נמרוד: כל הסיפור

        נ  מ  ר ו ד : כ ל   ה ס י פ ו ר(*)              

דברים בטקס לציון מלאת 70 שנה לבית הנכות לעתיקות היהודים

 

 

(*) למותר לציין: אין זה "כל" הסיפור. תמונה מסכמת ומקפת של הולדת "נמרוד" והתקבלותו הציבורית במהלך השנים ניתן למצוא בספרו של דוד אוחנה, "לא כנענים, לא צלבנים" ("כתר", ירושלים, 2008).

 

 

בשנת 1938 שב ארצה מאנגליה בחור צעיר ויפה-תואר בן 22, מקס וילהלם דנציגר, הלא הוא יצחק דנציגר, המכונה "פיטר", וייסד לעצמו סטודיו לפיסול בתל-אביב, בחצר "בית-החולים דנציגר" שניהל אביו "בין עדן לאופיר", כניסוחו המופלא של בנימין תמוז, משמע – בין קולנוע "עדן" לקולנוע "אופיר", בקרן הרחובות גרוזנברג-מוהליבר. שנה קודם לכן, השלים יצחק שלוש שנות לימודי פיסול ב"סלייד-סקול" הלונדוני, בהדרכתו של המורה, פסל-האבן הנרי ג'רארד, אשר פסל הראש שלו (גיר, 1931) מוכיח פרימיטיביזם קיצוני. ג'רארד – שחייב את תלמידיו לחיות במחיצת חוצבי אבנים – נמנה על המגמה הבריטית הפיסולית החדשה, מגמת הארכאיזם החצוב באבן, זו שבלט בה ג'ייקוב אפשטיין – מי שנקרע בין פסלי ארד ריאליסטיים לבין פסלי אבן ארכאיים, מהסוג שעיצב עוד ב- 1913 כמצבה לקבר אוסקר וויילד בבית הקברות הפאריזאי, "פֶּר לָאשֶז" (כאן שולב הספינקס המצרי עם כנפיים אשוריות). כמובן, שלא פחות מכן, בלט בשנות השלושים הלונדוניות הללו, הנרי מור, שזיקתו הפיסולית המפורסמת לארכאי ולפרימיטיבי (דוגמת הפסל, "ראש", 1930) מצאה ביטוייה גם במאמר שפרסם באותה שנה עצמה ובו קרא להתחברות לפיסול פרימיטיבי ופּרֵה-היסטורי מרחבי תבל, והצביע על אוספי מוזיאונים לארכיאולוגיה ואתנוגרפיה כעל מקורות השראה. כאן, בלונדון, פגש דנציגר – מי ששינה אז, זמנית, את שמו ליצחק בן-ברוך – את אברהם מלניקוב הירושלמי, שהגיע לבירת אנגליה ב- 1934 מיד למחרת חנוכת פסלו בתל-חי, אנדרטת האריה השואג לזכר טרומפלדור וחבריו. מלניקוב, ז'בוטינסקאי נלהב, התמחה בארץ ישראל מאז 1925 בפיסול אבן ארכאיסטי, המאמֵץ צורותיו ממצרים העתיקה וממסופוטמיה. כך, חלק ניכר מהאריה שלו – "גור ארי יהודה" – חייב חוב גדול לתבליטי אשור מנינווה (הלא היא חורָסאבּאד שבעירק) מהמאות 7-8 לפנה"ס. אך, יותר ממלניקוב,  התרשם הבחור הלונדוני, דנציגר, מביקוריו ב"בריטיש מיוזיאום", באוספי מצרים ואשור. כאן יכול היה להיתפס, למשל, לאצילות גופו הדק והחסון של המלך המצרי הצעיר – טוטמוזיס או אמֶנופיס ה- 2, שפוסַל בשחם במאה ה- 14 לפנה"ס. דנציגר ינצור בזיכרונו את הגוף הזה כשיחזור לתל-אביב. ולא רק אותו: את עניינו הרב דאז בפיסול פרעוני ביטא דנציגר עוד ב"סלייד סקול" בפסל ראש שיצר ב- 1935 באבן-גיר, ואשר עשוי להזכיר, בין השאר, גם את ראש נפרטיטי (כאבחנתה של תמר מנור פרידמן במאמר מקיף מ- 1998).  

