כן, תערוכה היא חידון

                     כן, תערוכה היא חידון

 

"תערוכה אינה אמורה להתנהל כניסוי פרטי מעורפל או כחידון, אלא כאינטראקציה פורייה בין אמן וקהלו." במשפט זה סיכמה גליה יהב ("גלריה", "הארץ", 27.4.2016) את ביקורתה על תערוכתה של לי נבו ב"סדנאות האמנים" בתל אביב. טרם ראיתי את התערוכה ואין לי ויכוח עם שיפוטה של המבקרת. אני אך בא לערער על הנורמה שקבעה (וכל שיפוט מבוסס על נורמה), לפיה תערוכה אינה חידון. אני מבקש לטעון בדיוק את ההפך, שכל יצירת אמנות חדה לנו חידה וכי גם התערוכה היא חידון.

 

זכור לי כיצד התקוממתי ב- 1988 על החידה הבלתי אפשרית שחדה לנו דגנית ברסט בציורה "על פי 'דיאלקטיקה' (ורונזה) ותנועת בראון". התקוממותי נשאה את הכותרת "חידת הברסט", ומילות הפתיחה היו כדלקמן:

"במוזיאון תל אביב, בתערוכת 'צבע טרי', תלויה חידה. מהחידות הקשות שנתקלתי בהן באמנות הישראלית בשנים האחרונות. ציירה את החידה תל אביבית בת 39, דגנית ברסט […]. אם היא מציעה לנו חידה, מן הדין שננסה לפצחה. אני רק חושש, ששום מגפה לא ארפא בפתרון החידה. אולי להפך."[1]

 

אם מישהו מהקוראים לא הבין, אבהיר שבמשפטי האחרון רמזתי לחידה שחד הספינקס לאדיפוס בפתח העיר תבאי מוכת המגפה. אבל, אמהר לשוב מתבאי לתל אביב: דורה ה"מדרשתי" של דגנית ברסט הִרבה ועודנו מרבה לחוד חידות באמנות (כמה יאה לדור הזה הקשר הלשוני בין "מדרשה" לבין "מדרש"). גדולת החידונאיות היא, כמובן, מיכל נאמן, שפתרון ציוריה תובע מאיתנו עמל אינטלקטואלי בלתי מבוטל. אלא, שכולנו בוגרי ט.ס.אליוט וג'יימס ג'ויס, וברי לנו, שפרך אינטלקטואלי הוא ציווי מודרניסטי, תובעני מאד לעתים, אך שכרו בצדו. אם כן, מה לי להלין ב- 1988 על ברסט? הנה מה שכתבנו בשעתנו:

"מי כמונו, פרשני אמנות, יודעים שפרשנות רצינית מחייבת עבודת-בית קשה. אבל, דווקא בגין ההשוואה לתשבץ, ובתור תשבצן מושבע, אני יודע שישנם תשבצים בלתי נסבלים, והם אלה השולחים אותך למידע אזוטרי ובלתי נגיש."[2]

 

מה פירוש מידע אזוטרי ובלתי נגיש? במקרה הנ"ל דובר בתיאוריה הפיזיקלית של "תנועת בראון" (1827) ובציורו הנידח של ורונזה, "דיאלקטיקה" (1577). רק בהכרת שניים אלה, בזיווגם ובהבנת לקח הזיווג – רק באלה שָכנה הבנת ציורה של ברסט, ובהתאם, הערכתו. משימה כמעט בלתי אפשרית, תסכימו.

 

אנו אומרים: ידיעת יצירת אמנות (במובן הרוחני העמוק) דורשת פתרון חידה. כל יצירת אמנות טובה היא מין ספינקס החד לנו חידתו כתנאי לפתיחת השער אל "תבאי" של מלכות. הדבר נכון לכל יצירה בכל מדיום, בכל מקום ובכל זמן. ואין הכוונה לשאלה שתשובה בצדה. כי הכוונה היא למסלול מורכב של פתרון "תשבץ לבן": פענוח כלל הצורות, החומרים והדימויים של היצירה ושילוב הפענוחים כולם במערכת משמעותית אחידה, עקבית ואורגאנית (ניתן גם להוסיף: מרתקת ויפה) אחת, שהיא היא פשר היצירה. ככל שנמלא את ה"תשבץ" האמנותי ביותר פתרונות ליותר "הגדרות", וככל שנצליח לארוג יחד את פתרונותינו לאריג משמעותי אחד שלם, מרתק ויפה – כן באנו אל סוד היצירה. במאמרנו, "האמנות וכפילה" ניסחנו זאת כך:

"הפרשנות, יותר משעניינה דקונסטרוקציה של מקור, עניינה רקונסטרוקציה של כפיל וירטואלי לישות, זו שה"בפועַל" החל עליה (היצירה כהגשמה) ממשיך לשאת בתוכו את גרעין ה"בכוח". כי כל יצירה היא "בכוח" ללא ה"בפועל" הפרשני שלה. מנגד, לעומת הקונקרטיות של יצירת האמנות, מעמדה הישותי של הפרשנות וירטואלי (גם כשהיא מוגשמת במילים). נדגיש: המילים הבונות את מעשה הפרשנות אינן חורגות מהערטילאי, אותו כפיל בלתי מוחשי, שהוא הנפש או הנשמה של גוף האמנות. זוהי הנפש או זוהי הנשמה המקנות חיים לַגוף ואשר, מבלעדיהן, יצירת האמנות היא מושא מת."[3]

