היכן הן היצירות של האנייה "שלום"?

                                                                                             "לדרך ספן, הים לפניך/

                                                                                              (…) / אם לא יבגוד לבך/

                                                                                              לנצח לא יבגוד בך הים./ (…) /

                                                                                              הלכה ספינתי בלילה כחול/ (…)"

          " ש ל ו ם "   ע ל    י ש ר א ל

"יותר מדי חומר אין אצלנו", מסביר לי אבנר ש"ץ בטלפון, את 'שלום' מעדיפים כאן לשכוח… טראומה גדולה, אתה לבטח מבין…". אבנר הוא איש-הגנזך של "צים", ולמחרת שיחתי עמו אני מגיע אליו לבניין-"צים", רח' פל-ים 7-9, חיפה. באותו שלב, עדיין לא ידוע לי שחלק ניכר מארכיון-"שלום" הושמד.

כבר באולם-הכניסה, בינות למודלים של הספינות, הרובצים בויטרינות כפוחלצים של זנים נכחדים, אני ממהר לאתר את "שלום", ספינת-הדגל הלבנה והדו-ארובתית. ברבור-לבן ומלכותי. "בנמל-חיפה, טרמינל-הנוסעים, תמצא את המודל הענק של 'שלום', כשני מטרים", מספר לי אבנר.

"שלום"… זה כבר שנים שהסיפור אינו נותן לי מנוח. עלייתו ונפילתו של חלום לאומי, "ספינת-חלומות" שהפכה ל"ספינת-שוטים", חזון וקריסתו האוצרים בחובם סיפורה המטאפורי של חברה שלימה.  4.3.1964 – נמל סנט-נאזר שבצרפת: הדגל מונף על "שלום" בבחינת ספינת-הדגל המופתית של הספנות העברית החדשה והגאה. עוד 11 יום תגיע לחיפה הצוהלת. שלהי 1967, זמן קצר לאחר מלחמת-ששת-הימים: הספינה נמכרת לחברה גרמנית, דגל גרמניה מונף עליה ושמה מוחלף ל"אנסייטיק". ב- 1973 היא כבר נמכרת לאיטלקים ושמה הפך "דורי". תוך זמן קצר, היא בידיה של חברה רוסית ושמה "מקסים גורקי". בשנות ה- 80 קוראים לה "רויאל אודיסי" – אודיסיאה מלכותית – והיא בידיים יווניות (אלו מבטלות את צמד הארובות, ומשקיעות 30 מיליון דולר בשיפוץ כולל). מפורכסת לאחר הניתוח הפלסטי שעברה, היא עוגנת ב- 1983 בנמל-חיפה וצובטת בלבבות כל רואיה. ב- 1996 תמצאו אותה תחת השם "ריג'נט-סאן", שייכת לחברה אמריקאית כושלת, והיא למכירה – – – שמה המיועד: Sun Venture  –  הרפתקת-שמש. חפשו אותה אי-שם בנמל ים-תיכוני כלשהו.

"שלום" … הפנטזיה הציונית באחד משיאיה: אברהם שלונסקי, יו"ר ועדת-השמות לאניה, בחר את השם כבר ב- 1962. השלום – משאת-הנפש… הנשיא, יצחק בן-צבי, ביכר "שלמה המלך": הממלכתיות העברית הגדולה, האניות בדרך-תרשישה, המקדש… האם "שלום" היא מקדשה הצף של ההגשמה הציונית? ראו  צילום ארוחת-פאר בהפלגת-הבכורה: במרכז השולחן, העמוס לעייפה בשפע גסטרונומי, צומח לו מודל ענק של מגדל-דוד. עשוי חמאה. היימס המגדל בתום הכירה? היזרק הימה במסורת השאריות ו…כלי-האוכל היקרים שנהגו אנשי-הצוות להשליך בתום ארוחות? לא, החגיגות לא פסקו ב"שלום": המשחקים, הנשפים, הטקסים, הביקורים הרשמיים, מלכות-היופי…

