קרן רוסו: למעמקים

                           קרן רוסו: למעמקים

 

שלושה סרטי-וידיאו וקומץ רישומי פחם מרכיבים את תערוכתה המרתקת של קרן רוסו במוזיאון תל אביב – "תולדות העתיד הקרוב" (אוצרת: רז סמירה). אחרי שהוצגה באולם הצדדי הזה התערוכה המרשימה של גיל יפמן (בשיתוף דב אורנר), "קיבוץ בוכנוואלד", מתחיל האולם הזה לצבור נקודות, לצד אולם הרישום. ומסתבר, שבשחור-לבן ניתן להרשים יותר מאשר במתקפות סביבתיות רב-חושיות ומונומנטאליות. וכזכור, גם תערוכתה של יעל בורשטיין הוכיחה זאת באולם אחר במוזיאון.

 

מאחר שרישומי הפחם של קרן רוסו נראים כ"סטילס" מתוך סרטיה, אתרכז בסרטים. אלה צולמו בצפון-גרמניה, ממזגים קולנוע דוקומנטרי ומדע בדיוני, שואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות, מושרשים בארכיאולוגיה ובארכיטקטורות אקסצנטריות ובאקספרסיוניזם גרמני וטעונים באסוציאציות פאשיסטיות-אוטופיות.

 

קרן רוסו, ילידת 1974 ובוגרת "המדרשה" (1995) ו"בצלאל" (1998), התגלתה באמנות הישראלית מאז סרט-הווידיאו, "התלקחות אנושית ספונטאנית" (שהוצג במוזיאון הרצליה ב- 2000, סרט החוקר את התופעה הקיימת או הבדויה של אנשים הנשרפים מאליהם)[1] והשתתפותה במוזיאון ישראל ב- 2001 בתערוכת "בית-הבובות" (שאצרה שרית שפירא ז"ל). כיון שנעדרתי אז מהארץ, החמצתי את התערוכה הזו, אך לא החמצתי את תיאורה של האוצרת:

"בעבודתה של קרן רוסו, לאחר הירידה למכרה החושך והגיהינום, הופכים הדמויות והחפצים לתוצרים של הכורים, למה שנכרה מבשר האדמה, נקרע ונבדל מבטנה של 'האם הגדולה' ויוצא לאור. ומה שעולה מן המכרה, 'מן המעמקים' בלשונה של רוסו, הוא בובה – נוכחות לא חיה ולא מתה."[2]

 

את עיניי ואת הכרתי שָבְתה קרן רוסו ב- 2006, בתערוכת "זמן אמת" במוזיאון ישראל (משום מה, אף לא מילה כתב האוצר, אמיתי מנדלסון, בקטלוג התערוכה על עבודתה). כאן הציגה עבודת-וידיאו בשם "הכלכלה של העודפות" (2005): האמנית החדירה מצלמת וידיאו, שהותקנה על רובוט, לתוך מערכת ביוב תת-קרקעית (באסקס שבאנגליה) והסיעה אותה על מסילה לאורך צנרת ומחילות. המסע אל בטן האדמה (שנראה, לרגעים, כמסע אל תוך בטן אדם) שילב תחושות גופניות דוחות של קבס עם תחושות רוחניות של המופלא, אחדות הנמוך והנורא ביחד עם הנעלה והנשגב. וחשבתי לי אז, שקרן רוסו עושה בעבודת הווידיאו הזו מה שמשה גרשוני עושה בציוריו: "גאולה דרך הביבים", כפי שקראה גליה יהב ז"ל לתערוכה שאצרה ב- 2010 בראשון לציון ובה כללה גם את עבודת הווידיאו הזו.

 

ב- 2006 יצרה קרן רוסו את סרט-הווידיאו, "נקודת-המוצא", בו יורדת עין-המצלמה מחלל גלריה לאמנות מטה, אל מתחת לרצפה ואל מעברים תת-קרקעיים, ארקדות, תעלות מים וכו'. כעבור שנה, ב- 2007, יצרה רוסו עבודת-וידיאו נוספת בסימן החדירה האזוטרית אל תוך מחילות: בעקבות הפתיחה השערורייתית והמדממת ב- 1996 של "מנהרת הכותל", צילמה רוסו את עצמה באותו אתר מקודש, כשהיא זוחלת לאורך מחילה צרה, לוטת-עיניים וחופרת את דרכה כחולד עיוור בעזרת ציפורני כלי-מתכת ידני. משהיא פוגשת במחילה אישה-חולד אחרת, נולד מאבק אלים בין השתיים.

