זכות ההשבה

                               זכות ההשבה

 

האולם הדו-חדרי הקטן שבקומת הקרקע של בית-האמנים בירושלים מוקף כולו בשתי יריעות קנבס ארוכות, כ- 2 מ' גובהן. כולן רישום פחם פיגורטיבי מרשים, גראפיטיי-משהו, מלנכולי ומונומנטאלי בה בעת. הראשונה משתי מגילות הרישומים ה"קירוניים" הללו קרויה "פחמאוויה" – אום אל פחם – והיא נוצרה בין 2018-2016 בידי מריה סאלח מחאמיד, אמנית צעירה (ילידת 1990), בוגרת מצטיינת של המכון לאמנות ב"אורנים" שבטבעון, שמתגוררת באום אל פחם.

 

מזה זמן, שאני שב ושומע על הכוח האמנותי הפלסטינאי העולה בין "אורנים" לבין החוג ליצירה באוניברסיטת חיפה. עכשיו אני נוכח בו.

 

הדבר הראשון שתופס את העין ב"פחמאוויה" הוא הדמות המוּכּרת הרשומה בצד שמאל של היריעה: אישה יושבת בצדודית, ציטוט מציור האקריליק של ציבי גבע מ- 1983, "אום אל פחם". באותו ציור של גבע (אף הוא בפורמט ענק, 200X180 ס"מ) נרשמה היושבת, גופה ופניה לצד שמאל, מעליה ענפי עץ ומתחתיה השם "אום אל פחם", כתוב בעברית ובהקפדה קליגראפית. מימין ליושבת, שנעדרה אטריבוט כלשהו של זהות לאומית פלסטינית, רשם ציבי גבע במכחול רחב ובפרימיטיביזם שאינו פחות מזה של דמות היושבת – צדודית של ציפור גדולה – עורב, ככל הנראה – הפונה ימינה. ציור זה של גבע היה אחד מסדרת ציורים שצייר בין 1985-1983, שהוקדשו ליפו, חיפה, ערערה, ג'וערה ואום אל פחם, ובהם צוירו דימויי נוף (צמחים, עורבים) ואדם בעממיות פסוודו-פלסטינאית לצד הקליגראפיה (בעברית!) של שמות היישובים. היו אלה ציורים רוויי אמפטיה לתרבותו של עם כבוש וגולה בחלקו, שצוירו בידי קיבוצניק-לשעבר (עין-שמר) שגדל בשכנות לכפרים ולעיירות של "המשולש". בה בשעה, בעבור לא מעט אנשי רוח פלסטינאים, הציורים הללו עשו לזיכרון ה"נאקבה" מה שעשתה גנית אנקורי בספרה החלוצי על האמנות הפלסטינאית – ניכוס, יש אמרו פטרוני, של מבע תרבותי על ידי הכובש, הומניסט ככל שיהיה.

 

ב- 2016 עבר המכחול לידיה של בת העיירה, שהפכה בינתיים לעיר, אום אל פחם, ולאורך מגילת-הפחם הארוכה היא באה לממש את "זכות השיבה" התרבותית שלה, את זכות ההשבה, כאשר היא מחזירה את הדימוי ה"עממי" של ציבי גבע (כולל הציפור וענפי העץ) אל מקורו – לאום אל פחם. עתה, כבר כתבה מתחת לרישום האישה היושבת את שם עירה בערבית.

 

מה יאה יותר לאום אל פחם, מרכז היסטורי להפקת פחם, מאשר מדיום הפחם?! ומה זוכר הפחם אם לא את השריפה. אני מתקרב ומבחין בהרבה כתמים אפורים – עקבות נעל, כף-רגל, אצבעות-כף-רגל: מישהי דרכה פה הרבה על הבד במהלך הרישום. מימין לציטוט מציבי גבע, אני רואה רישום של בני זוג ערביים (הוא עם כאפייה לראשו) הסמוכים לשיח צבר שחור. אני עובר אל הרישום הענק הסמוך, "שוּף" (הסתכל), שמו: ידיים אנונימיות יורות בתת-מקלע ובאקדח, קליעים, קטעי דמויות ירויות וכד פינג'ן גדול (עוד מושא ש"הושב" הישר מ"שיר הפינג'ן של 48). וכן, ציפור מתה צונחת בקצה הימני, ד"ש מ"גרניקה" של פיקאסו.

 

אקט השבת ה"נכסים" מידי המנכס הישראלי לידי בעל הנכס, הפלסטינאי, האקט הזה חוזר באמנות הפלסטינית עוד מאז ציורי עסאם אבו-שקרא משנות ה- 80. שכזכור, הצייר המצוין הזה אימץ לציוריו, באובססיביות כמעט, את הדימוי של שיח הצבר. עוד ועוד שיחי צבר – שתולים בעציץ-פח או גדלים פרא, ובדרגות משתנות של הפשטה, פוביזם ואקספרסיוניזם. הנה כי כן, מה שנוכס מאז שנות ה- 30 של המאה ה- 20 כסמלם המטאפורי הציוני של ילידי הארץ היהודיים, "הושב" אל מי שרואים עצמם כבעלים המקוריים של שיחי הצבר, הללו המוכרים לכל מי שטייל אי-פעם בין שרידי כפרים ערביים "נטושים".

 

"זכות השיבה" אינה מוכרת, כידוע, על ידי ממשלות ישראל, וספק רב אם תוכר אי פעם, לבטח לא במלואה. אישית, אמהר ואוסיף, איני רואה כיצד ניתן ליישב בינה לבין הרעיון הציוני של מדינת היהודים. אחת מאותן סתירות בלתי-פתירות של חיינו כאן. אך, עוד ועוד אמנים פלסטינאים "שבים", ובעיקר "משיבים" נכסים תרבותיים גזולים. לְמה הדבר דומה? כאילו ציירו אמנים מעין-חוד את עין-הוד במראֵה זיכרון הכפר, זה שבטרם ניכוסו בידי מרסל ינקו וחבריו והפיכתו ל"כפר אמנים".

