השחור של לאה ניקל

מסופר, שכאשר נערך ב- 5 בדצמבר 1926 טקס האשכבה לקלוד מונא, האימפרסיוניסט הדגול, אשר עתה הייתה גווייתו שרועה מכוסה ביריעת בד שחור, ניגש ז'ורז' קלמונסו, מי שהיה ראש ממשלת צרפת וידידו הקרוב של האמן, הסיר בתנופה את הבד השחור וקרא בקול: "לעולם לא יהיה שחור על מונא!"

אכן, האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים הצרפתיים (אף הציירים הפוביסטים: "אני מרגישה שייכת לפוביסטים", תיארה ניקל את ציוריה[1]) תיעבו את השחור, עד כי אפילו את הצל ציירו בכחול (וראו, לדוגמא, את הצל בציורו של ואן-גוך, "האמן בדרכו לעבודה", 1888). משהו מרתיעה זו מהשחור חלחל גם אל הציור הישראלי המוקדם, ולכן כה הפתיע, בשעתו, ציור "צפת" של יוסף זריצקי, אקוורל (וגיר שחור!) מ- 1924 [תצלום להלן], בו עננה אפורה כהה עולה מעל ההר, אשר חלק מבתיו וסביבותיו הושחרו או נבלעו בשחור. אך, מאוחר יותר, אצל זריצקי של "אופקים חדשים" כבר לא תמצאו שחור. למעשה, שני הציירים היחידים בקבוצת ההפשטה הישראלית שנקטו בשחור היו צבי  מאירוביץ', בסדרת נופי סדום שלו מ- 1959 [תצלום שני להלן], ואבשלום עוקשי בגריפות הצבע המאסיביות מסוף שנות ה- 50 ותחילת ה- 60 [תצלום שלישי להלן] – שני אמנים שהתייחדו ברליגיוזיות טראגית.

לא אמן אחד ולא שניים  מהמודרנה בחרו בשחור בציורי-השמן שלהם, רובם אמני הפשטה: כגון, פייר סולאז' הצרפתי (אשר כה השפיע על עוקשי שלנו), או אד ריינהרדט ופרנץ קליין האמריקנים, או רוברט מאתרוול בסדרת "אלגיה למלחמת ספרד", או אדולף גוטליב, וילם דה-קונינג וכו' מ"אסכולת ניו-יורק" (אפילו בהפשטות של מארק רותקו לא נדיר למצוא נקיטה בשחור).

אבל, שחור אצל לאה ניקל?!?! שהלא, הלכסיקון הקבוע המשמש (ושימש גם אותי, לא אחת) לתיאור ציוריה המופשטים של ניקל הורכב מהמונחים – "קולוריזם עז", "חגיגת צבע", "לפתן פירות", חירות, שמחת-חיים, Ḗlan vital וכיו"ב, משמע אינדיווידואליות בלתי-אמצעית המאשרת חיוניות ספונטנית.

אך, הנה, אני בא למוזיאון ישראל לתערוכה "לאה ניקל: הדרך לגן-עדן" (אוצרת: עדינה קמיאן), ומופתע לפגוש עוד ועוד שחורים דרמטיים בציוריה. כבר בפתח התערוכה מקבל את פניי ציור גדול-מידות (170X200 ס"מ) [תצלום לעיל] ללא כותרת, מ- 1995 (אוסף רחל ודב גוטסמן, תל  אביב), בו ניתן לאתר (אם נתמצת את הריבוי) מעין  דמות שחורה בבגד אדום קצר, פורשת זרועותיה מול מרחב צהוב. כמו דנה הקרינה העזה של השמש את הדמות לצללית אפלה. שיאה של "נוסחה" זו בציורי ה"מחווה לוואן-גוך" (שבעה שכאלה ציירה ניקל בין סוף שנות ה- 80 לתחילת שנות ה- 90) [ראו שני תצלומים להלן]. מעניין, שבמאמרה של אירית הדר על סדרת "ואן-גוך" של ניקל, כמעט שלא מוזכרת המילה "שחור", שעה שמודגש מאד הצהוב:

"…[באשר למחוותיה של לאה ניקל לוואן-גוך] כשחשבה עליו לצורך המחווה, רדפו אותה 'תחושת החום הכבד בדרום-צרפת והקושי שבנשיאת כלי הציור ממקום למקום תחת השמש הקופחת' – תחושה וקושי שאליהם, כמי שחיה ועובדת בתנאי אקלים דומים, יכולה הייתה להתחבר בקלות. […] בארבע מתוך שבע המחוות שולט הצהוב על מכלול גווניו, הצהוב הוואן-גוכי…"[2]

אף לא מילה על שחור. מנגד, שרה בן-שושן, אוצרת-המשנה של התערוכה העכשווית בירושלים, ראתה את השחור, אשר כה היכה גם בי:

"…משמאל, רקע כתום מקיף מאסה שחורה של דמות חובשת כובע. […] במחווה השנייה לוון-גוך […] צורה שחורה במרכז הבד מושכת מייד את תשומת-הלב. […] אט-אט עולה ומצטיירת  ממנה צללית אנושית: אולי זו של הצייר הבודד, חבוש כובע רחב שוליים? […] הצורה השחורה הדחוסה, המזכירות צורות שחורות אחרות בלב עבודתה של ניקל, עומדת כאן מול כחול זוהר…"[3]

