לזכר מנשה קדישמן ולזכרו של עוד חבר ואמן יקר
ב- 1976 הציב מנשה קדישמן מימין לבניין "הבימה" את פסלו, "התרוממות", שלושה עיגולי פלדת-קורטן חלודים, חמישה מטרים קוטר כל עיגול, החוברים יחד בקו אלכסוני (55 מעלות, 15 מ' גובה) והנוסקים אל-על, תוך שמהתלים בכוח הכבידה. הפסל עוצב במקורו ב- 1964, משמע ראשיתו עוד בימי לימודיו של קדישמן בבית הספר לאמנות "סיינט-מארטין'ס" שבלונדון. גרסת 1964, קטנת ממדים והיא עוצבה באבן שחם ובה עיבּה הפַסל את הדסקיות, הנראות כשלושה גלילים. גרסה מ- 1967, הדומה לגרסה התל אביבית מ- 1976, "שלוש דסקיות" שמה, אף היא קטנה בממדיה, כבר נוצרה במתכת ונצבעה צהוב (היא הוצבה בטורונטו שבקנדה).
משימתו של קדישמן בפסל "התרוממות" הייתה לענות לפיסול האנגלי הכבד של הנרי מור וממשיכיו, פיסול ששאף אל האדמה, בפיסול המכחיש את כוח האדמה ומאשר דווקא את הריחוף ואת ההתעלות למרומים. בתור שכזה, פסלו של קדישמן (בדומה לפסלים אחרים שיצר בסוף שנות ה- 60) מלהטט בקסמי אי-נפילתו, תר אחר הרוחני, תוך ששולל את הארצי, כמעט באפיק "השיר על הארץ" של מאהלר, שהוא שיר על העל-ארצי.
לכאורה, עסקינן פשוט בקו אלכסוני המורכב משולשה עיגולים – הפשטה גיאומטרית מינימליסטית, המצמצמת עצמה בצורני לשמו ומייצגת אך ורק את עצמה. אלא, שלא: כדרכן של יצירות מינימליסטיות רבות, לצמצום משמעות רוחנית גבוהה, אף מיסטית, גם אם לא נמצא התבטאויות ישירות של קדישמן הלונדוני ברוח זו. חשוב, בהקשר זה, להכיר מקרוב את קבוצת הפסלים "הבריטים הצעירים", שקדישמן נמנה עליה באותה עת, תלמידיו של אנתוני קארו – וויליאם טאקר, דיוויד אנסלי, פיליפ קינג, אייזק ויתקין, טים סקוט ונוספים. כל אלה ביקשו לנתק את הפסל מבסיסו, ובדומה ללא מעט אמנים מינימליסטיים בארה"ב ובמקומות נוספים – תרו פסליהם אחר הטרנסצנדנטלי. הוויתור המינימליסטי על המבע האישי חתר, בין השאר, אל העל-אישי, כמעט במובנו הבודהיסטי. כי ערכים מינימליסטיים יסודיים כמו הביקוש אחר המהותי, השלווה ואל-זמניות – טמנו בחובם את המיסטי. ניתוק הפסלים המינימליסטיים מהבסיס ומהקרקע כבר הרחיב את החוויה אל האל-חומרי. ולא, אין הכרח בהיגררות לרליגיוזיות נוסח המינימליזם בציורי בארנט ניומן, למשל. אך, בהחלט יש מקום לייחוס ספיריטואליות למהלך הפיסולי הנדון. ה"התרוממות" היא אפוא לא רק של הפֶסל עצמו, גם לא רק של הפַסל, אלא גם של הצופים בו.
מכאן, שאל-לנו להתפלא מפרשנות בהחלט רליגיוזית, שהעניק אברהם אופק בשחר שנות ה- 80 לפסל "התרוממות" של ידידו, מנשה קדישמן. היה זה שנים ספורות לאחר הצבת הפסל בכיכר התל אביבית ולרקע המשך התעמקותו של אופק בלימודי יהדות ב"מרכז הרב" מאז 1976. אופק, שזכר את פסלי המזבח של קדישמן מסוף שנות ה- 50, בא עתה אל "התרוממות" ורשם רישום שהוא "מדרש" על הפסל. "פירוש לפסל של קדישמן בנוגע לעקידה", כתב בשולי הרישום. ברישומו, אלכסון שלוש הדסקיות אוחד בדימוי פיגורטיבי המייצג את דמותו הנוטה/נופלת קדימה של אברהם, שגופו מתחלק לשלושה העיגולים: "רגליים הם הבסיס, האדמה, הכוח המצמיד לקרקע", רשם בסמוך לעיגול התחתון. ליד העיגול העליון רשם: "הלב, הנשמה. לא נופל הודות לכוח המושך כלפי מעלה". וליד העיגול המרכזי רשם: "החומר, היצר הדוחף קדימה, מותניים הכוח."
רוצה לומר: אופק הלביש את "התרוממות" של קדישמן בשלוש אנרגיות של ארציות, שמימיות ויצריות, שלוש אנרגיות-על תלת-כיווניות, המאתגרות את הקיום האנושי.
