מזה עשרות בשנים שאני מסוקרן למראה תמונות "המכללה העברית". שוב ושוב, אני נתקל בתמונות הללו, בין אם כתבליט נחושת, כציור, כהדפס אבן, מה לא. כל התמונות נוצרו בסוף שנות העשרֵה ותחילת שנות ה- 20, והן מככבות כגלויות, כריקוע-נחושת, כקישוט קיר, כאיור, כאקס-ליבריס וכו'. ובכולן חוזר אותו דימוי ארכיטקטוני מפואר: כיפה אדירה, במתכונת מסגד "איה סופיה" שבאיסטנבול ובשילוב עם "כיפת הסלע" על הר הבית. מבנה מקדשי עצום ורב הוד: שתי מעלות מדרגות מובילות אל שער-עמודים גדול ונישא, אשר מעל שני עבריו כיפות בחסות כיפת הענק העליונה. מבנה כה מפואר לא נבנה בירושלים מעולם והוא אף מגמד את "כיפת הסלע" המוסלמית.
על תמונת המבנה המזרחי הנשגב הזה התעקשו באינספור פריטי "בצלאל", כמו גם בהמוני פרסומים ציוניים בארץ ובגולה. כך, ב- 1918 מלווה תמונת "המכללה העברית" את הצעתו של נ.זליקוביץ להמנון האוניברסיטה העברית, "היום הרת הר הצופים": "קול חצוצרה נשמע ברמה,/ הר הצופים התפרץ ברינה:/ בת ציון ממעמקים קמה – / כקדם עלֵיה מרחפת השכינה." ב- 1921 הוציאה האוניברסיטה העברית בכבודה ובעצמה גלויה עם תמונת כיפת-הסלע הנדונה, כשהמבנה עטוף אורנמנטים קראמיים מופלאים ובראש הכיפה הקולוסאלית מתנוסס מגן דוד. משני צדי תמונת המכללה הופיעו צילומי דיוקנאותיהם של אלברט איינשטיין וחיים וייצמן. אפילו ב- 1925, כאשר האוניברסיטה העברית נחנכת ברוב עַם ו"בניין ספריית וולפסון", הבניין הראשון, נראה שונה ורחוק ביותר מאותה כיפת סלע אוריינטלית, עדיין יצא לאור בלבוב (ז' בניסן תרפ"ה) "חד יומן אקדמי מוקדש לפתיחת המכללה העברית בירושלים", ועל עטיפתו מתנוססת תמונת "המכללה העברית" האולטרה-כיפתית. וגם אם "בניין וולפסון" אינו הרבה יותר מבניין דו קומתי עם כיפה מתונה בקצהו, ההמנון שנכתב בידי יוסף הפטמן לרגל חנוכת הבית כלל את המילים הנרגשות: "למול המדבר, מול הים,/ לנוכח הר נבו – / בית מקדש הוד יתנוסס שם,/ המדע ינווה בו."
אני נדרש, כך לפתע בשלהי קיץ 2014, לתאווה זו לבית מקדש בטבורו של הקמפוס על הר הצופים, כיון שנתקלתי בקטלוג בית המכירה "אישתר" בפריט "בצלאלי" של פלאק מצופה עור ועליו תמונה צבעונית של אותה "המכללה העברית". ואמרתי לעצמי: הגיע הזמן שאפצח, סוף-סוף, את החידה הזו: מהיכן הדימוי הזה, שאין לו שום קשר לארכיטקטורה של האוניברסיטה העברית? מי תכנן את המבנה הזה? אנה נעלם?
ובכן, כידוע, את בנייניו הראשונים של קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים תכננו, עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, האדריכלים הסקוטים, פטריק גדס וחתנו, פרנק מירס. עוד ב- 1913 נבחרה ועדה שמשימתה הייתה להגשים את רעיון האוניברסיטה, ובעזרת ציונים מרוסיה, נרכשה במרומי הר הצופים הווילה של האנגלי, סר ג'והן גריי-היל, וזמן קצר לאחר הכיבוש הבריטי ב- 1917 (התותחים עדיין רעמו), הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה בתאריך 24 ביולי 1918. מעונה הראשון של האוניברסיטה שכן בבית גְרֵיי-היל, שישופץ, יוגבה ויורחב ב- 1924 (כפי שמעידים צילומים) עד כי יהפוך ל"בניין וולפסון", מוקד החנוכה הרשמית שנערכה באמפיתיאטרון ב- 1925 במעמד גדולי ישראל והלורד בלפור. עד כאן הסיפור ההיסטורי המוכר.
