מסיבה לצייר

יוסל ברגנר, חגיגה, ציור קיר לקפה "כסית", 1956

ב- 5 באפריל 1946 דיווח  עיתון "דבר" על "מסיבה לצייר נחום גוטמן". המסיבה התקיימה בקפה "פלטין" (רחוב נחלת-בנימין, פינת אחד-העם) בהמשך ישיר לאירוע פתיחת תערוכת גוטמן במוזיאון תל אביב הסמוך (בשדרות רוטשילד). יו"ר המסיבה היה יצחק יציב, הסופר והעיתונאי (מי  שערך את "דבר לילדים", שאותו גוטמן אייר לא אחת). נאמו במסיבה (ואני מצטט את הידיעה מהעיתון, כולל השגיאות במקור): "אריה אלווייל, י. זריצקי, י.קסטל (צ"ל: מ. – משה/ג.ע), עובשי (צ"ל: עוקשי, אבשלום עוקשי/ג.ע), חיה שוורץ, אנדה פינקרפלד (המשוררת, עמיר-פינקרפלד/ג.ע), י.בת-מרים (המשוררת, יוכבד בת-מרים/ג.ע), זאב (הוא אהרון זאב, המשורר), י.מ.ניימן (סופר "דבר") וי.יציב. גוטמן הזכיר בתשובתו את הקשיים של הציירים בארץ בראשית דרכם בחדרי 'מגדל-דוד' הצרים והאפלים. ועכשיו יש תקווה להתפתחות ולהתקדמות עם הקמת בניין הצייר והפסל."

אני מציין לעצמי, שבמסיבה לכבוד הצייר נחום גוטמן נאמו 5 ציירים, בהם  זריצקי, ו- 5 משוררים ועיתונאים. כשיזכה גוטמן בפרס-ישראל בשנת 1978 יהיה זה בקטגוריה של "ספרות ילדים".

ב- 1969, במלאת לנחום גוטמן 70 שנה ולרגל זכייתו ב"פרס-פיכמן" (לספרות… ב- 1956 זכה ב"פרס למדן" לספרות…פרס אחד ויחיד לאמנות שזכה בה היה "פרס דיזנגוף" ב- 1956), ערכה לו הסתדרות פועלי א"י מסיבה רבת משתתפים ומברכים, בהם יוסף זריצקי (ואני שב ומציין את שמו לקראת מה שאדון בו בהמשך). העיתון "דבר" דיווח על המסיבה והוסיף: "בהשיבו למברכיו ראה גוטמן זכות מיוחדת לעצמו, כי בכהנו כיו"ר אגודת הציירים והפסלים בישראל, היה עם יוסף זריצקי שושבין להצטרפותו של ארגון האמנים הראשון להסתדרות."

אך, נחזור למסיבות. ב- 9 בינואר, אותה שנה – 1946, מודיע "דבר" על "מסיבה לצייר מ.שמידט, מחר ב- 8 בערב בקפה 'כסית', לרגל שחרורו מהצבא". ב- 30 ביוני 1955 הודיע העיתון על מסיבה שנערכה לצייר ראובן רובין מטעם אגודת עולי רומניה. עריכת מסיבות לציירים הייתה עניין מקובל בישראל של שנות ה- 50-40. פחות מכן בעשורים הבאים, עד להיעלמות התופעה. האם מישהו יכול לדמיין אמנים, משוררים וסופרים חוגגים כיום יחדיו מסיבת יום-הולדת  לכבוד צייר או פסל? כלום בכלל אפשרית כיום "חברותא" אמנותית?

ראו את המודעה הממוסגרת שהופיעה ב"דבר" ב- 19 לנובמבר 1941:

"לצייר יוסף זריצקי

ברכה ליובלו

(על החתום:) אגודת הציירים והפסלים בארץ-ישראל, ידידי הציור והפיסול, הנהלת הגלריה לאמנות (בבית "הבימה")

בצמוד למודעה הופיעה מסגרת נוספת:

"לחברנו יוסף זריצקי

ברכת רעים נאמנה ליובלך

(על החתום:) א.אבני, א.ארוך, פ.אברמוביץ, ח.גליקסברג, א.לובין, ב.לישנסקי, א.ניומן, א.סיגרד, א.סטימצקי, ל.פיין, י.קריזה, ח. שוורץ

החתומים הם 12 אמנים, בהם פסלת אחת – בתיה לישנסקי. שמו של נ.גוטמן נעדר. עשור מאוחר יותר, בדצמבר 1951, הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של זריצקי לכבוד יום-הולדתו ה- 60. "מפעלו האמנותי חוגג את חגו כאן בארבעת האולמות", צהלה ד"ר ליזטה לוי ב"דבר".[1] מעט לאחר מכן, בתחילת ינואר 1952, התבשרנו על "מסיבה ליובלו של הצייר י.זריצקי". המסיבה נערכה בביתו התל אביבי של אליהו לוין-אפשטיין, בעל הוצאת-הספרים, והמברכים היו הציירים משה מוקדי, אריה לובין ואברהם נתנזון-נתון,  מנהל מוזיאון תל אביב – אויגן קולב, והמשורר אברהם שלונסקי. "הנוכחים בילו עד שעה מאוחרת", דווח בעיתון.[2] גוטמן נעדר.

