נתחיל בסוף: האמנות הישראלית אינה מחבבת בתי-קברות. מובן מאליו, לא? שהרי, מי מאיתנו מחבב בתי-קברות (שאינם בפאריז או בפראג)? אלא, שלקביעה הפרלימינארית הנ"ל יש, בכל זאת, משקל במציאות יומיומית, המלוּוה, לאסוננו, בקורבנות הנופלים, ההרוגים והנרצחים.
במסע המסאי שלפנינו, לא נעסוק במוטיב המוכר של העלייה היהודית לרֶגל למקומות קדושים, שמרביתם קברים (קבר-רחל, כדוגמה הבולטת מכל), גם לא בקברות צדיקים, ואפילו לא בקבר הערבי מציורי שנות ה- 20 של המאה ה- 20. ענייננו בשדה-המצבות של בית-הקברות היהודי בבחינת נושא מהותי ושגור-יחסית המקשר בין האמנות היהודית במזרח-אירופה לבין האמנות הארצישראלית והישראלית. ההידרשות האמנותית החוזרת לבית-הקברות היהודי תובן, לא אחת, כביטוי יהודי למצב טראגי של רדיפות ואובדן בית.
שמואל הירשנברג הגיע ב- 1907 מפולין לירושלים ("בצלאל"), בה מצא את מותו כעבור 11 חודשים. ב- 1892, צייר בלודז', ציור-שמן גדול-מידות (200X297 ס"מ), המייצג נשים יהודיות מבכות מרה את יקיריהן בין מצבות בבית-קברות. לפי ריצ'רד כהן ומרים ריינר, בספרם על הירשנברג, הרקע הוא בית-הקברות היהודי בפראג. עוד הם מגלים, שהירשנברג גילה עניין בבית-קברות כבר בשחר דרכו, כאשר ב- 1884 בקירוב, בעודו סטודנט בקרקוב, רשם מצבות יהודיות ולצדן דמות קברן. מצבם הטראגי של יהודי מזרח-אירופה באותה עת (לרבות הפוגרום מ- 1892) הותיר חותמו על תוכן הציור ורוחו. ב- 1900 יצר הירשנברג גרסה מוקטנת, אף כי אקספרסיבית יותר, של אותו נושא, שריתק גם מספר ציירים יהודים אחרים בפולין דאז.[1] ב- 1905 יצייר הירשנברג את ציורו הנודע, "היריעה השחורה", ייצוג עתיר פאתוס טראגי של הלוויה (קבורת-הצדיק).
יוסף בודקו, יליד פלונסק שלמד אמנות בווילנה והתמחה בהדפס בברלין אצל הרמן שטרוק, בטרם עלה ארצה ב- 1933 והפך למנהל הראשון של "בצלאל החדש", – גילה אף הוא משיכה לבית-העלמין היהודי עוד מאז תחריט מ- 1912 המייצג מראה כללי של בית קברות בפלונסק; כך גם בחיתוך עץ אקספרסיוניסטי משנות העשרים, ובו שישה יהודים זקנים ונואשים מתגודדים בין מצבות, מדליקים נרות ומתפללים (אלה נמצאים כאן עם מיטלטליהם. משמע, פליטי פוגרומים); בעוד הזקנים טרודים בתפילות, בהנחת תפילין ובהדלקת נרות בפמוטים, שקועה האישה ביגון עמוק, תולה מבטה באמתחת גדולה המוטלת לפניה (סך רכושה המיטלטל, שק הנדודים) ולמרגלותיה מצבה. מנורת המקדש חקוקה בראש המצבה בין הפ"א לבין הנו"ן ('פה נקבר') והעין יכולה להבחין במטושטש בשם 'יוסף בודקו' החקוק אף הוא. היהודים מתקבצים בין המצבות, בין כמפלט מפוגרום ובין כביטוי של אבל (הנר הדולק ליד ספר-התפילה הפתוח על אחת המצבות). בחיתוך עץ אקספרסיוניסטי אחר, מ-1920, 'אני פותח את קברותיכם…', דמות מונומנטלית של ישיש יהודי (הנביא יחזקאל? המשיח?) נעה/מרחפת בינות/מעל למצבות נפולות. יצוין ציור-שמן של "סתת המצבות היהודי" מ- 1925 (מצויר בסגנון "אובייקטיביות חדשה"): הסתת אוחז במצבה, שמרמזת על מצבת-אימו של האמן.[2] באוסף המשכן לאמנות בעין חרוד (שם שהה בודקו אצל אחותו, אסתר, תקופה קצרה עם עלייתו לארץ ב-1933 ובטרם עקר לירושלים) מצויה מצבת-עץ מיניאטורית, מעשה ידיו. המצבה נוצרה ב-1929 ובמרכזה הכתובת 'על פטירת יעקב בן רבי ישראל הכהן בודקו, כ ניסן תרפ"ט ת.נ.צ.ב.ה. סביר להניח שזוהי הקטנת המצבה על קבר אביו של יוסף בודקו, שהלך לעולמו בפלונסק ב-1929.
