הרצל מזרחי

                                 הרצל מזרחי

 

חיפשתי ב"גוגל" את מספר הטלפון של מוטי מזרחי, ולהפתעתי, עלה על הצג צילום של פני מוטי לרקע פסל ראשו של הרצל. את מוטי מזרחי אני מכיר מזה ארבעים שנה, מאז היה תלמידי במחלקה לאמנות ב"בצלאל", והאמת היא,שלא הופתעתי מדי מהשידוך הזה בינו לבין הרצל. שהרי, זכרתי את עניינו ה"ציוני" של מוטי עוד מהמיצג המדהים שהציג ב- 1976, בפסטיבל "מיצג 76" בבית האמנים בתל אביב, כאשר הביא לביתן סוס ומפרזל, שהתקין לו פרסה, בעוד הוא עצמו – מוטי – יושב באולם, גבו החשוף מופנה לקהל, זרועותיו פשוטות לצדדים כישו, שיערו הארוך משוח בשמן, שתי נערות "בצלאליות" מתערטלות כחשפניות משני עבריו, כאשר ברקע נשמע קולו של בן-גוריון קורא את מגילת העצמאות. באותה עת, הבנתי את המיצג הזה כקינה על ערכי תנועת העבודה ועל הציונות המתפשטת מערכיה, כנגד דמותו המשיחית של האמן.

 

שנים ארוכות לא הייתי בקשר עם מוטי מזרחי, הגם שמעולם לא חדלתי לכבד את יצירתו ולהסתקרן ממנה. עתה, כשטלפנתי אליו בעניין מסוים, הוא סיפר לי שבימים אלה השלים הצבת פסל בכניסה ל"מקווה ישראל" ואשר נושאו הוא "הרצל פוגש את הקיסר ווילהלם". למשמע תגובתי ה"נדלקת", הזכיר לי מזרחי, שפעם, במחצית שנות השבעים (מאוחר יותר, וידאתי: 1975, תערוכת "פנים חדשות"), לקראת התערוכה בגלריה "שרה גילת" בירושלים, שלח הזמנה עם צילום של דיוקנו, בו הוא מדמה עצמו להרצל. לבושתי, שכחתי את העבודה ההיא. ביקשתי, שישלח לי במייל דימויים של כל ההרצלים שלו וציפיתי בעניין למשלוח.

 

בעודי ממתין, הקלדתי ב"גוגל" את המילים "מוטי מזרחי, הרצל", ומיד קפץ לעיני צילום של פסל ארד ריאליסטי גבוה (מאוחר יותר, אלמד שגובהו 7 מ', כולל הבימה), המשחזר בתלת-ממד את הצילום הנודע (של דוד וולפסון) מאוקטובר 1898 (שצולם באותו אזור הסמוך למקווה-ישראל), בו נראה הרצל, ניצב זקוף, כובע השעם בידו, ומולו הקיסר וילהלם השני רכוב על סוס. אלא, שצילום נוסף גילה לי, שמוטי חצה לשניים ולאורך את הקיסר ואת סוסו (בסגנון החיות החצויות של דמיאן הרסט; ואני נזכר, שעוד ב- 1987 חצה מוטי מזרחי דגם גבס צבוע של פרה, "הפרה הלוחמת" קרא לה), כך שמבטו של הרצל מופנה לרווח שנוצר בין שני החלקים. באתר בשם Yoaview הופיעה תגובתו של מוטי מזרחי:

"ניצבתי בפני בעיה: התצלום ההיסטורי הוא מונטאז`. התבקשתי לעשות פסל פיגורטיבי שמתאר את הסיטואציה, אך לבסוף דנתי פחות בעובדות ההיסטוריות, אלא יותר בנושא כוחו של המבט או החזון. האימפריה מיוצגת ע"י סוס וקיסר, ולמולה אדם פשוט שפועל כדי לממש את חזונו. בפרשנותי, המפגש `כאילו` לא התקיים. בעיני, מייצג הפסל את החזון והראייה ארוכת הטווח של הרצל. הוא אמנם ניצב לפני הקיסר אך מבטו הוא הרחק קדימה לעתיד בו יתגשם חזונו."

 

הפסל ניצב בראש במה עגולה, שמדרגות מובילות לראשה בין ירק דמוי-שדה-חיטה. לא יכולתי שלא להיזכר בבמה דומה-משהו שבנה מוטי מזרחי בספטמבר 1994 ב"אירועי תל-חי", שהייתה לי הזכות לאצרם: הייתה זו תלולית מכוסה בדשא (שהתייבש לא-מעט, אבוי, עוד קודם לשתילתו) שבראשה הציב מזרחי פסל גבס (?) ריאליסטי של עלמה רוכנת ארצה ללקט שיבולים, בעוד גבר ניצב מאחוריה ומבצע בה חדירה מינית. זכורה לי הצמרמורת שאחזה בי למראה האונס הזה של "רות המואביה" (על סוגיית ההזדווגות של רוח ובועז, על כל הנגזר ממנה, לא נעמוד כאן), שהוא בעצם, אונס האידיליה הפסטורלית, ואולי, שוב, דימוי של חלום ציוני במשבר ערכים של נצלנות אגרסיבית. בהקשר זה, זכור לי תחריט קטן שעיצב מוטי מזרחי בעקבות הפסל הנדון, ובו הוסיף ברקע את קרני השמש הציוניות מפציעות באון.

