הצהרת בלפור והאמנות הארצישראלית

                  הצהרת בלפור ואמנות ארץישראל

 

 זמן קצר לאחר הצהרתו המפורסמת של הלורד בלפור ב- 2 בנובמבר 1917, ולבטח לאחר כניסת גנרל אלנבי ("אל-נביא", כפי שכינה אותו איתמר בן-אב"י) ארצה ב- 11 בדצמבר אותה שנה, עיצב שמואל בן-דוד, אז כבר מורה ב"בצלאל", כריכה לדפדפת גלויות-צילומים שצילם והפיק יעקב בן-דב, הצלם הבצלאלי" הנודע. הכריכה, בשחור-לבן ובגודל גלויה אף היא, נשאה בראשה כמדליון רם ונישא את דיוקנו של הלורד, כשהוא נתמך משני עברים בנופים ארצישראליים אידיליים של רועה צאן מתחת למגדל-דוד ורועָה במפרץ יפו. מתחת לאלה ועל פני מרבית העיצוב, הדפיס בן-דוד את ההצהרה כלשונה, כפי שהופנתה ללורד רוטשילד. יצוין: מכל בחינה עיצובית, בן-דוד לא חרג בעבודתו זו מהדגם ה"בצלאלי" של אידיאליזציה ציונית, כפי שהייתה מוכרת ביצירה ה"בצלאלית" מזה שנים. רוצה לומר, עבודתו של בן-דוד, על הנופים העתיקים של מגדל דוד ויפו ועל הרועים הפוסט-תנ"כיים, טרם הפנימה את המהפך הלאומי הצפון בהצהרה הגורלית. דומה, שרק הציור המודרניסטי הארצישראלי, זה המורד ב"בצלאל" בשנות העשרים, רק הוא יפנים בצורה ובתוכן את המהפך.

 

ברם, באשר מדובר בשנת 1918 בעיקר, כשנת התגובות האמנותיות העיקריות להצהרת בלפור, אין לנו מנוס אלא להגביל את עיוננו כמעט רק ליצירה ה"בצלאלית". שהרי, המודרנה הארצישראלית לא תפרוץ קודם לעגינתה של האנייה "רוסלן" ביפו ב- 1919. יחד עם זאת, נמהר ונזכיר את שטיח-המכונה שנטווה בירושלים בבית הספר שקדם ל"בצלאל", "תורה ומלאכה" (של חברת "אליאנס"), ובמרכזו דיוקן הלורד ארתור ג'יימס בלפור. השטיח האדמדם נוצר ב- 1920 בקירוב, אח לשטיחי הנציב העליון, הפחה התורכי, תאודור הרצל, מקס נורדאו, חיים וייצמן ועוד. די בשכנות לפיגורות הללו בכדי להבהיר לנו את מעמדו הנישא של בלפור בתודעה הציונית דאז. הזיווג עם דיוקן הפחה אל לו לבלבלנו: המעבר מהשלטון התורכי לשלטון הבריטי מצא ביטויו בשורה של עבודות "בצלאליות", שנוצרו ברובן ב- 1918 במחלקת "נחושת דמשק" שבהנהלת אברהם בר-אדון. כאן אספו התלמידים פגזים גרמניים, ששימשו את התורכים במלחמתם נגד צבא אלנבי, ועליהם הטביעו עיטורים (דקורטיביים ומילוליים) מזרחיים ויוגנדשטיליים, בהם גם התייחסות ישירה לניצחון הבריטי. "לזכר שחרור ירושלים", רקעו תלמידי המחלקה בראש אחד הפגזים והוסיפו מתחת למילים הללו ריקוע של מגדל-דוד. בעיזבונו של ראש המחלקה, בר-אדון, מצאתי לפני שנים רבות מתוַות דיו על דף שקוף, הכנה לעיטור פגז, בה רשומים מטוסים בריטיים חגים מעל ירושלים העתיקה, טור של חיילים בריטיים עם רובים מכודנים, חייל בריטי על אופניים מאחורי תותח מתנייע, ועוד.