לבד מהעניין הסוציולוגי  בתופעת ה"מסיבה לצייר" ובמפגשי אנשי אמנות ואנשי ספרות (תופעה שפסה וחלפה מעולמנו, כמו גם תופעות אחרות של דיאלוג תרבותי), נמשכה תשומת-ליבי ליחסי יוסף זריצקי ונחום גוטמן. מדובר בשני אמנים מרכזיים משתי קצוות הקשת של עולם האמנות הארצישראלי: נחום גוטמן – אמן הנוסטלגיה הארצישראלית וקסם המזרח; יוסף זריצקי – אמן הערכים הצורניים המתנזר מכל מה שיש בו מן הסיפור  המקומי.

אלא, שעולם-האמנות הארצישראלי היה קטן ואינטימי מדי מכדי שהשניים לא ייפגשו, מרצון או בעל-כורחם. כך, ב- 1929 מצאו גוטמן וזריצקי את עצמם חברים בקבוצת "אגד" המציגה תערוכתה ברחוב אלנבי 38, תל אביב. השניים שבו ונפגשו ב- 1944, בתערוכת 200 אמני א"י, שהוצגה למשך מספר ימים בגלריה של תיאטרון "הבימה", בטרם נשלחה לתצוגה בדרום-אפריקה. לא זו בלבד ששני הציירים נטלו חלק בתערוכה, אלא ששימשו (ביחד עם הפסל, משה ציפר) בתפקיד הוועדה הבוחרת (מה שקרוי "ז'ורי"). או, דוגמה אחרת: זריצקי וגוטמן נמנו ב- 1948 על 17 האמנים שנבחרו לייצג את ישראל בביאנאלה בוונציה (אלה שמתוכם תיוולד קבוצת ההפשטה, "אופקים חדשים", שתקיא אמנים מסוגו של נחום גוטמן). לאמור: חיכוכי הכתף לא מנעו  את המתח הרב בין שני הקטבים, ובפרט את התרעומת שנשא גוטמן בתוכו כלפי מי שהטיל חתתו על עולם-האמנות המקומי והתייחס בביטול לפיגורטיביות הארצישראלית (גוטמן כאחד ממייצגיה הבולטים).

כל זה כמבוא לאותו מכתבון ששיגר אליי גוטמן בינואר 1974, למחרת פרסום מאמרי ב"דבר" ("משא") – "החמור, האסתטיקה והמוסר" (בעקבות ספרו של גוטמן, "הרפתקאות חמור שכולו תכלת") ובו הזמינני לביקור בדירתו שברחוב אחד-העם 136. טיפסתי נרגש לקומה שלישית, כאשר את הדלת פתחה רעיית הצייר, דורה, והזמינה אותי פנימה בחום. נחום גוטמן היה אז בן 76, אמן וסופר רב מוניטין. השיחה עמו, על כוסית יין מתוק ופיסת-עוגת ספוג, הייתה נעימה ביותר, אך נסובה סביב דבר אחד בלבד: זעמו על זריצקי וטרוניותו על ההפשטה הישראלית שהדירה את ציוריו. גוטמן סירב בתוקף לקבל את צו ההפרדה בין ציור לבין ספרות, ופעם אחר פעם, הצביע על כתמים מופשטים בציוריו התלויים מסביב, כמי שממאן לקבל את דין מלחמת התרבות (אף שזו באה לקיצה שנים רבות קודם לכן, למחרת התפרקות "אופקים חדשים" ב- 1965).

עתה, שוו לנפשכם את נאומי הברכה של זריצקי במסיבות שנערכו לכבוד גוטמן ב- 1946 ו- 1949… לא, שום מסיבה לא היה בכוחה להפיג את המתח העצום בין שני המחנות הגדולים של האמנות הישראלית.

---

[1] "דבר", 14 בדצמבר 1951.

 

"הקנאה והשנאה אוכלת אותו"

מעשה שהיה כך היה: ב- 1956, זמן קצר לפני "מבצע סיני", נבחרו 7 אמנים לייצג את ישראל בביאנאלה בוונציה: אריה ארוך, צבי מאירוביץ, אביגדור סטימצקי, זאב בן-צבי , איזידור אשהיים, נחום גוטמן ויחיאל קריזה. 6 ציירים ופסל אחד (בן-צבי), מחציתם ציירי הפשטה (3 חברי "אופקים חדשים" + קריזה), מחציתם האחרת פיגורטיביים. מה שנקרא "נבחרת פרׇּיטֶטית". אוצר הביתן הישראלי היה הצייר מרדכי ארדון, לשעבר מנהל "בצלאל החדש".

אריה ארוך היה אז למחרת תערוכתו החשובה ב- 1955 במוזיאון תל אביב, בה הציג מפנה בציורו  המופשט-למחצה בכיוון סגנון מתיילד ונקיטה בחריטות משרבטות של זנב-המכחול. לא מכבר, מונה לשגריר ישראל בברזיל (1959-1956), מדינה שזה עתה כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ללמדנו שהמכתב המובא להלן  נשלח  לריו דה ז'נרו. צבי מאירוביץ היה באותה עת בעיצומם של ציורים הממזגים פיגורטיביות והפשטה, עם דגש על נושאי "טבע דומם" ודמויות נשים (בתערוכה השישית של "אופקים  חדשים" ב- 1955  הציג 6 ציורים, בהם "דומם עם כדים", "דומם עם פירות צהובים", "מוכרת פרחים בלבוש חג" ועוד). בתערוכה הבאה, באביב 1956, לא השתתף מאירוביץ, בעוד ארוך הציג 5 ציורים, בהם 3 בנושא "אוטובוס בהרים".