 

האם יצר מוטי מזרחי את פסל הרצל והקיסר רק בתוקף הזמנה מוסדית של מנהלי "שביל הרצל"  ליד "מקווה ישראל", או האם נענה להזמנה בתוקף מחויבות אישית לנושא ההרצלי, ואם כן, מה שוכן בשורש מחויבות זו? את התשובה איני יכול להפריד מתולדות הידרשויותיו של מוטי מזרחי לנושאי החלום הציוני. וכך, אני נזכר בפסל הענק "חלוץ 87", שהוצב במסגרת פסטיבל ישראל בסמוך ל"תיאטרון ירושלים" – פסל פוליאסטר צהוב, בגובה כארבעה מטרים: החלוץ, שפלג גופו העליון עירום, נועל נעלים צבאיות והוא בעל שש ידיים, שבכל אחת מכוש בתנועת הנפה. לידיות המכושים חוברו נורות בשורה. לימים, בקטלוג הביאנלה בוונציה ב- 1988 (אוצר: אדם ברוך), ציין מיכאל סגן-כהן, ש"החלוץ בשנת 87' הפך למין גולם, המכה ללא טעם. התכלית – חלוציות – הפכה אלימה משהו, מכה חלשה החוזרת על עצמה בעייפות."

 

הביקורת על אופן התממשותה של ההבטחה הציונית מצאה ביטויה החריף הרבה יותר שבע שנים קודם לכן: היה זה במסגרת הביאנלה הראשונה לפיסול ישראלי, שנערכה ב- 1980 בתל-חי (אוצר: אמנון ברזל) ובה הציג מזרחי מופע מורכב בשם "שעת היונה" על רחבת הדשא שליד "חצר תל-חי". כאן, בעקבות פעולות למיניהן של נשים (בלבוש ובעירום) המניחות ביצים על הדשא ואוספות אותן, התחיל מזרחי לנוע על הדשא, עטוי גופיה, לראשו כובע קש רחב-שוליים ואבר מינו צבוע לבן. בעודו גורר בחבלים צמיג ממולא בקופסאות קרטון (ומאחוריו צעירה המגוננת עליו במטריה, ועוד ארבעה ילדים הפוסעים מאחורי הצמיג), הופעלו הממטרות, והאמן החל מטיל מימיו על אחת מהן. באותו רגע, שחררו הילדים יונים מתוך קופסאות הקרטון. אם בעבר הופיע מוטי מזרחי כמשיח, הרי שעתה תפקד כמין שאמאן המפעיל כוחות של התעלות רוחנית (ריחוף היונים) ושל ביזוי. שהרי, מעשה ההשתנה באתר תל-חי, על כל סמליותו ההיסטורית-לאומית ההרואית, אינה אלא מעשה ביזוי פרובוקטיבי וסירוב לאידיאל הגבורה וההקרבה העצמית הצבאית.

 

היה זה באותה שנה, 1980, כששלח מוטי מזרחי בדואר גלויות, שמרביתן מודפסות בצילומי עיתונות של אישים ואירועים פוליטיים. נמניתי על הנמענים ואני שומר עד היום את הגלויות. מכיווַן שלא שוחחתי עם מוטי בנושא, איני יודע אם צילומי המתנחלות מאלון מורה היו ביקורתיים אם לאו. אני נוטה להניח, שבהקשר הביקורתי הכולל של האמן על גלגול החלום הציוני, הבחירה בתמונת ה"חלוצות" מהשטחים הכבושים הייתה אירונית.

 

כך או אחרת, שנה לאחר מכן, הציג מוטי מזרחי בפואיה של מוזיאון תל אביב מיצג מורכב בשם "שמחות 81". אם להתייחס רק לפן הקולי (ובאורח חלקי בלבד) של המופע רב-הפעילויות הזה, אציין את קולו הנואם של בן-גוריון, מוסיקת דיסקו (שחברי תנועת הצופים רוקדים לצליליה), תרועת אשכבה, יומני "גבע" ישנים המתארים עלייה והתיישבות, ושירתה של יפה ירקוני את "האמיני יום יבוא"… בדף המוזיאון הוצעו שני אפיקי פרשנות למופע: האחד, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". והשני, "אכול ושתה כי מחר נמות".