אך, היכן כיפת הסלע המקדשית האדירה ורבת היופי של "המכללה העברית"? מי הגה אותה ומה עלה בגורלה? אני מפשפש בתוכניות מוקדמות של גדס ומירס לאוניברסיטה ומוצא סקיצה אופקית בעט וצבעי מים, המייצגת את הפנורמה של הקמפוס העתידי על הר הצופים, אך כל שעיני רואות היא מעין חומת עיר מוסלמית לכל דבר, כולל שער קמור ותלת-כיפתי, מינרט גבוה ומספר מבנים כיפתיים מרכזיים. ברם, איני מאתר בסקיצה את הכיפה העצומה ההיא-ההיא של "המכללה העברית".
בייאושי כי רב, אני מטלפן לאדם האחד והיחיד שמסוגל לפתור את החידה: לאדריכל והיסטוריון האדריכלות בירושלים, דוד קרויאנקר. והאיש, אכן, פותר. ב- 1993 הוא אצר ב"מוזיאון מגדל דוד" שבירושלים תערוכה בשם "ירושלים: חלום בהקיץ", בה הוצגו מיני תוכניות בינוי ירושלמיות, שנעו בין פנטזיה לאוטופיה ואשר לא הוגשמו מעולם. בין השאר, הוצגה כאן הסקיצה המוקדמת מאד של גדס ומירס, שנוצרה ב- 1918 ובה נפרשים בנייני האוניברסיטה כרשת מסביב למרכז מונומנטאלי של… כיפת הסלע שלנו, שצורתו המשושה אמורה להוות הד למגן-דוד. זאת ועוד, כפי שמראות התוכניות המוקדמות (השמורות באוספי כתבי היד של בית הספרים הלאומי), האולם המרכזי העצום של המבנה (המיועד במקורו להכיל שלושת אלפים איש!) מקושט להפליא ובדחיסות על פני תקרתו הכיפתית בקישוטים יוגנדשטיליים, וכך גם בגומחות וסביב שערי האולם וכו'. רק על הכיפה לבדה תריסר רצועות כוכבים משתפלות כקרניים לכל עבר ממרכז שצורתו מגן דוד ענק. את תמונות הסקיצות השונות של התוכנית המקורית תמצאו בקטלוג התערוכה "ירושלים: חלום בהקיץ".
מה פלא, שהתוכנית הגרנדיוזית של כיפת הסלע המקדשית אומצה בכל לב על ידי המוסדות הציוניים בארץ ומחוצה לה? מה פלא, שגם שכאשר כבר נגנזה התוכנית לטובת תוכניות מודרניסטיות יותר ואוריינטליסטיות פחות, נותרה תמונת "המכללה העברית" כמייצגת הרשמית של האוניברסיטה על הר הצופים? כפי שראינו, לאורך שנים, וללא שום קשר למציאות האדריכלית האחרת, הקורמת עור וגידים על ההר, נותרה הפנטזיה המזרחית ההרואית כתמונת האוניברסיטה, היא ה"מכללה". וכך, ב- 1923 ישוב האדריכל פריץ קורנברג ויציע אף הוא כיפה מונומנטאלית בתוכניתו לקמפוס הר הצופים, ואילו ב- 1929 יציעו האדריכלים הניו-יורקיים, טיילור ולוי, אף הם מבנה כיפתי עצום במרכז אותו קמפוס (הצעתם מזכירה מאד את הסקיצה של גדס ומירס). גם את כל התוכניות הללו תמצאו בקטלוג התערוכה הנדונה. דבר אחד ברור: העם רצה כיפת ענק!
אין מה לעשות: תמונת "המכללה העברית" הייתה תמונת חלום שפרטה על מיתרי נפשם של המוני בית ישראל המייחלים למלכות בית ישראל ברוח ימינו כקדם. הם תלו את תמונת המכללה העברית בביתם, הם הדפיסו אותה בפרסומים ציוניים, ודומה, שהכמיהה הלאומית לתקומת הבית השלישי תורגמה באורח תת-הכרתי קולקטיבי לאותו ציור של בניין שלא היה ולא נברא, אלא רק במוחו הקודח של אדריכל סקוטי חולם, פטריק גדס (1932-1854), שהיה גם ביולוג, סוציולוג, גיאוגרף ומתכנן ערים הנגוע בהשפעה מיסטית מזרחית רחוקה. אגב, במקרה ששכחתם, פטריק גדס אחראי לתוכנית האב של תל אביב.
ועוד, לתשומת לב ראש עיריית ירושלים: עדיין לא מאוחר: ניתן להרוס את מבוך הייסורים של קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים ולהקים את כיפת הסלע הטרנסצנדנטית של גדס. הדר ציוני.
*
אגב, את התצריב על קופסת המתכת הקטנה (לסיגריות), שתצלומה בראש מאמר זה, יצר משה מורו, איש "בצלאל", שדווקא הקפיד שלא להיגרר אחר הפנטזיה של "המכללה העברית", אלא התאים עצמו ל"בניין וולפסון" במתכונתו המציאותית. והשווה לתצלום הבניין להלן:
המחסן של גדעון עפרת 