אם כן, אריה ארוך נמצא בברזיל, בעוד מאירוביץ ורעייתו שבים מביקור בביאנאלה בוונציה, בה נוטלים חלק שני הציירים. בשורות הבאות מובא מכתב (חלקו הראשון מצולם בראש המאמר, המשכו מצולם להלן) ששיגר מאירוביץ לארוך, מלווה בהארות של מחבר המאמר:

"דורלי[1] וארוך היקרים,

[מחוק: "בגנואה, לפני הפלגה הבייתה"]. אני כותב לכם באונייה בדרך ארצה. יהודית[2] ואני היינו בוונציה, ביקרנו בביאנאלה וזה היה יפה מאד. היינו באיטליה כשישה שבועות.[3] הביתן שלנו הוא אחד היפים והטובים בתערוכה.[4] היו ביקורות בעיתונות איטלקית וכתבו יפה עליך, על סטימצקי ועל עבדך הנאמן. כמובן, שהקומיסר שלנו, הצייר ארדון – זה שאתה מכיר אותו טוב – הוא הכשיל את התערוכה במקצת. הוא הביא תמונה גדולה שלו[5] והוא היה עסוק מאד לקבל באופן סופי את הקומפלימנט שהוא הוא הצייר הגדול. הוא לא עשה פתיחה ולא הזמין קטלוג. קשה אפילו להאמין: הלא גליצאים הם בדרך כלל אנשים הגונים;[6] אבל הוא איזה גליצאי לא מוצלח. העיקר, הקנאה והשנאה אוכלת אותו. אבל, כאמור, הביתן שלנו הוא אחד היפים. אתה מופיע טוב מאד ותלוי במקום מרכזי. אני שולח לך צילום של התמונה עם הטראסה[7] וגם חוברת של הביאנאלה שאתה מצולם בתמונה. בקטלוג של הביאנאלה מצולמים גם סטימצקי ואני.[8] הפזמון השגור הזה, שאנחנו לא צריכים להתבייש עם הציור שלנו, הוא באמת נכון.

עכשיו, היקרים, מה שלומכם? איך בנכר?[9] אצלנו יש מתיחות[10] אבל מקווים לטוב. לפני נסיעתנו לאיטליה ישבתי הרבה עם דב.[11] הוא פשוט עצל ולא כותב והכול בסדר אצלו. הוא נעשה שותף לעסק של טוביה[12], אבער די געשעפטן זיינן שוואך.[13] כן, ב- 4 לדצמבר נפתחת תערוכה שלי בניו-יורק בגלריה Parma. וחוץ מזה אנו מתגעגעים כבר להיות בבית. עס וואלט געווין פיין פון דיר טייערע ארוך ווען די שרייבסט אבריוועל מיט אסך נייעס [- – – ] און וואס מאכן אחינו בני ישראל.[14] איך וואלט געוואלט דיך זען ווי צו זעיסט אויס אין א צילינדער."[15]

---

[1] "דורלי" הוא שם-החיבה של דבורה, רעייתו של אריה ארוך.

[2] הלא היא הסופרת, יהודית הנדל, אשתו של צבי מאירוביץ.

[3] מה שעשוי להסביר את היעדרותו של מאירוביץ מתערוכת "אופקים חדשים" בחודש מאי אותה שנה.

[4] הביאנאלה ה- 28 בוונציה, 1956, נערכה בין יוני לבין אוקטובר, ובלטו בה פסליו של ג'אקומטי, בביתן הבריטי הוצגו, בין השאר, פסלים של לין צ'אדוויק (שזכה בפרס הביאנאלה) ואילו בביתן הצרפתי – הצייר ז'אק ויון (שזכה אף הוא בפרס הביאנאלה). ספק אם הביתן הישראלי הצליח לרגש והיה "אחד היפים". הנה מה שכתב העורך והטיפוגרף, ד"ר משה שפיצר, לצייר אביגדור אריכא ביולי 1956:

""בביאנאלה [בוונציה] אינו עושה הביתן הישראלי השנה כנראה שום רושם. שלחו בין השאר גם את ארוך, שתמונותיו אשר ראיתי נראו לי כבלוף." (מתוך: גדעון עפרת, "בין מו"ל לבין אמן: ד"ר משה שפיצר ואביגדור אריכא", באתר-המרשתת הנוכחי, 19 במאי 2016)

[5] ככל הנראה, הכוונה לטריפטיכון, "לזכר הנופלים", 1956-1955, שנרכש על-ידי מוזיאון סטדליק באמסטרדם. במהלך הביאנאלה, פגש ארדון בווילם סנדברג, מנהל ה"סטדליק". וראו: "תורת הלשון – מכתבי אדון-סנדברג", באתר-המרשתת הנוכחי, 2 במרץ 2012. למחרת ביקורו בוונציה צייר ארדון ציור בשם "ונציה" (1957).