 

עתה, שב דנציגר ארצה והחל מאגד סביב עץ התות שבחצר בית החולים של אבא-פליקס חבורת פַסלים צעירים, מהם כאלה שיהפכו לימים לעמודי התווך של הפיסול הישראלי המודרני, כגון יחיאל שטיצברג וקוסו סקורוחוד (הם יחיאל שמי וקוסו אלול), אמנים שבין 1941-1939 נספחו אליהם בחצר המיתולוגית ההיא גם ארכיטקטים, סופרים, משוררים, רקדנית ועוד. מיניאטורה של מרחב תרבותי שלם. על כך כבר סיפרנו ב- 1980, יגאל צלמונה הוסיף במאמרו "הכנענים" ("קו", 5-4 , 1982) ואילו בנימין תמוז פירט ב"הזיקית והזמיר" (1987).

 

באביב של שנת 1939 שב ארצה אוריאל הלפרין, הוא אוריאל שלח, הלא הוא המשורר יונתן רטוש, לאחר פגישתו הדרמטית בפאריז עם אדולף גורביץ, הוא אדולף חורון, שנודע  גם בשמו ה"כנעני" – "עדיה", פילולוג שהושפע מהממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו מאז 1929 ועד 1939 באוגָרית שבצפון סוריה. בעבור גורביץ-חורון-עדיה, היה זה גילוי משכר וממכר של עולם כנעני קסום, שאותו ניכס עתה בחזונו כעולם כנעני-עברי והרבה להידרש אליו במסגרת חוג של רביזיוניסטים-לשעבר שייסד בפאריז. יונתן רטוש, שחש אכזבה מנתיבי הימין הארצישראלי, נלכד ברשתו של חזון זה ועם שובו ארצה קיבץ סביבו תריסר צעירים, רובם אמנים ומשוררים בראשית דרכם, וייסד את "הוועד לגיבוש הנוער העברי". חבר מס' 2 בחבורה היה הפסל הצעיר, בנימין קמרשטיין, הוא בנימין תמוז. זה האחרון הציג את מורה הפיסול החדש שלו, יצחק דנציגר, בפני רטוש, אלא שדנציגר מעולם לא הפך חבר בתנועה, שזכתה מפי אברהם שלונסקי לכינוי-הגנאי, "כנענים". יובהר: במשך עשרות בשנים, דנציגר וכמוהו תלמידיו, שלא מעטים מהם (כולל גיבורנו) יתגלגלו בשנות ה- 50 להפשטה הישראלית, ניערו חוצנם מ"חטא נעורים" מוקדם זה בהתפתחותם הפיסולית, הפרק ה"כנעני".

 

על כל פנים, היה זה אז, באותה שנת 1939, שאליעזר (ליפא) סוקניק, העלה בפני ידידו הצעיר, יצחק דנציגר, את רעיון יצירתו של תבליט-קיר בעבור "בית הנכות לעתיקות היהודים", שעתיד להיחנך ב- 1941 בקמפוס האוניברסיטה העברית על הר-הצופים.

 

מה גרם לסוקניק לפנות לדנציגר דווקא? כלום יוסבר הדבר בשם שכבר הספיק לעשות לעצמו הפסל הצעיר והכאריזמטי? ספק רב. שמא, כפי שהציע באוזני אחד מנכבדי ירושלים, זכר הפרופסור, שאחותו של יצחק דנציגר, חווה, נשואה לבנו של ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה? הסבר לא אקדמאי, אך לא בלתי סביר. פשפוש בארכיון סוקניק שבגנזך המדינה אינו מבהיר את הסוגיה. כך או אחרת, אצטט ממאמר על קורות המוזיאון, שפורסם ב- 1995 בחוברת "אריאל" (103-102): "בארכיונו של סוקניק נזכר פֶסל שהוזמן במיוחד כדי להציבו בחזית המוזיאון. אך, סופו שהפסל לא הוצב, שכן הוא לא נראה ראוי בעיניו." ובכן, לא בדיוק: לא פסל הוזמן, כי אם תבליט קירוני לעיטור חזית הבניין. הנושא: "נמרוד" – "גיבור ציד לפני ה'", ככתוב ב"בראשית", י', 8.