ואז נמשכת העין אל הציור "פרפר שחור" (1994), המעופף לרקע צהוב דינאמי[תצלום ראשון להלן]; או אל הציור "בלי כותרת" (1993) ובו כתם אמורפי מרחף במרכז סערת קווי מכחול באדום-כתום-ירקרק [תצלום שני להלן]; או אל הציור "מחווה למירו" (1989) [תצלום שלישי להלן] ובו שלושה סימנים שחורים במכחול רחב בולטים אף הם על רקע (בין השאר) האוקר המתבהר:

"הקו השחור – הרווח בעבודתה כמו גם בזו של מירו – ממלא תפקיד מבני דומה, אבל מנוגד. בקומפוזיציות של  מירו הוא מחבר בין הצורות, מצביע על  איזון דינמי, כמעט קוסמי. אצל ניקל הוא פועל כקרע, שסע, זעקה – ביטוי למתח פנימי, כוח העולה על גדותיו."[4]

ואז אני נזכר בדברים שכתב יונה פישר ב- 1987 בקטלוג תערוכת "לצייר באור הים-התיכון" (מוזיאון ישראל, ירושלים, ומוזיאון קאנטיני, מארסיי):

"…כיצד להשתמש בצבע, שואל קאמי, ב'אורה השופע של אפריקה, השורף כל גוון בכלותו  את הצללים? […]  דחיית הנראה, כמוה כפיתויו של הלא-נראה…"[5]

והצייר דלקרואה, שתיאר מראה במרוקו:

"ביציאה, עצי התפוז השחורים והזהובים מבעד לשער' החצר הקטנה. בדרכנו, הבית הלבן הקט בצל/ בלב עצי התפוז האפלים… רק שעת צוהריים זו מעוררת/ ריגושים כאלה…"[6]

וציורי מאטיס בדרום-צרפת:

"האור הנוגס במלאות העצמים לא מותיר אלא את צלליהם הגיאומטריים של המבנים הים-תיכוניים."[7]

וההפשטות השחורות של פייר סולאז':

"השחור […] מציע, לדברי (מישל} ראגון, 'את האפשרויות הגלומות בציור ליצור את האור."[8]

*

עתה, אני שב אל השחורים של לאה ניקל ומבין: האור בורא את השחור, השחור בורא את האור.

---

[1] אירית הדר, "באור השמש", בתוך: "לאה ניקל", עורך: מיכאל סגן-כהן, מוזיאון תל  אביב, 1995, עמ' 49.

[2] שם, עמ' 50.

[3] שרה בן-שושן, "ניקל ומודרניזם: וןגוך, מירו וקלה", בתוך: "לאה ניקל: הדרך לגן-עדן", עורכת: עדינה קמיאן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2025, עמ' 70-68.

[4] שם, עמ' 72.

[5] יונה פישר, "לצייר באור הים-התיכון", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987, עמ' 259-258.

[6] ז'אן לאקאמבר, שם, עמ' 257.

[7] ז'אן-לואי אנדראל, שם, עמ' 255.

[8] לעיל, הערה 5, עמ' 230.

הדגלים של גרשוני

באתי לגלריה "גבעון" שברחוב גורדון בתל אביב במטרה לפגוש פעם נוספת בציורי משה גרשוני, גְדול אמני הנשמה שלנו. לא ציפיתי להפתעות: עשרות שנים של קרבה אליו (ואל רעייתו) וליצירתו הטמיעו בי – כברבים אחרים  – את נדירוּת המופע הציורי העמוק והאותנטי שלו, אשר זׇרַה אור ואפלה קיומיים-רליגיוזיים על האמנות הישראלית מאז שנות ה- 70.

ואף-על-פי-כן, הופתעתי: בקומה ב' של הגלריה נמצאתי עומד מול שלישיית ציורי  שמן על בד [תצלום לעיל], אשר בכולם נראה מונף דגל לבן בראש תלולית עפר. ידעתי: דגלים הונפו בציורי גרשוני עוד מאז שחר שנות ה- 80, אך מעולם לא דגלים לבנים. בו במקום גמלה בי החלטה להתחקות אחר דגליו של גרשוני.

שלושה פרקי דגלים אני מאתר ביצירתו:

1. דגלי מחנה החיילים החיים והמתים (1984-1983).
2. דגלי הסירה הבודדה בים (1994-1993).
3. הדגלים הלבנים על התל (2000 בקירוב?).