 

ב- 2008 תיעדה רוסו בווידיאו תימהוני לונדוני בשם וויליאם ליטל, שנוהג לחפור מנהרות מתחת לביתו… בשלב זה, כבר נתבררה משיכתה העמוקה (תרתי-משמע) של קרן רוסו לאפל, למודחק ולקָבור, על כל הנגזר מאלה ברמות הפסיכואנליזה, התרבות ואף הפוליטיקה. זוהי גם משיכתה הניאו-רומנטית המקבילה אל הטירוף, אל האי-רציונאלי, המסגירה גם את עניינה של האמנית במיסטי (כפי שהוכח ב"פרויקט הצפייה מרחוק", שאותו הציגה ב- 2010 ב"מרכז לאמנות עכשווית" בתל אביב ובו תיעדה וחקרה בווידיאו כושרם של אנשים לשחזר מושאים שאינם נגד עיניהם.[3] ). לכן, לא התפלאתי לקרוא את הצהרתה של האמנית, כפי שנוסחה (באנגלית) באתר שלה:

"הבלתי נודע – על פניו המדעיות, המטאפיזיות וההיסטוריות – הוא במרכז חקירותיי כאמנית. אני מעוניינת בקו-המפריד בין מה שמקובל כביטוי לגיטימי של התרבות והקיום הציוויליזציוני לבין מה שמחוצה לו, המסולק, המגורש או המודחק. עבודתי ממזגת תיעוד וסיפור בחיפוש אחר האופן בו יֶדע, תפישה ותרבות מערבבים את הרציונאלי עם האפל. במעקב אחר פרקטיקות-שוליים, תופעות אפלות וצורות ידע אזוטריות, וזאת באמצעות מיצבי-וידיאו, רישומים, כתיבה וצילומים – אני עוסקת במורשת האמצעים החריגים להבנת הבלתי נראה והבלתי נודע."

 

כאשר אני פוסע, בעקבות קרן רוסו, בחשכות הפיזיות והמיתיות בה-בעת, באתי ב- 2012 לעבודת הווידיאו שלה, "אֶקסטֶרְנְשטַיין" (שהוצגה במוזיאון הרצליה), שהפעם נטלה אותי לפסגת צוק בצפון-גרמניה, אתר עוצר-נשימה ביופיו ובעוצמתו, שהוכר על ידי הנאצים כמקום קדוש (עוד מאז הגרמנים הקדומים, הטבטוניים). הסתבר לי, שבמשך מאות בשנים משמש הצוק כמקום מפגש טקסי של ניאו-נאצים וניאו-פגאניים או סתם ניו-אייג'יים. בסרטה, נקטה קרן רוסו בדוקומנטריות ובבדיון המסגירים רדיקליות פאשיסטית עכשווית ביחד עם עם מגמות רוחניות עכשוויות, טבע ומיתוס, ארכאיות ואוטופיה.

 

יובן אפוא, מדוע מיהרתי להגיע לתערוכה העכשווית של קרן רוסו במוזיאון תל אביב, יום לאחר פתיחתה ושבוע לאחר הבחירות בישראל, שעמדו אף הן תחת צל של מגמות לאומניות, מיתיות, פונדמנטליסטיות ואי-רציונאליות. האזורים המפחידים הללו – יש בהן גם משהו מפתה, כפי שלמדנו מההיסטוריה ומדמות השטן.

 

"תולדות העתיד הקרוב" היא תערוכה שמציבה אותנו עדיין בגרמניה ועדיין במרחב האפלולי שבין האי-רציונאלי (המיתי) והלאומני, עדיין נוטלת אותנו אל הקדום ואל מונומנטאליות אוטופיסטית מעוררת צמרמורת, גם כשהיא פנטזיה אקספרסיוניסטית של אינדיבידואל גבולי. אלא, שיותר מבעבר, שלושה הסרטים מגלים עניין מיוחד בארכיטקטורה, כגון הסרט המרהיב, "העיר טט" ((Tet Stadt מ- 2016, שכולו התבוננות במודל לבן של עיר בסגנון מצרי קדום, מודל ששוחזר בידי רוסו על בסיס תוכניות מ- 1917 של אמן גרמני אקספרסיוניסטי, ברנהרד הטגר. העין משוטטת בין הפירמידות, המקדשים הפרעוניים, טורי הפסלים המונומנטאליים, מסע חזותי טעון במסתורין והוד, אך נעדר כל נוכחות אנושית, מעין בית-קברות עצום. בסרט שזורים קטעים מסרט-תעמולה נאצי מ- 1939, בו נטען שהגרמנים הקדמונים היו אחראיים לבניית הפירמידות.