ככלל, העיירה היהודית הפולנית ביצירת בודקו (שבטרם עלייתו ארצה) עוצבה, שוב ושוב, בסימן מלנכוליה, שקיעה, ניוון וזיקנה. בית-הקברות תפקד כאן כמיקרו-קוסמוס של הוויה יהודית מתכלה.
יעקב שטיינהרדט, אף הוא יליד פולין (צרקוב) ותלמיד של הרמן שטרוק בברלין, עלה ארצה ב- 1934. את נושא בית-הקברות נגלה ביצירתו האקספרסיוניסטית מ- 1919 בחיתוך עץ בשם "מוטיב יהודי", בו צללי מתאבלים מעוצבים ברקע ליהודייה המקוננת מרה בין מצבות שבורות וקוצים הגדלים פרא. בתי העיירה הקורסים מימין והעץ (המת? בשלכת?) משמאל – מעצימים את הדרמה הטראגית האופפת ביצירת שטיינהרדט את העיירה היהודית הפולנית.
לא במקרה, היו אלה האמנים ה"יהודיים" יותר שבקרב הציירים הישראלים שנדרשו לבית-הקברות. כגון, שמואל שלזינגר, יליד פולין שלמד אמנות בנירנברג שבגרמניה, ואשר ב- 1924 צייר בגוונים פוביסטיים את "בית-קברות יהודי", בו נראים יהודי ויהודייה מתפללים בין מצבות, מרביתן עקומות ונופלות. ארבע שנים לאחר עלייתו ארצה, עדיין נשא עמו העולה החדש את משקעי הגלות. יוזכר, בהקשר זה, ציור של יואל טננבאום, אף הוא מ- 1924, "האבל על בלה קצין", שבמרכזו גופה עטופה תכריכים. טננבאום (טנא), יליד פולין, היה אז בן 25 וממייסדי קיבוץ תל-יוסף.
ב- 1933, צייר מירון סימה (יליד פרוסקורוב שבאוקראינה, 1902) בדרזדן את "קבורת פועל". עוד מעט-קט יעלה סימה לארץ ישראל, אך עתה הוא סוציאליסט קוסמופוליטי, המאשר בציורו הריאליסטי את האחווה הפועלית: תשעה פועלים מלווים ונושאים את ארונו של הפועל, המכוסה ביריעה אדומה. משולש שחור ברקע ראשו של המת מייצג, ספק דגל וספק רמז לקבר פירמידי.