[6] מאירוביץ נולד בקרוסנו שבגליציה…

[7] הכוונה לציור של מבט מהסטודיו אל המרפסת הפרחונית בביתו של מאירוביץ, רחוב ירושלים 5, חיפה. אולי, הציור "פריחה על שני צללים", שמן על בד, 149X90 ס"מ, 1955.

[8] יש לשים לב להתעלמות הגמורה של מאירוביץ מכל שאר האמנים הישראלים המציגים בביתן, בפרט גוטמן, ברגנר ואשהיים הפיגורטיביים.

[9] ריו דה ז'נרו, כאמור.

[10] התקופה, שקדמה ל"מלחמת קדש", עמדה בסימן ההסתננויות התכופות של ה"פידאיון" מכיוון ירדן.

[11] האם הכוונה לפסל, דב פייגין, איש קבוצת "אופקים  חדשים"?

[12] טוביה???

[13] יידיש: "העסקים חלשים".

[14] יידיש: "היה יפה מצדך, ארוך יקר, אם תכתוב מכתב עם הרבה חדשות [- – -] ומה עושים אחינו בני ישראל".

[15] יידיש: "הייתי רוצה לראות אותך בצילינדר." הכוונה לתלבושת הרשמית של אריה ארוך כשגריר.

נביאים אחרונים

ב- 1999 התנבא אדם ברוך: "בעוד מאה שנה יהיה פה סדר ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור ב'מוזיאון רפי לביא'."[1] כעבור 5 שנים, חזה אדם ברוך התגלות נוספת וצמצם בחצי את טווח נבואתו: "בעוד חמישים שנה יהיה פה סדר, ובשבת שטופת שמש תצא המשפחה לביקור ב'מוזיאון רפי לביא'."[2] ושוב התנבא: "אני חוזר על עצמי: בעוד 50 שנה יהיה כאן מוזיאון רפי לביא."[3]

ובכן, גם  אני נביא ואני אומר: לא: במהלך 21 השנים שחלפו מאז נחה בפעם  השנייה רוח הנבואה על ברוך ז"ל, לא זו בלבד שאין כל סימנים למימוש חזונו, אלא שמתרבים הסימנים המעידים על ההפך הגמור – על התפוגגות הנוכחות הכריזמטית ה"רפי-לביאית" במחוזותינו. ב- 2009 עדיין צוטטה הנבואה הנ"ל של ברוך על קיר הביתן  הישראלי בביאנאלה בוונציה, בה הציגה דורית לויטה את רפי לביא. אך, הנבואה והציורים פגשו באדישותו של העולם, ולאחריה – דהייה מתמשכת והולכת של אפקט רפי לביא אפילו במרחבי תל אביב (אגב, רפי לביא הוא צייר חביב עליי, שמככב על שלושה מקירות ביתי).

אם כן: לא בעוד חמישים שנה ולא בעוד מאה שנה יהיה אצלנו "מוזיאון רפי לביא", כשם שלא יהיו  "מוזיאון זריצקי", או "מוזיאון אריה ארוך". כי אצלנו קוראים למוזיאונים על-שם בעלי הון, לא על-שם אמנים. יתר על כן, רב-השפעה ככל שהיה בחייו, מותו המצער של רפי לביא ב- 2007 מתגלה גם כמכת-מוות לטווח ארוך על מׅשקׇעי יצירתו. ככה זה בישראל: כאן שוכחים מהר. כאן מוחקים מהר. בדומה למצרים הקדמונים, אנו נוטלים עמנו לקברנו את תפארת נוכחותנו החיה ונמוגים אל העפר והלא-כלום, ובקברנו – נעבעך – נותרת רק מסכת הזהב של תדמית פנינו.

חלק מהטקסט הנוכחי כבר פורסם על-ידי ב- 2016. לא רק בתסמונת השיכחה מדובר. "רפיזם", קראה נעמי גבעון למקבץ ציורים של רפי לביא – מרביתם, ככל הזכור לי, משנות ה- 90 – שתלתה ב- 2016 באולמות גלריה "גבעון".[4] "רפיזם": כאילו הנחיל לנו רפי לביא מורשת איזמית. לא מִנֵיה, אולי רק מקצתֵיה: ערן נווה, עידו בראל, לא הרבה יותר. מי מצעירינו פוסע בנתיבי תחבירו הציורי של רפי לביא? נכון, רבים פסעו (לזמן קצר) בנתיבו כמורה נערץ, בעיקר בשחר דרכם כתלמידיו; גם את זכותו כאָביה ומנהיגה של אסכולה ישראלית (ישראלית פחות או יותר) איש לא יגזול מממנו. אך כיום, לאחר פטירתו? כפי שיוסף זריצקי לא השאיר אחריו זריצקאים (גם אם במכון "אבני" של שנות ה- 60-50 לבלבו לא מעט פטריות זריצקאיות שאינן ראויות למאכל), גם רפי לביא לא הותיר שובל "רפיסטי". פחות ופחות מעלים אותו באוב אנשי שבטו וסוגדים לטוטם. אף יותר מזה: כמה וכמה מתלמידיו בעבר הרחוק מחמיצים פנים וזועמים משמזהים אותם עם רפי לביא (האמינו לי: כתבתי ספר על "אסכולת המדרשה"). וככלל, הסצנה האמנותית הישראלית היא פוסט-רפאליטית במובהק. תלמידי האקדמיות לאמנות בארץ, שאינם יודעים מי היה זריצקי, ספק אם יידעו, תוך מספר שנים, מי היה רפי לביא.

