מות-משה או: סיפורם של שני הרים
ואז, לבסוף, ההר השני. פעם נוספת הציווי האלוהי למשה לעלות על הר: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמור: עֲלֵה על הר העֲבָרים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירֵחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומות בהר אשר אתה עולה שמה…" ("דברים", ל"ב, 50-48) "בעצם היום הזה", באותו יום ממש בו אמר משה לעמו: "…בדבר הזה (שמירת התורה/ג.ע) תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה." (שם, פסוק 47), משפט אחד בלבד לאחר הדברים הללו, שב ומזכיר אלוהים למשה כי הוא – נותן התורה לעמו – לא יעבור את הירדן לרשת את הארץ וכי הוא לא עוד יאריך ימים. שב ומזכיר, שכן כבר בספר "במדבר", בתום סיפור מי-מריבה, הודיע הקב"ה למשה ולאהרון ש"לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם." ("במדבר", כ', 13). אך, עתה, האכזריות הרבה – אף חוסר הטאקט שבסמיכות המשפטים – בשורת הגאולה לעם והוראת המוות למשה (גם אם יש בה מן ההגיון של סיום ספר) – תובעת הסבר, ואפילו "סנגוריה" על הקב"ה, שהוא כידוע אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד.
"עלה על הר העברים הזה … וראה את ארץ כנען … ומות בהר…" ראשית, נמשכת תודעתנו להקבלה בין משפט זה לבין המשפט "עלֵה אלַי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה…" ("שמות", כ"ד, 12[1]) סיפורם של שני הרים: בהר האחד – הר סיני – העלייה היא בסימן הוויה ("והיה שם"), חיים ממומשים; בהר השני – הר נבו – העלייה היא בסימן מוות. ההר האחד – סיני – הוא ההר של אלוהים ("עלֵה אלַי"); ההר השני – נבו – ההר של העִברים ("הר העֲברים"[2]). בהר האחד – סיני – ניתנת התורה; בהר השני – נבו – מוצגת ארץ כנען. אנחנו שמים לב לזיווג המשלים והחוזר בין אלוהים לבין העם (העברים) ובין התורה לבין כנען. ואין לנו עוד ספק: במפגש בין הר סיני להר נבו שוכן מסר סמוי.
במדרשים כבר זווגו שתי העליות של משה על שני ההרים, אף כי ברוח של לצון או אירוניה: "…וכיון שנכנס אדר (…) התחיל משה להיות שמח חשב בלבו ואמר, כשהייתי נער אמר לי עלה אלי ההרה. ועליתי שם ונתן לי שני לוחות אבנים, מתנה גדולה רוצה לתת לי או להראות לי דברים גדולים. א"ל הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך הוא, שאין דבר שאתן לך, שהתורה כבר נתתיה לך, אלא עלה ומות בהר…"[3] פרשנותנו דלהלן תבקש לייחס יתר רצינות לזיווג בין שני ההרים, כאשר תתיימר להצביע על מסר-עומק החורג מזחיחות-דעת של ימי פורים.
משה עולה על הר נבו למען יראה. ועל הר סיני? אומנם נקרא: "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" ("שמות", ל"ג, 11), או: "אשר יְדָעו ה' פנים אל פנים" ("דברים", ל"ג, 10) – כאילו ראה משה את הקב"ה. אלא שגם מצאנו שאלוהים הכתיב למשה, או שהעניק טקסט כתוב-חקוק למשה הצופה בו בגבו ("וראית את אחורי ופני לא יֵראו" – "שמות", ל"ג, 23). דהיינו, בראש הר סיני משה מביט ואינו רואה (אלא, בעיקר, שומע). אך, האם על ראש הר נבו משה ראה? "ויַראהו ה' את כל הארץ…", כתוב ("דברים", ל"ד, 1); וגם "לא כהתה עינו", כתוב (ל"ד, 7); אך, אין ספק שמשה לא יכול היה לראות מהר נבו "את כל הארץ את הגלעד עד דן." (שם, 2). לכל היותר, יכול היה לראות את "בקעת יריחו עיר התמרים עד צער." (שם, 4) אמרו לפיכך: גם על הר נבו משה הביט ולא ראה. אלוהים וארץ ישראל – שניים שמשה התבונן בהם מראשי הרים ולא ראה עד תום.
