הסטטיסטיקה מדברת על כ- 25,000 מסעדות וכ- 3700 בתי-קפה בעיר ניו-יורק. אם מתגוררים כאן כ- 8 מיליון תושבים, הרי שיש מסעדה אחת על כל 320 איש. איך תל אביב? סטטיסטיקה מ- 2018 מצביעה על 21% מבתי-העסק בתל אביב כקולינאריים. ביתר דיוק, על כל 669 תושבים יש בית-קפה או מסעדה. אינכם מופתעים, אני יודע: מסעדות ובתי-קפה בתל אביב "מפוּצצים" בסועדים ובלוגמים, ויהא המצב אשר יהא.
אמת, גם במוזיאונים של ניו-יורק אני רואה המוני מבקרים ותור ארוך; אך, אין מה להשוות: האטרקציה הקולינארית גוברת כאן בגדול על האטרקציה האמנותית. רק השבוע, פתחו מתחתינו "ארומה" חדשה, מול "ל̩ח̞מים" (שפועל גם כמסעדונת), כמעט בצמוד ל"פיורלו" (איטלקית), "סמית" (אמריקאית), "Boulud" (צרפתית), "רוזטה" (איטלקית), "רמפולדי" (צרפתית) והמסעדה הסינית "שון-לי". הכול כמעט בבלוק אחד. בתחרות בין פתיחת גלריות חדשות לפתיחת מסעדות חדשות – הגלריות מובסות.
̩
טעם אסתטי וטעם קולינארי. התאווה ליופי והתאווה לאוכל. שני צרכי-יסוד. כל אדם (כל חיה) זקוק למזון. אך, גם כל אדם (והחיות? ישנן תיאוריות שונות) זקוק להתנסות אסתטית. שיפוטינו האסתטיים ממלאים את חיינו – ממבטינו ברחוב בבני-אדם ובחלונות-ראווה ועד לבגדינו ותסרוקתנו, שלא לומר – ביקורנו במוזיאון או בגלריה. לעולם איננו שבעים מצריכה אסתטית, מהפעלת הטעם האסתטי, אף למעלה מהפעלת הטעם הקולינארי. ויותר משהיוזמה מקורה בנו, אנו מותקפים ללא הרף בפיתויים אסתטיים של שלטים ועיצובים על כל שעל וצעד.
לפני שנים רבות, בשיעורי האסתטיקה של מנחם ברינקר, במהלך קריאת טקסטים של האמפיריציסטים הבריטיים מהמאה ה- 18, הרבינו לפגוש בדיון ההשוואתי הזה בין חושי הטעם האסתטי לבין שאר החושים, אלה גם אלה מיידיים, בלתי-אמצעיים, למדנו. אך, הנה הבדל משמעותי: חושי הטעם (הקולינארי), הריח והמישוש פועלים רק מתוך קרבה פיזית למושא, ואילו חושי הטעם האסתטי – הראייה והשמיעה – נדרשים לריחוק פיזי מהמושא. "ריחוק אסתטי", תקרא לזה פפיטה האזרחי בספרה (הקאנטי) הבלתי-נשכח, "הפעילות המתבוננת".
חוש אסתטי? ההמצאה הזו של הסקוטי, פרנסיס האצ'סון (1746-1694) לא עמדה בביקורת האסתטיקה האנליטית האנגלו-סקסית (מורי, עדי צמח ז"ל, תהה: האם נקשור כל הנאה לחוש ייחודי לה? כלום הנאה ממשחק שחמט מניחה "חוש-שחמט"?). ברם, עדיין תְק̤פה סוגיית ההשוואה בין טעם אסתטי לבין טעם קולינארי, בחינת הדומה והשונה. לכאורה, קרבה מרובה בין טעימת מידת מתיקות עוגה לבין "טעימת" יופיו של שטיח. אך, כללית, אין תוא̱ם, כמובן, בין רעב קולינארי לבין רעב אסתטי: האחד גופני, השני הכרתי. החוויה האסתטית בכוחה לאצור אידיאה, בעוד החוויה הקולינארית היא עניין של טעם החך בלבד. התשוקה ליופי היא אחות לתשוקות לאמת, לחירות, לטוב. אך, מנגד: היומרה לזיווג הקאנטי-שילרי של השיפוט האסתטי והשיפוט המוסרי התרסקה סופית בגרמניה הנאצית הסוגדת למוצרי שְפּ̤אר וואגנר. הנה כי כן, ניתן לחיות בחברה של שקר, זדון, אלימות והיעדר יופי, אך אי-אפשר לחיות ללא מזון ושתייה. הגוף קודם לרוח: לנידון למוות מגישים ארוחה אחרונה, לא אלבום ציורים. פחמימות וצבעים – אלה גם אלה מענגים, אבל אין צבע אם אין פחמימות, בעוד יהיו פחמימות אף מבלעדי צבע. בסופו של דבר, ולאחר כל ההתייפייפויות, רעב לאוכל חזק מרעב לאמנות.