 

עדיין בחיבור שבין האקספרסיוניזם הגרמני והלאומנות הפאשיסטית, הסרט "האוס אטלנטיס" (2016) מתמקד בתיעוד פרטני של מבנה אקספרסיוניסטי תימהוני (שהוסב, לימים, למלון), שתוכנן ב- 1931 בברמן שבגרמניה על-ידי אותו ברנהרד הטגר, במטרה "להשיב לעם הגרמני את ההערכה העצמית שלו". הבניין המפואר מכיל חפצי אמנות פרה-היסטוריים, מיתולוגיים-נורדיים ברוחם, שנועדו לאשר עליונות גזעית.

 

הסרט השלישי, "יונקר האוס" (2019), מתעד בשחור-לבן את ביתו הפרטי של האדריכל הגרמני, תימהוני אף הוא, קרל יונקר, שהקדיש את חייו במחצית השנייה של המאה ה- 19 לבניית הבית (עדיין אנחנו בצפון-גרמניה) השופע פיתוח עץ המשלבים אר-נובו ואקספרסיוניזם. הטוטאליות הוויזיונרית של יונקר (זו מועצמת על-ידי אפקטים של תאורה וצילום מצדה של רוסו) מתפקדת כמטפורה נוספת לזיקה בין האי-רציונאלי, המיתוס והאסתטיקה הפאשיסטית. ההקשר האקספרסיוניסטי החוזר, במישרין ובעקיפין, בשלושה הסרטים, מפתיע בחיבור הנאציזם ואותה תנועה שהוקעה בידי הנאצים כ"מנוונת", אך מסתבר שפעפעה לעומק הגרמניות.

 

הנה כי כן, קרן רוסו – אמנית ישראלית, פועלת בלונדון, אך נשמתה בגרמניה של ניאו-רומנטיקה קדם-נאצית, תוך שמהרהרת חזותית במגמות ניאו-לאומניות בזמננו, שלא לומר – בכאן-עכשיו. קרן רוסו חרדה מפני המיתי שבשירות האוטופיה, אך דומה שהיא – כרבים – גם מכושפת על-ידי האסתטיקה של הפאשיזם וזיקותיה לארכאי ולטקסי. וכתמיד ביצירותיה, החשוך והנמוך אינו נפרד מהגבוה, מהקסום ומהמפתה.

 

אמנית איכותית מאד קרן רוסו, ומעניין לראות את תערוכתה הנוכחית בהמשך לתערוכה הקודמת, שהוצגה באותו חלל ואשר נטלה אותנו לבוכנוואלד של מחנה-הריכוז ואלון-גיתה, כלומר שגם היא קישרה בין הציונות ("קיבוץ בוכנוואלד", שממנו ייוולד קיבוץ נצר-סירני), השואה והרומנטיקה הגרמנית. ביצירותיה, אין קרן רוסו עוסקת במישרין בציונות או בשואה, אך משקעי האסון הנורא, שהמיטה גרמניה הנאצית, מבעבעים מתוך המסע המפואר אל תוך הלילה של אי-רציונאליות אוטופיסטית שבסימן "עָם". ומה שראשיתו אמנות של אדם יוצר (דוגמת הארכיטקטים הנ"ל) – סופו חזות אימים המצמיתה אדם. וככל שהאמנית מרחיקה את עבודתה מהכאן והעכשיו, חוזרת העבודה לכאן ועכשיו.

 

אצל קרן רוסו, גם כשאנחנו על צוק גבוה או מול פירמידה אדירה, אנו תמיד במחילת הביוב, הביוב של המודרנה. רטרוספקטיבה של עבודות-הווידיאו שלה תמחיש זאת היטב ביחד עם קטלוג מקיף.

 

 

[1] ראו: אפרת שלם, "והשטן היה מלאך: שיחה עם קרן רוסו בעקבות סרטה התלקחות אנושית ספונטאנית", "סטודיו" 114 (יוני 2000), עמ' 27-23. בין השאר, אומרת כאן האמנית: "הקורבנות מאפשרים לדמויות לרדת למעמקים. […] הכורה שיורד אל בטן האדמה מייצג את השיגעון. הוא גיבור המעמקים. […] כל תיאור של ירידה לגיהינום נושא מבנה של חלום. המכרה נהפך לסמל של התת-מודע, שמכריע את הכורה." (עמ' 26)

[2] שרית שפירא, "בית הבובות או הריאליזם של אקו", קטלוג תערוכת "בית הבובות", מוזיאון ישראל, 2010, עמ' 13.

[3] ראו מאמרו של ג'יי ג'יי צ'ארלסוורת' בקטלוג "The Remote Viewing Project", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב, 2010, עמ' 10-5.