מסקנת קדושתה של הארץ היא רק מסקנה אחת. לֶקח עמוק יותר אולי מזיווג שני ההרים קשור בשאלה: על שום מה ולמה נענש משה באופן האכזרי במיוחד בו נענש? לכאורה, התשובה התנ"כית מוכרת: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קָדֵש מדבר צין…" (ל"ב, 51) הסיפור זכור היטב: "במדבר", פרק כ': פרשת חטא ההכאה הכפולה של משה בסלע. גם רבות נכתב במדרשים על הפרשה הזו, שהתנ"ך הקציב לה שורות ספורות, חרף משקלה הקריטי, הטרמינלי, בחיי אהרון ומשה. בהסתמכנו על רעיון שידוך מתן-תורה והנחלת ארץ-ישראל, שידוך הר סיני והר נבו, אנחנו מבקשים להציע קריאה מדרשית מעט-שונה של פרשת מי-מריבה.
נקרא תחילה את הכתוב: "קח את המטֶה והקהֵל את העֵדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו (…) ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שִמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידיו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים…" ("במדבר" כ', 11-7) ובכן, ברור: חטאו של משה אינו בהכאה פעמיים על הסלע, אלא בכך שהמיר דיבור בעשייה פיזית. הדברים ידועים: רש"י[4], רשב"ם[5], רמב"ן (שאימץ את פירושו של רש"י) ועוד – עמדו על הנקודה. אלא, שכולם האשימו את משה באי-ציות, משמע בחֵירות שנקט נוכח הציווי האלוהי. מעין "היבריס". אנחנו מבקשים להצביע על חטאה טראגית חמורה יותר:
משה, נבקש לטעון, לא התעלה לגובה הניסיון שאלוהים ניסהו: שלא כנִסֵי העבר, שנסתמכו כולם על הנפת המטה (או ענף – בנס מי מרה) – כך בנס הפיכת מי היאור לדם, כך בנס ים סוף וקריעת החרבה וכך בנס רפידים (בו הצטווה משה להכות במטהו על הסלע ואומנם הכה בו פעם אחת, ויצאו ממנו מים) – שלא כבכל הנסים הללו, אלוהים אומר למשה ולאחיו בפעם זו: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו." כוח הדיבור – כוחה של השפה, הכוח המופשט – אָמוּר היה לגבור בפעם זו על כוח הקסם של המַטֶה. משה, שנתרגל לראות עצמו קוסם, רב-מג ששרביט קוסמים בידיו, כבול היה לתרבות הכישוף המצרית, בה לאובייקט ולמופע החזותי תפקיד מכריע בעשייה הפולחנית הנסית, כפי שהצביע יחזקאל קאופמן.[6] כוחו של הדיבור ככוח בורא בפועל – הכוח הפרפורמטיבי של הבריאה האלוהית – לא הופנם במשה, מסתבר. לפיכך, שם מול הסלע שבמדבר צין, לא לדיבור נדרש, אלא למכה כפולה במטה-הקסם, שלמרבית הפלא הוכיח את עצמו. אך, החטא נחטא, ויותר משהיה זה חטא של גאווה, היה זה חטא נגד מהות הדת המונותאיסטית החדשה – חטא נגד הדיבור. במעשהו, משה עבד עבודת אלילים.
עתה מבקשים אנו לטעון, שחֵטא גדול ורב חָטַא משה – חֵטא המַטרים ומכין את חטא הכאתו הכפולה בסלע שבמדבר צין – בכך ששבר את לוחות הברית, משירד מהר סיני בפעם הראשונה. אמת, העם לא היה ראוי לתורה. ואמת, אלוהים קצף מאד על בני עמו. ברם, מהו מבחנו של מנהיג דגול אם לא להתעמת עם בני עמו ברגע מבחן עליון כזה, כאשר תורת אלוהים טרייה בידיו?! אנו אומרים: משה לא עמד במבחן העצום שהועמד בו. הוא לא "היה שם". הוא ביכר לשבור את הלוחות על פני ההתנסות הקשה במאבק הנשגב של תורה כנגד "תורה" (תורת ה' נגד עבודת אלילים). ומהו שורש מאבק זה אם לא, פעם נוספת, שפה (לוחות כתובים), שמקורה דיבור אלוהי, כנגד אובייקט פיגורטיבי (עגל). משה, השובר את הלוחות, ניתץ את עיקרון יסוד של המהפך הדתי לו הוא שותף: הוא לא האמין דיו שהמילים החקוקות באבן יוכלו ללהט האמוני של עובדי עגל הזהב. וכי מדוע הניח לו הקב"ה לרדת מההר עם לוחות-הברית, הגם שראה את העם מחולל סביב העגל – אם לא משום התקווה שהלוחות ינצחו. אך, משה שבר.