ועל אף כל זאת, הניסיונות החוזרים להפגיש בין השניים, בין האסתטי לבין הקולינארי: העיצוב האסתטי של הגשת המזון (החל בכלי-האוכל היפניים וכלה בסידור המנה על הצלחת במסעדת ה"גורמה" הצרפתית); "אמנות-אוכל" (אירועי הארוחות החברתיות שהכינו גדעון גכטמן או ז'אק ז'אנו; הביקור ב"בצלאל" בשנות ה- 70 של אמנים איטלקיים, שהגישו ספגטי סגול; הארוחות בעבודות ה"שיתופיות" של ריקריט טריבאניז'ה, האמן העכשווי). לא כל כך תפס. עדיין נותר פער עצום ובלתי-ניתן לגישור, בין המאיסטר של האמנות לבין המאסטר-שף. במסעותינו לחו"ל, עודנו מעניקים קדימות למוזיאון על-ּפני המסעדה, גם אם זו האחרונה "כּ̤יפית" יותר (וגם אם מתרבים, לאחרונה, המסעות הגסטרונומיים לחו"ל).
אך , האמת היא, שאנחנו בצומת-חירום תרבותית, שמין הדין כי תדאיג, אם לא תייאש חלק מאיתנו: הכמות השופעת והולכת של המסעדות לעומת מספר חללי האמנות למיניה; הנהייה האדירה למסעדות ובתי-קפה לעומת כמות צריכת האמנות, על פניה השונות; ההשתלטות הפרועה והמחניקה של תוכניות הבישול והאכילה על שידורי הטלביזיה;[1] הפיכתם של שפים לגיבורי-תרבות; דקויות הלשון והחך ההולכות וגוברות על דקויות העין והאוזן; אנין-המזון ההולך ומדיח את אנין-הטעם האסתטי (ה"פיינשמעקער" החדש הוא טועם הצלחת ולוגם הגביע); המטבח המתרחב מול הספרייה המצטמצמת; צלילי הסכו"ם ומצמוצי השפתיים המחרישים את צלילי מוצרט ובאך; טקסט התפריט הוא הספרות החדשה. "אכול ושתה כי מחר נמות" במקום "אמנות או למות".
אלכסנדר באומגרטן המציא את שדה האסתטיקה. עמנואל קאנט כונן את עמודי מקדשה. כמה מאמץ רעיוני וכמה תקווה הושקעו בהעמדת הפעילות האסתטית ביסוד התרבות האנושית, אף בשורש עצם האנושיות. הכּ̤ירות והמִש̩תים הרומיים היו (בין השאר) סימן לשקיעה תרבותית שלאחר הנסיקה האפלטונית אל עולם הנשמות ואל האידיאה הנשגבת של היפה-טוב-אמת. הדת הנוצרית ביקשה להציל את נשמותינו המסואבות באמצעות ניסוח חטא הגרגרנות כאחד משבעת החטאים הגוזרים מוות וגיהינום. לא עזר. באו הוגי ההשכלה בקניגסברג, ויימר וכו' וזיקקו את היפה במחוזות הרוח המשחקת, עד שממרתפי הבירה של מינכן הגיעה בשורה אחרת. אגב, היטלר, הצייר (חוש אסתטי), מאד אהב לאכול צלי-יונים, כיסוני-כבד, דג פורל עסיסי וקאוויאר. גם כשהפך צמחוני ב- 1937, לא ויתר על מרק עם כיסוני בשר-כבד. באותה שנה, פתח במינכן את תערוכות "אמנות מנוונת" (אוונגרד) ו"האמנות הגרמנית הגדולה" (קלסיציזם נאצי). טעם קולינארי וטעם אסתטי. עניין של טעם.
[1] גדעון עפרת, "ארץ אוכלת", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 27.2.2011.
המחסן של גדעון עפרת 