמנו עם יצחק, ומעליה אברהם ובידו המאכלת.
השטיח המרכזי והגדול מכל (מידותיו 9.50X4.80 מ') נושאו – "יציאת מצרים". כאן עוצב משה רבנו פעמיים – פעם אחת, מימין, כשהוא מקבל את התורה, ופעם נוספת, כשהוא צועד בראש בני ישראל (ובעקבות ילד קטן…). משמאל, עוצב דוד המלך המנגן בנבל ומלפניו דוד הנער אוחז בראשו הערוף של גוליית. גם פה הוסיף שאגאל דימויים נוספים הקשורים בתולדות עם ישראל: העיירה היהודית העולה באש, יהודי נודד, גופת יהודי מוקפת בשישה נרות (סמל לשישה מיליון קורבנות השואה), אהרון הכוהן עם מנורת המקדש, קורח נבלע באדמה, ודמות כלה (בתולת ישראל) שלמרגלותיה דמותו ההפוכה של שאגאל ככנר.
השטיח השמאלי (5.50X4.80 מ') נושאו – "שיבת ציון". כאן נמצא את דוד המלך נושא ספר תורה לירושלים (תחליף לארון הקודש), כשהוא מתקבל בנגינה וריקודים על ידי חסידים וחלוצים. דימויים נוספים בגובלן קשורים לתקומת ישראל והמאבק לעצמאות, ולצדם תזכורת כיבוש כנען בדמות שני המרגלים הנושאים את אשכול הענבים במוט בשניים.
אלא, שניצחונו האמנותי של מרק שאגאל בלב המוסד הלאומי המרכזי אולי רק הדגיש את אי התקבלותו של האמן על ידי עולם האמנות האוונגרדי בישראל. לאמיתו של דבר, תיעוב אפיין את יחסם של המודרניסטים הישראליים כלפי שאגאל, בבחינת דוגמא להתמכרות לאנקדוטה רגשנית יהודית ולא לערכים צורניים לשמם. הנה ציטוט קצר מתוך הביוגרפיה על שאגאל מ- 1978:
"…רוב הישראלים לא אוהבים כל כך את שאגאל. כלום הסיבה לכך, שאלתי את (אמנון) ברזל, משום שהוא פיגורטיבי? או שמא משום שמצייר נושאים יהודיים? 'שתי הסיבות גם יחד. סיבה כפולה לא לחבב אותו.', ענה ברזל."[16]
תיאמר האמת: לא שאגאליסט אחד ולא שניים נאתר בציור הישראלי: ציורי ראובן רובין משנות ה- 60 וראשית ה- 70 (וראו חלונותיו מ- 1972 במשכן נשיאי ישראל, ירושלים, או ציורו מ- 1967 – "רוח הקודש שבה לירושלים") הם מקרים שאגאליים מובהקים. ציורי נפתלי בזם מאז שנות ה- 60 (לדוגמא, המלאך המרחף בציור מ- 1984,"כנסייה רוסית") הם מקרה נוסף. וכמובן, ציוריו של ליאו רוט, הצייר מאפיקים, שניכס את שאגאל להווי הקיבוצי (וראו ציורו מ- 1963, "הכנר"). ואולם, עסקינן באותם ציירים שנדחו על ידי האוונגרד הישראלי. זה האחרון, או שהתעלם כליל משאגאל, או שהתעלל בו – דוגמת העיבוד המופשט-לירי הקיצוני של יוסף זריצקי ב- 1980 לציורו של שאגאל, "בין חושך לאור" (1943-1938). דמות מרכזית באוונגרד הישראלי, רפי לביא, צייר אמנם ב- 1963 פיגורה מרחפת, אך זו נרשמה במכחול מתיילד בוטה. אולי רק ציוריו האחרונים מ- 2006, בהם חרוטים דמות מרחפת מלמעלה וזוג מתנשק מלמטה – אולי רק הם התפשרו עם שאגאל (שזכויותיו האוונגרדיות התגלו במלואם לעולם המערבי בעקבות ה"פרסטרויקה" וה"גלסנוסט").