 

הנה כי כן, סמיכות הצהרת בלפור לכניסת אלנבי ואפילו להתנדבות בני היישוב לגדודים העבריים (כלומר, לגדוד הארצישראלי, הגדוד ה- 40, שהוקם מיד לאחר כניסת האנגלים לירושלים) – סמיכות זו גרמה לכך שאמני "בצלאל" לא הפרידו בין השמחות השונות. בהתאם, ב- 1918 עיצב זאב רבן כריכה לדפדפת אחרת של גלויות-צילומים מעשה ידי בן-דב, כאשר לצד צילום מסדַר המתנדבים עם דמותו של אלנבי, צייר רבן את בתולת ישראל, לבושה במחלצות אוריינטליות, נושאת דגל ("הגדודים העבריים בארץ ישראל"), בידה האחרת מגן ועליו סמלי שבטי ישראל, ובסמוך לה גור-אריה יהודה שקרע את השלשלאות שכבלוהו. הסמליות ברורה: הגדוד הארצישראלי הוא צעד ראשון בריבונות ציונית גאה של שחרור וגאולה לאומיים. מוכר גם רישום מ- 1918 בקירוב, המייצג הצעה של זאב רבן לסמל הגדודים העבריים: שילוב של דגל בריטניה ודגל ישראל מעל לאריה הראלדי היושב בתווך – האריה הבריטי שהוא גם גור-אריה יהודה…

 

חברו של רבן להוראה ב"בצלאל", מאיר גור-אריה, מי שיצר ב- 1918 תבליט שנהב של דיוקן אלנבי, עיצב אף הוא כריכה לדפדפת גלויות-צילומים של בן-דוב בנושא הגדודים העבריים בארץ ישראל: מימין, מתנדב עברי במדים בריטיים; משמאל, נפח עברי (מכַתֵת מָגל לחרב?); ובתווך מעל – ספק-מדליון ספק-מגן דוד שבטבורו גור-האריה ההראלדי קורע שלשלת. ועדיין בנושא דפדפות הגלויות-צילומים של בן-דוב מ- 1918, תצוין כריכה שעיצב יעקב בן-דוב הוא עצמו: פוטומונטאז' של צללית גגות העיר העתיקה, צילום הגדוד העברי ה- 39 עם גנרל אלנבי ו… צילום פסלו של בוריס ש"ץ, "מתתיהו", הנראה מניף חרבו מעל גוויית חייל יווני כשהוא ניצב בין שני עמודים (מן הסתם, עמודי בועז ויכין של בית-המקדש). והרי לנו החיבור בין הניצחון הבריטי, ההתנדבות לגדודים והשחרור הלאומי מהכובש הקולוניאלי, הד להבטחת הלורד בלפור.

 

שמו של בוריס ש"ץ מעביר אותנו ישירות למספר עבודות שיצר מנהל "בצלאל" תחת רושם האופטימיות העצומה ששטפה את היישוב למחרת ההצהרה. כך, ב- 1918 צייר בוריס ש"ץ את דיוקן מתתיהו בצבעי שמן, כשהוא נתון במסגרת נחושת המעוטרת בעמודי המקדש, ענפים וצמדי צבאים ויונים, וכאשר במרכזה העליון, בתוך צורה של לוחות הברית (!) מילותיו של הנביא ישעיהו מפרק ס': "מי אלה כעָב תעופֶנָה,/ וכיונים אל ארובותיהם./ שאי סביב עינייך וראי/ כולם נקבצו באו לָך/ בנייך מרחוק יבואו/ ובנותייך אל צד תֵאָמַנָה." ש"ץ, ששיבש במקצת את סדר הפסוקים, רקע מתחת לדיוקן את המילים "קול קורא במדבר פנו דרך!", שמקורם ב"ישעיהו" מ' ואשר מזהים את הקול האלוהי הקורא עם הצהרת בלפור. בתבליט עגול (במקור גבס, ומאוחר יותר ביציקת ארד) מאותה שנה, הקיף בוריס ש"ץ את דיוקן הנביא ישעיהו בפסוק "קול קורא במדבר…" וקרא ליצירתו "שנת תרע"ח". העבודה נוצרה בטבריה, במהלך ההגליה שהוגלה ש"ץ על ידי התורכים, לאחר שהושיבוהו בכלא בדמשק ערב הקרב עם הבריטים. במונוגרפיה שלו על יצירתו (שנכתבה בין 1924-1917) כתב ש"ץ אודות התבליט הנדון:

"משיח. עקבתא דמשיחא! את זה הרגשנו בכל. ברציחות האיומות, במגפות הנוראות, במחסור המר בשעה שכלתה פרוטה מן הכיס ובחוצפה הסגיאה ובפני הדור שהיו כפני הכלב. חבלי משיח, חבלי משיח! ישבנו אז, אני וחברי, בכלא הדמשקאי. ולפתע קרעה השמש את העננים השחורים. ירושלים משוחררת! הצהרת בלפור! שיבת ציון התחילה! היינו כבחלום. אז שמעתי קול, קול גדול, הקורא במדבר: פנו דרך, ישרו מסילה…"