"שלום"… 24,5000 טון, 191,7 מ' אורך, מקום ל- 1100 נוסעים, צוות בן 460 איש (שינופח ל- 520)… בונים אותה ב"שאנטייה דה ל'אטלנטיק" – אותה מספנה מהוללה בדיוק שבנתה את "פראנס" – ספינת-הדגל היוקרתית של צרפת. "שלום" היא העתק מוקטן-מעט שלה. 10 סיפונים, 3 בריכות-שחייה, אולמות בידור מפוארים, 2 ספריות, מגרש-טניס, חדר-כושר, חדרי-מסאז', סאונות, סלוני-יופי, בית-חולים, מרכז-קניות, בית-כנסת, כנסייה, תיאטרון בן 270 מקומות-ישיבה, טלביזיה במעגל סגור, טלפון ישיר לחוף בחדרים דה-לוקס… אנחנו מדברים על שנת 1964!!

קו חיפה-ניו-יורק. מסלול החלום בין מחוז-הגעגוע היהודי – ציון – לבין New Zion ,משאת-הנפש החדשה,  ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. מסלול שכולו חלום: 1375 דולר סוויטה מלכותית, 850 דולר חדר דה-לוקס. ושוב: 1964 – כשבדולר טרם היה חור.

חלום בן שלוש שנים בלבד. הן, ב- 1967 כבר תפליג "שלום" ב"קרוזים" בין ניו-יורק למונטריאול. עתה, הדמיות "אקספו 67" ימירו את פנטזיות ניו-יורק של החוג הנוצץ הישראלי. תוך זמן קצר, ואולם "הבה נגילה" יהפוך ל"האמבורג סלון", בית-הכנסת למועדון-לילה. ורב-החובל, אבנר פרוידנברג-גילאי, יליד גרמניה , בוגר לימודי ימאות בגרמניה ופליט-גרמניה 1939 – הוא יומר ברב-חובל גרמני. אבל, זה כבר יקרה לאחר המכירה.

מי אינו זוכר את הלב הציוני הגואה נוכח "שלום". תזמורת-הנוער  המקבלת את פניה בנגינת ההמנון הלאומי ובנעימות-לכת, אניות-הנמל המקושטות בדגלים וצופרות לכבודה, סילוני-המים הנישאים-מותזים לעברה, ההמונים המצטופפים על הרציף… עיינו בדיווחים הנרגשים על-אודות ימי-החג לקהילות  היהודיות בכל מקום בו עוגנת ספינת-הדגל העברית. הנה, קראו את דבריו של "זאב-הים", הכותב ב"נתיבי-ים": "'שלום' מלאה תפקיד לאומי, מדיני וציוני עצום. רבה היתה גאוותם של היהודים בכל מקום, ויהודי ניו-יורק במיוחד, על אניית פאר זו, אניית-הדגל של מדינת ישראל". ראו את שני בולי "שלום" שראו-אור בינואר 1964, מטעם השירות הבולאי, ואת מעטפת היום הראשון החגיגית  לכבוד הבול השלישי והגדול – לירה אחת שוויו – מ- 16.2.1963.  ראו את תצלומי המשלחות והאח"מים העולים על "שלום" לטעום שמץ מהודה. ראו את עמוד הצילומים הגדול שהקדיש ה"ניו-יורק-טיימס" להפלגת-הבכורה. ה"טיטאניק" של היהודים.