הדגלים ה"צבאיים" עלו בתחילת שנות ה- 80 מתוך סדרת ציורי  ה"חיילים" ("איפה החייל שלי" וכו'). היו אלה ציורי אֵבל, בהם מסגרת שחורה מקיפה את הדגל הצהוב (עם פס ירוק לאורכו) או את הדגל האפור (עם פס כחול לאורכו). הדגלים התנופפו בעוז, מלוּוים לאורכם במילים או בפסוקים, לעתים עם רישום קדחתני של ברוש נופל או כנפיים אדומות או כחולות. הדגלים הונפו לזכר הגיבורים והיפים, החיים והמתים, שעליהם  קונן ולהם ערג כגבר לגברים. ב- 1983 הוצגו במונסטר שבגרמניה דגלי "יצחק! יצחק!" – דגלי ההזדהות עם העקוד והכמיהה לאׇהוב – רשומים בשחור או  באדום על רקע צהוב כהה וסמיך שמזכיר מיצי גוף (איתמר לוי: "אור אינסוף בשמי שתן. […] הדגל מנוקד בטורים של תולעים אדומות שכאילו צוירו ביד רועדת בהתקף עווית…"[1]).

7 הדפסי-רשת קטנים-יחסית הודפסו ב- 1984 ב"סדנת ההדפס ירושלים" על נייר עבה והוצמדו יחד למוט-פלסטיק דק [תצלום לעיל], כך שהפכו הם עצמם לדגל ידני מהסוג שזכר גרשוני מילדותו, בין אם מימי-עצמאות ובין אם מחגי "שמחת תורה". המשפטים המצוטטים בשביעיית הדגלים (4 צבעוניים ו- 3 בשחור-לבן) נדרשו לתקופות שונות בתולדות העם היהודי: לימי התנ"ך ("עת צרה היא ליעקב…"/ "ירמיהו"), לימי עלייה ראשונה ("בית יעקב לכו ונלכה"), לסוציאליזם של חלוצי עליות שנייה ושלישית ("קום התנערה עם  חלכה") ולמלחמת-השחרור ("ונזכור את כולם…"/"שיר הרעות"). האחרים – שלושה דגלי ההדפסים השחורים – עמדו בסימן השואה. גוונים ודימויים ברביעיית הדגלים הצבעוניים קישרו וחיברו בין האירועים והתקופות בסמליות של דם ואש או בצהוב של הטלאי היהודי ושל "הזמן הצהוב". אפוקליפסה ואוטופיה חברו יחדיו בניאו-אקספרסיוניזם עתיר פאתוס.[2]

הדפס הדגל המצולם לעיל ("עת צרה היא ליעקב") מייצג, למעשה, שני דגלים – האחד שחור והשני צהוב, שוליו ירוקים ובו המשך הפסוק – "וממנו ייוושע". שלושה כוכבים כבויים מתערבים בפסוק ומשבשים את קריאתו. גבעולים "שרופים" משמשים כתרנים לצמד הדגלים, שמתחת להם רקפות אפלות כמו מֵפֵרות את ההבטחה מהשיר "באב-אל-וואד" – "יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה".

ככלל, דגליו המוקדמים של גרשוני נשאו תקוות ישועה, בעוד התקוות נענות בדימויי ייאוש.

הפרק הבא בדגליו של גרשוני נולד מהים. עוד קודם לבדים גדולים שצייר בתחילת שנות האלפיים, בדים מוצפים בגלים חומריים שחורים, לבנים, אדמדמים, גלים אופקיים וגלים אנכיים, צמיגיים, טובעניים, נעדרי חוף ואופק וחורשי רע – קודם לכל אלה, הירבה גרשוני לצייר סירות: שוב ושוב, סירת מפרש בודדת, גרסתו הקיומית לסירת-חארון, נושאת המת או מבשר המוות. שוב ושוב, סירת אבדון שחורה, סירת אימה בלב ים אינסופי, שטה אל המר. אלא, שסירה זו של גרשוני הייתה גם מין ציפור מפלצתית, אשר מפרש או שניים שלה היו לכנף או לכנפיים ואילו הדגל בחרטומה הפך למקור פעור. יש שהסירה-ציפור-מפלצת המיתולוגית הזו נקלעה למערבולת, ויש שצפה במקומה בעמידת אין-קץ, כאותם הולכים שאינם הולכים לשום מקום בכתביו של סמואל בקט. באחד מהציורים המוצגים כעת ב"גבעון" [תצלום שני להלן], נראית הסירה מפוחמת וקורסת (רק דגלה פוער לועו באון כמו תר אחר טרף), שעה שהיא צפה  מעל שלולית אמורפית של אש ודם.

סירת-הדגל הטורפת של גרשוני צפה בלב מרחב סמיך, בצקי ואטום, לבנבן ומוכתם, ספק ים ספק ישימון. בסדרת תצריבי "שׅיבה" מ- 1993 – "סירתו החד-מפרשית של גרשוני, שעיניים גדולות צופות לעינינו מתוך מׅפרשה ואשר מניפה מחרטומה דגל פעור-מקור ובעל עיניים, 'עפה' באוויר  […] כמו  הייתה מפלצת מכונפת, שמתחתיה מתגלה נוף מדברי שומם…"[3]

ואז ציורי הדגלים הלבנים בקומה ב' של "גבעון". אין תאריך לציורים ואף את תיעודם אין לאתר בקטלוגים ובספרים. אך, משהו בציורים הללו אומר "סוף הדרך", ושתיקתם (ללא דיבור, ללא תפילה, ללא זמר) מסמנת כניעה. השמים מוצהבים עד תום באותו צהוב-כתמתם הזכור לנו מדגלי "יצחק! יצחק!". שמים אינסופיים ריקים ואדישים עוטפים תחתם יחידת אדמה חומה-אפורה ושטוחה כליל: הר, צוק, או סתם גבעה. ללא נפש חיה. הרי לנו "חוף המבטחים" שאליו נקלעה סירתו של גרשוני, סירת ההצלה שהיא סירת מוות. לכאן התגלגל הניצול, שנעץ דגל גדול בראש יבשתו העלובה והשוממת, כמי שכבש וקבע נוכחות. אך, לא: הדגל לבן, נטול כל דימוי או מילה; אך ורק דגל הזועק "הצילו!", או – "אני נכנע".