ועוד נבואה ניבא אדם ברוך, ואני מצטט:

"האמנות המודרנית הבינלאומית: היא כבר תדאג למקומי הזה, לביא. כי היא איכשהו כבר ניכסה אותו. היא דואגת לעצמה יפה, ובמסגרת הדאגה הזו היא דואגת גם לפרובינציות. […] העודף מהדאגה לטוומבלי האמריקאי יגיע לישראל בשביל רפי לביא."[5]

מה פתאום?! כן, עודני כותב כנביא: לאמנות המודרנית הבינלאומית אין ולא תהיה שום התייחסות לציורי רפי לביא. שום דאגה לטוומבלי לא תגלוש לישראל, לא בשביל רפי לביא ולא בשביל  שום אמן אחר. הפרובינציה הישראלית, ואפילו במעמדה כמדינת חסות אמריקנית, אינה קיימת מבחינת האמנות הבינלאומית. אם מישהו מאמני ישראל בכלל ייזכר בעולם בעוד חמישים (נותרו 26 מאז הנבואה השנייה) או מאה שנה (נותרו 74 מאז הנבואה הראשונה) – ואני בספק רב – זה יהיה ראובן רובין או מרדכי ארדון.

אדם כוחני היה אדם ברוך, עליו השלום; אדם כוחני שנמשך בכתביו לא אחת לאנשי כוח: משמואל גורודיש, יוסי גנוסר, רוברט מקסוול, מקסים גילן ועד לאורי ליפשיץ, יגאל תומרקין ועוד ו…רפי לביא. אדם חכם היה, איש עיתונות מעולה ובעל כושר כתיבה כובש. אך, הרבה פחות מזה אני מתרגש מהשפה בה נקט בבואו אל רפי לביא: "איך מוכיחים את גדוּלת הציור של רפי לביא?", שאל.[6] ושוב  (בהקשר ללביא): "מדוע זה נימנע מלדבר על אמן החי בינינו בערכים של גדוּלה?"[7] גדוּלה??!! רפי לביא היה אמן טוב, מחשובי המודרניסטים בחצר האחורית הקרויה "האמנות הישראלית". אבל, "גדוּלה"??!! לדאבון הלב, אין גדולה בחצרנו. כאן עדיין לא פירנצה של המאות 16-15. לכל היותר, תל אביב.

                                                  *

בעוד חמישים שנה, אולי אפילו בעוד מאה שנה, כנראה שעדיין לא יהיה פה סדר, ובשבת שטופת שמש תצא משפחה לביקור במוזיאון לתולדות האמנות הישראלית ע"ש מיליארדר תורן. על אחד הקירות יהיה תלוי ציור קולאז'י מופשט של רפי לביא, ככל הנראה ציור משנות ה- 60.

כה אמר הנביא.

---

[1] אדם ברוך, "לילה בלי כוכב", בתוך: "המדרשה" (מס' 2), 1999, עמ' 25.

[2] אדם ברוך, "מה נשמע בבית", דביר, תל אביב, 2004, עמ' 187.

[3] שם, עמ' 190.

[4] תערוכת "רפיזם (עכשיו)", גלריה גבעון, תל אביב, 2016.

 

[6] שם, עמ' 177.

[7] שם, עמ' 178.

מחווה לגילה בלס

בעוד שנתיים תחגוג גילה בלס 100 שנים להולדתה. עולם-האמנות הישראלי חייב לה רבות: החל כפרופסורית לתולדות האמנות הישראלית באוניברסיטת תל אביב (ולמעשה, מי שייסדה והנחילה את הדיסציפלינה הזו באקדמיות שלנו), המשך בהקמה וניהול של "מרכז ציפר" לתיעוד האמנות הישראלית (באוניברסיטת תל  אביב), המשך בספרה החשוב מ- 1980, "אופקים חדשים", וכלה בתערוכות המחקר שלה על "קבוצת העשרה" (המוזיאון לאמנות  ישראלית ברמת-גן, 1992) ועל "הריאליזם החברתי" (מוזיאון חיפה, 1998), שהייתה תערוכת-מופת ברמות המחקר והקטלוג.

המתח בין ריאליזם חברתי לבין הפשטה הוא סיפור חייה של גילה בלס, מי  שהחלה דרכה כמבקרת אמנות (תחת השם ג.אדם) בעיתון "קול-העם" בין 1965-1952 ומי שהפכה, לימים, מזוהה עם קבוצת ההפשטה, "אופקים חדשים", ועם מודרניזם צרפתי ("הקומפוזיציה ביצירת סזאן" – נושא הדוקטורט שלה בפאריז 1974).

