יוחזר דוד משולם לתודעה!

עולם האמנות שלי כנער תל-אביבי, לאורך שנות ה- 60 של המאה הקודמת,  הצטמצם ברובו למרחב שבין גלריה צ'מרינסקי ברחוב גורדון לגלריה כ"ץ ברחוב דיזנגוף. בעיקר, אהבתי להיכנס לגלריה הזעירה, הסמוכה לפסאז' שבפינת רחוב פרישמן. כאן,  היה מר כ"ץ מקבלני בנועם פנים ומניח לי "לדפדף" בין הציורים הנשענים לקיר, וכמובן, להתבונן בתערוכה התלויה. זכורה לי התרשמותי מציוריו של דוד משולם, שהציג כאן תערוכות יחיד ב- 1962 וב- 1963. לא הבנתי את פשר התמונות הסוריאליסטיות והמופשטות בחלקן, אך היה ברור לי שאני רואה אמנות של ממש. את הסוריאליזם המערב-אירופאי לא הכרתי אז, כשם שלא הייתי מצויד בידע השוואתי עם סמליהם הפיוטיים של נפתלי בזם ושל יוסל ברגנר, למשל, מי שהשפיעו לא במעט על לכסיקון הדימויים של דוד משולם. היום, משבאתי בימים ובלילות, ברי לי שאין עסקינן בצייר גדול. עם זאת, ברי לי שעסקינן בצייר טוב וראוי. אני משוכנע בערכו של משולם כדמות מרכזית במחנה הציור היהודי הסמלי משנות ה- 60, ואני ממאן להשלים עם מחיקתו הגמורה מהזיכרון.

באותה עת ומעט אחריה, דוד משולם (1930-1987) דווקא זכה לפופולאריות. ב- 1966, שלוש שנים לאחר שזכה ב"פרס דיזנגוף" ושנתיים לאחר שזכה ב"פרס קולב" לרכישה מטעם מוזיאון תל-אביב,  הציג תערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין של המוזיאון, ושנתיים לאחר מכן, כונסו תמונותיו באלבום מפואר למדי (במונחי הימים ההם: הכריכה בגוון כסף!) בהוצאת צפורה ראובן ועם מבואות של ד"ר חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל-אביב, ושל ד"ר א.דניאל מאוניברסיטת תל-אביב. כאן גם שובצו שירים שכתב דוד משולם הוא עצמו לאורך שנים ארוכות. מעט מאוחר יותר, בתחילת שנות ה- 70, ראה אור אלבום גדול אף יותר של רישומיו, "חלומות באספמיה" שמו, מלווה הפעם בשירים של יוסי גמזו ובמבוא של צבי שש (Sas), מבקר האמנות של היומון הישראלי בצרפתית. בנוף השומם של ספרי האמנות העבריים דאז בלטו שני ספריו של דוד משולם משכמם ומעלה. וכך, כשכלל ד"ר גמזו את דוד משולם בין תריסר אמני תערוכת "דימוי ודמיון",  שהוצגה ב- 1974 בבית-דיזנגוף, הוא ישב לבטח במחיצת אמנים כיוסל ברגנר, נפתלי בזם, שמואל ב"ק, ז'אן דוד ונוספים, שכבר קנו להם שם בישראל.

כל הכותבים על ציורי משולם התייחסו כמעט רק לשפתו הסוריאליסטית. גמזו תיאר את החלום המעורבב במציאות, את ה"אי-לוגיזם הפיוטי", את "ההזיה" ולכל היותר את חלומות הבלהות ואת הבריחה אל "עולם תמהוני ואנרכי". אף לא מילה אחת על זיקת הסמלים למסומל אוטוביוגרפי ו/או היסטורי-קולקטיבי. גם צבי שש ידע להצביע אך ורק אל הזיקה הסוריאליסטית-חלומית של ציורי משולם. ד"ר דניאל הרחיב אודות המניפסט הסוריאליסטי, מקס ארנסט ובאטאיי, ולכל היותר, הצביע על עולם המיתוס הנוכח ביצירת משולם, תוך שגייס את ויקו, קאסירר ואריך פרום (מסתבר, שכבר ב- 1970 בקירוב אהבו אצלנו להתגנדר בשמות של מלומדים מערביים). אך, מהו תוכנו של מיתוס זה ומה משמעותו? לפי דניאל, זהו מיתוס קפקאי של עולם אבסורדי טראגי-קומי ואפוף ליליות. עד לכאן, גבול הפילוסופיה הפופולארית באותה עת במחוזותינו, עד לכאן הגיעה הפרשנות של ציורי דוד משולם.