"שלום", בת-התפנוקים הנערצת של מדינת ישראל הצעירה, זו בת העשר, אשר עם חגיגות העשור לקיומה מולידה לראשונה את רעיון ספינת-החלומות. האופטימיות גאתה שחקים: מי לא התנבא אז על הגברת תיירות-הנופש בקווים הדרומיים וגידול מספר התיירים שיבקרו בישראל? מי לא הצביע אז על שתי חברות ספנות זרות – אמריקאית ויוונית – המפעילות שתי אניות גדולות בקו הטרנס-אטלנטי? מי העלה אז על הדעת השתלטות מטוסי-הסילון על ענף התחבורה העולמית? קשה להאמין, אך עובדה: עוד בטרם יבש הדיו על החוזה  שחתם שר-התחבורה דאז, יצחק בן-אהרון, עם המספנה הצרפתית (1 בינואר 1962), ועוד בטרם נחגג טקס תחילת העבודה (2 באפריל 1962), ננקטו ב"צים" הצעדים הראשונים לחיסול שתי האניות הישראליות שהפליגו בקו ארה"ב – "ציון" ו"ישראל" (חרף רווחיותן!), וזאת במטרה למנוע התחרות פנימית עם "שלום". חברה המשמידה את עצמה במו ידיה. לימים, לאחר מכירת "שלום", יביע מבקר-המדינה ספק רב אם החלטת "צים" על רכישת האנייה "הודרכה לפי עקרונות כלכליים, או לפי שיקולים, שהיתה להם נגיעה יותר להעלאת היוקרה והמעמד של הנהלת החברה." אך, מה יש לדבר: "שלום" היתה "בייבי" של הממשלה כולה ולא איזושהי גחמה של החברה הלאומית לספנות. הנה, "תורן", ביטאון "צים", מס' 33, מרץ 1961: את העמוד הפנימי הראשון מכסה תמונה גדולה. במרכזה, דגם ענק של הספינה ומסביבו אח"מים, המצטלמים עמו בלהיטות מופגנת, כמי שמבקשים להדגיש חלקם הנכבד בהזמנת האנייה. תאתרו כאן את שר-האוצר, לוי אשכול, את יצחק בן-אהרון, את מנהלי "צים", ועוד. למותר לציין, שאיש ממקבלי ההחלטות לא יודה באחריותו ובחלקו משיתהפך הגלגל.

קצת מספרים לצורך רענון זכרונו של הקורא בכל הקשור להיקפו של הפרוייקט, אותה ארקדיה ימית של רמת-חיים קולוסלית, גן-עדן עלי-מים: "חצי מיליון סדינים מצרפת וישראל, 4000 שמיכות מאנגליה, 78,00 מגבות, 12,000 מפות-שולחן לבנות, 10,300 מפות-שולחן צבעוניות, 125,00 מפיות-שולחן לבנות, 118,00 מפיות-שולחן צבעוניות, 50,00 כיסויי- מיטה, (…) 30,000 כוסות, 26,000 ספלי-חרסינה, 26,000 סכו"מים מוכספים…" (מתוך מפרט רשמי של האנייה). מגש-הכסף הפך למגש של זהב ועליו תיקרובת-פאר ליקירי החברה וגביריה.  והשאלה הבלתי-נמנעת: מה אירע לכל הררי הציוד הזה? יש המאתרים אותו עדיין בשימוש פרטי כזה או אחר.

אך, מה לנו מכבירים מילים ומספרים, עת מילה טרם אמרנו על-אודות פלא המוזיאון הצף, מפגן האמנות הנדיר והיקר שהוגשם ב"שלום", ציונות תרבותית במיטבה, שגורלה – איך לומר זאת בעדינות – לא שפר עליה תחת הנהגתה של הציונות המעשית: בגנזך-"צים", במהלך עלעול בעשרה תיקים עבי-כרס המונחים על השולחן, אני עורך את הרשימה הבאה, חזון "אחרית-הימים" של אמנות-ישראל –  "…וגר ווכסלר עם קרוון ופייגין עם אגם ירבצו יחדיו…":

1. בטרקלין "מקטרת-השלום": ציורי-קיר, 3 פנלים גדולים, כ- 4/2 מ' האחד, מעשי-ידי דני קרוון. ככל הנראה, טמפרה מצופה בפורמאיקה. הנושא: מוטיבים אורנמנטיים-סמליים בנושא השלום.

2. בפאתי אותו אולם (כך אני מבחין בגלוייה צבעונית) ציור-שמן גדול-למדי (כ- 1.5/1 מ') של מרדכי ארדון, "שדות שבעמק". מהמסמכים אני למד, שבמקור, אמור הציור לתלות בספרייה. שולחנות-האולם צוירו בידי יעקב אגם.

3. בטרקלין "המעגל": שני שטיחי-קיר גדולים של יעקב ווכסלר – "יום" ו"לילה".

