הטרגדיה היהודית על פי קניספל

           

                   הטרגדיה היהודית על פי קניספל

ב- 1956 הציג קנדידו פורטינרי – גדול אמניה המודרניים של ברזיל – תערוכה נודדת של ציוריו במוזיאוני ישראל, שהותירה רושמה העז על זירת האמנות המקומית, ובפרט על הציירים הריאליסטיים-חברתיים, שגרשון קניספל נמנה על הבולטים בהם. פורטינרי, אוהב ישראל, אף הוציא לאור, כשנה לאחר ביקורו, אלבום של ציורי הארץ ודמויותיה, מעשה ידיו, כאשר את המבוא לאלבום כתב אחד מבחירי אמני ההפשטה הישראליים דאז, אריה ארוך [1974-1908] (שגריר ישראל בברזיל באותה עת).

 

לברזיל שמור מקום מיוחד באמנות הישראלית. שכן, לא זו בלבד שאירחה ב- 1960 במוזיאון לאמנות מודרנית בריו-דה-ז'נרו את תערוכת "20 אמנים מישראל" וב- 1984 את התערוכה הקבוצתית "אמנות ישראל" (במוזיאונים לאמנות מודרנית של ריו-דה-ז'נרו ושל סאו-פאולו), ולא זו בלבד שהבייאנלה בסאו-פאולו אירחה לאורך השנים כמה ממיטב אמני ישראל הצעירים, אלא שברזיל גם חיבקה בחום לפחות שניים מהבולטים באמני ישראל: מעטים בתל אביב וירושלים זוכרים, למשל, את תערוכת הליתוגרפיות שהציג משה טמיר [2000-1924] באותו מוזיאון בריו-דה-ז'נרו ב- 1984, וזאת בשעה שישראל התנכרה ליצירתו. ברזיל, הידועה בעולם האמנות הישראלי בעיקר כמקום שטלטל טלטלה עזה את ציורו של יוחנן סימון [1976-1905] – מחשובי המודרניסטיים הישראליים – מאז התוודעותו ליערות ברזיל ב- 1955 – ברזיל זו חיבקה חיבוק עז את גרשון קניספל, עם התיישבותו בסאו-פאולו ב- 1994. מאז ועד היום, הציג והציב קניספל בברזיל תערוכות ויצירות מונומנטאליות לא מעטות, שזכו לתהילה והפכוהו לאמן ברזילאי מהשורה הראשונה. וכך, בעוד הזיכרון התרבותי הישראלי נעל את יצירתו בתחום הריאליזם החברתי משנות ה- 50 (תבליטים ופסלים ברחבי חיפה, או "לשכת עבודה" – ציור ענק מ- 1956 באוסף מוזיאון חיפה לאמנות) – אישרה ברזיל את קניספל כ"אמן שואה" מרכזי.

 

לקניספל שיג-ושיח אישי עם השואה:

"משפחתי נפגעה קשות בשואה. חמישה מתשעת אחיו של אבי, יליד גרמניה אך מי שמשפחתו שורשיה במזרח אירופה, חמישה מהם נספו במחנות. ב- 1935 עלה אבי ארצה ומאז אותה תקופה רבים מאיתנו הולכים עם רגשות אשם על ששרדו. ב- 1957, זמן קצר לאחר שהשתתפתי ב'תערוכת הצעירים' במוסקבה, ערכתי ביקור במחנות המוות באושוויץ, טרבלינקה, טרייזנשטאט ודכאו, עוד בטרם הפכו ל'מוזיאונים', וריח המוות עוד נישא באוויר. ישבתי בקלן אצל דודתי ששרדה […] וביקשתי שתספר לי על כל שאירע בטרייזנשטאט. סיפרה על הרעב הכבד, על היותה ממונה על חלוקת המזון […]. את משפט אייכמן לא חוויתי מקורב, מאחר ששהיתי שש שנים בברזיל. עם זאת, הייתי מעורב בו בעקיפין בדרכי: ב- 1960 נודע שצוקרוס, מגדולי המרצחים הנאצים, מסתתר בקונסוליה הגרמנית בסאו-פאולו […]. החלטנו, שלושה ישראלים, לחסלו. התוכנית, שכבר הייתה בשלב גיבוש מתקדם, נבלמה ברגע האחרון בצו איסור מוחלט מטעם נציג הקונסוליה שלנו. לימים, הסתבר שהאיסור קשור היה בתוכנית לחטיפת אייכמן בארגנטינה. בסופו של דבר, אותו צוּקרוּס חוסל ב- 1964 באורגוואי בידי סוכנים ישראלים."