חלפו עשרות שנים, ודוד משולם נמחק מעולם האמנות ומהזיכרון התרבותי. בנדיר, נמכר אצלנו ציור שלו בבתי מכירות במחיר אפסי, אך לא יותר מזה. שום תערוכה, שום הצגה באוסף מוזיאלי, שום אזכור בספרי ההיסטוריה של האמנות. כך חולפת תהילת עולם. הנה מספר פרטים ביוגרפיים: דוד משולם נולד ב- 1930 בקוסטנדיל שבבולגריה, עלה ארצה ב- 1948 (הוא העלה קבוצה מטעם "השומר הצעיר", נתפס על ידי הבריטים ונעצר במחנה בקפריסין), השתתף במלחמת העצמאות ונפצע קשה בקרבות בגליל. הוא למד פיסול אצל משה שטרנשוס, איש "אופקים חדשים" וסיים את המדרשה למורים בתל-אביב ואת המכון לאמנות ע"ש אבני, בו צייר בהדרכת יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, אף הם אנשי "אופקים חדשים". ב- 1963 למד ב"בוזאר" בפאריז והציג מציוריו בתערוכות פאריזאיות שונות: ב- 1961 ו- 1965 הציג ב"בייאנלה של הצעירים"; ב- 1963 הציג ב"סאלון הסתיו" וב- 1964 ב"סאלון הציור הצעיר". כל זאת במקביל לפעילותו בתל-אביב  במסגרת תערוכות אגודת הציירים, גלריה כ"ץ ושתי התערוכות המוזכרת לעיל במוזיאון תל-אביב (האחת, תערוכת יחיד, השנייה קבוצתית).

עד כאן המידע שאני מצליח לאגור מהטקסטים הנדירים. אני נותר עם חור שחור בין 1974 – שנת תערוכת "דימוי ודמיון" – לבין 1987, שנת פטירת האמן. לעזרתי באה רפרודוקציה של ציור מ- 1959, "לידת הכוכב" שמו, שבשוליו רשם הצייר: "לנועם מאבא". אם כן, לבן קוראים "נועם". בירור ב"בזק 144" מעלה את שמו של נועם משולם, איש אנימציה, שבשיחה עמו אני לומד כדלקמן: רעייתו של דוד משולם, אמו של נועם, הלכה לעולמה ב- 1975. זמן מה לאחר מכן, נשא משולם לאישה את דליה, ציירת, והשניים נסעו לתקופה של שנה-שנתיים לניו-יורק, בה חיפש משולם את מזלו. מן הסתם, לא מצא את המזל, וכך שב ארצה לביתו שביפו. "הוא עבד ללא הפסקה, יצר המון דברים", מספר נועם, ומפרט אודות פסלים רבים שיצר אביו ואודות שינוי סגנוני בציורו לכיוון אורנמנטי פרטני, שנעזר בידה הטובה של דליה משולם. אך, מה בדבר תערוכות וקשר עם גלריות ומוזיאונים? כמעט שום דבר. הגם שלימד ב"אבני", נידון דוד משולם לבדידות אמנותית מזהרת, שלא תרמה מדי לשמחת חיים ובריאות. "הוא חש פספוס", אומר נועם. כך עד מותו ביפו.