הרשימה הזו היא מחווה לפרופ' בלס (שלא נמניתי על  תלמידיה, אך זכיתי לא אחת להערותיה על שגיאות שנפלו במאמריי). להלן, אני מפנה מבט אל שניים ממאמריה ב"קול-העם", מהשנים 1958-1957, במטרה להאיר את נקודת-המוצא האמנותית שלה, זו הרעיונית-חברתית, קודם לתפניתה הקיצונית אל הקוטב האחר, המתפכח מקומוניזם והמתמקד בערכים אמנותיים צורניים.

ב- 12 ביולי 1957 פרסמה גילה בלס ב"קול-העם", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית  הישראלית, מאמר בשם "הערות לביקורת אמנותית רעיונית מנחה". הייתה זו תגובתה לפולמוס שהתפתח בעקבות מאמר בשם "ריאליזם סוציאליסטי או מודרניזם", שפרסמה חיה קדמון באותו עיתון.

האם קיימת מלחמת המעמדות גם בשטח האמנות?, שואלת בלס ועונה: "זוהי  שאלה עקרונית חשובה […]. תשובתנו לה תבהיר את יחסנו ליצירה האמנותית ולביקורת האמנותית בארצנו." וכשהיא מצטטת את לו טינג יו הסיני, בנושא מדיניות האמנות של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כותבת בלס: "כן, קיימת מלחמת מעמדות גם בשטח האמנות. […] אי-אפשר שלא לציין שבחברה מעמדית האמנות […היא] כלי נשק במלחמת המעמדות." האמנות, סבורה הכותבת, יכולה לשמש כלי  נשק בידיהם של אמנים בעלי הכרה ועמדה, דוגמת דייגו ריברה, המקסיקני. דוגמה אחרת לאפקט חברתי לוחם של האמנות היא פרשת פסילתן מהסלון הפאריזאי של שבע תמונות-מחאה כנגד מלחמת וייטנאם. ודוגמה נוספת: התגובות הסוערות בישראל לציורו הריאליסטי-חברתי של גרשון קניספל, "לשכת-עבודה".[1]

בהתאם:

"תפקידה של המפלגה הקומוניסטית להדריך את האמנים […],להעמיד בפניהם משימות, לעזור להם ליצור את הקשר החי עם המוני  העם […]. אמנות המטיפה לבריחה מן  המציאות, או המסלפת אותה במתכוון [היא] האמנות הסוריאליסטית, או האמנות המופשטת בחלקה הגדול. […] התפישה האמנותית הבורגנית-פורמליסטית […] היא מלכודת מפתה מאד. האמנים המודרניים של ראשית המאה ה- 20 היו ללא ספק מהפכנים […]. אולם בהמשך התפתחותם נפלו, אם לא הם עצמם הרי  תלמידיהם ומחקיהם, לעיסוק בצורות ובצבעים כשהם לעצמם, לשמם. […] תהיה זו שגיאה לבטל טוטאלית את האמנים המודרניים ואת היצירות האבסטרקטיות למיניהן. יש להעמידן במקומן ולהסביר לאמנים את דלותן האידיאית והאנושית."

המאמר האחר, שנכתב אף הוא בידי ג.אדם (גילה בלס), הופיע ב"קול-העם" בתאריך 30.4.1958, משמע ערב חגיגות ה- 1 במאי וערב חגיגת העשור למדינת ישראל. שם המאמר: "על אמנות ואמנים".

ג.אדם התבוננה בכל מאמצי הקישוטים בירושלים לקראת חגיגות העצמאות והיא מבקשת לתהות על העשור לאמנות הישראלית. "ייחודן של עשר השנים האחרונות [העליות, המעברות, מבצע-סיני וכו'/ ג.ע] לא הטביע במיוחד חותמו על אמנינו, היא קובעת. "…ציור טוב באמת, ככל יצירה אמנותית, אינו יכול להיות תלוש. ויצירה שאין בה מסימני המקום והחברה בה היא נוצרת, הרי היא יצירה תלושה. למרבית הצער, חלק מאמנינו הינו תלוש במידה רבה מהמציאות הישראלית. […] האווירה השוררת לרוב בקרב האמנים הינה אווירת חדשנות ועיסוק בבעיות צורניות לשמן, ובמילים אחרות – נהייה אחר הציור המופשט. […] איננו יכולים להסביר זאת אלא בכך, שאין להם, לרוב האמנים, רעיון גדול, שבתוך תוכם איבדו את האמונה והתקווה. […] נוח להם להסתגר בד' אמותיהם ורצוי להם לדבר על אמנות לשמה."

האם יש צורך להזכיר, שהדברים נכתבים בימי השיא של קבוצת "אופקים חדשים" ולרקע עלייתו של דור אמנים חדש בישראל (שקראתי לו "דור העשור"[2]) שיצירתו אופיינה, בין  השאר, בשמץ סוריאליזם?

כעשרים שנה יחלפו וגילה בלס תיפרד מג.אדם, תמיר אמנות של תכנים חברתיים באמנות מודרנית של צורות, תתמסר לציור מופשט ולא עוד תדבוק בהכרח בציור ריאליסטי, ותאמץ ערכי Valeurs אוניברסאליים על-פני ערכים מהפכניים קוסמופוליטיים.

