השָמוט והשַמות
בפתח ספרה מ- 1972, "החרס", כתבה הדוויג גרוסמן, "האֵם הגדולה" של פיסול החומר בישראל
"אדמה, מים, אוויר ואש, בהם משתמש היוצר,/ דורשים ממנו שליטה להצלחת יצירתו בחרס."[1]
בפרטה את תהליך שריפת הכלים בתנור (בנייתו מאבני שמוט, הזנת האש, סתימת התנור וכו'), העניקה גרוסמן לשלב זה של היצירה בחרס מעמד פולחני:
"יום השריפה הוא יום ריכוז/ של כל התלמידים מסביב לתנור./ ב'קומזיץ', עם שיחות מקצועיות ואמנותיות,/ שירה ונגינה ומאכלים מיוחדים/ – חולף הזמן במהירות./ היום שאחר השריפה/ הוא יום חופשה מלא מתיחות וציפייה – / עד לפתיחת התנור ולבדיקת התוצאות:/ ואם אמנם הצליחה השריפה – / שמחה וששון בחוג הקדרים."[2]
חרף האמור, בעבור גרוסמן, מרכיב האש שווה-ערך לשאר שלושה היסודות, ועל אף המטאפיזיות המיוחסת ליצירה בחרס בתוקף הקווארטט האריסטוטלי (ששורשו בהגותו הפרה-סוקראטית של אֶמפֶדוקלס) – לא זכתה האש למעמד מיוחס בבית היוצר.
עתה, בהעניקנו למאמר זה את הכותרת "השָמוט והשַמות", אנו מבקשים לאזן את מרכזיות יסודות האדמה (החרסית) והמים ואת עיבודם (בלישה, בעבודת האבניים) באמצעות ההתמקדות באש (התנור) בבחינת כוח יוצר וכאוטי בה בעת, כוח בלתי נשלט ונשלט בעת ובעונה אחת.
"האש היא יסוד החיים בשיאם. היא אינטימית והיא אוניברסאלית. היא חיה בלבבנו, היא חיה בשמים. היא בוקעת ממעמקי היש ומציעה את עצמה בחום האהבה, או שהיא עשויה לשוב ולרדת לָעצם (סובסטנץ) ולהסתתר בו רדומה וכלואה, בדומה לשנאה ולנקם. מתוך כלל התופעות, האש היא אכן האחת והיחידה שניתן לייחס לה את הערכים המנוגדים של טוב ורע. היא מאירה בגן-עדן, היא בוערת בגיהינום. היא רוך והיא סבל, היא בישול והיא יום-דין."[3]
מילותיו אלו של גסטון באשֶלָר מופיעות בספרו "הפסיכואנליזה של האש", בתת-פרק הקרוי "תסביך פרומתאוס". הנה כי כן, הטיטאן הקדום, שגנב את האש מהאלים והעניקה לאדם, אבי התרבות והאמנות – מומלך על ממלכת היצירה וכתרו דו-משמעי: טוב ורע, גן-עדן וגיהינום, אהבה וייסורים. אלא, שפרומתאוס המרתק אותנו במאמר זה אינו זה "החושב מראש" (Pro-meteus), כי אם הפושע הכבול על ההר, מנוקר הכבד במקורו של העיט. פרומתאוס, אמן החרס המיתולוגי, מי שלָש מאדמה וממים את האדם בטרם העניק לו את האש, הוא המורד הנועז, אשר ההין לקום נגד זאוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש. פרומתאוס הנועז, האומר "לא!" לסמכות העליונה, הוא הוא שמרתק אותנו.
לצד פרומתאוס, נעמיד את הפייסטוס, אל האש היווני, הנפח המיתולוגי (אך, גם אמן החומר, מי שברא את פנדורה, האישה הראשונה בעולם, מאדמה ומים) היוצר באש הוולקנית של הרי הגעש. זהו האל לו נבקש להקריב את מנחת החומר. כי הפייסטוס יאה לאמן הקראמיקה בדין כיעורו וצליעתו, אך בה בעת, זיווגו עם אפרודיטה, אלת היופי. הפייסטוס הוא האל נטול האב, שאמו – הֵרָה, שמתוך ירכה בקע – שברה את רגליו כשהשליכה אותו מהאולימפוס הימה: הוא היוצר המקולל, אך טוב הלב ורודף השלום. הפייסטוס, על הסתירות שבעומק אישיותו, הוא מפעיל הברקים והתפרצויות הגעש ההרסניות, אך הוא גם יוצר הכלים. הרי לנו מופת לדבוק בו: היוצר הקראמי כמי שניזון מאש וולקנית, אש הורסת-כל ומתיכה אדמה ללַבּה; היוצר הקראמי כמי שמאחד את יופייה של אפרודיטה עם כיעורו של הפייסטוס וכמי שיודע את חשיבות ה"צליעה", הפגם, המום, לשלמותה של יצירה.