כיצד התקבלה יצירת דוד משולם על ידי הביקורת שלנו באותם מקרים בהם הציג? אתם יכולים לשער את התשובה. שכן, מחד גיסא, בתמיכת ד"ר גמזו כבר נוכחנו. מאידך גיסא, שנות ה- 60 הן השנים של "אופקים חדשים" ושל "עשר פלוס", דהיינו הפשטה לירית או אמנות צעירה הפוזלת לניו-יורק של "פופ-ארט" וקולאז'. סוריאליזם זכה אז לאהדה רבה ברמת הבורגנות, אך נתפס כמתועב בידי דוברי האוונגרד. הרי לכם מפת גורלו האמנותי של דוד משולם. כל שנותר לעשות הוא אך לפתוח את אסופת ביקורותיהם של חיים גמזו ושל יואב בראל (איש "עשר פלוס"!) ולערוך השוואות. וכך, את המבוא שלו לקטלוג תערוכת משולם במוזיאון תל-אביב, סיים גמזו במילים:

"ואז לא נשאר לו, לצופה, אלא ללוות את יצירתו הכנה של דוד משולם באהדה, בעידוד במבט של ריעות…"

כנגד זאת, בביקורתו ב"הארץ" ב- 23.3.1962 (על תערוכת משולם ב"גלריה כ"ץ") כתב יואב בראל:

"תערוכתו של דוד משולם טבועה בחותם החיפזון והעיכול המהיר מדי. משולם הוא אקספרסיוניסט, וזכורות עדיין עבודותיו הספרותיות שהוצגו בתערוכת היחיד שלו ובתערוכות הכלליות בעבר. הפעם מופיע צייר זה בתערוכת גואשים ומרבה להשתמש בצבעי מתכת. דווקא השימוש בצבעים אלה אינו מוסיף ליצירתו, ואף פוגם בה. גישתו של משולם לצבעי הזהב אינה מוצדקת מכוח התוצאה."

 על תערוכת היחיד הבאה של משולם, ב- 1963, כבר כתב בראל במונחים חיוביים יותר והודה בהתפתחות, התגבשות ופיתוח סגנון אישי. עם זאת, בכל הקשור לקריאת התוכן של העבודות (שבראל לא החמיץ את ספרותיותן), המבקר לא חרג מהקריאה הבסיסית והכוללנית של "פיוט", "נטייה לפנטאסט", ל"מוזר והמופלא" ול"סדר מציאות אחר". ושוב, לכל היותר, רמז על זיקה לפרנץ קפקא ולציורי אנסור, הסימבוליסטן התיאטרלי הבלגי.

והנה, עתה, אני יושב מול ציור בצבעי שמן של דוד משולם מ- 1962, קבוצת דמויות מיוסרות ומבועתות המצוירת במכחול מופשט למחצה לרקע שחור, ואני תוהה על פשר יצירתו. ספרי הרפרודוקציות של משולם פרושים לפני, וכבר הרישום הראשון הפותח את האלבום מ- 1968 מספר לי סיפור שחמק ממבטם ותודעתם של כל פרשני הצייר: הרישום מייצג בסגנון פרימיטיביסטי שרטוט של פיגורה טוטמית, המחולקת לעשרה תאים ממוספרים. בקדקודה רשומה המילה Himmel – רקיע, בגרמנית – ובתחתיתה רשומה המילה הצרפתית Terre, אדמה. מעל המילה האחרונה רשם משולם ערימה של גוויות, שבמרכזה מודגשת דמות אלכסונית צלובה. הנה "לוח הספירות" האלטרנטיבי של דוד משולם: מבנהו מבנה העולם – מאדמה לשמים – והוא במבנה אליל, שלמרגלותיו תל הקורבנות המוגשים לו. רק עיוור לא יראה: דוד משולם מגיב לשואה.