*

ב- 1978 זכינו במשותף, פרופ' גילה בלס ואנוכי, ב"פרס הייזן" מטעם מוזיאון ישראל. היא על מחקרה ההיסטורי החשוב בכתב-העת "קתדרה" בנושא תרומתו של יעקב פרמן לאמנות הארצישראלית שמאז 1919, ואילו אני על ספרי (שכיום, איני מחשיבו) – "השיפוט האמנותי". איני משוכנע שהשותפות הזו בפרס החמיאה לה.

---

[1] גדעון עפרת, "לשכות העבודה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 12 באוגוסט 2012.

[2] גדעון עפרת, "1958", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 24 ביולי 2011.

גלריה יודפת: ה-גלריה של שנות ה- 70

מה שהייתה "גלריה גורדון" לאמנות החדשה בישראל של שנות ה- 60, הייתה "גלריה יודפת" לאמנות הישראלית החדשה של שנות ה- 70. היא אמנם החזיקה מעמד רק ארבעה שנים – 1975-1972 – אך, במבט לאחור, נכון לראות בה עמוד תווך של הדור האמנותי שלאחר "עשר פלוס".

ב- 2 ביוני 1972 הופיעה ב"מעריב" ידיעה על גלריה חדשה הנפתחת בתל אביב ברחוב דיזנגוף 190 ונושאת את שם הסמטה הסמוכה לה – "יודפת".  ועוד נכתב:

"הגלריה היא 'הכי' שבגלריות שידעה ישראל עד כה, הכי גדולה, הכי מפוארת; היא משתרעת (בקומת מרתף של בניין פינתי חדש) על שטת של 270 מ"ר, ובעליה הם שלושה משקיעים, אחד מאנגליה, אחד משווייץ ואחד מחיפה. מנהל הגלריה, מר מוריס בן־זכרי הצעיר, אומר כי הגלריה מתכוונת לערוך רק ארבע תערוכות בשנה כדי לאפשר בחירה קפדנית של המוצגים. כל תערוכה תימשך ארבעה שבועות. בין התערוכות יוצגו יצירות מן האוסף — סטימצקי, שטרייכמן, הופשטטר, אביבה אורי, לאה ניקל, ג'ון בייל, נעמי סולטניק ועוד. "

הצהרת הכוונות וציון האמנים הללו מהאוסף (אוסף של מי? אולי, צ'רלי מיורקס, שחי בשווייץ בטרם הפך לאספן אמנות מוביל בישראל של שנות ה- 80?) לא ביטאה את המהלך העתידי, הגדול והחשוב, של "גלריה יודפת".

התערוכה הפותחת ביוני 72 הייתה "מחווה לקפלר" – פסלי נירוסטה וציורים של יגאל תומרקין. כאן התגלה תומרקין החדש והמפתיע: לא עוד אסמבלאז'ים אגרסיביים עם כלי-נשק, יציקות ארד של אברי גוף וכו', כי אם נקיטה בפלדת אל-חלד כסופה ומלוטשת, ועיצוב גיאומטרי-מינימלי מחמיר – פוליהדרונים, בעיקר (תומרקין: "הגיאומטריה…הולכת ומשתלטת בצורה יותר מסובכת ומשוכללת בפסלים  אלה."). לאלה נוספה התמקדות בנושאים תרבותיים היסטוריים. מודרניזם שכלתני "קר" פעפע במפתיע ליצירת תומרקין, רמז לקו אמנותי שיאומץ על-ידי הגלריה החדשה.

די במקבץ תריסר התערוכות שלהלן, שניים-עשר אירועים בלתי-נשכחים משנות ה- 70, בכדי להבהיר את תרומתה וחשיבותה המכרעת של "גלריה יודפת" לאותו עשור, ומעל לכל – התעלותה על שיקולים מסחריים לטובת הצגת אמנות פרוגרסיבית:

"35 מ"מ" –  תערוכה קבוצתית מושגית המושתתת של הקרנת שיקופיות, 1972 (יהושע נוישטייין, אביטל גבע, משה גרשוני, מיכה אולמן, פנחס כהן גן ודב אור-נר).

מירית כהן – תערוכת הפשטות גיאומטריות על דיקט בצבעי שמן וחריטות,  1973-1972.

יהושע נוישטיין – (1) תערוכת "חיתוכים מובנים", 1973:  בין שאר המוצגים, "האזנה לאצטרובלים" [לעיל, בראש המאמר, תצלום מראה-התערוכה];  (2) תערוכת "דוׄגמהׄ", 1975: "גוויות" כלבים על יריעות אספלט.

שלמה קורן – תערוכת פסלים מינימליסטיים, 1973.

משה גרשוני – (1) תערוכת גזרי עיתונים בנושא בהפלה בטעות של מטוס הנוסעים הלובי בידי צה"ל (והרג 108 מנוסעיו), 1973. (2) תערוכת "בנדיקטוס", 1974: מילות המיסה הנוצרית מאחורי וילונות זעירים.

אביטל גבע – תערוכת "ניסויים בשימור", 1974: דגים מלוחים, מגבעות ועניבות באגנים עם נוזל משמר.

מיכל נאמן – תערוכת-יחיד ראשונה שלה, 1975.