והיכן הניצול? בציור הימני מהשלישייה התולה על הקיר ב"גבעון" [שובו לתצלום השלישייה בפתח המאמר] ניתן להבחין ב"לוע" הדגל הבולע  לתוכו דבר-מה שחור – דהוי, עמום וחסר-צורה: כוכב (מגן-דוד) כבוי? האמן?

*

יומיים לאחר פרסום הטקסט הנ"ל, הגיע אליי מייל מאדם החותם "נועם מ" ובו הוא כותב:

"תודה גדעון, עבודות הדגל הלבן מרשימות. מבחינת התיארוך והקשרן הפוליטי, או האמירתי, מספר מר שוקי קוק שמשה גרשוני בא אליו לסטודיו בשנת 2009 על מנת להנחות ולהזמין שעתוק של סדרת 'הדגל בראש ההר'. הנה הקישור לפוסט שכתב על כך ב-25 ביוני 2019, באתר הפייסבוק שלו."

להלן הפוסט של גרשוני לשוקי קוק, מנהל ותיק של סדנת סריקה/שעתוק של יצירות אמנות:

"משה גרשוני 'הדגל בראש ההר',

סדרת סקנוגרפיות שיצרתי בשנת 2009, לבקשתו של משה ובהנחייתו הקונספטואלית.

משה הגיע לסטודיו עם עבודת המקור, בבקשה ליצור סדרת 'מוטציות', המשנות את נשגבותו של 'הדגל בראש ההר' בעבודתו המקורית, וזאת בכדי להביע דעתו על המתרחש בארץ, השנה 2009… שיחה קצרה ביננו על פוליטיקה, פילוסופיה ואמנות, מאשרת לגרשוני כי המשא שהותיר בידי אכן יטופל כראוי… מפאת מצבו הבריאותי, פרש משה לביתו והותיר אותי ליצור את המבטים השונים מתוך עבודתו… ה-CRUSE היה 'חדש מהניילונים'… נהניתי לאתגר את עצמי מול המכשיר…

כצלם בחרתי להיעזר ביכולות התאורה שבמכשיר, סדרת שעתוקים, בתקריב צללים בכיוונים ובאורכים משתנים, נפילת הדגל על ציר הזמן, הכהיה של בד הדגל הלבן, משמעויות מול ההר והארץ הזאת, בה עם, יצר דגל וכבש הר… הציב דגל בראשו, התדרדר ונפל…

סדרת העבודות הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב, בשנת 2010.

משה גרשוני, 'הדגל בראש ההר'. אמירה פוליטית.

שוקי קוק"

למי ששכח: בין 2009-2008 התחוללה מלחמת "עופרת יצוקה". במלחמה נהרגו 5 ישראלים ו- 394 פלסטינים.

---

[1] Itamar Levi, Catalogue "Moshe Gershuni", Westfalischer Kunstverein, Munster, 1983, no pages' numbers.  

[2] ניתוח פרטני של שביעיית הדגלים הובא בספר – "משה גרשוני: הדפסים 2014-1979", 2021, עמ' 61-50.

[3] שם, עמ' 160.

הספר והספרים

בוריס שץ, אחד מעם-הספר, תבליט טרקוטה, 1904

שאלת היחס בין האמנות הישראלית לבין הספר שבה ותובעת מענה [בעומקה, צופנת הסוגייה שאלה דחופה יותר: האם אנחנו "עם-הספר" או "עם-הספרים" או, חלילה, עם-הארץ? אך, בזאת לא נעסוק כאן]. במבט היסטורי, האמנות הישראלית מאשרת, הן את הספר והן הספרים כשתי קטגוריות נפרדות. אכן, צל גדול רודף את האמנות הישראלית, – בין  אם כתביעת הספר של המסורת היהודית ובין אם כתביעת תרבות הספרים החילונית.