 

עדיין ב- 1918 ועדיין ברוח ההתרגשות הגדולה מהשחרור הלאומי מעול התורכים והשחרור האישי מהכלא, מעין מאניה שלאחר דפרסיה, יצר ש"ץ תבליט מדליוני נוסף (שוב, תחילה בגבס ולאחר מכן בנחושת, בשינויים קלים), כשהוא מקיף את דיוקן הנביא ישעיהו במילותיו מפרק ב': "והיה באחרית הימים". תחושת התגשמותה של אוטופיה שררה אמנם ב"בצלאל" של 1918, כאשר "אחרית הימים" מובנת במונחי "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים…". לא לחינם, באותם ימים ממש חיבר ש"ץ "תוכנית של דרמה בשביל ראינוע: חורבן בית המקדש ושיבת ציון". היה זה התסריט הראשון שנכתב בארץ, גם אם נדחה על ידי ההסתדרות הציונית. וכשהוא יושב בטבריה וממתין לאפשרות לחזור לירושלים ול"בצלאל", החל ש"ץ כותב את הרומן האוטופי שלו, "ירושלים הבנויה", סיפור מסעו בארץ ישראל ביחד עם בצלאל בן-אורי בשנת 2017. כאן, בין שאר הנסים והנפלאות של הארץ והיישוב הפורחים, מגיעים השניים לבית הראינוע "מנורה" (על שם חברת הסרטים הדוקומנטאריים שייסד יעקב בן-דוב ב"בצלאל") וצופים בו בסרט בנושא החורבן והגאולה (מן הסתם, פרפראזה על התסריט הנ"ל שנדחה):

"כל הזמן נשמעו יבבות התזמורת. ויהי רעש, כרעש ים האש, רעם, קול נפילת מגדלים, הרס, נפץ כחורבן הגדול אשר ראו עינינו. והעוגב מלמעלה בכה בכי תמרורים. [….] נהי תמרורים נשמע בכל רחבי האולם, בכי אישה… ככה מבכה רחל אמנו על בניה, מאנה הינחם."

 

ואז, הגאולה שלמחרת הצהרת בלפור ותבוסת התורכים:

"צבעי הלילה נמוגו על הבד, ותחתם באו צבעים ורודים יפים מורכבים להרמוניה נפלאה, התזמורת מנגנת נגינות ידועות לי, שירי ארץ ישראל, אשר שמעתים לא אחת. הבד מתבהר ומתוך הצבעים הבהירים נראתה לי תמונה חדשה. חוצות ירושלים מלאים בני אדם מקושטים, לבושים בגדי שבת. תינוקות של בית רבן הולכים שורות שורות, דגלי תכלת-לבן בידיהם. […] שיבת ציון! שיבת ציון! נשמעים קולות השמחה מכל צד. שירה חדשה של שיבת ציון משמיעים אלפי ילדי בתי הספר."

 

שובו של פרופ' בוריס ש"ץ לירושלים משביו וגלותו לווה בחגיגה רבתי. "בצלאל" שב לפעול כסדרו לאחר חודשים ארוכים מאד של שבר ומצוקה, שכללו רעב כבד, גיוס מורים ותלמידים לצבא התורכי (אחד מהמורים לא שב, ויש אומרים נטרף אי שם בהרי הקווקז) ושאר מרעין בישין. עתה, גם נפתח מחדש "ביתן בצלאל" בשער יפו, אותו מבנה דמוי "פָּלָצו" רנסנסי, בו מכרו מוצרים "בצלאל" לתיירים מזדמנים. בפתיחה החגיגית של הביתן נכחו מושל ירושלים, רונלד סטורס ואישי ציבור. התחושה הייתה, שהנה עלה שחר של יום חדש. עתה, ב- 1918, גם עוצב ב"בצלאל" מדליון "יהודה המשתחררת", וריאציה על המטבע הרומית של "יהודה הכבושה", וזה חולק למתנדבים לגדודים העבריים. מוטיב "יהודה המשתחררת" יחזור כדימוי באריחי הקרמיקה שייוצרו במחלקת הקרמיקה ב"בצלאל" (בראשותו של יעקב אייזנברג) וב- 1924 נמצא אותם מפארים את פנים בית-ביאליק בתל אביב. לימים, ב- 1925, יצור אברהם מלניקוב את פסל האבן המונומנטאלי שלו, "יהודה המשתחררת", המוצב בפארק הלאומי ברמת-גן. 