מכאן ואילך, יצירות בנושא בית-קברות נוצרו בישראל בעיקר על-ידי אמנים המזוהים עם זיקה לגורל היהודי ולחוויית הפליט היהודי. להבדיל מהציורים הקודמים, אלה שבישראל עוצבו בסימן אוטוביוגרפי, לא פעם בהקשר לאב המת. אחד מאמנים אלה, נפתלי בזם, הועלה ארצה כנער ב- 1939 מהעיר אסן שבגרמניה, זמן קצר בטרם נספו הוריו בשואה. בוגר "בצלאל החדש", תלמידו של מרדכי ארדון (ראו להלן) צייר ב- 1953 ציור-שמן ריאליסטי רחב-יריעה בשם "קבר-אחים", בו עיצב את אביו כורה קבר לילדים מתים (אחד מהם בדמות האמן[3]) לרקע קלגסים נאציים. גרסה מאוחרת יותר מ- 1956 צוירה בהשפעת ציוריו המוקדמים של ינקל אדלר. שני ציורי "קבורה" מ- 1983 ממוקמים בהתנחלות בהרי יהודה בסמוך לקבר ובו גופת המת בתכריכים, שעה שרב נושא תפילה לצד אבלים חרדיים. עתה, כבר נקשרה הקבורה לאובדן הכרוך בחיים בישראל.
אברהם אופק, עלה ב- 1949 מסופיה שבבולגריה בגיל 14 ונשלח לקיבוץ עין-המפרץ, בעוד הוריו ממוקמים ביפו. בשנים 1960-1957, במהלך ביקוריו ביפו, צייר אופק את בית-הקברות היהודי, בעיקר בעקבות פטירת אביו, ליאון-שבתאי אלג'ם, ב- 1952. בציור גואש מ- 1955 נראה שיח צבר גדול מימין (סמל לילידיות מקומית, מושא לערגתו של האמן הפליט), מצבות משמאל, צריפי עין-המפרץ מרחוק. בציור גואש ועיפרון מ- 1957 צמד בניינים גדולים, מעוטי חלונות, והמוני מצבות מהווים מבוא לרקע הרחוק של הים הפתוח. תודעת המוות המגשרת בין "פה" ל"שם" מאוששת מועקה קיומית, השוכנת בלב האמן הצעיר, עשרות שנים בטרם ישתלטו נושאי הקורבן והעקידה על יצירתו. בהשפעת מות אביו עיצב אופק את קברו ביפו – הן בתחריט והן בציור טמפרה ועיפרון. מעט מאוחר יותר, כשהגיע אופק לפירנצה ב- 1959, הוא יצר תחריט בנושא קבר האב, ספק לרקע מקבץ אטוּם ורחוק של בתי פירנצה וספק לרקע בתי יפו. בדידותו של הקבר, המוקף אין, היא בדידותו של האמן. ציור-שמן של "הלוויה" , 1972, הוא אחד מסדרת ציורים של אופק בנושא מצבו הקיומי של האדם.
מרדכי ארדון, יליד פולין (טוכב) ובוגר ה"באוהאוס" בגרמניה, עלה לישראל ב- 1933. ב- 1942 צייר לא אחת את עמק קדרון עם קברות המלכים, כאשר בציור "הר הזיתים בלילה" אף ניתן לזהות את המצבות במדרון בואך קבר-אבשלום. ב- 1989, כשהוא בן 94, יצר ארדון סדרת אקוורלים (?) ודיו סמי-פיגורטיביים וסמליים, בהם שב אל עיירת ילדותו ואשר פורסמה באלבום "ציורי-דרך". אחד מהציורים מייצג את "גוטמן השוטה", חבוש קסקט ומזוקן, בתפקיד קברן-יהודי האוחז בלוח שיש ומוקף במצבות. בולטת המצבה משמאל, שעליה כתוב (במקור ביידיש):
"פה נטמן/ מרדכי בן אלכסנדר/ מסיק התנורים/ הקשב ואל תשאל שאלות/ קח כוסית יי"ש/ ולחיים/ ועוד כוסית/ לחיים לחיים".
ארדון הוא מרדכי בן אלכסנדר, ובמילים אחרות, ארדון עיצב את מצבתו-שלו, שאותה חזה במהלך ביקורו הדמיוני בטוכב. בהתאם, כתב ארדון:
"עומד אני כך באמצע שדה-הקברות. מצבה! פה נטמן מרדכי בן אלכסנדר. כך כבר אעמוד כפוף, עד שרוח חדשה תפיל אותה, את המצבה, והאדמה תכסה אותה, כמו את אבא-אימא שלי, כמו את אחיותיי ואת אחי."