קאראוואג'ו, הירונימוס הקדוש כותב, 1606-1605

לאמנות הנוצרית יש את הירונימוס הקדוש מבית-לחם, מי שמיוצג דרך-קבע כקשיש היושב לצד אריה או גולגולת וכותב ספר (את ה"וולגטה" – תרגום כתבי הקודש הנוצריים ללטינית). כך צויר בידי אל-גרקו, קאראווג'ו, דומניצ'ינו, קאמפּי ועוד רבים וטובים מציירי הרנסנס והבארוק. לנו, היהודים, יש קדוש אחד שמזוהה במובהק עם ספר – הלא הוא משה רבנו. אלא, שלא ברור עד תום אם כותב הספר היה הוא או אלוהים.[1] מה שלא מנע, כמובן, את אינספור ייצוגי משה בציור ובפיסול כמי שאוחז בידיו את הספר (לוחות-הברית) או משליכו. פסל משה האוחז בתורה ובמקֶבֶת, יצירתו של בוריס שץ מ- 1918, היא דוגמא אחת. ציור הפסטל של אבל  פן (1945 בקירוב) הוא דוגמא אחרת. ולא, לא שכחנו את משה והלוחות של אריה ארוך (1955) שבעקבות "הגדת סאראייבו".

בוריס שץ

אבל פן, C.1945

ספרי קודש הם דימוי שכיח  באמנות  המערבית הקלאסית, ויקבילו לו בישראל ייצוגי התורה, כמו בציורי שמחת-תורה של ראובן רובין,  יעקב שטיינהרדט [חיתוך עץ, 1936, להלן] ונוספים; או ייצוגי התנ"ך (מיכאל סגן-כהן, למשל, שב- 1978 סימן את תורה-נביאים-כתובים בצבעי-היסוד כחול-אדום-צהוב, ואשר לא פעם נדרש לדימוי הספר הקדוש, כגון בציורו "ספר החיים" מ- 1985); או ייצוגי ספרי-קודש יהודיים אחרים למיניהם (דוגמת ז'אק ז'אנו או נחמה גולן ששילבו בעבודותיהם מתחילת שנות האלפיים ספרים שליקטו מ"גניזות"). בהתאם, גם כשצייר רונן סימן-טוב ב- 2025 (על בד שק ואפר) ספר שדפיו מתעופפים השמיימה, עודנו עוסק בקדוש.

יעקב שטיינהרדט, 1936

מיכאל סגן-כהן, 1978

רונן סימן-טוב, 2025

בהתאם, המוטיב החזותי של איש עם ספר קדוש מלווה את האמנות הישראלית מראשיתה:  החל מ"אחד מעם-הספר", תבליט טרקוטה של בוריס שץ מ- 1904, עבור אל תחריטים של הרמן שטרוק בנושא יהודי עם ספר-תפילה (או ציורו מ- 1925 בקירוב את היהודי החרדי הצועד קוממיות על הכרמל עם ספר-תלמוד תחת  בית-שחיו) וגמור בתמונת-הענק  של – פעם נוספת –  מיכאל סגן-כהן, שצייר את יונה הנביא היושב בתוך בטן הלווייתן  וקורא בספר ("יונה"…).

הרמן שטרוק, C1925

לא אחת , הספר הקדוש זוהה ביצירות העבריות עם יהדות גלותית, שכנגדה זוהה "היהודי החדש", החלוץ, עם עבודת האדמה. הניגוד התרבותי בין ספר לבין אדמה. יש, שהמתח הורחב אל אירופיות של תרבות ספרים בכלל, לעומת ההגשמה הציונית ההתיישבותית. בחיתוך עץ של ראובן רובין מ- 1923 החסיד אוחז בספר כניגוד לארוס החלוצי של בני-זוג עירומים. ודוגמא  מאוחרת יותר: הקולאז' המושגי של משה גרשוני  מ- 1974 (תערוכת "בנדיקטוס"), בו עימת את תצלום אביו הקורא (בפולין) עם תצלום אביו הפרדסן (בישראל).

ראובן רובין, 1923

משה גרשוני, 1974

עיקר ענייננו לאורך השורות הבאות בספרים חילוניים, כדימוי וכאובייקט באמנות הישראלית. אנחנו זוכרים את וינסנט ון-גוך, שצייר בין 1887-1885  מספר ציורי  טבע דומם של רומנים פריזאיים מאת סופרים אהובים עליו. בולט, לענייננו, ציורו של ון-גוך מ- 1885, שהוקדש לזכר אביו, בו תנ"ך גדול וכבד מונח ליד נר כבוי ופתוח ב"ישעיהו" נ"ג [ובו הפסוק ה"ישועי" – "אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי […] אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם"], ולמרגלותיו ספרו של אמיל זולא, "שמחת-החיים". והרי לנו הדואליות של הספר הקדוש והספר החילוני, ה"ספר" וה"ספרים".

וינסנט ון-גוך, טבע דומם עם תנ"ך, 1885

ציורי טבע דומם של ספרים חילוניים צוירו בציור הישראלי, לא פעם בהקשר גלותי: כגון  ציורי הספרים והמזוודות שצייר העולה מגאורגיה, מאיר פיצ'חדזה , בין 2002-1987 כדימוי של נדודים יהודיים. אך, רוב הספרים שצוירו בישראל השתחררו מהצל הגלותי והמירו את ארון-הספרים היהודי בספרייה החילונית האישית, הביתית. כמו ציורי מדפי ספרי אמנות שצייר העולה מבריה"מ, נפתלי רקוזין,  בסביבות 1980.  או תצלום מדף ספרים –  מרביתם  ספרי צילום –  בעבודתה של דגנית ברסט מ- 1975,  "אורלנדו"; או (בהשפעת עבודתה המוזכרת של ברסט) תצלומים של דוד גינתון מהשנים 1981-1978, בהם מיוצגים ספרים מספרייתו, זה בצד זה, בקומבינציות גיאומטריות. בעבודה בשם "מרכבות ה-א" מ-1995 כללה דורית פלדמן בלב מערך טריפטיכוני של סמלים קבליים תצלום של מדף ספרים, שאודותיהם קראנו:

מאיר פיצ'חדזה, 2001

נפתלי רקוזין, C1980

דגנית ברסט, 1975

דוד גינתון, 1980

"… במרכז – תצלום ארון הספרים האישי, המכיל כתבים כ'שערי-אורה' ו'בראשית ברא' לצד 'גן-העדן' מאת ארנסט המינגווי וספרים משל אומברטו אקו, המנסים לגעת במה שמעבר, בנסתר ובנשגב. […] ארון הספרים ותובנותיו הם החיבור אל הזוהר העליון, אל צפניו וצפונותיו[2]".

זכור גם ציור טבע דומם מונו-כרומי של  4 כרכי כל כתבי ביאליק, שציירה הדר גד ב- 2001.

הדר גד, 2001

מכאן כבר קצר המסלול עד לנקיטה בספרים של ממש ביצירות אמנות ישראלית (וכבר הזכרנו לעיל את ספרי הגניזה של ז'אנו וגולן ואת התנ"ך הצבוע של סגן-כהן). תחילה, כמדומה, היה זה אריה ארוך, שב- 1967 הותיר "רישומו" המופשט על "הגדה של פסח". בעבודה של דוד גינתון מ- 1978 בשם "יחס-הזהב" עשרה ספרים (רובם, רומנים אוונגרדיים) לחוצים בבורג לדופן עץ (?). ב- 1992 הציג מקס פרידמן בתערוכת-הגמר של לימודיו ב"קלישר", תל אביב, שולחן שאחת מרגליו הומרה בעמוד תומך של ספרים (בראשם גיליתי את ספרוני, "כאן", מ- 1984…). ב- 2022 הציגה אלה ליטביץ עמוד ספרים (תומך תקרה, לכאורה), המורכב כולו בסדר כרונולוגי מספרים על מלחמות-ישראל, ובתחתיתם  ספר "יזכור". המרחק בין הספר לבין ה"מקום" – הצטמצם עוד ב- 2000, שעה שמיכה אולמן יצר  "ספרים" מאדמה, לא מעט ברוח "ספר השאלות" של אדמון ז'אבס ובו הטענה – "האדם הוא זיקה ומקום כתובים.. […] אתה בספר תהלך…".[3] עתה, כבר נמחק הפער בין הספר לבין האדמה, דהיינו  בין הגלות לבין הטריטוריה (הציונית).

ז'אק ז'אנו, 2000C

דוד גינתון, 1978

אלה ליטביץ, 2022

מיכה אולמן, 2000

הנה כי כן, מה שהחל אצלנו בספר המשיך בספרים. אלא, שבמהלך הזמן, יש שספרים חילוניים הוטענו בכוחות מיתיים של פריון והכחדה: כאשר אביטל גבע הרקיב ספרים בתוך אגני חומצה, או שעה שהניחם בתוך  מדגרה, אף עת קברם בבטון, הוא נקט במטפוריקה (חברתית) של כיליון והתחדשות.[4] כאשר יהושע נוישטיין "העלה באש" ספרים ב- 1995 בביאנאלה בוונציה (כלומר, כאשר פייח במבער לוחות זכוכית הנושאים כותרות ספרים)[5], או כשבמקביל, שלשל לתוך "ארכיון הספרייה הלאומית" שקים ובתוכם שברי אותיות – הוא ייחס לספרים עוצמות של הרס ומוות ("הספרייה הוואמפירית", קרא לעבודתו).

*

הספרות היא אלטר-אגו של  האמנות הישראלית. הספר. הספרים.

---

[1] גדעון עפרת, "מדוע  ומה אכל יחזקאל את המגילה?", בתוך מאגר המידע הנוכחי, 7 במאי 2011.

[2] רבקה בקלש, "מגופו אל אורו", מאמר קטלוג, תערוכת דורית פלדמן, בית האמנים, תל אביב, 2009.

[3] אדמון ז'אבס, "ספר השאלות", תרגום: אביבה ברק, הוצאת שוקן/ ירושלים ותל אביב, 1987, עמ' 15.

[4] גדעון עפרת, "למה הוא קובר ספרים בבטון?", בתוך מאגר-המידע הנוכחי, 7 בדצמבר 2025.

[5] גדעון עפרת, "הספרייה", בתוך מאגר-המידע הנוכחי, 7 במאי 2024.

ו"האובייקטיביות החדשה" שלנו?

תערוכת "האובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל אביב (אוצר: ניסים גל) היא, ללא כל ספק, תערוכה מרשימה, גם אם מתפזרת מדי אל מגמות אחרות, ובעיקר לקוביזם (למעשה, החוברת הקטנה, המלווה את התערוכה  היא-היא זו המייצגת בתמציתיות את אמני "האובייקטיביות החדשה"). האצירה מרובת טעם טוב, ידע ויצירתיות ברוח "האוצר היוצר", שעטף את  המוצגים בזיקות סביבתיות לתרבות הברלינאית של שנות ה- 20 – לתיאטרון, לבר, לבתי-קפה, למועדון, לוויטרינות.   