4. טרקלין  "הבה נגילה": 2 ציורי-ענק אופקיים, זה כנגד זה,  מעשי-ידי רופינו טאמאיו, האמן המכסיקני הנודע. נופים מופשטים בצבעים לוהטים ("בהשראת הנגב והשרון", אני קורא באחד התיקים). רופינו , שנודע באהדתו לישראל ואף הציג תערוכת-יחיד בביתן "הלנה רובינשטיין" בתל-אביב, קרא לצמד ציוריו "הנוף, בין הוד-האין לבין גאולה עילאית".

5. סביב לבריכה הפנימית, "בריכת-שלמה", ציורי-קיר קרמיים מופשטים של עמנואל לוצאטי, אמן הקרמיקה האיטלקי, שהורה אמנות זו לאמני עין-הוד.

6. בבית-הכנסת, עבודת-קיר, פרוכת וסבכת-ברזל מסוגננת מעשי-ידי בצלאל ש"ץ.

7. באולם-התפילה הנוצרי, עיצובים מעשי-ידי מוט, המעצב הצרפתי.

8. ב"פונדק": שטיח-קיר ארוך של בן שאהן, האמן האמריקאי-היהודי הנודע. אותיות עבריות מופשטות מרחפות מעל לאורנמנטיקה צמחית. בנוסף לכך, פסיפס סמלי ענקי (למעלה ממאה אלף אבנים קטנטנות) שבמרכזו שלש דמויות: מבקש הידע, המדען וההומניסטן. שולחנות ה"פונדק" מעוצבים בקרמיקה של לוצאטי.

9. במעלה המדרגות הראשי: עבודת-קיר, תבליט קינטי גדול-מידות של יעקב אגם.

10. בחדר-האוכל "הכרמל": שטיח-קיר מופשט וגדול-מידות של אביגדור אריכא.

11. לרקע בריכת "שולמית": 2 תקשיטי אמאיל מופשטים של אהרון כהנא.

12. בחדר-המדרגות: ציורי טיפוסים מזרחיים של לואיז ש"ץ.

13. לאורך חדר-האוכל "השרון": ויטרינה צבעונית לוהטת-מופשטת של ז'אן דויד.

14. בחדר-האוכל "הכרמל": תבליט קיר, מעשה ידי הפסל, דב פייגין. הדמייה של הר-הכרמל.

15. במועדון-הלילה "נוח": 7 פנלים של ציורי חיות מוזרות-פלאיות שצייר ויקטור בראונר, הסוריאליסטן הנודע.

16. בחדר-המשחקים לילדים: מיבני-פיסול משחקיים של ג'ורג' הים, הפסל האנגלי.

17. ב"גן-החורף" (אולם צמחייה טרופית, הגדילה מאחורי זכוכית): פסל-מובייל של ניקולס שפר, אמן הקינטיקה וה"אופ".

18. בחדר-מדרגות מס' 43-41: ציור קראמי של שרגא וייל, האמן מקיבוץ העוגן.

אין זו הרשימה כולה. נכון לעכשיו, למעלה מעשרים יצירות מונומנטליות ישראליות ובינלאומיות. הוסיפו: 83 ציורי-שמן מקוריים התולים בכל תא מתאי הספינה; רהיטים שעוצבו במיוחד בידי צ'רלס אימס האמריקני וארני ג'קובסן הדני; וילונות לתאים, שעוצבו בידי ברברה רג; ככלל: עיצוב-פנים מרהיב ומדוקדק בפיקוחה של דורה גד (אחת מצוות המעצבים המשולש של האנייה, שעמל שמונה שנים על המלאכה ואשר כלל  גם את הארכיקטקטים  אל מנספלד ואריה ל.נוי). זו האחרונה הדריכה אישית כל אמן מאמני "שלום" לגוונים המבוקשים ולאווירה: ירוק, כחול וסגול הם גווני-היסוד של "שלום". רוגע, קרירות וים. גווניהם בשטיחי רצפה וקיר העוטפים את הנוסע לכל אורך מסדרונות האנייה. ריפודים (צרפתיים) מותאמים בכל אולם ואולם לציורים המככבים בו. תיקרות עץ ואלומיניום מוכיחים באולמות השונים אקרובטיקה עיצובית מרשימה של מעצבת-העל. הנמשיך ונפרט?

