עוד פעם האמנות מתה?
ב- 1972 ביקר רוברט יוז – אז מבקר האמנות המיתולוגי של השבועון "טיים" – ב"דוקומנטה" מס' 5, שהוצגה (כתמיד) בקאסל שבגרמניה. הוא יצא ממנה בדיכאון עמוק:
"האמנות במצב רע. כלומר, האמנות המתקדמת. הדיאגנוזה: תשישות. הפרוגנוזה: עליבות. האוונגרד מיצה את כוחו, בסופו של דבר. […] הוא שרוי בהתדרדרות נרפית אל עבר אנטרופיה."
כך פתח יוז את מאמרו מה- 18 בדצמבר, 1972. מה שמוטט סופית את המבקר האוסטרלי-אמריקאי היו צילומי הרמן שוורצקוגלר, האוסטרי, המרטש את אבר-מינו עד מוות (לימים, יסתבר, שהצילומים מבוימים…):
"מאחר שלא היה לו כלום מה לומר, ושום מקום ללכת אליו מלבד החוצה, הוא התאבד וקרא לזה אמנות. הפוליטיקה של החוויה נכנעה לפוליטיקה של האימפוטנציה. להתראות, ג'אספר; שלום, רודולף!"
האוונגרד מת, קבע יוז – מי שחיבר את הסדרה והספר "הלם החדש", בהם פיאר את תהילת האוונגרד. אם במקורו אוונגרד פירושו, לפי יוז, טענה ממשית בעלת תוכן משמעותי וכוח מעשי לפעול על הציבור, הרי שהקרע המודרני בין האמנות לבין הקהל הרחב הפך לקריטי. לעומת זאת, האמנות העכשווית, טען יוז בפתח הגל הגדול של האמנות המושגית, סובלת מטריביאליות עלובה וממטאפיזיות תפלה על סף קריסה גמורה. וכשסיים את הספדו, כתב המבקר:
"לאמתו של דבר, המונח 'אוונגרד' מיצה את שימושיותו. הדבר שקשה להתמודד איתו אינו העובדה שהמלך עירום; אלא שמתחת למעטה אין שום קיסר."
המחסן של גדעון עפרת 