 

אבל, בינתיים, ממומשת "השיבה"/"ההשבה" באפיקים אחרים: אנחנו זוכרים את עץ הזית העקור שהשיטה יעל ברתנא (וידיאו, 2009) בידי שייט ערבי צעיר אל אי-אנדרומדה הזעיר מול יפו. באותה שנה, הציג ראפת חטאב, אמן יליד יפו, עבודת וידיאו בה הוא נראה שואב מים בדלי מבריכה ב"כיכר רבין" ומשקה באריכות עץ זית סמוך. שיר אהבה ערבי שהושמע ברקע כלל את המילים – "בשבילכם אני חוזר/ בידיים מדממות/…". ועוד יודגש: בטרם הבנתנו שב"כיכר רבין" עסקינן, אנו – הצופים – נוטים לחשוב שהאמן משקה עץ זית בכפר ערבי. ועוד נזכיר (למי שזקוק לתזכורת) את עצי הזית העתיקים שנשתלים אצלנו בהמוניהם כדקורציה עירונית מאולצת לאחר שצמחו וגדלו במשך מאות בשנים בכפרי הגליל. ראפת חטאב מבקש אפוא להחזיר, להשיב. הוא אינו היחיד, כמובן: ציירים פלסטינאים כמיכאל חלאק (ציור צמד נערים משתינים ליד שיח צבר) או כפואד אגברייה (ציורי שיחי צבר) כמו מחזירים הביתה את שיח הצבר, זה שמרבה לככב אצלנו בציורי אילן ברוך, למשל.

 

בעודי כותב שורות אלו, מוצגת בבתים שונים בשכונת טלביה הירושלמית תערוכה בשם "נכסים" (אוצרות: רינה אדלשטיין ולי היא שולוב). אמנים ישראליים (בהם פלסטינאית) באו אל חווילות ערביות-לשעבר, שאוכלסו מאז 1948 בידי יהודים – אזרחים פרטיים ואו מוסדות ציבוריים – והם, האמנים, מסמנים באופנים מגוונים את זיכרון הבית, כלומר זיכרון דייריו המקוריים, כמו גם את כאב נטישתו. מאיה אטון, לדוגמא, באה לשני חדרים מוזנחים בתוך מה שמאוכלס כיום על ידי "מכון ירושלים למחקרי מדיניות", וכאן – מתחת לתקרה מתפוררת וליד חלון אכול-זמן, היא מציגה פסוודו ארכיאולוגיה של כתובת: היא מאכלסת את החלל המוזנח בחפצים שנמצאו – תצלומי משפחה, אגרטלים, ספלים, וילונות ועוד, וגם ברישום מעשה ידיה. אטון מתעדת-לכאורה את בעלי הדירה שברחו/הוברחו ו"מרהטת" בסגנון רטרו אקלקטי (הממזג מזרח ומערב, כולל ספרייה קטנה באנגלית, שלא חסר בה, כצפוי, ספרה של מארי שלי על פרנקנשטיין, גיבורה ההיסטורי של אטון). רוח הרפאים של העבר המחוק נתמכת בכתובת-ניאון בכניסה לחדרים – ghost/host"" (את הכתובת הזו אנו זוכירם מתערוכתה של אטון בגלריה "גבעון", תל אביב, 2015). אטון מאשרת את הצהרת האוצרות:

"התערוכה 'נכסים' היא ניסיון להתעמת עם מראות, עם עובדות, עם היסטוריה לא מוכרת, כזו שנעשים מאמצים רבים להסתירה. […] בימים אלה יש לתבוע שותפות אחרת במרחב ובזמן. דווקא ברגע זה, ראוי שייעשה מעשה תרבותי, זה המוכן להכיר במעשים הרחוקים והקרובים ולהשיב את הזיכרון המחוק אל המרחב."

 

אלא, שקיים הבדל תהומי בין ביקורם של האמנים היהודים בבניינים של ערביי טלביה, ביקור ממרֵק רגש-אשם (ויהיה ביקורם אמפטי ככל שיהיה), לבין, למשל, ביקורה של אחלאם שיבלי, שפלשה ב- 1998 לבתים סגורים בוואדי סאליב שבחיפה, התגנבה בעד פרצות בחלונות, תיעדה ומיפתה במצלמתה את שראו עיניה בבתים הנטושים (את "ממצאיה" הציגה שיבלי ב- 1999 ב"קרן היינריך בל" באוצרותה של טל בן-צבי).

 

אחלאם שיבלי "שבה" באמנותה, מבלי ששבה באמת או אף מבלי שהשיבה דבר-מה. בהכללה, נאמר: האמנות הפלסטינאית מממשת בסמליות ובמלנכוליה זכות שיבה שאינה מן האפשר במציאות. לכן, אם נחזור לבית-האמנים הירושלמי ולמריה סאלח מחאמיד, רוח האבל השורה על שתי עבודותיה מקיפה אותנו בגעגועי האמנית לתרבותה ההולכת ואובדת, ובה בעת, בכאב על דם שנשפך על אדמת מקומה (ואין לדעת אם היורים הם יהודים או ערבים).

 

צבר, זית, גמל, חמור, ג'ארה, פינג'ן, – – – מה עוד ניתָבע על ידי האמנות הפלסטינית להשיב? והאומנם בגזל מדובר, או שמא במאמץ תמים להיטמעות תרבותית במרחב?