 

אז, די ברור לנו, אם כן, שמוטי מזרחי מודרך, לא פעם, על ידי המתח שבין ההבטחה החלוצית המוקדמת לבין המציאות החברתית הישראלית, תהא זו הכלכלית, או הביטחונית, או התרבותית. בהכירנו את יצירתו, ברי לנו לא פחות, שההיבט העדתי, המזרחי-אשכנזי, מניע, לא אחת, את עבודותיו. לאור זאת, התהייה: האם, כשמוטי מזרחי, מצטלם ב- 1975 בדמותו של בנימין זאב הרצל הווינאי, האם הוא מתריס נגד המהלך הציוני המוקדם כמהלך אשכנזי שדיכא וניצל את עולי המזרח? שמא הוא מעלה את אפשרות האמן כחוזה? אני מתבונן בצילום: מוטי מצולם בו חשוף גוף עליון, חסון, ידיו משולבות, סבר פניו אומר ביטחון וחזון. זהו מוטי מזרחי "הגיבור", שמאוחר יותר, גם צילם עצמו עם מכוש ואף יצר פסל של דמותו עם מכוש. אלא, שהגבורה היא אירונית, כמובן, באשר היא זהה עם "שמשון דער נעבעך דיקער", פסל של איש קרח וקשיש  בעל חזות דומה לאמן הוא עצמו, הנושא בידיו משקולות. את הפסל הזה הציג מוטי מזרחי בשנים האחרונות בתערוכות שונות ברחבי אירופה ואשר מככב ברקע פרויקט ה"יידישע תיאטר" שלו – שירים ביידיש ואמרות יידישאיות, המצטברים כולם למסכת אירונית על דמות הגיבור היהודי. היידיש של המזרחי היא, כמובן, חתרנית. נרחיב: במיצב בשם "איך בין איין מענטש" ("אני בן-אדם"), ניצב לו "שמשון דער נעבעך דיקער", האמן כזכור, אוחז במשקולות, כשהוא 0מוקף מכל עבר על הרצפה בנחיל של זבובי ענק יצוקים בארד, עת על רגלו הימינית מלופפות מילות שירו של שאול טשרניחובסקי, "שחקי שחקי על חלומות […] כי עודני מאמין בך." מוטי מזרחי ה"גיבור", שזבובים מפלצתיים צרים עליו לכלותו, עודנו מאמין ברוח האדם. האומנם? "שים לב לחיוכו של הנעבעך", כתב לי מוטי במייל.

 

נכותו של מוטי מזרחי לא משה מיצירתו עוד מאז צילומי ה"ויה דולורוסה" מ- 1974, בהם צילם עצמו מדדה על קביו לאורך רחוב הייסורים הישועי, כשהוא נושא את צילום דיוקנו ומבטא את סבלו הקיומי, הגופני, החברתי-תרבותי והאמנותי בדמות סבלו של ישו. לאמור: מוטי מזרחי כאנטי-גיבור. באותו אירוע המוזכר לעיל, "שמחות 81", כלל מזרחי בין אינספור הסצנות אקט של תלייתו העצמית מהתקרה בעירום לנגד שלושה טורסויים יצוקים בגבס והמייצגים את השלישייה מגולגותא – ישו ושני הגנבים. מוטי התלוי הוא ישו הצלוב. בנובמבר 2009 השתתף האמן בתערוכה הקבוצתית "סובינירים", שהוצגה ב"מגדל דוד", ירושלים. כאן הציג עבודת עץ זית, במתכונת פסלוני בית-לחם הנמכרים לצליינים גם ברחבי העיר העתיקה של ירושלים, ובה נראה ישו צלוב על צלב ולמרגלותיו ניצב… הרצל, אוחז בכובע-השעם. המילה "חוזים" הודפסה על בסיס הפסלון. והרי לנו המפתח: מוטי מזרחי כהרצל כמוהו כמוטי מזרחי כישו. בשני המקרים, ההתחזות היא אירונית ואנטי-הרואית. מוטי מזרחי בא אל הרצל כדמות מיתית משני כיוונים מקבילים: באפיק האישי, הישראלי (יליד תל אביב 1946) בעל השורשים המזרחיים, מאשר זהות אישית הרחוקה מאד, שלא לומר הפוכה, מהאידיאל האשכנזי של "היהודי החדש"; באפיק החברתי-לאומי, כישלון חזונו של הרצל כמוהו ככישלונו של חוזה אחר, ישו, שנצלב ואשר מסר המחילה, השוויון והאהבה שהטיף לו רחוק מלהיות ממומש.

 

בה בעת, מוטי מזרחי, הצולב עצמו במיצג מ- 1976 ו/או המדדה ב"ויה דולורוסה" ב- 1974, מאמץ לעצמו את תפקיד המושיע, בה במידה שבצילום מ- 1975 אימץ לעצמו את תפקיד החוזה הלאומי. התואר המשותף – "חוזים" – אומר גם "רואים", כרמז לאמנים החזותיים. הן, גם הרצל הפוגש בקיסר ווילהלם השני, הפסל מ- 2013, מייצג את הרצל כמי שמבטו חוצה את גוף הסוס והקיסר, משמע מבט רוחני שמעֵבר למקום ולזמן (ובה בעת, כלום איננו ממשיכים לשמוע באוזני רוחנו האירונית את שירו של טשרניחובסקי?). מכאן, שהאירוניה העצמית משולבת בשליחות (יש יאמרו: מגלומניה) של האמן כמתקן החברה ומבריאה. והרי כבר פגשנו בעבר במיצגיו של מוטי מזרחי ה"הילֶר". אמרו אפוא: המבריא הוא גם החולה.