אלא, שחרף כל הנחת, דבר אחד בתערוכה אינו נותן מנוח לנודניק מסוגו של המחבר והוא היעדרותם של רוב גיבורי "האובייקטיביות החדשה" של האמנות הישראלית. ודווקא משום  נוכחות ציור נהדר של שלום זיגפריד סבא מ- 1928, "דיוקן השחקן  קורט גרון" ואפילו סדרת איורים של יעקב וכסלר ל"אופרה בגרוש" (1935) (אשר ספק אם ראויה לסיווג  כ"אובייקטיביות חדשה") – דווקא משום נוכחותם בתערוכה, אתה תמה: הכיצד זה שהמוזיאון לא מצא לנכון ואף לנחוץ להקדיש, לצד התערוכה המפוארת, אולם קטן כלשהו לטובת הצגת כעשרים-שלושים ציורים מצוינים, כולם "אובייקטיביות חדשה" למהדרין, של כמה וכמה מבכירי האמנים הישראלים, שציירו בין 1932-1925, מרביתם קודם להגירתם ארצה?

להלן "טעימה" מהציורים הללו, שרובם צוירו  בין ברלין, קניגסבורג ודרזדן (אחרים צוירו בהשפעת התחביר הגרמני, לעתים בעקבות ביקור בברלין – גוטמן, למשל; או ראו זיקת דיוקן אחד העם של ליטבינובסקי לדיוקן ד"ר הרמן נייסה של ג'ורג' גרוס). מה היה נגרע מחגיגת "האובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל  אביב אילו נלוותה לתערוכה  המרכזית תצוגה-זוטא של ה"אובייקטיביים" שלנו, שבחלקם הגדול אינם נופלים במאומה (לעתים אף עולים) מרמת המוצג בתערוכה הראשית?! כל זאת, עוד בטרם התייחסות לצילום (הלמר לרסקי) ולגרפיקה – Sachplakat של תלמידי רודי דויטש-דיין.

מידע (מילולי בלבד) רחב ופרטני יותר על הפלג הארצישראלי של "האובייקטיביות החדשה" נמצא באתר הנוכחי במאמרי – "'החפציות החדשה' של עולי גרמניה" (26 בספטמבר 2017).

ישי קולביאנסקי, קיקי בתי, 1926

מירון סימה, 6.2 מיליון מחוסרי-עבודה, 1932

נחום גוטמן, דיוקן ד"ר פוחובסקי, 1925

פנחס ליטבינובסקי, דיוקן אחד העם, 1925

יוסף בודקו, סתת המצבות היהודי, 1924

יעקב שטיינהרדט המטיף של יום א, 1931-1929

מרדכי ברונשטיין ארדון, דיוקן חבר צעיר, 1929

שלום זיגפריד סבא, דיוקן עצמי, 1928

תאנים

כשעליזה הלכה וחצתה את הסף, תאנה זעירה נבטה בחצר הבית. עשר שנים חלפו והעץ הרך גבה, אף כי טרם נתן פרי. אני מקפיד לפנקו, זוכר את "הטעם  המופלא של תאני שיגורנסקי", ספר (עם צילומים) שכתבה עליזה על ילדותה בחיפה ובו הסגירה, בין השאר, את תשוקתה לתאנים.

*

כאשר אדם וחווה כיסו מבושיהם בעלה-תאנה, מן-הסתם הם עמדו בסמוך לעץ תאנה. ללמדנו, ש"פרי העץ" המסתורי מ"בראשית" ג' לא היה תפוח, כי אם תאנה, וכי עץ-הדעת לא היה אלא עץ תאנה. מי שהבינו זאת לפניי היו התנא רבי נחמיה והאמן מיכלאנג'לו, שצייר  על תקרת הקפלה הסיסטינית  בוותיקן את "החטא הקדמון", ציור בו נראים בני-הזוג מתחת לעץ תאנה, שעה ששני מלאכים (ברצועה עליונה וברצועה תחתונה) נושאים קדרות מלאה בתאנים.

*

מקור המילה "תאנה" אינו ידוע. "מילון בן-יהודה" מותירנו ללא תשובה ואנו נשארים עם האזכורים התנ"כיים, מרביתם זיווגי התאנה והגפן כמסמני נחת ביתית ואביב ("התאנה חנטה פגיה"). זיווג מתיקותה של התאנה (משל-האטד, "שופטים" ט) עם היין היצרי של פרי-הגפן מותירנו במרחב הארוס.