ארדון העניק את תפקיד הקברן ל"שוטה"-העיירה וכך נתן לו מעמד שייקספירי, המשתלב במסר הקיומי החסידי-שובבני-חיוני של כתב-המצבה. עוד נציין, שבגרסה בצבעי-שמן של הציור הנדון השמיט ארדון את כתב-המצבה והותירה ריקה (למעט חתימת, המתפקדת ככתב-מצבה חילופי).
אמן ישראלי אחר, שיצירתו נטועה באידיאה של גורל יהודי, נדודים ופליטים, הוא יוסל ברגנר, שב- 2003 הציג בגלריה "בינט" בתל אביב תערוכה בשם "מסע" ובה, בין השאר, ציורי עגלות-קבורה (להולכת הארון). הדימוי הנדיר באמנות המקומית (שזכור מסיום מחזהו של חנוך לוין מ- 1976, "קרום", בו מהלך הגיבור לצד העגלה הנושאת את גופת אימו), עלה ביצירת ברגנר בעקבות חווייתו ב- 2002 בבית-קברות הירקון, באזכרה לידידו, ניסים אלוני:
"בשולי אחד הנתיבים, המוליכים בינות לים-המצבות, הוא מבחין בעגלת מתים שבורה ובאדם הממלאה בפרחים שגונב מקברים… מאז, ברגנר אינו יכול להפסיק. תחילה, ציורים קטני-מידות, ולאחר מכן, גדולים יותר: עוד ועוד עגלות-מוות רעועות נוסעות לבדן בלב שדה פתוח ולרקע אופק של סער או שריפה, נושאות בתוכן את גיבורי יצירת-חייו של יוסל ברגנר […]. עורבים חגים מעל העגלה, משחרים לטרף…"[4]
קודם לכן, לאורך שנות ה- 80, יצר מנשה קדישמן ציורים ופסלים, בהם שילב דימוי של ראש-כבשה (או ראש-האיל) עם קברים ומצבות. ב- 1982 הציג בגלריה "ג'ולי מ." בתל אביב ציור אקריליק גדול של כבש(ה) נם(ה) (או, שמא מתה: העבודה נקראה "מות הכבשה") ליד מצבות וארבעה ברושים. בחזית הציור הציב מצבת-שיש בגודל טבעי (וללא כל כיתוב) ובסמוך לה גזע-עץ גדוע עשוי פיברגלס. ב- 1987 פיזר המוני ציורים של ראשי כבשים על מצבות בבית-הקברות של בן-שמן. סביר, שזיהוי היישוב עם כפר-נוער אחראי ליצירות הנדונות של קדישמן, שעניינן נפילת בנים.
החוויה הישראלית בסימן בית-קברות מצאה ביטוי ב- 1997 במחזהו של אלדד זיו (ובבימויו), "על החיים ועל המוות", שהוצג בתיאטרון "הבימה" עם תפאורה של מצבות בעיצובו של אבי שכוי [התצלום השני להלן הוא של עטיפת התוכנייה, מעצב: מגן חלוץ]. עם זאת, יש להודות בנדירות נושא בית-הקברות באמנות הישראלית של עשרות השנים האחרונות, אם לא יותר, ולבטח בכל הקשור למגמות האמנותיות הפחות "יהודיות".
בולטת, לפיכך, חריגותם של אלי שמיר ושל ניר הוד, שני ציירים שונים מאד במגמות אמנותם ובתחבירי הריאליזם שלהם. אלי שמיר צייר ב- 2019 את ציורו הענק, "קבורה בכפר-יהושע", בו הרב היהודי שמשמאל נבלע וכמעט שנמוג בין חברי המושב המקיפים את גורפי החצץ שבקדמה. ניתן לראות את הציור כמעין-הסתכלות של הצייר על אחריתו. אך, לא פחות מכן, נתפסת העין לערמת החצץ הלבן הנראית כניגוד חריף לדשנות אדמת העמק החומה, כפי שנראית למרגלות מלווי הנפטר וכפי שמיוצגת ברבים מציוריו האחרים של שמיר. ודומה, שהמסר הנמסר לנו בחומריות העקרה של החצץ הוא, שברית האדם-אדמה נגוזה עם מו האדם, עת זו האחרונה הופכת למקוללת.