 

אפשר, שהעדות הזו מסבירה כיצד זה, שלאורך שלוש השנים האחרונות – 2012-2009, עמל גרשון קניספל על מה שניתן לכנות כיצירה המונומנטאלית של חייו: 4 לוחות של פיסול קירוני, הממוקמים בסאו-פאולו באולם האירועים של "די גרויסע שול" (לשעבר, "בית הכנסת הגדול", שנוסד ב- 1911 ועמד בשיממונו לאורך שנים). הקוורטט הענק של הפיסול הקירוני – "ארבעה קרונות ההישרדות", קורא להם האמן – מורכב מיציקות אלומיניום וברונזה, כל יחידה 2X3.5 מ', משמע – עבודה בגודל 2X14 מ' (מבלי לחשב את רוחב ההפרדות בין הלוחות). אין כיוון חד-משמעי לעבודה: ניתן "לקרוא" אותה מימין או משמאל, בה במידה שאין רצף כרונולוגי או סיבתי בין כלל מרכיביה. כאילו אומר לנו האמן: אל תחפשו היגיון בהיסטוריה היהודית. כך, מבט משמאל לימין יפתח בלוח "השואה", ימשיך בלוח "המרד", יוביל אל לוח התיישבות יהודי פורטוגל בטבריה במחצית המאה ה- 16 ויסיים בלוח "האינקוויזיציה". ההיגיון הפנימי האחד האפשרי כאן הוא אפוא קריאה דו-כיוונית: (א) משמאל לימין: משואה למרד. (ב) מימין לשמאל: מאינקוויזיציה למפעל ההצלה של אשת העסקים, הנדבנית והמדינאית היהודייה, דונה גרציה (1569-1510). כך או אחרת, לפנינו ייצוג של אפוס יהודי שבסימן כפול של טרגדיה והישרדות. מידות העבודה, התעוזה שבייצוג הפיגורטיבי נטול הפשרות (אף ללא פשרת השימוש בסמלים) ועוצמת המבע הפיסולי – מעמידים את יצירתו זו של קניספל בשורה הראשונה של עבודות השואה שנוצרו מעולם. הצופה ביצירה הדרמטית נסחף בעל כורחו לתוך קלחת האסונות ורגשות הפחד והרחמים הקתרטיים שמוצתים בו, ובדומה לקניספל הוא עצמו, שחווה ב- 1966 את הדמיית אושוויץ במילותיו המזעזעות של פליט אושוויץ, הסופר ק.צטניק, נדבק גם הצופה בזעזוע השואה והאינקוויזיציה לקראת הפורקן של פרקי המרד וההתיישבות בטבריה. 

 

בולטת מאד ברצף האפי של "ארבעת קרונות ההישרדות" – ההימנעות המשמעותית מהדואליות הציונית השגורה שבנוסח "משואה לתקומה". קניספל, בן דורו של האמן הישראלי נפתלי בזם (אף כי צעיר ממנו בשמונה שנים: בזם נולד ב- 1924), כמותו – בוגר "בצלאל החדש" בירושלים של סוף שנות ה- 40 ועמיתו לריאליזם החברתי החיפאי בשנות ה- 50, מכיר היטב עד כמה כבשה הדואליות של "שואה-תקומה" את יצירת בזם. אף יותר מזה, קניספל מכיר היטב את הזיווג מעצם החוויה הישראלית המרכזית של טקסי יום-השואה, ואפילו מהארכיטקטורה של "יד-ושם", זו המסיימת בפנוראמה הירושלמית משובבת הנפש המתגלה למבקר בתום מסעו המוזיאלי במדורי הגיהינום של השואה. ואף על פי כן, קניספל, המתגורר בברזיל מזה קרוב לעשרים שנה, בחר שלא לכלול ביצירתו ההיסטורית השאפתנית את התקומה הציונית בבחינת תשובה ניצחת לשואה. משקעים ביקורתיים-פוליטיים, כמו גם נאמנות לתפיסת הרב דוד וואיטמן מסאו-פאולו, שיזם וליווה את המיזם לאורכו, יסבירו את ההימנעות המשמעותית. יהא ההסבר אשר יהא, החוויה היהודית ההיסטורית בעבודתו החדשה של קניספל אינה מתייחסת להוויה הישראלית החדשה כפרק מכריע בהיסטוריה היהודית. ודומה, שקניספל העדיף להמיר את 1948 של העצמאות הישראלית ושל ה"נאקבה" ("שואתם" של הפלסטינאים) בהתיישבות יהודית בארץ ישראל במאה ה- 16. 