 

נמרוד בן-כוש למשפחת חם, נמרוד הגיבור, מלך שנער ומייסד העיר נינווה. את גרסתו הראשונה לנמרוד זה יצר דנציגר כרישום-סקיצה לתבליט המבוא לבניין שבתכנונם של הארכיטקטים רובין ויעבץ. הרישום, שבאוסף מוזיאון ישראל, מסגיר זיקה אקספרסיוניסטית-גרמנית בעיצוב דמותו של נמרוד: פרא מגודל בעל כתפיים רחבות וזרועות גורילה ארוכות, נושא אשפת חצים ואינו שוחר טוב. הראש קטנטן, בקושי נכנס לרישום. דמות בסימן גוף ברוטאלי, שלא כגופו הנערי-חושני-ארוטי של פסל "נמרוד" שיעוצב בקרוב לא מעט בהתאם לגוף אחיו הצעיר של דנציגר. רמז לפסל בתוך הסקיצה אפשר שנאתר באותו פרופיל הרשום משמאל לרגל הדמות – מעין סנונית לצדודית פניו של נמרוד שיפוסל בהקדם. מה שברור הוא, שדחיית ההצעה לתבליט – דחייה, אשר אליה עוד נשוב בהמשך – לא הרפתה את ידי דנציגר והוא החל עובד מיד, באותה עת עצמה, על פסל "נמרוד" שעוצב באבן חול נובית אדמדמה, שהובאה – משמע, "נסחבה", ר"ל נשדדה – מהעיר הנבטית, פטרה, שבירדן בידי פועלים ערביים ממפעלי ים-המלח. האגדה מספרת, שהייתה זו אבן-ריחיים, אלא שלא סביר שאבן-חול תשמש כאבן-ריחיים. בכל מקרה, האבן הושלכה מסיבה כלשהי על-ידי הנ"ל בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב, שם נמצאה על ידי מי מאמני חצר-עץ-התות שנקרה-נקרו למקום. למען הדיוק נבהיר, שהפסל "נמרוד" עוצב משֵבר של אותה אבן נבטית, שבר ששימש תחילה לפסל קודם של דנציגר – "השבועה" (שנוצר לזכר דוד נשרי, בן כתתו של האמן מימיו בגמנסיה הרצליה, חבר שנרצח בפרעות תרצ"ו. הפסל – שייצג עלם חשוף-פלג-גוף-עליון הניצב בגודל טבעי, ידו האחת על חזהו כנשבע,  ובידו האחרת שֶלח – נותץ בידי קנאי דת שהתגוררו בשכונת שבזי הסמוכה ל"בית חולים דנציגר"). אגב, משֵבר אחר של אותה אבן  נבטית נוצר גם פסל נודע נוסף  של דנציגר – "שבזייה", גם הוא מ- 1939 (ולמעשה, אף קדם ל""נמרוד"). סיפור הולדתו של "נמרוד" הוא מסיפורי היסוד של סאגת האמנות הישראלית, ורבים וטובים עסקו בו. הסיפור הנוכחי מלקט מהיקבים ומהגורנים.  

 

בשנות ה- 70 המתקדמות התבטא הפַסל באזני בן-עמי שרפשטיין אודות "נמרוד", אשר לאורך עשרות בשנים (ועד ל- 1981, שנת תערוכת המיתוס של כנען" באוניברסיטת חיפה, השנה בה גם נרכש למוזיאון ישראל וזכה בחשאי לחיבוקו הנרגש והדומע של בנימין תמוז) נשמר מבויש ועטוף בד בבית סוניה ויצחק דנציגר שבהר-הכרמל. ואמר הפַסל לפילוסוף:

"אבן חול היא גרעינית, ואם אתה משפשף אותה או כותש אותה, היא מתפוררת ונעשית חול, שממנו התגבשה. מחול לחול, אפשר לומר. הייתי מעוניין לא רק בתחושה הגרעינית, במהות החולית של האבן והגוון האדום שלה, אלא גם במקורה הגיאוגרפי […], פטרה, העיר הקדומה החצובה בסלע, משכן הנבטים הקדום. […] האבן מגלמת משהו מפיסול מדברי כזה. כך ניסיתי ליצור שלימות רגשית וחומרית של צייד, נץ, אבן חול, פטרה והנבטים, מפגש של מיתוס הירואי עם המקום ועם סלע המדבר החולי."