התייצבותנו הפרומתאית-ההפייסטוסית בצד האש נושאת אפוא מסר מאתגר למדיום הקראמי, הנראה לכוד-לעייפה במלכודת האובייקט האסתטי. בין אם בדין השימושיות הקדרית ובין אם בדין מסורת הדקורטיביות המזנבת ביצירה בחרס – אמן הקראמיקה מתקשה להתמודד עם המרחבים העצומים שנפתחו בפני האמנות המודרנית ברמות שחרור המבע ונועזות הביטוי, כולל דה-אובייקטיביזציה ודה-אסתטיזציה של אלה. תחושה של התאבנות המדיום אופפת את התצוגות הקראמיות לסוגיהן, בהן נראית הגמוניה העיצובית כאזיקים על ידיו של היוצר הקראמי. ודומה, שבאמצעות העצמת פן האש ברביעיית יסודות המדיום, ייקָרֵא דרור לכוח היוצר.
ב- 6 ביוני 1950 נשא הפילוסוף הגרמני, מרטין היידגר, הרצאה ב"אקדמיה הבאוווארית לאמנות יפה" ושמה "הדָבָר". בניסיון לתהות על טיבה של ה"דָבָריות" (מהותו של הדבר), בחר היידגר להתייחס לכד חרס. מה עושה את הכד ל"דבר", שאל ההוגה. האם דָבָריותו של הכד חייבת להיותו כלי בעל בסיס ודפנות? רוצה לומר: האומנם יצירתו של מֵכל מאדמה היא שעושה את דָבָריותו של הכד? לא, ענה היידגר:
"הכד אינו מהווה כלי משום שהוא נוצר, אלא: הכד חייב היה להיווצר בתוקף היותו כלי הכלה."[4]
ביתר דיוק: אנו מודעים לתכונת ההכלה של הכד ברגע שאנו ממלאים אותו, טוען הפילוסוף:
"כאשר אנו ממלאים את הכד, המזיגה הממלאת אותו נוצקת לתוך הכד הריק. הריק, האין, הוא מה שהכלי מוכל בו. החלל הריק, אינותו זו של הכד, היא היא מהותו של הכד בבחינת כלי מכיל."[5]
הקדר, ממשיך היידגר, מעצב את הריק, באשר חלל אינותו של הכד קובע את אופי התהליך של יצירת הכלי. שיא מימוש האותנטיות של הכד יהא בשימוש בו – במזיגת היין, או השמן או המים וכו'. כי טבעו של הכד הוא הנתינה, ובנתינה הוא ממומש.
בשורש מהותו המטאפיזית, הכד – כך היידגר – שוכנים האדמה והשמים. במזיגה הפולחנית לאלים (נסך היין) משוגב הטקס, ועתה הנתינה של הכד היא מנחָה, כלומר – קורבן. בשלב זה, ארץ ושמים – בני אדם ואלים – שוכנים יחדיו.[6]
היידגר בחר לאָתֵר בעומק מהות הכד רק את יסודות האדמה והאוויר (שמים). לכל היותר, כלל בו גם את יסוד המים (הנוזלים הממלאים את הכד, או המים המשמשים ללישת החומר). בולטת התעלמותו מיסוד האש, אשר – למרבה הפלא – דווקא עמד במרכז הגותו במחשבת היראקליטוס, "פילוסוף האש" הפרה-סוקראטי.