 

שפתו האמנותית של קניספל בעבודתו הנוכחית מורכבת: מחד גיסא, מבע אקספרסיוניסטי, המשלב בייצוג הפיגורטיבי סימני מגע ספונטאני-רגשי-דרמטי ובלתי-מעודן במופגן בחומר; ומאידך גיסא, נקיטה באמצעים פוסט-קוביסטיים של גופים מופשטים-גיאומטריים (קונוסים, משולשים, מלבנים) המעוצבים בקונפליקטואליות פורצת ואלימה. נקיטה אחרונה זו נושאת עמה, הן הדים מפסלי הארד הקירוניים של דוד פלומבו הישראלי [1966-1920] – אמן השואה הישראלי ומי שנודע בעיצוביו הדוקרניים דמויי האודים השרופים, והן מעבודותיו המופשטות התלת-ממדיות של פרנק סטלה האמריקני משנות ה- 80. ככלל, לצד השילוב הדרמטי של שתי המגמות הסגנוניות הללו, הפאנלים של קניספל מאופיינים בפרגמנטריות – מעין קרעי דימויים, שברי שרידים החוברים יחד עד למחנק לתמונת זיכרון אלגית. שחרורה של חָבירה פרגמנטרית זו מהיגיון ריאליסטי מעלה על הדעת את שפתו הפרגמנרית-סוריאלית של מרדכי ארדון [1992-1896] – מורו ומנהלו של קניספל ב"בצלאל החדש" – בטריפטיכון השואה הגדול שלו, "מיסה דורה" (1962-1958), הגם שארדון נקט בדימויים סמליים. נוסיף עוד, שלא מעט מהפרגמנטים הדחוסים ללא-נשוא בקווארטט של קניספל מותירים רושם של גופים חרוכי-אש. באשר לשילוב הברונזה ה"חלודה" באלומיניום, זה נועד לשרת את רושם הגרוטאות של הרייך השלישי – קסדה, שברי צלב קרס וכו'.

 

כוחה של הדחיסות הצורנית ה"רועשת" בשתיקתה הגדולה. כמו ציית קניספל לצו האסתטי של גוטהולד אפרים לסינג מ- 1766:

"האמן ביקש להשיג את מירב היופי במצב, שהניחו, מצב של כאב פיזי. וכאב זה, בכל עוצמתו המעוותת, לא עלה בקנה אחד עם מטרתו. לכן נאלץ להפחיתו; אנוס היה להפוך זעקה לאנחה."

בהתאם, קניספל הפשיט ואף הסתיר ברובן את פניו המעונות של היהודי על המוקד, בה במידה שמנע מאיתנו כליל את תווי פניו של פליט השואה היהודי, היוצא לקראתנו על קביו. ככלל, דרגת ההפשטה המוטמעת בפיגורטיביות של סצנות האימה מבטיחה את האיפוק האסתטי ההופך "זעקה לאנחה". השקטת ה"רעש" הצורני בעבודתו הנדונה של קניספל גם חייבת לא מעט לקומפוזיציה של המשולש הקלאסי, החוזרת בסמוי לפחות בשלושה מתוך ארבעה הפרקים (פרק ההתיישבות בטבריה יציב בזכות מבנהו המרובע). מבנה המשולש מייצב ומרגיע את סער הדימויים ומבטיח את האחדות בריבוי, הלא היא נוסחת היופי.  