 

אך, מדוע ולמה נמרוד? בכל הקשור לפרופ' סוקניק, מה לו ולמיתוס הקדם-יהודי הזה, שרחוק מכל ארכיאולוגיה ארצישראלית, ולבטח תוכנו אינו מתיישב עם בית נכות לעתיקות היהודים. וכבר עתה נדלג מרישום התבליט לפסל האבן ונדגיש את אברו הבלתי נימול של "נמרוד" הדנציגרי. ב- 1939, שנה לאחר קבלת הפרופסורה, סיים סוקניק מחקרו על מערת קברים יהודית שחפר ב- 1937 במורד הצפוני של נחל קדרון. הצייד הערל ההוא היה רחוק  מאד ממחשבותיו. עם זאת, סוקניק היה מיודד, לא רק עם דנציגר, אלא אף יותר עם פרופסור משה דוד קסוטו, שביחד עמו ערך את "האנציקלופדיה המקראית". ב- 1940, בהרצאה שנתן באסיפה השנתית של "החברה העברית לחקירות א"י ועתיקותיה", סיכם קסוטו עשור של פענוח כתבי אוגרית ואמר:

"נשלמו עכשיו עשר שנים מהתחלת הפענוח של כתבי אוגרית (ראס-שָמרָה). עולם מלא, עולם התרבות הכנענית, שכבר שקע רובו ככולו בתהום הנשיה, התחיל אז להתגלות לפני עינינו המשתוממות: המיתולוגיה הכנענית, שלא היינו יודעים ממנה כי אם מעט מזעֵר, התחילה פותחת לפנינו את בנייני הפלאים שלה: תמונותיהם של האלים הכנענים […] התחילו להופיע לפנינו כפי מה שהיו הכנענים מתארים אותן לעצמם…"

 

מ.ד.קסוטו, שעוד ב- 1936 תרגם את שירת "האלה ענת", ראה בספרות המקראית ובספרות האוגריתית שני ענפים של אילן אחד. הייתה זו עמדה מקוטבת לתפיסתו של יחזקאל קאופמן שבסדרת ספריו מ- 1934, "תולדות האמונה הישראלית" סבר, שספרות המקרא כלל לא ידעה את האמונות הפגניות סביבה והתבדלה מהן. סוקניק נטה לצד קסוטו. בינואר 1952 הספיד את חברו במילים חמות ואף דיבר על השפעת מחקריו האוגריתיים של קסוטו על חקר המקרא. אך חרף זיקה זו, שלפחות שבה ומצביעה על נוכחות המיתוס הכנעני בתרבות הישראלית של 1939 (שגם נתמך על ידי שיריו הפרו-כנעניים של טשרניחובסקי ו/או מחזותיו התנ"כיים של מתתיהו שוהם), חרף כל זיקה זו – אין כל בסיס להשערה אודות השפעה קסוטואית "כנענית" על סוקניק. ולכן נאמר: לא, הרעיון של נושא "נמרוד" לא בא מסוקניק. הוא חייב היה לבוא מיצחק דנציגר, ממי שבנערותו הגיע בטיוליו ברחבי הארץ עד ל"קַלִעַת נמרוד", המבצר הצלבני הסמוך לבניאס, שנבנה במאה ה- 13 ואשר כונה על שם הגיבור התנ"כי (גם שמו הערבי – "קַלִעת-אֶ-צוּבֵּיבָּה" פירושו – "המזנק אלֵי צַיִיד"). רעיון נמרוד חייב היה לצמוח ממי שבילדותו הרבה לעיין בספריית הוריו בתנ"ך הגרמני המאויר על-ידי א.מ.ליליין (1908) וראה בו, בין השאר, את תמונת נמרוד. הוא חייב היה ללוות את הכרתו של יצחק דנציגר ששב וחזר בלונדון אל "המוזיאון הבריטי" כדי להתבונן שם בתבליטי ארמון אשורבניפל בנימרוּד, ובהם גם תבליטי הציידים (ונוסיף, שבספר "מיכה" צוינה "ארץ נמרוד" בהתייחס לאשור!). גם לא נתעלם, לפיכך, מרישומים פסוודו-אשוריים שרשם דנציגר הלונדוני ב- 1935 בקירוב. אפשר גם, שרעיון נמרוד צץ ועלה במוחו של דנציגר בהקשר לפיסול הקולוסאלי שבהר נֶמרוט שבתורכיה, פסלי הענק של מלכים, גיבורים וחיות, שנבנו ב- 62 לפנה"ס ביוזמת אנטיוכוס-תיאוס ה- 1 (כולל שכנות בין דמות המלך וראש נשר). אך, יותר מכל, חייב היה רעיון נמרוד לצמוח מהשקפה תרבותית מסוימת שפיתח דנציגר עם שובו ארצה ובמהלך העשור שלאחר מכן, ועניינה יתרון הפרימיטיביות והזיקה לטבע על פני המסורת הקלסיציסטית המערבית:

"העולם הפרימיטיבי והעולם הקלאסי ידעו שתי ראיות: אינסטינקטיבית מצד אחד ופילוסופית מצד שני […]. האדם הקדמון הכיר בחושיו המפותחים שלושה גורמים: את עצמו, את האלמנטים שמסביבו ואת החיה. במוזיאונים אנתרופולוגיים אפשר לראות יצירות נפלאות של האדם הקדמון: חץ, דוגית או משוט. […] האדם הקדמון הבין את העץ, כי הוא חי עמו. […] זרמי ההתחדשות באמנות האירופית באו בעקבות החזרה אל הפרימיטיבים."

 

דנציגר הכיר, אכן, בחובו למודרניזם הארכאיסטי של ברנקוזי, ג'אקומטי, פיקאסו וכיו"ב.  כך יצר את "נמרוד" שלו: בריה פרימיטיבית, אדם חיה, מי שגופו עדין – יש אמרו, אף "נשי" – ובה בעת שרירי, אך ראשו ראש חייתי. גופו הדק והמלוטש בנוסח המצרי הקדום כמעט שנגוז תחת אזמלו של דנציגר, אלמלא היה זה הצייר וידידו, שלום זיגפריד סֶבּא (ולא הוא בלבד), שדחק בו – שם, בחצר בית החולים – לחדול מליטוש הגוף. בן-כוש זה, "נובי" לא רק בחומריותו, הוא הצייד שלראשו סמוך בז-הציידים, בנוסח הפרעוני הזכור היטב מפסל חֶפרֵן מהמוזיאון של קהיר, פסל המלך הפרעוני היושב  ולכתפו הבז, הורוס – אל השמש והנפש. נמרוד הוא נער הטבע, צעיר ילידי, יצור גופני וחושי עד תום, אדם המאוחד עם מקומו – דימוי של נעורים עבריים חדשים ותשובה ניצחת לגופם וזהותם של "יהודים ישנים". שמו אומר מרד, מרדנות. גבו שבסימן קשת הצייד (הגוף כולו ככלי זין) אומר עוז, כוח, אולי גם התנגדות ילידיית לקולוניאליזם הבריטי ול"ספריו הלבנים". מראהו של "נמרוד", מעין שריד ארכיאולוגי מזרח תיכוני, נוטע את האמנות העברית החדשה בתרבויות המקומיות הקדומות, ולא פלא אפוא, שצילום הפסל פורסם ב- 1948 על שער החוברת הראשונה של "אל"ף", בטאון התנועה הכנענית. בה בעת, מצחו הנמוך של "נמרוד" (שמא, אלטרנטיבה חדשה לשבחי "החוכמה היהודית"?) ואפו הפחוס מחברים את הפסל לפיסול ארכאי רחוק הרבה יותר, דוגמת פסלי איי-פסחא. הנה כי כן, הארכאיזם הפרימיטיביסטי הזה  – שהפך לנורמה פיסולית מודרנית, ולא רק באנגליה – ענה תשובתו לסגידה לניאו-קלאסיקה שאפיינה את גלי הפאשיזמים באירופה של אותם ימים. אך, לא פחות מכן, ועל כך עמדו חוקרים, "נמרוד" הפנה חוצנו הילידי ליהדות הגלותית, שב- 1939 כבר נשאה עליה את כתובת הכלָיה – "יודֶה". לחילופין, האם אין בשירת ההלל לחוסן הבריא של הנעורים בבחינת הד צורם כלשהו לאירופה דאז?