מכאן ואילך הכל ברור: כל ציורי ורישומי הסיוטים והבלהות שצייר משולם לא היו כי אם ציורי אֵבל על עולם יהודי שנכחד. הגם שנולד וגדל בבולגריה, שלא סבלה מהשואה, הוא הקדיש את יצירתו לעבודת האבל בנושא. והגם שהתוגה והייאוש הגודשים את שיריו אינם מתייחסים, ולו פעם אחת, לשואה (כגון, "חלומות שנתעוררו נדחפים אל תוך העלטה חסרת התוחלת"), השואה מולכת בציוריו. אני נוטה להניח, שמשפט אייכמן, שהתקיים ב- 1961, הותיר בו רושם עז. מבנו, נועם משולם, אני למד שסבו – אביו של הצייר – נלקח בימי מלחמת העולם השנייה למחנה-כפייה וכמעט שהתעוור בו. מעבר לזה, אין נועם זוכר נוכחות מיוחדת של השואה בחיי המשפחה. ואף על פי כן, אני מתבונן בציורי דוד משולם ונותן בהם סימני שואה: דגים מגיחים מהמים להתבונן באנשים המרחפים בשמים כרוחות רפאים, אחד מהם אוחז בית, שבחלונו ניבטת משפחה; דגים מגיחים מים, חלקם עולה השמימה בטור, עת חלון-בית טובע במים; שני גברים יושבים על גג בניין, שבקומותיו מאוכלסים דגים, וחכות בידיהם; בתים תלויים על חבל ככביסה; כַנָר בוכה  (דמעותיו כינורות זעירים) במיטתו ליד צלבים ודמויות; אישה בלבן פוסעת יחפה על פס רכבת מתחת לשמים מאיימים באדום ושחור, ידיה פרושות לצדדים לשיווי משקל (או לצליבה), בידה האחת דגל ישראל ובשנייה פרח אדום; יומנה של אנה פרנק פתוח עם שורות ריקות ועם דיוקנה המוכר המביט אלינו מתחת לערפילים אפלוליים וחרמש ירח; חתן וכלה קבורים בתוך בור צלליהם; ועוד. וציור בשם "שישה מיליון", שחלקו התחתון כולו נוף שומם של נרות כבויים ושישה בקבוקים שבתוכם דולקים נרות.

אז, מה אני רואה כשאני מתבונן בציורי דוד משולם? אני רואה געגועים לעולם שהיה ואינו עוד. אני רואה עולם חרב ואנשים שקבורים בחוריהם/קבריהם. אני רואה עגלות ודגים מתים האומרים לי נדודים ומוות. באלבום הרישומים של משולם מתחילת שנות ה- 70 אני מוצא רישום של דג בעל שש כנפיים (כמלאך: "שש כנפיים לאחד"), אך גם אזכור אפשרי לשישה המיליונים) צלוב על צלב עץ גדול בין שני עצים ומתחת לנייר מרחף שעליו המילה "נקמה".

במכירה פומבית תל אביבית ("מונטיפיורי") מתגלה לי, מאוחר יותר, ציור-שמן לא מוכר של דוד משולם: קבוצה גדולה של גברים, לבושים חגיגית עם מקטורנים הדורים ועניבותפרפר, צילינדר לראשם, צועדים כדבוקה לכיווננו. מאחוריהם שלושה צלבים ומעל ראשיהם חופה צהבהבה במבנה מגן-דוד. מימינם, נשים ותינוקות בעירום  מלא, רגע לפני הטבח. דוד משולם מצייר ציורי שואה.

אז, נכון: דוד משולם לא נע עם הזמן על גלי האוונגרד והאמריקניזציה של האמנות הישראלית. נכון שנשאר צייר ספרותי המספר את חלומות הבלהה שלו, הנגועים בלא מעט נוסטלגיה. נכון גם, שציורו מושפע עמוקות מלכסיקון הסמלים והדימויים של ברגנר ובזם. כל זה נכון. אך, דוד משולם היה צייר בעל שפה אישית שאין לטעות בה, צייר רב יכולת, בעל מכחול וירטואוזי, שרקם עולמות פיוטיים להפליא ולא התפתה לקסמי האופנות. יותר מכל, ציורו הוא אנדרטה ישראלית נוספת לחוויה היהודית המרכזית של המאה ה- 20 – ההגירה (העקירה) והשואה. המודרנות הישראליות המנצחות מחקו אותו. תפקידנו להקימו מעפר. תערוכה רטרוספקטיבית מקפה ואנליטית של ציורי דוד משולם היא אתגר נועז לכל מוזיאון ישראלי שטרם התבטל בפני מפת הכוכבים.