ניר הוד, צייר ב- 2002 בסגנון פוטו-ריאליסטי את "נעורים אבודים" – חיילים ישראלי, צנחנים וצנחניות, בטקס קבורה של חבר לוחם. הבכי, ההצדעה, האבל – כאחד מפניה של הישראליות. את בית-הקברות איננו רואים. את בית-הקברות היהודי קברנו מזמן.
*
עם פרסום הסקירה דלעיל, שלחה לי דורית לויטה-הרטן, המתגוררת בברלין, את תצלום-עבודתה של חנה הלר, "אימי במערב", המתייחסת לקבר-אימה בגוש מערב של "הר המנוחות", ירושלים. הקבר, הצמוד לקבר האב, שוחזר בשיש חברוני (ללא כיתוב המקור), כאשר האמנית פורשת מצעים על הצד של קבר-האב והופכת את קבר-האם למיטה, בה היא מתכרבלת, ובמקביל, מזמינה את הצופים להישכב אף הם ב"מיטה".
*
הקורא, גד וייזר, מזכיר לי את תערוכת "גוש, חלקה, שורה" של הציירת האיכותית, הדר גד, שהוצגה ב- 2009 במשכן לאמנות בעין-חרוד. בעוונותיי, החמצתי את התערוכה. עתה אני לומד, שבמשך שלוש השנים שקדמו לתערוכה, חזרה הדר גד לקיבוץ עין-חרוד, בו נולדה, במטרה לצייר את בית הקברות, בו נקברו סביה, אריה גד ואסתר בודקו (אחותו של הצייר, יוסף בודקו, שעל ציורי המצבות שלו כתבנו לעיל).
בטקסט שכתבה אוצרת התערוכה, גליה בר-אור, צוינה הפיכת המרחב הציבורי המוסדר של בית-הקברות למרחב הפרטי של הדר גד: "את סיפורי החיים האישיים השמורים בבית הקברות ועמם הזיכרון ההיסטורי והאובדן כמו גם אידיאלים מתערערים של התיישבות, חלוציות והקרבה, היא פורשת לנוכחות היומיומית שלה במקום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. כל פעם, בהגיעה, היא רושמת את המקום בצבעי-שמן באינספור רישומים, שדרכם היא רואה את בית-הקברות מחדש, בוראת אותו כמרחב של התהוות ושל התפוררות, של צמיחה ושל מוות."
האוצרת, אירנה גורדון, הוסיפה בקטלוג מ- 2011: "בתנועה אטית עובר מבטה מפרט אל פרט: מסלע לעלה, מצינור נשכח לשורש עץ עתיק-יומין, מקצה מצבה לשפתו של עציץ חרס בודד."
כל זאת למדתי מתגובתו של הקורא, גד וייזר, לסקירה הארוכה לעיל בנושא "בבית-העלמין". תודתי נתונה לו.
______________________________________________
[1] Richard I. Cohen and Mirjam Rajner, Samuel Hirszenberg 1865-1908, The Littman Library of Jewish Civilization, London, 2022, pp.111-112.
[2] גדעון עפרת, "יוסף בודקו: מונוגרפיה", בתוך מאגר המאמרים הנוכחי, הפרק: "העיירה: משני עברי הגדר".
[3] זיוה עמישי-מייזלש, "בזם הלא מוכר", בתוך: "בזם", ספריית פועלים, תל אביב, 1986, עמ' 17-16.
[4] גדעון עפרת, "בעגלא ובזמן קריב", קטלוג תערוכת "יוסל ברגנר: מסע", גלריה "בינט", תל אביב, 2003, ללא מספרי עמודים.
המחסן של גדעון עפרת 