 

גם אמנים ציוניים, הפועלים באירופה, לא טמנו ידם בצלחת נוכח אירועי הזמן. אמת, פיגורות אמנותיות-ציוניות מרכזיות דוגמת אפרים משה ליליין או הרמן שטרוק הברלינאיים לא הגיבו ביצירתם להצהרת בלפור; ברם, יוסף בודקו יצר בברלין ב- 1919 חיתוך עץ, בו נראה הנביא ירמיהו מנחם את רחל אמנו, המקוננת לרקע שריפות ענק (הפוגרומים במזרח אירופה) ומעל לטקסט מ"ירמיהו" ל"א, ששיאו: "ושבו בנים לגבולם". תקוות השיבה הלאומית, שנעורה בזכות הצהרת בלפור, מצאה ביטויה ב- 1918 גם בחיתוך עץ שיצר יעקב שטיינהרדט בברלין, "חסרי-הבית", בו נראים פליטים נואשים על סירה בלב סערה ולעת ליל, כאשר ברקע מתגלה אי, אולי שרטון ואולי… חוף מבטחים. ב- 1921 היה זה ראובן רובין, החי ויוצר אז בצ'רנוביץ שברומניה, שיצר בעבור "קרן היסוד" את הכרזה, "עלו ורשו את הארץ". כאן נראה נביא ישיש (ככל הנראה, משה רבנו, שמפיו ציווה אלוהים את הציווי של כותרת הכרזה, ככתוב ב"דברים", ט'), נושא זרועותיו ומעודד את העם, המתפלג לגלותיים נרפים ולחלוצים נמרצים. מאחורי הנביא, חומת ירושלים ובמרכזה "שער הרחמים" הנעול (זה שייפתח, כך המסורת, רק עם בוא המשיח). מתחת לתמונה מופיעות המילים ביידיש: "יהודים, מפתחות ציון בידיכם. פתחו את השער". אכן, עתה, בעקבות הצהרת בלפור, הנה בא הזמן המשיחי של פתיחת השער וגאולת העם מגלותו. תוך חודשים ספורים, יצייר ראובן את "המדונה של חסרי הבית", ציור בו מצויר תינוק למרגלות המדונה החולצת שד, שמאחוריה שרועים "מתי מדבר", הרדומים ושאינם ערים לגודל השעה: התינוק המשיחי נולד!

 

תרועות השמחה בתגובה להצהרת בלפור נראו מכל עבר, ובעיקר בירושלים. כאן יצר יעקב בן-דוב ב- 1918 את הסרט הדוקומנטארי הראשון שלו, "יהודה המשוחררת" (שנרכש על ידי "קרן קיימת לישראל" ואבד), הפותח בתמונת אלנבי וחייליו הנכנסים בשערי ירושלים וממשיך, בין השאר, בצילום חיילי הגדודים העבריים. אפילו טבעת כסף עוצבה (לא ברור היכן ועל ידי מי) עם המילים "יום דקלרציה של בלפור", המקיפות את דיוקן הרצל.

 

דומה, שהתגובה האמנותית הארצישראלית להצהרת בלפור סגרה מעגל עצמי רק ב- 1925. היה זה, כשהוזמן הלורד בלפור לחנוך בנאום את הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. עתה, בין האח"מים שמלאו את האמפיתיאטרון הקטן ישב גם הצייר היהודי-פולני הנודע, ליאופולד פיליכובסקי וצייר את הטקס. אנחנו מכירים היטב את ציורו הריאליסטי הענק המתעד את האירוע, באשר הוא מוצג דרך קבע בבניין המנהלה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. כאן נראה הלורד ניצב על הבמה ונושא את נאומו. במרכז אחת השורות הראשונות מולו מבחינה העין בדמותו של… בוריס ש"ץ. עתה, אכן, סגר ש"ץ את מעגלו ה"בלפורי", ומה שראשיתו בדימויים מטאפוריים של בלפור כמתתיהו או כישעיהו הפך עתה למפגש של ש"ץ עם בלפור הבשר-ודם ועם המימוש בפועל של חזונו הציוני.