 

כל אחד מארבעה פסלי הקיר מלווה בפסוק שנבחר על ידי הרב וואיטמן: לוח האינקוויזיציה מלווה בקריאה היהודית שבטרם נפיחת הנשמה – "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"; לוח ההתיישבות בארץ ישראל מלווה בפסוק הנחמה – "וישב עמי בנווה שלום ובמשכנות מבטחים…" ("ישעיהו", ל"ב, 18); לוח המרד מלווה בפסוק העידוד – "מנשרים קלו מאריות גברו" ("שמואל ב'", א', 23); ואילו לוח השואה מצניע בחלקו העליון (מעל לקרון הבהמות) את הפסוק: "דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענווים" ("תהילים", ט', 13). הצנעת הפסוק כמו מאשרת נסיגת כוח השפה, אילמות הפה נוכח הפלצות והאימה. ודווקא לרקע זה בולט הציוּן הגלוי של שמות מחנות המוות.

 

ככלל, ברוב לוחות היצירה, מוגבה אירוע היסטורי באמצעות חיבורו להקשר רוחני-דתי. ובה בעת, הדילמה אודות "התיאולוגיה של השואה" – שאלת נוכחות האל במחנות המוות – נותרת פתוחה ודוממת במו "הצפנת" הטקסט הדתי בפאנל של השואה.

 

הגם שהסקיצות לפאנל "השואה" כללו את ייצוג הסלקציה שנערכה ליהודים במחנות סמוך לקרונות, התוצאה הסופית צומצמה לקלגס נאצי אחד, איש ה"אַיינזָץ-גרופֶה", הניצב ליד קרון. מימין, תנור הקרמטוריום (דמוי המצבה!): שערו פתוח, אפר הגופות נשפך ממנו החוצה. מתחת לתנור, דמותו המרשימה של כרות-רגל המדדה על קביים אל מחוץ לגדרות התיל החשמליות של מחנה הריכוז (את מוטיב גדר-המחנה פגשנו עוד ב- 1966 בפאנל השמאלי של טריפטיכון השואה שצייר קניספל והנמצא באוסף "מוזיאון לוחמי הגטאות" בישראל). מבין עמודי הגדר וקורותיה, המזכירות גם פסי רכבת, נראית דמותו של ילד יהודי בכובע קסקט ובמעיל – הד רחוק לצילום הנודע מ"יד-ושם" של הילד היהודי המרים ידיו בכניעה.

 

כאמור, מימין לפאנל "השואה" (המילה כתובה בפורטוגזית למרגלות הלוח) – פאנל "המרד". כאן בולטות שלוש דמויות: קודם כל, דמותו של לוחם יהודי, המגיח מתוך מערכת ביוב תת-קרקעית, בידו רובה מכודן (דימוי הזכור עוד מאיורי קניספל לשירי אלכסנדר פן מ- 1956) והוא כותש שיירי צלב-קרס, חותם שבור של הנשר הגרמני וקסדה נאצית השמוטים ארצה. מימין ללוחם היהודי, אזכור תאריכי חוקי הגזע מנירנברג, 1938, וועידת ונזה ("שאלת היהודים") מ- 1942. מעליהם, בעברית, שמות הגטאות ומחנות הריכוז שבהם התחולל מרד האסירים היהודיים. בראש הפאנל בולטת דמותה ההרואית ומכמירת הלב של עלמה המטילה אבן על הנאצים. דמות זו כבר הופיעה ביצירתו של קניספל, הן באנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" (1991, כזכור), וגלגול אחר שלה בדמות אישה-מלאך המרחפת בין עמודי גדר של מחנה ריכוז, בידה רובה מכודן והיא מוקפת במגן דוד צהוב (המעומת עם צלב-קרס) – קטע מציורי השואה הסמי-קוביסטיים שצייר קניספל בסאו-פאולו, 2000.