בין 1967-1966 לימד מרטין היידגר באוניברסיטת פרייבורג את "סמינר היראקליטוס". דיונו באש, כאחת מארבעה היסודות, נקשר למסכת דיאלקטית של חיים ומוות, שיסודה בפרגמנט מס' 76 של היראקליטוס:
"חיַה האש את מות האדמה, והאוויר חי את מות האש, המים חיים את מות האוויר, האדמה – את של המים."[7]
בָלַט בסמינר מושג הברק – האש המגיחה מתוך שמי הליל, אש אלוהית הנוגהת על העולם. הברק הוא אורו של זאוס, האור הקורא דברים בשמותיהם (מתן השם מאיר את הדברים ומציגם בפני התודעה). הברק, המכה בדברים מתוך החשיכה, גורם להם להופיע, להירָאות בשמו של זאוס. בימינו, טען היידגר באותו סמינר, שוררת בנו הנטייה המגונה להימנע מהברק, הנטייה להרדים את החרדה, לעשות הכול למען השקטת הסערה. היידגר מייחל לשובו של הברק לעידן המודרני:
"נראה את הברק הזה רק אם נמקם את עצמנו בלב סערת ההוויה."[8]
בעומק מחשבת האש המערבית נציב אפוא את היראקליטוס, מי שהטעין את ההוויה בתנועה המתמדת של ההשתנות, של המהלך בין ניגודים:
"סדר-עולם זה, אחד לכל,/ לא אֵל ולא אדם עשהו,/ אלא היה תמיד והווה ויהיה אש חיה-תמיד,/ מתלקחת במידה וכבה במידה."[9]
היקום – כך היראקליטוס – הוא, במידה רבה, אש:
"מפני האש: ראשית ים, והיה מחציתו אדמה ומחציתו סופת-אש."[10]
האש הוסיפה לקסום להוגי המערב: ב- 1909 כתב מרטין בובר את המאמר "אקסטזה וביטוי", בו טבע את האידיאל האקספרסיוניסטי של האקסטאזה האֵשית המאחדת את ניגודי האדם והעולם, באשר במצבו האקסטאטי האדם "הוא אש". ב- 1917 תמך בתפיסה לוהטת זו המשורר האקספרסיוניסטי-גרמני-יהודי, לודוויג רובינר, שהגדיר את סגנון הביטוי האמנותי כ"רשפי אש של עצימות (אינטנסיביות)", "גופות בוערות מרוח האש" וכיוצא באלה גילויים של התפרצות לַבּה אפוקליפטית. בהקשר האקספרסיוניסטי היהודי, התגלגלה האש לעיירה הבוערת ולאש הכבשנים. אך, עוד ב- 1928 כתב אצ"ג על דם שהפך לאש: "…כל פצע שחתך הזמן בי, פותח לי חיתוך/ ופולט בגיצי רגעים האש הנצורה." ובעקבות מאורעות 1936-1929: "ואני בלבוש עמוד-האש בחשכת זה השבט". או: "אני רואה הר-הבית כסינַי הבוער/ ורוכב שותת-אש בחצוצרה מחצצר."
בשיאה של מחשבת האש המערבית נציב את ז'אק דרידה, מי שהוציא לאור ב- 1987 את ספרו, "אש האפר", אך עוד קודם לכן, ב- 1967, זיהה את מושג העקיבה (המסמן המייצג את המסומן) עם האפר, ולפיכך, זיהה את המסומן עם האש. אך, אם המסומן – הדיבור המקורי – הוא אש בוערת, הרי שהוא כבה ברגע בו הפך ל"כתיבה", משמע – ברגע בו תורגם למסמנים:
"…האמת, המקור, בבחינת בעירה 'שורפת'. […] כבשני השפה אינם חדלים לבעור בשואה גדולה, שהוא (דרידה) מאתר בה את האמת (המסתתרת, הנאכלת באש) של השפה ושל ההכרה."[11]
כל שפה, כל הבעה היא הצתת אש, הדנה את עצמה באחת לאפר:
"ה'החלטה' היחידה האפשרית לגבַי – לה אני מציית בכל רגע: לשרוף הכול, לשכוח הכול, כדי לבחון את עוצמת העזיבה ללא השארת עקב… הסמל? שריפה שואתית גדולה, שריפת-הכול, שלתוכה נשליך את כל זיכרוננו, שמותינו, מכתבינו, את הצילומים, את החפצים הקטנים, את המפתחות, את הפֶטישים."[12]
הנה היא אחדות הסתירות של האש: גילוי ההוויה באש המאירה וכיליון ההוויה באש השורפת. זו האש המתקיימת ובוערת במו היפסדותה העצמית. ה"כתיבה" (מעשה הסימון, שהוא גם כל מעשה אמנותי!) ניצבת כישות-ביניים, בין אש שהייתה לבין אש שתהייה, בין שתי שואות. והאפר – מרחב המסמנים – כזיכרונה של אש, כאות לעָבר שאין לשוב אליו. הפילוסוף הפך לפירומאן, למצית אובססיבי: "משָחֵק במילים כמו משָחֵק באש".