שאלת-השאלות: לאן נעלמו היצירות? מה עלה בגורל האוסף היקר והאיכותי  הנ"ל, אשר מוזיאון ישראל המתין בעניין רב לקבלתו  (ברובו) לאוצרותיו?  הנה התשובה, מתבססת על תחקירים, ששיאם במאמר-תחקיר של עיתונאי-"מעריב", עמוס לבב מ- 1987:  מבלי לפשפש בשאלות המרתקות נוסח –  כיצד זה  שארגז היצירות, שנשלח מצרפת לחיפה, לא הגיע למוזיאון ישראל? ומי הורה ופקח על מכירת חלק ניכר מהיצירות?  –  המצב כיום הוא כדלקמן: הפסיפס של בן שאהן נמכר לבית-כנסת בלוס-אנג'לס; שטיח-הקיר של אריכא תולה בחדר-הישיבות של "צים"; אחד הציורים של טאמאיו מאוחסן במוזיאון תל-אביב, השני נמכר לאספן גרמני; הפנלים של בראונר במחסן מוזיאון תל-אביב; התבליט של אגם עודנו על הספינה; עבודות בית-הכנסת של בצלאל ש"ץ נמכרו לרב כלשהו בניו-יורק; אחד משטיחי-הקיר של וכסלר  נראה בבית-פרטי בניו-יורק (השני נעלם); ציור-השמן של ארדון נמכר לגלריה ניו-יורקית (בספר "ארדון", ספרה של מישל וישני מ- 1975, מתועד הציור כשייך לאוסף גלריה "מלבורו", ניו-יורק); ציורים שונים נמכרו לגלריות שונות (גרשון יורן, ממעצבי-הפנים של הספינה ומי שקבל את חבילות היצירות הארוזות שפורקו מהאנייה ונשלחו ארצה: "הן נמכרו לגלריות שונות… אני מכרתי אותן… טלפנתי לכל מיני גלריות והן שלחו נציגים…" – ממאמרו של ע.לבב).

יצירות רבות פשוט נעלמו: עבודותיו של ז'אן  דויד, העבודות של כהנא, של לוצאטי  ועוד – מה גורלן של אלו לאחר ש"שלום" עברה מהפך עיצובי בידי צמד מעצבים יווניים בשם אגנה ומיכאל קאצורקיס?  והאמנם ציורים קטנים יותר קשטו משרדים בבניין "צים", וסופם שמצאו מקלט בחדרי-אורחים פרטיים של פקידים רמי-מעלה?

והפנלים של דני קרוון? האזינו לו: "עבדתי שבעה חודשים כדי להכין ציור-קיר לאנייה… רציתי ליצור אווירה של גן פורח… יצרתי ציפורים, פרחים ולידם 'ריחף' נביא, הנראה כאשה. מעל נחל הזורם מן הצד, הבאתי פסוקים המדברים על השלום – מתוך התנ"ך. וליד הפסוקים בעברית – משפטים בערבית מהקוראן. ולידם – מתוך 'הברית החדשה'…".  ובכן, בשורות טובות: היצירה, על שלושת חלקיה המונומנטליים, תולה לבטח באולמות שונים של… חדר-האוכל בבניין-"צים". אני צופה בה נרגש: היצירה שומרת על חיוניותה ויופייה, מסגירה חוב קרווני ישן לבזם, לארדון ו… לביזנץ. ללא ספק, יצירה באיכות מוזיאלית גבוהה. כיצד זה שכאן מקומה? קני קרוון: "מוזיאון ישראל סירב לקבל את הציור לאוספו."