 

מימין למטילת האבן, מעוצבת צעירה בראש קבוצת פרטיזנים, האוחזת ענף בצורת מנורת שבעת קנים, כמו החזירה את מנורת בית המקדש שנשדדה עם חורבנו על ידי הרומאים והועברה לרומא (כמתואר ב"שער טיטוס").

 

פאנל ה"אינקוויזיציה" בקוטב הימני של הקווארטט (גם כאן כתובה המילה בפורטוגזית למרגלות הלוח) מייצג במרכזו דמות מיוסרת על המוקד, הד לאיזק דה-קסטרו, המעונה היהודי מימי האינקוויזיציה הספרדית. לראשו כובע ליצן מבזה ולצווארו כרוז ועליו הודאתו באשמת כפירה. הפאנל צפוף וסוער מאד במבנהו וכולל, בין השאר, קטעים מאיגרת ההסגרה של יהודי פורטוגל לאמסטרדם (כמו גם סמל מדליון של קהילת יהודי אמסטרדם: עוף-החול הנשרף וקם לתחייה, שאומץ גם כסמל שואה שגור באמנות הישראלית). בצד שמאל עליון של הפאנל – רשימת שמות ערים בספרד ופורטוגל שמהן גורשו הקהילות היהודיות ובהן פעלה האינקוויזיציה. בפאנל זה גם שילב קניספל פרגמנט של העתק תחריט עתיק המייצג את עינויי האינקוויזיציה.

 

הלוח הצמוד משמאל ל"אינקוויזיציה" הוא, כזכור, זה שנושאו הצלת יהודי פורטוגל והושבת חלקם בארץ ישראל בידי דונה גרציה נשיא. בפינה שמאלית עליונה נראית מפרשית הסחר שלה עוגנת בנמל אמסטרדם (דיוקן הגבירה חקוק בחרטום). בצד שמאל – תוקע בשופר, ראשון היורדים מהספינה בחוף הארץ המובטחת. מימין, עלם מניח תפילין בפתח שער מקומר (בטבריה?). ואילו מעליו חלון מקומר (בצפת הסמוכה?) ובו מתגלה נערה מברכת על נרות. דימוי של יונה בתווך, כפות ידיים מברכות והמילים העבריות "וישם לו שלום" – משלימים את האידיליה של חוף המבטחים הארצישראלי (מתחילת המאה ה- 16, תקופת שלטון מוסלמי!).

 

                                  *

נשוב אל פאנל "השואה" ואל דמותו הנמקה של החיגר הנשען על שני קביו. על אמַת זרועו השמאלית מספרו האישי: 622325, ראשו חבוש, בלויים לגופו, זרועותיו ורגלו האחת (השמאלית) עודן אזוקות בנחושתיים שנותקו. הפיסח, שהצליח לשרוד ולהשתחרר מכבליו, יוצא מתחום מחנה הריכוז, שגדרו החשמלית נראית בבירור משמאלו.  פניו אלינו. האם נשא קניספל בתודעתו את מריאן (פנחס בורשטיין)[1977-1927]  – פליט אושוויץ שאיבד רגל בשואה ואשר למד במקביל לו ב"בצלאל החדש" של שלהי שנות ה- 40?

 

דמות החיגר, חבוש הראש ובעל הקביים, כבר הופיעה ביצירת קניספל וזאת במסגרת הרישומים שאיירו ב- 1956 את שיריו הפוליטיים של אלכסנדר פן, "לאורך הדרך", ושאותם הציג מעט מוקדם יותר באותה שנה ב"גלריה כ"ץ" התל אביבית. האלבום "לאורך הדרך" ראה אור מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ודמות הפיסח איירה את השורות: "אפורים כמו לחם,/ המוני-אפורים/ אנו קמים עליךָ/ שארית השבורים." החיגר סימל אפוא את פוטנציאל ההתקוממות החברתית של המעמד המנוצל.