אם תשאלו אותנו, כאן כישלונו הגדול של משה וכאן שורש עונשו הכבד. שהלא בזאת גם תוסבר ההקבלה, שלא לומר המשוואה, עם מות אחיו, אהרון, מי שאחריות כבדה לו למעשה העגל ומי שהומת אף הוא בראש הר, הר-ההר: "ייאסף אהרון אל עמיו כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה." ("במדבר", כ', 24) שוב, פרשת מי-מריבה. אלא אם כן, קשורה אומנם הפרשה בְּמדבר צין לְחטא הר סיני.
ההקבלה, אף הזהות, בין הר נבו לבין הר-ההר לא חמקה מפרשני התורה: הר נבו זוהה לא אחת עם הר-ההר.[7] אנו אומרים: אהרון נענש על הר-ההר בגין חטא עגל-הזהב, ומשה נענש על הר נבו בגין חטא שבירת הלוחות. הם נענשו על אי-מחויבותם, ברגע של מבחן עליון, למערכת אמונית לשונית, לדת הדיבור והכתב, כנגד דת החפץ והדימוי הפיגורטיבי.[8] כך במורדות הר סיני וכך במדבר צין, כאשר קסם-המטה הועדף על קסם הדיבור. מעשה מי-מריבה לא היה, אפוא, אלא מערכה ב' באותה הצגה גדולה של קריסה אמונית. ולפיכך, "מי-המריבה" הם "מים חיים" – מים מטפוריים המסמלים את הקב"ה ואת תורתו. "אותי עזבו מקור מים חיים" ("ירמיהו", ב', 13). והעונש על חטא נגד תורת ה' הוא מניעת ארץ ישראל.
בהתאם, אנו שבים אל ההקבלה בין ראש הר סיני לראש הר נבו, ועתה אנו מבינים, וביתר שאת, את פשר המשוואה התנ"כית בין התורה לבין ארץ-ישראל: טראומת הר סיני היא היא היסוד לאסון משה בהר נבו. הברית הנרמזת בין אלוהים לבין עם ישראל ובין התורה לבין הארץ – בה ורק בה טמון ההסבר לעונשו האכזר ולמותו הטראגי של משה בהר נבו: מי שקיבל תורה ושבָרָה – הוא לא יקבל את ארץ-ישראל. מי שעלה אל אלוהים ההרה ולא "היה שם", במובן המימוש האקזיסטנציאלי והאמוני-דתי, הוא מי שנידון לעלות על הר ולמות. אם תרצו, מי שבגד בתורה – לא יידע את ארץ-ישראל.
רק אמוניות זכה וטהורה תגאל את הלקחים הללו משימוש פוליטי מעבר ל"קו הירוק".
[1] ראה העיון האנליטי בפסוק זה בפרק "מתן-תורה, או: האמונה".
[2] ראה בפרק "העברים" הדיון ביחס בין עִברים לעֲברים.
[3] "אוצר המדרשים" (אייזנשטיין), עמוד שנ"ו, ד"ה.
[4] רש"י, דברים, פרק ל"ב, פסוק נ"א, ד"ה. רש"י אף מציע שמשה ואהרון דברו אל סלע אחר, שלא הוציא מים…
[5] רשב"ם, במדבר, פרק כ', פסוק ח', ד"ה.
[6] יחזקאל קאופמן, "תולדות האמונה הישראלית", כרך ב', ירושלים תל-אביב, 1955, עמ' 358-350.
[7] וראה, למשל, "ספרי זוטא", פיסקא כ"ז, ד"ה, יב.
[8] אפשר, שמקרה אהרון חמור יותר ממקרה משה, כבד-הפה (משמע, מוגבל הדיבור), מאחר שהוא היה האחראי על הדיבור: "הוא יהיה לך לפה." תודתי לרוחמה וייס על הערה זו.
המחסן של גדעון עפרת 