זה הסיפור. כלומר, רק בחלקו. שהרי,  הסיפור המלא הוא על-אודות החלמאות, היומרנות, הזלזול וההפסדים העצומים, ביש-המזל, הפקרת הספינה ברגעי "טביעתה" הכלכלית. הן, הסיפור אינו מלא ללא שערוריית שני המטבחים, שגררה את הרבנות הראשית, הסוכנות והממשלה לסערה ציבורית עצומה, שגם יהדות אמריקה נטלה בה חלק: מטבח "טרף" ("בינלאומי", כהגדרה ה"רכה" יותר של "צים") על ספינה עברית?! לא יקום ולא יהיה! ולו פירוש הדבר הפסד קולוסלי בקנה-מידה לאומי. סופו של דבר, כמובן, מטבח כשר בלבד ו… היוותרות עם קומץ נוסעים יהודיים. בקריקטורת-ענק שפירסם זאב ב"הארץ", בימים הקודרים של מכירת "שלום", הוא ייצג מלחים הנדחקים על הסיפון העליון כדי לצפות בהתרגשות בנוסע הבודד המטפס על כבש-המדרגות…

והסיפור המר והנמהר של ההתנגשות: מסע-הסיור הראשון אל הים הקאריבי, 26 בנובמבר 1964, שעה 2.16 אחר-חצות, 17 מייל מחופי ניו-ג'רסי: ערפל סמיך, תימרון מעט-מגושם, וחרטום "שלום" מבתר את המיכלית הנורבגית "סטולט דאגאלי". פאניקה. הנוסעים מרוכזים בטרקלין הראשי, חגורים בחגורות-הצלה, מופעלים בדרנים, תיזמורת, מוגש כיבוד… 19 מלחים נורבגים מצאו מותם בים. הנזק ל"שלום": 1,900,000 דולר. הבטחנו לכם "טיטאניק".

לא היה לה מזל ל"שלום". התחילה ברגל שמאל וגמרה בשתי רגליים שמאליות (או, שמא נאמר – בפשיטת רגל ויד). והעיוורון המתמשך: בין הדו"חות על-אודות הכדאיות הכלכלית שבהמשך-תיפעול "שלום", אנו דולים דו"ח ועדת שרים לענייני "צים" מ- 6 בדצמבר 1966: "ידוע הפחד מאווירוני הסילון, אבל אין לחשוש ממנו", אומר אחד השרים. תוך מספר חודשים בלבד תסביר הנהלת "צים" את מכירת "שלום", את חיסול הקו לארה"ב ואת חיסול ענף הנוסעים בכלל בטיעון התעופה האזרחית המתפתחת בצעדי-ענק.

והבזבוז: בקריקטורת-הפרידה של זאב נראית השמנא והסלתא מפזזת להנאתה בספינה, בעוד נציג הממשלה מודיע ברמקול: "בילוי נעים, רבותי! בעל-הבית משלם!". ועוד: "מוזמנים חינם", רשם זאב על מפת-הארץ, הדחוסה כולה בפרצופי המוזמנים… זמן קצר קודם לכן, עדיין ענה שר-התחבורה, ישראל בר-יהודה, לשאילתה של ח"כ ויקטור שם-טוב, שהידיעות על תחשיבים מוטעים וחוסר סיכוי לרווחיות של "שלום" – מוטעות מיסודן.  מוטעות?? מלצרים ונערי-מטבח שנעדרו בזמן-ההפלגה מחיפה, הוטסו לארה"ב שבועיים לאחר מכן… ארבעה מלצרים ושני שוטפי-כלים הוחזקו במיוחד לשירותם של 30 אנשי בידור, ספריות ומוכרות… מעט מדי נוסעים, יותר מדי צוות, בזבוז משווע. 15 מיליון הדולר שהציעו הגרמנים בתמורה ל"שלום" הוו פיתוי שאין לעמוד נגדו. המטוסים שחלפו ביעף מעל ל"שלום" לא הותירו לה סיכוי.

אך, הצביעות בעינה: "ביום בו יוחלפו הדגלים על תורנה של אניית הדגל", אמר ח"כ יוסף אלמוגי, "ירכין ראשו דור שלם של יורדי-ים ישראליים… יהיה זה יום צער ליהדות התפוצות… יום בו יופגן קבל עם ועולם חוסר הכשרון לנהל ביעילות נכס לאומי הממזג בחובו שלושה ערכים יסודיים הטמונים בסוד קיומנו: הערך המשקי, הערך הסמלי והערך הייצוגי יהודי-עולמי."  למי ששכח: אלמוגי הוא השובר הידוע של מרד-הימאים.