 

בדומה למיקום החיגר בפסל הקירוני בסאו-פאולו, גם באיור מ- 1956 מוקמה דמות הפיסח (המדדה על קביים וראשו חבוש) בצד ימין, עת מתוך הדמות בוקעת התפתלות של המוני חלכאים ונדכאים. החיגר הפך אפוא למייצגו של הפרולטריון המדוכא, המוכה. בה בעת, נדגיש: שלושה מתוך 24 הרישומים לשירי אלכסנדר פן הוקדשו לנושא השואה. כך, שלא ביצירת קניספל ולא ביצירות השמאל האינטרנציונאלי ו/או הציוני, אין להפריד בין ההומניזם של המצפון החברתי לבין ההומניזם של ההזדהות עם קורבנות הפאשיזם. המאבק הסוציאליסטי לא הכיר בהפרדה דיכוטומית בין דיכוי קפיטליסטי לדיכוי פשיסטי, ובציורי הריאליזם החברתי הישראלי נמצא, למשל, את תמונתו של דן קידר [2008-1929] מ- 1954, המשלבת את דמות היטלר כמפלצת ביחד עם ייצוג הפגנה של מעמד העובדים.

 

דימוי הפיסח עם הקביים, שצייר קניספל ב- 1956, נוצר בשיא תקופתו הריאליסטית-חברתית, וארבע שנים לאחר ציור הפגנת שלום שצייר בפאריז חברו, נפתלי בזם, ובה נראה גבר בצהוב מדדה על קב מתחת לשלט ענק – "שלום" (Paix) – שנושאים המפגינים. דימוי הפיסח, כמייצג סבלו וקורבנו של מעמד העובדים והאביונים, ניתן לאיתור עוד מאז ציורי הקבצנים הנכים שצייר ברויגל האב ב- 1568. בציור זה תפקדו ארבעה הגמדים הנכים כפרודיה גרוטסקית על המעמדות החברתיים השונים. ב- 1904 רשם פיקאסו בעט על נייר דמות של "קבצן עם קב" – צעיר צנום מאד, פרוע שיער ומזוקן, הניצב לרקע ים וסל על גבו. אך, עוד מימיו ב"בצלאל החדש" יכול היה קניספל להכיר את הדפס-האבן שיצר שלום רייזר [1996-1920?] ב- 1940 בקירוב והמייצג קבצן מזוקן, קטוע רגל ימין, הנשען על צמד קביים ומבטו אומלל. עדיין בירושלים של 1952 יצר יעקב פינס [2005-1917], מורה ב"בצלאל החדש", את חיתוך העץ – "הקבצן בעל הרגל האחת", הנשען על קב אחד. זיהוי העוני עם מום הרגל היה אפוא דימוי אמנותי מוכר.

 

אלא, שדרכו של קניספל מציור ריאליסטי, המגויס למאבק החברתי, אל ציורים שבסימן אסון השואה חוללה מהפך גם בסמליותה של דמות החיגר. כי זה האחרון ענתה לשורה של ציורים גרמניים אקספרסיוניסטיים וגרוטסקיים המייצגים חיילים (גרמניים) שנפצעו במלחמת העולם הראשונה. אנו זוכרים את דיוקנו העצמי של לודביג קירשנר כחייל גידם בציורו מ- 1915; או את החייל קטוע-הרגליים הנשען על קביו בצד שמאל של הטריפטיכון "עיר גדולה", שצייר אוטו דיקס ב- 1928-1927; וכמובן, ציורו הנודע מ- 1920, "נכי המלחמה" (שהושמד בהפצצה בברלין ב- 1942). נזכיר עוד את רישומו של ג'ורג' גרוס מ- 1919, "זמנים קשים", ובו ניצב חייל, נשען על קביו, בלב מסעדה בורגנית. תוזכר גם הליתוגרפיה של מקס בקמן, מתוך סדרת "מסע לברלין", 1922, בה נראים בקָדמה שני חיילים, שורדי מלחמת העולם הראשונה, האחד נשען על קב, לאחֵר רגל עץ. נזכיר: עסקינן בציירים אקספרסיוניסטיים גרמניים דגולים, שהוקעו ב- 1937 כ"אמנות מנוונת" על ידי מנהיגי הרייך השלישי. התחברות קניספל למסורת זו של ציור קושרת אותו להתגייסותם החברתית-ביקורתית הנועזת חרף האופוזיציה.