 

הכפיל של הפרשנות האמנותית הוא ה"פיגורה" ("קלסתרון", כתבנו במאמר הנדון) העולה מתוך ה"מאטריקס" של "התשבץ הלבן" הפתור. ועם ה"פיגורה" הזו אנו מנהלים את הדו-שיח השכלי-רגשי-חושי, הדו-שיח שלנו עם היצירה.

 

האם מה שנכון לגבי פרשנות יצירה חל גם על פרשנות תערוכה? אני מבקש לענות ב"הן", אף כי בהסתייגות קלה: באותם מקרים ראויים ורצויים, בהם תערוכה היא יצירת אמנות והאוצר(ת) הוא/היא יוצר(ת) – התערוכה אף היא חידון, אף היא "תשבץ לבן". כלומר, להבדיל מאותן תערוכות שאינן אלא דידאקטיות, אקט של תליית ציורים לפי רציונאל של כרונולוגיה או זיקות צורניות או תמאטיות, כלומר – להבדיל מתערוכות שנלמדות בקורסים לאוצרות, תערוכות יצירתיות הן כאלו שבהן יצירות האמן(ית) כמוהן כחומרים (הגופניים והרוחניים) ששימשו את האמן(ית) ליצירה. ואין תערוכה יצירתית שאינה ספינקס בשערי תבאי. מניסיוני אוסיף, שעל פי רוב, אלו הן תערוכות יחיד שאצרו אמנים ואמניות לעצמם(ן).

 

קביעה נחרצת שכזו אינה סותרת עובדה אחרת, שלכאורה אינה מתיישבת עם האמור: בנוסף להיותן רקמה מרתקת ויפה, המבטאת את רוח האוצר(ת) (שכאמור, עשוי/ה להיות האמן/אמנית), תערוכות אמנות אמורות להציע "מפתח" להבנת העולם היוצר של האמן או האמנית. הן אמורות לשמש גשר בין עולמו העלום של האמן/אמנית לבין זה של הצופה, שעה שהאוצר(ת) הוא/היא מהווה בעבור הצופה מעין וירגיליוס המתלווה לדנטה בבואו אל היער האפל. האומנם אין סתירה בין שתי הפונקציות האוצרותיות הללו? אני סבור שלא: כי מהי אותה תזה יצירתית של האוצר(ת) אם לא הצעה פרשנית, "כפיל", "רפרודוקציה", "קלסתרון" של האמנות המסתתרת?!

 

אלא, ש"תשבץ לבן" הוא דבר אחד ופתרון נאה הוא דבר שני. שהרי, הכישלון אורב לזה המתמודד עם החידון: אפשר, שלא יידע לנסח את ה"הגדרה" ההולמת הצפונה בכל פרט מפרטי היצירה; אפשר שלא יצליח להרכיב מתוך סך פתרונותיו את המארג השלם, וכך (כפי שמכירים פותרי "תשבצים לבנים") ימצא עצמו כמי שטעה והלך בדרך ללא מוצא. במקרה כגון זה, רק חלק מהיצירה (אובייקט או תערוכה) יפוענח-לכאורה, בעוד חלקה ייוותר כאניגמה שאינה מתיישבת עם הפענוח החלקי. ויש גם, שהאריג הפרשני, קרי – פתרון "התשבץ הלבן", יותיר את הפותר עם מרקם פשטני או סתמי, גם זה ייתכן.

 

לכן, בהיותי משוכנע, שגם תערוכתה הנוכחית של לי נבו היא "חידון", וזאת אני קובע אף מבלי צורך לראותה, אני נוטה לתהות: כלום אפשר, שההיגד של מבקרת האמנות, שתערוכה אינה אמורה להתנהל כחידון, כוונתו, ש"פתרון התשבץ" של התערוכה הנדונה אינו נארג לכלל אריג עקבי ויפה, משמע אינו מעלה מערכת משמעותית דיה? או, כלום אפשר, שההיגד של המבקרת כוונתו, ש"הגדרות התשבץ" של האמנית סתומות, בלתי נהירות כך או אחרת, ולפיכך פתרון החידון אינו נגיש? ייתכן, אף סביר ביותר. אבל, מוטב נגיע אל "סדנאות האמנים", נאתה ונחזה וננסה לפתור את החידון בחולשות עצמנו.

 

 

[1] גדעון עפרת, "חידת הברסט", "לגעת", אמנות ישראל, ירושלים, 1988, עמ' 183.

[2] שם, עמ' 186.

[3] גדעון עפרת, "האמנות וכפילה", 9 במאי 2013, בתוך אתר המרשתת הנוכחי.