עוד על שלושה מעגלי האנרגיה הללו ועל זיקתם לסיפור העקידה ביצירתו של אברהם אופק, ניתן למצוא בספרי, "ההולכים אל ההר, אברהם אופק: רישומי עקידה" (בית אבי חי, ירושלים, 2008), עמ' 57-54. טקסט הספר מאוחסן גם ב"מחסן" הנוכחי.
אלא, שאופק לא הסתפק בזאת. ברישום "מדרשי" נוסף לפסל של קדישמן, "מתח" (מתכת צבועה בצהוב, 1960), המוצג כיום בכניסה למוזיאון ישראל (עוד התגרות מינימליסטית של קדישמן בכוח הכבידה), הוא תרגם את הבסיס המלבני המופשט והפכו לגופו של אברהם, את הקשת הקצרה באמצע ניסח כראשו של אברהם, ואילו את הקורה האופקית המרחפת מלמעלה תרגם לדמות המלאך המושיע…
יש מקום לסברה, שראשית הידרשותו של קדישמן למיתוס עקידת יצחק חייבת לעיסוקו האינטנסיבי של ידידו, אופק, במיתוס זה. ואולם, ככל הידוע לי, מעולם לא נמצא ביצירתו השופעת והאוקיאנית-בהיקפה של קדישמן הניסיון לכרוך את פסליו המינימליסטיים ה"אנגליים" משנות ה- 60 עם תגזירי הפלדה הנרטיביים שלו משנות ה- 80 ואילך, ובראשם – פסלי העקידה. אף להפך: ב- 2004 יצר תחריט (בסדרת "גגות תל אביב") ובו מופיע הפסל "התרוממות", כשעיגוליו צבועים בכחול, צהוב ואדום – שלושה צבעי היסוד של המודרניזם. משמע, מבחינת קדישמן, הפסל היה ונשאר אמירה מודרניסטית. עם זאת, במכירה הפומבית הקרובה של "תירוש" עומד להימכר פסל פלדה של קדישמן, 62 ס"מ גובהו, מבנה אלכסוני הנוסק מבסיס שטוח תחתון, וריאציה ברורה על פסל "התרוממות" (שגרסה קטנה שלו בנירוסטה נמכרת אף היא באותה מכירה). אלא, שבמקום האלכסון של שלושה העיגולים המופשטים, הפסל הנדון של קדישמן יוצר אלכסון מהלחמתם של ארבעה "ראשים".
אלה הם הראשים המוכרים מפסליו של קדישמן, שאלפיהם מונחים בערימה מעוררת-חלחלה על רצפת המוזיאון היהודי בברלין והקרויים "שלכת". אלה הם הראשים הזועקים, עיגולי ברזל קטנים במידות משתנות, ש"נגזרו" בקרני-לייזר וחוררו "עיניים", "אף" ו"פה פעור". פגשנו רבות את הראשים הללו ביצירת קדישמן בתפקיד הוולד הבוקע מבטן היולדת, ובעיקר, בתפקיד יצחק המת. שהרי, גם הפסל המופתי של "עקידת יצחק" (1985), המוצב ברחבת מוזיאון תל אביב, כולל, לצד דימוי ראש-האיל ושני ההורים (אברהם ושרה) גם את הראש המקופד המוטל על הארץ, ראשו של יצחק.
סביר מאד, שהפסל האלכסוני הנדון של קדישמן נוצר בשנות האלפיים מ"שאריות" של "שלכת", שכמותם גדשו את הסטודיו של הפסל ואשר אותם העניק מתנות למבקריו. עתה, דומה שסגר מעגל פרשני עם "התרוממות" ועם תחילת דרכו הפיסולית. שכן, את ההפשטה המינימליסטית המוקדמת שלו פירש במונחי הנרטיב המיתולוגי, ואילו את ההתרוממות הטרנסצנדנטית פירש במונחי זעקות הבנים.
נבהיר: קדישמן של שנות האלפיים אינו נכון עוד להאמין בהתעלות רוחנית לשמה. אפילו התעלותו של אברהם, "אביר האמונה", אינה מתקבלת על דעתו, שעה שזו טומנת בחובה את קורבן בנו. ובמציאות הישראלית והמזרח-תיכונית, בה חי האמן ולה אינו חדל להגיב בדרכו האלגית (ה"כבשים") מאז גיוס בנו לצה"ל ערב האינתיפאדה הראשונה, צעקתם של הבנים הנשחטים על המזבחות של מלחמות הלאום – הצעקה הזו מחרישה בעבורו כל דממה של שגב מיסטי. וכמו הייתי מצפה ממנשקה, שיקום מקברו הטרי ויצייר עיניים, אף ופה זועק על כל עיגול מעיגולי הפסל הסמוך ל"הבימה".
*
בסרטון וידיאו המופץ ברשת, שנוצר בידי עידן זכאי זמן קצר לאחר מותו של מנשה קדישמן, נראה יוצר הסרט ניגש אל פסל ה"התרוממות", נוגע בו וזה מתפרק ארצה על שלושה דסקיותיו. תגובה מקסימה ורגישה/מרגשת זו לפטירתו של האדם והאמן המונומנטאלי מכל בחינה שהיא (ה"מדהים", נהוג לומר אצלנו) – עודדה אותי לכתוב את דברי הנ"ל.
המחסן של גדעון עפרת 