 

בכל הציורים האקספרסיוניסטיים הללו ודומיהם, הפיסח בעל הקביים הוא החייל הגרמני הפצוע המסמל בנכותו את אכזריות המלחמה, כאביה וטמטומה האנושי. סימול אנטי-מלחמתי זה מצא ביטויו גם בציור הישראלי במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר מרדכי ארדון צייר חייל פצוע (חבוש ראש) פוסע לבדו על קב לאורך דרך וכנגד נוף לילי ירקרק. ב- 1955, בטריפטיכון הסימבוליסטי האנטי-מלחמתי, "לנופלים", צייר ארדון שתי רגליים כרותות וחבושות בלב שדה קרב. הפיכת החיגר לסמל קורבנות השואה מצא ביטוי לא-ישיר בציורי שמואל ב"ק [יליד 1933] מתחילת שנות ה- 70: בציור "איש מעופף" (1972) נראה גבר בעל כנפיים מכאניות – צנום, קרח, חבוש בכף ידו ו… חיגר – ספק פליט שואה וספק איקרוס מודרני, המייצג את תוסת היומרה הטכנו-מדעית המודרנית (בפרספקטיבה של הבטחות ה"השכלה" לעומת אסון השואה).

 

כזה הוא המהלך: מריאליזם חברתי של הומניזם, הרגיש לקורבנות הפרולטאריים, אל הומניזם של ייצוג קורבנות השואה היהודיים במלחמת העולם השנייה. שמואל ב"ק, המוזכר, צייר ב- 1949 בגואש את "מעברה" וב- 1953 את רישום הדיו "בפחון מעברה"; אך, תוך עשור, עבר המיר את האמפטיה למהגרים עניים, המשוכנים במאהל זמני, בדימויים המסמלים את הטרגדיה היהודית משנות ה- 40. נפתלי בזם, שהוזכר אף הוא, המיר ציור ריאליסטי-חברתי בעל גוון סוציאליסטי, שצייר בשנות ה- 50 המוקדמות, בציור סמלי-אֶפי שבסימן השואה והתקומה. גרשון קניספל, הגם שלא הפריד, כאמור, בין שני התכנים, התמקד במחצית השנייה של שנות ה- 50 בנושאים סוציאליים של מובטלים, ערביי ישראל, ילדי מעברות, מהפכה חברתית וכו', אך התמסר מאז סוף אותו עשור לנושאי גורלם של יהדי אירופה: עוד ב- 1959 יצר את סדרת הדפסים ל"ניגוני כתריאלבקה" מאת שלום עליכם, שהיו ספוגים באלגיה על העיירה היהודית שאבדה (מנגני העיירה יבשרו, מבלי דעת, את מנגני מחנות המוות המאוחרים יותר); ב- 1964 פרסם את 24 איוריו ל"מסע צלב של ילדים" מאת ב.ברכט, בנושא מצעד המוות של הילדים הנמלטים מפולין הכבושה; ב- 1966 פרסם את 16 איוריו ל"כוכב האפר" של ק.צטניק, פליט השואה הנודע; ב- 1989 יצר את סדרת ציורי "מטמורפוזות" שהוקדשו לתזמורות מחנות המוות; ב- 1991 הקים בחיפה את אנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה"; ב- 1993 כבר הציג בברזיל רטרוספקטיבה נודדת בשם "עקבות", שהוקדשה ליובל ה- 50 למיגור הרייך השלישי; שנה לאחר מכן, התמקם בסאו-פאולו ומאז אינו חדל ליצור יצירות מונומנטאליות בנושאי השואה (שניים משיאי יצירות אלו: "המבוך", 1996 – ציור קיר ענק במבואה לתיאטרון ע"ש אנה פרנק בסאו-פאולו, ציור המתאר את שיטת השלבים שהביאה לביצוע "הפתרון הסופי"; וטריפטיכון הכליזמרים שהושמדו בשואה – ציור במבואה לאולם הקונצרטים ע"ש ארתור רובינשטיין בסאו-פאולו).