הנה כי כן, כשאנחנו מהרהרים, למשל, בדימוי של "כנר על הגג" – אולי שיא מורשתו הפופולארית של שאגאל, נמצא באמנות הישראלית העכשווית כמעט רק פרודיות על הדימוי: ב- 2009 צילמו בווידיאו גיל ומוטי, צמד אמנים ישראליים הפועלים בעיקר באמסטרדם, כנר מנגן על גג בניין תל-אביבי, וזה מנגן את "התקווה" בזיוף קל, כאשר המצלמה מגלה את הבניין הסמוך, שאינו אלא שגרירות ארה"ב… בעוד שאלת הזהות הישראלית-יהודית עורערה בעבודת-וידיאו זו, צלם הפועל בלונדון – טובי כוהן – הציג ב- 2010 בגלריה "אנגל" התל-אביבית צילומי צבע גדולים ובהם נראה כנר יהודי, עטוף טלית, מרקד על גג בית בהתנחלות יהודית בשומרון… ב- 2006 צייר יאיר גרבוז ציור פארודי בנושא הנדון, כאשר ייצג בעט ובצבעי מים כנרת עירומה יושבת בראש צריף, עם משפחה ישראלית המבלה לרגליו במעין "פיקניק", ועם צריף נוסף המובל ברקע על-ידי טרקטור. הכותרת הכתובה בלב הציור – "כנרת על הגג" – התקשרה לאגם הכינרת, לקיבוץ אפיקים ולמבלי סופשבוע ישראליים – נושאים שגרבוז טיפל בהם בציוריו הסאטיריים מאותה עת.
היה זה גרבוז שסיפר ב- 2010 למחבר המאמר:
"לפני כשנתיים או יותר הלכנו למוזיאון 'מונארט' באשדוד. הייתה שם תערוכה, שכללה חדר שלם עם ציורי פנדות [פסטל שמן] של [אריה] ארוך. נכנסנו – יונה פישר, רפי לביא, דורצ'ין ואני, ואז – לא להאמין – כולנו אמרנו בבת אחת: 'יה, כמה שזה מזכיר שאגאל!'… לו היית אומר זאת לארוך, הוא לא היה מדבר איתך יותר. ולו היית אומר לי זאת שנתיים קודם לכן [לאור הכתוב עד כה, נרחיב לעשר שנים ויותר] גם אני לא הייתי מדבר איתך יותר. פעם חשבנו שבינינו לבין שאגאל חוצץ קיר. היום אנו מבינים שבינינו לבינו מפריד וילון…"[17]
אמנם כן: אמנות ישראל העכשווית מתרצה יותר לשאגאל, לאחר עשרות שנים של מיאוס ביצירתו וזיהויה כסנטימנטליות יהודית סכרינית ורכרוכית, היאה לאספנים יהודיים אמריקאיים מהסוג המסוים. באשר לשאגאל הוא עצמו, נסיים בדברים (המעט מקצינים מדי, כך דומה) שכתב סידני אלכסנדר, הביוגרף של שאגאל:
"שאגאל אהב את ישראל כפי שראה אותה: נווה-מדבר ליהודים, סופּר-ויטבסק במדבר. ברם אותו הדבר שהוא מבקש לשמר – הצבר, יליד הארץ, מבקש להרוס אחת ולתמיד, אפילו את הזיכרון ועמו אלפי הויטבסקים שנספו על ידי הנאצים. מה שהישראלי רוצה ליצור אינו נווה-מדבר, מקום מפלט, מקלט מפני הפצצות, אלא עיר-אדם לכל דבר.במָקום בו כולם יהודים, אין יהודים. ישנם ישראלים."[18]
[1] התרגום מיידיש לעברית הובא בכתב העת "מאזניים", 7.4.1931.
[2] תמי כץ-פרימן, "יסוד מוזיאון תל-אביב 1936-1930", "שנתון מוזיאון תל-אביב", 1982, עמ' 24.
[3] "שנתון מוזיאון תל-אביב", 1982, עמ' 62-53.
[4] גבריאל טלפיר, "מרק שאגאל – ברוך הבא!", "גזית", כרך י"ב, ג-ד, 136-135, 1951, עמ' 61.
[5] שם, עמ' 72.
[6] "גזית", כרך י"ב, ז-ח, 140-139, 1951, עמ' 67.
[7] Sidney Alexander, "Chagall", G.P.Putnam's Sons, New-York, 1978, p.414.
[8] שם, עמ' 431.
[9] שם, עמ' 416.
[10] משה ברק, "שאגאל ושאגאליזם", "אל"ף", ספטמבר 1951, עמ' 10.
[11] מתוך דברי המבוא של מרים פרוינד, קטלוג "שאגאל – חלונות ירושלים", בית הכנסת הדסה, ירושלים, 1962, ללא מספרי עמודים.
[12] "גזית", כרך כ', ג-ח, 236-231, 1962, עמ' 11.
[13] לעיל, הערה 7, עמ' 419.
[14] שם, שם.
[15] שם, עמ' 473.
[16] שם, עמ' 421-420.
[17] גדעון עפרת, "יאיר גרבוז: מודרני אני לפניך", בתוך: "השיבה אל השטעטעל", מוסד ביאליק, ירושלים, 2011, עמ' 182.
[18] לעיל, הערה 7, עמ' 429.
המחסן של גדעון עפרת 