*

אלוף התאנים באמנות הישראלית הוא נחום גוטמן: ב- 1932 הוא צייר את "מוכר תאנים" – רוכל עם חמור מוכר תאנים לאישה העומדת שלצידו. ב- 1934 צייר גוטמן את "מראֶה מול ביתי" ובו עץ תאנה בקדמת הבד. ב- 1936 צייר את "נערה עם תאנים", ציור בו דמות אישה בצדודית אוחזת בסלסלת תאנים שחורות מימין לענף (עץ-הדר?) שבראשו ציפור שחורה לבנת-חזה וארוכת-זנב. ברקע – בניין דו-קומתי, בראש מדרגותיו אישה צופייה, ובתווך – בין הבניין לבין  נערת התאנים – ערבי ובידו כלוב-ציפורים ריק. פעם, ב- 1989, כתבתי ב"אפיריון" על הציור וזיהיתי את הנערה כאותה עלמה ערבייה, המוכרת לנו מציורי גוטמן כזו שטובלת בבריכה בלב הפרדס היפואי ומסמלת את ארוס-המזרח:

"הכול התברר, נפתרה חידת נערת-התאנים מ- 1936: ציור על מקום  כיצר, על השיבה לגן-עדן. […] שומר-הפרדס מבקש לכלוא בכלוב-האהבה שלו את ציפור הארוס הנמלטת, את נערת-התאנים, דהיינו לממש הזדווגות אביבית בגן-התענוגות."[1]

זכור לי ציור נוסף של גוטמן, טבע דומם יפיפה של תאנים, אך איני מצליח לאתר את הדימוי ואת פרטיו.

*

אמן ישראלי אחר שדבק בעץ התאנה הוא יחזקאל  שטרייכמן, מי שחלון-הסבכה של הסטודיו שלו, במרתף שבצפון-תל אביב, פנה בצד ימין אל עץ תאנה. פעם אחר פעם צייר שטרייכמן הפשטה של מראה חלונו, שעה ששילב בקווי הסבכה, ולו ברמיזא, עלה-תאנה [במבט מרוכז תגלו את העלה בתצלום הציור שלהלן, שצויר ב- 1964]. גן-העדן  של שטרייכמן? חסימת הסורג?

*

ב- 2008 ציירה מיכל נאמן טריפטיכון (מסדרת ציורי השמן והמסקינגטייפ), אשר אחד משלושה בדיו נשא את הכותרת "The Fig. Tree". אני מצטט את האמנית:

"במאמרו של פרויד על 'איש הזאבים' במהדורת פינגווין הופיע הציור של העץ שצייר הפציינט תוך ציון בכיתובית שזהו fig.2 . מאז השתמשתי בכינוי זה בהקשר זה של  העץ על  חמשת זאביו. מאוחר יותר הופיע דימוי של עץ עשוי ממריחות צהובות שכונה גם כן בשם הזה."[2]

במקום אחר באותו מקור ציינה מיכל  נאמן:

"…באנגלית זה מתקבל מצוין: a fig. tree הוא גם עץ התאנה שהוא  עץ הדעת שהוא עץ הפיגורות."[3]

נציין את זיהוי עץ התאנה עם האימה מהזאבים: זיקת החרדה והיצר המודחק?

*

"[ב- 2023, בגלריה "ארטפורט", תל אביב] מציגה אלה ליטביץ עבודה חדשה בשם 'צדיק ורע לו': יציקת ארד שחורה של ייחור-תאנה, כלומר, ענף תאנה (ענף שבע-ימים, עץ תאנה ותיק) גדום באלכסון, מהסוג שמצמיח את עצמו עם נעיצתו באדמה. האמת, ההסבר שמספקת גלריה 'ארטפורט' לצופים בפסל זה של אלה ליטביץ (השרוע כגווייה מתה על מזבח, כלומר על בימת תצוגה) אינו מותיר הרבה מקום לפרשנויות נוספות […]:

'תאנים מפוחמות, שתוארכו לפרק הזמן שלפני 11,400 שנים, הן מן הגידולים המבויתים הקדומים ביותר הידועים לנו. […] מחקר שנעשה על התאנים שנמצאו בגִלגל שבסמוך ליריחו גילה, שהתאנים בויתו באמצעות ייחורים – חיתוך ענפי תאנה ושתילתם ישירות באדמה. בדומה לתקיעת יתד בקרקע גם שתילת ענפי תאנה באדמה עשויה להתייחס לצורה עתיקה של תביעת בעלות על חלקת אדמה."[4]

בעלות על קרקע, תחימת גבולות, סכסוכים תובעי דם – עץ התאנה בשירות כוחנות טריטוריאלית. טנטוס גבר על ארוס.

*

ב- 2015 יצר שאול סלו בעין-גב פסל-קיר (בטון על ברזל בניין) של "עץ תאנה בשלכת". ארוס מת.

*

ביידיש, "א-פייג" פירושו תאנה. המילה מתפקדת כמחווה של אצבע משולשת. משהו בדומה ל"זין בעין", ובהתאם, עדיין הזיקה (ההפוכה) לארוס.

---

[1] גדעון עפרת, "הבלדה על צייד-הציפורים ונערת התאנים", "אפיריון", אביב 1989, עמ' 13.

[2]  מיכל נאמן, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן", גלריה גורדון, תל אביב, 2014, עמ' 114.

[3] שם, עמ' 99.

[4] גדעון עפרת, "הצדיק והתאנה", בתוך מאגר המידע הנוכחי, 30 ביוני 2023.