 

על רקע עשיר ועקבי זה, התגייס גרשון קניספל לעבודת חייו: פיסול הקיר הענק של "ארבעה קרונות ההישרדות", וכאן העניק לחיגר החבוש שלו מ- 1956 תפקיד דרמטי חדש ומרכזי בפתח מחנה הריכוז. קניספל יצר מטמורפוזה גמורה לארכיטיפ האמנותי של החייל הגרמני הפיסח מציורי מלחמת העולם הראשונה, כשעיצב את קורבנו היהודי של הכוח הגרמני האלים. עתה, הפיסח היהודי המוכה, הוא המבשר, הוא שיגלה לעולם – לנו – על זוועות מחנות המוות. הוא, שגופו פגוע קשות, רוחו המנצחת תישא את מסר השטניות האנושית. קניספל:

"כרות הרגל, ה- Invalido אשר קביו שימשו לו כלי נשק, איתם פרץ את חומות מחנה ההשמדה, הוא שהוציא לאור את האמת הצרופה, 'לא' למחנות. […] צהרי יום שישי הגורלי: גיבורנו קטוע הרגל החל לפרוץ ממסגרת שלדת התבליט, קומתו הכפופה, כנועה, החלה לשנות את שפת גופה, כאילו נתגלו בו כוחות איתנים חדורי עוצמה בלתי מרוסנת אל החופש."

 

נדגיש: האיקונוגרפיה של קטוע-הרגל ידעה בתולדות האמנות הישראלית, פרק ביניים חשוב הקשור למלחמות ישראל: חברו של קניספל ללימודים ב"בצלאל החדש", משה טמיר[2004-1924], צייר ב- 1948 פרסקו ענק על בד של חייל עירום כרות-רגל הנשען על שני קביים. היה זה אחד מציוריו של טמיר בנושא פצועי מלחמת העצמאות הישראלית. ב- 1966-1965 יצר יגאל תומרקין [יליד 1933] את פסל הארד האסמבלאז'י – "דיוקן האמן כלוחם צעיר" ובו דמות עצמו כחייל האוחז במקלע, גופו שסוע ורגלו האחת קטועה. במקביל, יצר גם פסל ארד אסמבלאז'י נוסף – "דיוקן האמן כפילוקטטס צעיר", ושוב נקטעה רגלו של הלוחם, שקני-רובים הזדקרו מבטנו. אזכור דימויים אלה מובא לצורך הדגשת המעקף ההיסטוריוסופי שחולל גרשון קניספל בפיסול הקירוני העכשווי שלו, עת נמנע מייצוג החוויה הישראלית, מלחמותיה בכלל זה, והתרכז בהפיכת דמות החיגר מגיבור מאבק חברתי לגיבור השואה.

 

קניספל העלה את האפוס היהודי לדרגת טרגדיה יהודית אוניברסאלית, החורגת ממקומיות ציונית. זוהי טרגדיה דו-עלילתית בארבע מערכות, שבמרכזה נאמנות עד מוות לערכי רוח (איזק דה-קסטרו), ומנגד, אבסורד הסבל התהומי הניתך על היהודים בזמן השואה (קורבן התמים של הילד הכלוא במחנה). שני פרוטגוניסטים – המעונה על המוקד והחיגר – מייצגים אפוא שתי השקפות קיומיות-תיאולוגיות שונות. בשני המהלכים – שום "חטאה טרגית (hamartia) אינה חלה על הגיבורים, שגורלם הֵמַר עמם על לא עוול בכפם. בהתאם, גם ה"היוודעות" או ה"הכרה" (anagnorisis) האריסטוטליים אינן חלות עליהם, למָעֵט, אולי – ההכרה בגורלם היהודי. האָגון – המאבק באנטגוניסט – מתממש רק באקט המרד של אסירי המחנות והגטאות (שהרי, התשובה לרדיפות האינקוויזיציה – בין בגירוש, בין בזהות האנוסים ובין בהתיישבות בארץ ישראל – אינה אומרת מאבק טרגי). ניצחון הרוח הוא מסקנת הטרגדיה הדו-עלילתית של קניספל: ניצחון קידוש-השם של המעונה על המוקד וניצחונם הרוחני של המורדים, חרף תבוסתם הגופנית, שלא לומר ניצחונו של החיגר המבשר.