גדעון גכטמן – תערוכת "חשיפה", 1975: תיעוד רב-מדיומי חושפני של ניתוח-לב אישי.[תצלום ראשון להלן]

אוסוולדו רומברג – 1975, עבודות מהשנים 1975-1970, תערוכתו הראשונה בישראל (קטלוג). 

צבי גולדשטיין –  "בעיות תיאור", 1975 [ראו תצלום שני להלן].

הוסיפו: תערוכת ציוריו המופשטים-קולוריסטיים של ג'והן בייל (1974); או התערוכה הקבוצתית  ב- 1973, הזכורה מחציבת דמות אדם שחצב פנחס כהן גן בקיר הגלריה  (בתערוכה הציגו גם מיכה אולמן, מנשה קדישמן, תומרקין, זריצקי, שטרייכמן, לואיז שץ ונוספים); או תערוכת 8 אמני רישום (1974) – בהם מיכה אולמן ואביבה אורי; תערוכת עבודות חדשות של אביבה אורי, נוישטיין, לאה ניקל וג'והן בייל (1975). אגב: קיר עם רישומיה של אביבה אורי מתוך תערוכת אמני הרישום הונצח בציור ענק של דגנית ברסט מ- 1974, אוסף לוין [תצלום להלן], בו שולט הדפס-רשת צילומי המייצג את "גלריה יודפת". סיפרה דגנית (למחבר):

"העבודה הזו נוצרה לפני או אחרי סדרת עבודות שיצרתי מתצלומים שצילמתי בגלריה 'יודפת' […]. מה  שמשך אותי בסדרה הזו היה קשור ל'לוּק' של הגלריה הזו – גלריה ראשונה בארץ שנראתה אמריקאית שכזאת, גדולה, לבנה, נקייה (אני זוכרת את הכורסה המרובעת הלבנה והגדולה, מעין פסל  מינימליסטי). ומה שהדליק אותי היה ה'אמריקה בישראל' והמיסוד הבורגני של האמנות."

האמת, הקו האמנותי שהציג מוריס בן-זכרי בגלריה, לאורך ארבע שנותיה, היה מורכב יותר, אם לא מוזר-משהו לרגעים, בהתחשב ברשימת עשר התערוכות המצוינות לעיל: כך, כנגד הצגת פסנתר כנף שחור שעליו ערמה גדולה של סוכר לבן – עבודה מדהימה של אביטל גבע, למשל, הוצגו ב"יודפת" בתערוכות קבוצתיות ציירים אקספרסיוניסטיים ותיקים דוגמת אוזיאש הופשטטר ויוסף הירש ; או פסלי קרמיקה של שלי  הררי שהוצגו בתערוכת יחיד שלה באפריל 74; או הפשטות ליריות של נעמי סולטניק, ציורים מופשטים-מינימליסטיים של אריה אזן, ציורים פיגורטיביים של דדי בן-שאול ועוד שהוצגו בתערוכות קבוצתיות. קו מאד לא ברור ולא עקבי.  

לא מעט חידות עודן אופפות את סיפור עלייתה ונפילתה של "גלריה יודפת". יותר מכל, השאלה – מה גרם לסגירתה ארבע שנים לאחר פתיחתה?

ב- 26 בדצמבר 1975 הופיעה ב"על-המשמר" רשימה של מבקרת-האמנות, צלילה אורגד, תחת הכותרת: "מות הברבור". הנה קטע ממנה:

"לבנה, אופנתית, ממוזגת אוויר, אלגנטית וגאה בעצמה – הולכת מעימנו גלריה 'יודפת' – ונסגרת לצמיתות. אחרי ארבע שנות קיום של 'איכות' בלבד – כדברי מנהלה הצעיר, מוריס בן-זכרי; יחידה בתל אביב שהתעקשה על 'קו' חדשני טהור – ללא התמסחרות; שניסתה להצליח בלי ה'סוריאליזם' שעושים ממנו הון; ובלי מסגרות הזהב של הגובלנים. עם סך-הכול 3 תערוכות מסחריות (זאת אומרת – פיגורטיביות), וזאת אך ורק, שיסלח הקב"ה, כדי לקחת נשימה. עד שפשטה את כנפיה והיא מסתלקת מן הנוף האמנותי של תל אביב. בעליה הסמויים של גלריה 'יודפת' […] עייפה נפשם של האלים לשחק באמנות חדשנית, שאי-אפשר למכור אותה. […] 'יודפת' נסגרת אפוא, עם כתב-אשמה כבד…"

במייל מלפני ימים ספורים עונה לי יהושע נוישטיין:

"אין לי מושג למה יודפת לא המשיכה. גלריה נהדרת עם תוכנית הכי מתקדמת בישראל. בחור סימפטי בשם מוריס שאהב אמנות וכו' וכו'. אני הצגתי שמה פעמיים והייתי מופתע ועצוב כשזה נגמר."

מה שברור הוא, שב- 1981 פתח מוריס בן-זכרי מסעדה בתל אביב ברחוב מרכז בעלי מלאכה. שם המסעדה: "יודפת". לסיפורה הדרמטי של זו האחרונה לא ניכנס. רק נציין, שב- 1986 הציג מוריס במסעדה את ציורי ג'והן בייל (רעייתו של ג'וני, רינה, הייתה, בשנות ה- 70, עובדת בכירה ב"גלריה יודפת").