ובכן, לא עוד השליטה באש – כתביעה הפרומתאית שהתגלגלה לעיל עד להדוויג גרוסמן – לא זו החוויה המבוקשת בשורות אלו. כי, אנו שידענו את אש הגפרור, את אש הנר, את אש הכיריים, את אש הקומזיץ ואת אש ל"ג בעומר – כגילויים של אש נשלטת, נפשנו יוצאת עתה אל אש המוקד, אש הכבשן, אש החורבן, אש הגיהינום ואש אלוהים: האש הממיתה, אש העונשין, האש הפורצת כל גדרות הכרה ופיקוח ומצמיתה את האדם, את היוצר כתנאי להולדתו. זוהי האש של "מגילת האש" לח.נ.ביאליק (1905):
"כל הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר-הבית. כוכבים נתזו מן השמים הקלויים ויתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכיסאו אלוהים וינפץ לרסיסים כתרו?"[13]
אמרנו: אש החורבן האפוקליפטי, אש הגיהינום, אש האלוהים: אלוהים מתגלה באש בסנה הבוער, בלפיד העובר בין הבתרים, בעמוד האש ההולך לפני המחנה ובעדותו של הנביא יחזקאל: "ראיתי כמראֵה אש". אלוהים מתגלה באש, והאש שורפת: "כי ה' אלוהיך אש אוכלה" ("דברים", ד', 24).[14]
*
קודם לאש הכאוטית, המכלה, קודם לאש הכבשנים ("שריפה, אחים, שריפה!"), הבה נזכיר ליוצר בחומר את הזהות הלשונית התנ"כית של "שמש" ו"חרס". זוהי ברית-היסוד המיתית והמטאפיזית בין העשייה הקראמית לבין האש הגדולה, ברית העמוקה מכל ייצוג שואה היסטורית בחומר (אלזה פולק). זוהי הברית המאחדת את השָמוט עם השַמות, הברית שמשימתה האמנותית אובייקט קראמי וסובייקט (האמן, הצופה) הנשרפים שניהם באש, השמים שניהם ראשם באש התנור ויוקדים כאותה ציפור פניקס אגדית, הנולדת מתוך בעירתה. זוהי אמנות הקראמיקה שבסימן ההתחדשות הרדיקלית, ההתחדשות המהותית לאש, זו שכונתה על ידי גסטון באשלר – "תסביך אֶמפֶדוקלס"[15], וכאותה אש מינית היוקדת בלב ההוויה, שזכתה מטעם באשלר לשם "תסביך נובאליס" (על שם המשורר הרומנטי-גרמני הנודע, שאבחן בשירתו את המגמה):
"תסביך נובאליס מאופיין בהכרת חום פנימי, הקודם דרך-קבע לידע חזותי טהור של אור. הוא מבוסס על סיפוק חוש החום ועל ההכרה הפנימית העמוקה של אושר קאלורי. […] צורך זה לחדירה, לכניסה לפנימיותם של דברים, לפנימיות ההוויה האנושית, הוא משיכה אחת של אינטואיציית הלהט הפנימי."[16]
רק בזכות ורק לאחר אש דיוניסית/נוראה זו – האש של פרומתאוס והפייסטוס – רק לאחר מכן יבוא תור "האידיאליזציה של האש" (בלשונו של באשלר): האש המטהרת, האש המעצבת, האש המקביעה את המוצר, האש הנשלטת.
[1] הדוויג גרוסמן, "החרס", ספריית השדה, גבעתיים (?), 1972, עמ' II.
[2] שם, עמ' 36.
[3] Gaston Bachelard, The Psychonalysis of Fire, Beacon Press, Boston, 1964, p. 7.
[4] Martin Heidegger, "The Thing", Poetry, Language, Thought, Tr. Albert Hofstadter, Harper & Row, New-York, 1971, p. 168.
[5] שם, עמ' 169.
[6] שם, עמ' 173.
[7] "היראקליטוס ופארמינידיס", תרגום: שמואל שקולניקוב, מוסד ביאליק, ירושלים, 1988, עמ' 80.
[8] Martin Heidegger & Eugen Fink, Heraclitus Seminar 1966/1967, Alabama, 1979, p. 78.
[9] שם, עמ' 80.
[10] שם, עמ' 81.
[11] גדעון עפרת, "הברית והמילה של ז'אק דרידה", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2008, עמ' 114-113.
[12] מתוך: ז'אק דרידה, "גלוית הדואר", 1980. שם, עמ' 114.
[13] "כתבי חנ. ביאליק", ועד היובל, תל אביב, 1933, עמ' רפג.
[14] על זיקת אלוהים ואש במחשבה היהודית, ראה ספרי, "הברית והמילה של ז'אק דרידה", 2008, עמ' 124-122.
[15] לעיל, הערה 1, עמ' 16.
[16] שם, עמ' 40.
המחסן של גדעון עפרת 