מכירת הספינה לגרמניה היוותה את מכת-המחץ הסופית והמעליבה מכל. לגרמניה?! ועוד את "שלום", את ספינת-הדגל של תהילת התקומה שמתוך השואה, דווקא היא תניף דגל גרמני?! זכרו את רב-החובל הפליט מגרמניה, אל תשכחו את טראומת ה"שילומים" שליוותה את ימי השקתה של "שלום". לא, אל תשכחו: כספי ה"שילומים" איפשרו לא-מעט תהליכי התרחבות ומודרניזציה של צי-הסוחר הישראלי (ישנם יגידו: ה"שילומים" אף איפשרו את "שלום")! הייפלא, שבכנסת הועלו הצעות לישיבת-חירום בנושא מכירת הספינה לגרמנים?  הייפלא השיר שפירסם א.פ, מאנשי צוות "שלום", בבטאון "הימאי הישראלי" והמסתיים כך: "אנשי האנייה ניסו להתקומם,/ אך הלוי אמר, 'גירון אתה תסכם',/ וכך נמכרה האנייה לגרמנים/ עם בלתי-נסבל עוד מימי הנאצים./ ומדוע?… אנייה כה יפה/ שהיתה פעם לבנה' הפכה לשחורה…/ אכן, היא אבלה על מות בעלה/ שזנחה בידי רוצחה…"  וכך, דני קרוון, התובע החזרת ציורו ארצה, לבל יפול לידיים גרמניות: "…אני רוצה לבטא בבקשתי לקבל את הציור את יחסי לחלק מן העם הגרמני… זו הסיבה שאני לא אבקר לעולם בגרמניה." וכך, בני מרשק, איש גבעת-השלושה, תובע החזרת עבודת-הפסיפס שנעשתה במפעל שבקיבוצו, לבל תיפול אף היא לידיים גרמניות ("לחלק מהחברות העובדות בפסיפס ישנן כתובות-קעקע על ידיהן…").

15 המיליון, או ביתר דיוק – 64 מיליוני המארקים הגרמניים, עשו את שלהם. ייאמר עם זאת: ההסכם עם החברה הגרמנית כלל סעיף מיוחד של פירוק והחזרת מרבית יצירות האמנות של הספינה ארצה.

סוף שנת 1967: "הם עמדו על הרציף בניו-יורק. ראו אותה מתרחקת. רצו לומר שלום, אבל ידעו: 'שלום' כבר איננה. איננה שלהם יותר. איננה של מדינת ישראל. והם כל כך אהבו אותה. שהרי היתה ביתם (…). עכשיו נסתיים מול עיניהם הפרק האחרון של אניית הדגל הישראלית 'שלום'. השבוע הונף הדגל הגרמני על האנייה. (…) 'הבט בה עכשיו', אומר צבי כשהוא מושך אותי במסדרונות הריקים מאדם וליד הקירות שנשאו פעם את מיטב היצירות של אומנים ישראלים ואומנים בעלי-שם בעולם, (…) 'עכשיו כשאני רואה קירות עירומים אלה אני בוכה ממש כי אין 'שלום'. זהו המוות הפיזי של האנייה." (עמוס אטינגר", "ידיעות אחרונות").

 חיים שכאלה. או, מוטב: מבזבזים ובוכים.

אפילוג:  במוזיאון הימי שבחיפה תמצאו לוח, שנקבע בשעתו ב'שלום' ביום-עגינתה הראשונה בנמל-חיפה. על הלוח חרוטה יונה עם עלה של זית, ולידה הפסוק: "יהי שלום בחילך שלווה בארמונותייך."  מן הסתם, הזכירה היונה לחורטים שואה איומה שממנה ניצלה-מצילה "שלום". ספינת התקומה מבשרת הישועה על אררט-ציון. ולא שיערו, שכשלש שנים מאוחר יותר "תטבע" "שלום" בשואתה שלה, תיטול עמה ל"מצולות" חלק נכבד מהנהלת "צים", ובעיקר – את חלום ספנות-הנוסעים העברית.

"שלום" לעפרה.