 

כל זה לא עזר ל"נמרוד" של דנציגר להתקבל לכתלי בית הנכות של עתיקות היהודים. אולי אף להפך: שאולי כל האמור לעיל דווקא מנע את התקבלותו של "נמרוד", ולו כתבליט בלבד. הגם, שריכרד קאופמן, האדריכל הירושלמי הנודע, המליץ לסוקניק על ביצוע התבליט, "נמרוד" חייב היה להיפסל על ידי הפרופסור. כבר הסקיצה לתבליט נידונה – א-פריורית, הייתי אומר – לסירוב נחרץ של מקים בית הנכות. שלא זו בלבד שנמרוד זוהה במקורותינו עם פגניות בוטה, אלא שהמדרש מספר על נמרוד זה כעל יוזמו של מגדל בבל (דהיינו, זה שהתריס נגד הקב"ה), ויותר מזה – כעל מי שהשליך את אברהם אבינו – אברהם הילד – לאש הכבשן, לאחר שהאחרון ניתץ את פסלי אביו וסירב לסגוד לאלילי בבל. אל דאגה: הילד ניצַל. כזכור, קנאים דתיים כבר שברו לרסיסים פסל קודם של דנציגר שלָקַה, רחמנא לצלן, בחצי-עירום. עתה, נמרוד – בַסקיצה לתבליט ובפסל – היה עירום עד תום (פסל העירום הגברי הראשון בתולדות אמנות ישראל, יציין יגאל צלמונה ב- 2010), ופיגורטיביות חושפנית שכזו לא הייתה עומדת במבחנם של לפחות שניים מעשרת הדיברות. סוקניק חזה אפוא את הנולד והקדים רפואה למכה. באחד המקורות (צלמונה, שם) קראנו: "ההצעה (של דנציגר) לא התקבלה מחמת התנגדותם של חוגים דתיים להיבט השלילי בדמותו של נמרוד ומפני ספקנותו של סוקניק עצמו, שהעדיף איקונוגרפיה בוטה פחות ומכוונת יותר לפרשנות ציונית-יהודית מוסכמת של המקרא."  מי היו בדיוק "החוגים הדתיים" המתנגדים? איננו יודעים. מקור אחר, מוקדם הרבה יותר (מרדכי עומר, 1982), הציע, שסוקניק דחה את ההצעה כיון "שלא האמין בעצם עיקרון שילוב הישן והחדש לאחדות אחת." ככל הנראה, הסבר זה בוטא באוזני עומר מפי דנציגר. על פי עדותו האחרת של הפַסל בשנת 1977, זמן קצר מאד טרם מותו בתאונת דרכים, משביקשו ידידו סוקניק להימנע מדמות נמרוד ואמר לו משהו בסגנון "למה לךָ להתעקש על נמרוד דווקא", ענה לו הפַסל: "היום טענת שקשה כל כך למצוא עתיקות של יהודים: הכל הלניסטי, ביזנטי, רומאי… אתן לך תשובה: היהודים היו כמוך. הם שאלו תמיד: למה לךָ…". והוסיף דנציגר בראיון ב"הארץ" עם אמנון ברזל: "הוא לא רצה לסלוח לי על כך, והתפייסנו רק אחרי שנים במוזיאון הבריטי, בתערוכה על ארכיאולוגיה ארצישראלית."

 

אך, "נמרוד" שנפסל בדו-מימד הוליד את "נמרוד" בתלת-מימד", וזה האחרון ניצח ניצחון סוחף באמנות הישראלית: הוא שימש השראה לפסלים רבים שנוצרו או שתוכננו בידי דנציגר עצמו ("איש וציפור", 1935; "הקורבן", 1943) ובידי תלמידיו – כגון, יחיאל שמי ("איש הערבה", 1950; "הגיחזי", תחילת שנות ה- 40). "נמרוד" ניצח גם כשנותר עטוף בד בדירה החיפאית, וזאת בזכות תצלומיו ההרואיים של ישראל צפריר, שלא חדלו להנכיח אותו  במונומנטאליות בספרים ובמאמרים. פרסומו הרב הפך אותו לסמלו של דור ולגורם בעיצוב זהותו של דור-תש"ח (וראו גלגולו לפסל "הלוחם" של עמוס קינן מ- 1959). לא בכדי, חוקרים והיסטוריונים דשו בבשרו וברוחו של "נמרוד" מכל כיוון אפשרי. אמת: גם לא מעט התנגדות עורר הפסל בשנות ה- 90-80 של המאה האחרונה, אך על ניצחונו הגדול יעיד מיקומו ההרואי והנישא בפתח התצוגה ההיסטורית הגדולה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המחודש. מי שלא רצה את "נמרוד" על בית הנכות האוניברסיטאי קיבל את "נמרוד" בבית הנכות הלאומי.