תורת הלשון
מכתבי ארדון לסנדברג 1984-1954
וילֶם סנדברג (או, בשמו המלא: וילם יָקובּ הנרי בֶרֶנד סנדברג) ומרדכי ארדון (או, בשמו המקורי: מקס ברונשטיין) נפגשו לראשונה ב- 1922. היה זה בעיירה השוויצרית, הארליבך (Harlibach), בה התקיים מטעם ה"באוהאוס" ובהנהגתו של יוהנס איטֶן, מחנה קיץ ברוח המָסדָסנָם – תורה המשלבת מיסטיקה וטבע. את הפגישה הזו של שני תלמידי ה"באוהאוס" מוויימר ציין ד"ר סנדברג בשיחות שונות. לפיכך, מוזרה השורה במכתב שכתב ארדון ביולי 1954 ובה ציין (באנגלית) ששמח להכיר את סנדברג בירושלים:
"ביקורך כאן ביחד עם גב' סנדברג לא יישכח על ידי. להכיר אותך היה בעבורי חוויה, ואני מודה לך מעומק לבי."
סנדברג, מנהל מוזיאון "סטדליק" באמסטרדם (1963-1945), ביקר בישראל בראשית אפריל 1954 וערך בה הכרות קרובה עם יצירתם של מספר אמנים, דוגמת יוסף זריצקי, אנה טיכו ומרדכי ארדון, שאותם יציג בתערוכות יחיד במוזיאונו. בין השאר, במהלך ביקורו, רכש סנדברג לאוסף ה"סטדליק" שמונה ציורים של זריצקי, מהם שבעה אקוורלים בנושאי מבט מבעד לחלון וגגות תל-אביב, מבוא לקראת תערוכת היחיד שיציג זריצקי ב"סטדליק" ב- 1955. ואולם, הסיבה ה"דחופה" לביקורו של סנדברג בישראל הייתה התערוכה הקבוצתית, "אמנות ישראלית", העתידה להיפתח ב"סטדליק" בינואר 1955 באוצרותו של אויגן קולב (מנהל מוזיאון תל-אביב). כאן יציג ארדון שמונה ציורים, בהם "אם ובן" (1949), "חירבת חיזעה" (1953), "בית המגיד" (1954), "שעת האידרה" (1955), "בערבות הנגב" (1955) ועוד. פרט נוסף: ב- 1954 התחיל ארדון בציור הטריפטיכון "לנופלים", שיירכש לאוסף ה"סטדליק" ב- 1955. תערוכת היחיד של ארדון במוזיאון האמסטרדמי תוצג בין דצמבר 1960 לינואר 1961.
הכיבושים הללו של ארדון תבעו השקעה נכבדה של טיפוח קשרים בינו לבין מנהל המוזיאון, דמות נערצת בעולם האמנות המערבי המודרני. ארדון, שהשלים ב- 1952 תריסר שנות ניהול "בצלאל החדש", התחיל משמש מפקח על החינוך לאמנות מטעם משרד החינוך והתרבות (בימי השר, בן-ציון דינור), תפקיד שהקל עליו את ניהול היחסים עם סנדברג וחיזוקם. ואכן, כבר באותו ביקור של סנדברג באביב 1954 שלח לו ארדון מכתב קצר בגרמנית[1] ובו בקשה (מטעם שר החינוך) לערוך ביקור באוסף שפירו, אוסף ירושלמי גדול של ציורים, לכאורה יצירות רבות של גדולי האמנות המערבית מאז ימי הרנסנס ואילך, שייתרמו לימים לעיריית צפת, לאחר שיוערכו (בין השאר, על ידי סנדברג) כלא-אותנטיות ברובן הגדול.[2] באותה עת, הציעו בני הזוג שפירו את אוספם לבית הנכות הלאומי "בצלאל". ארדון, ששלח את מכתב הבקשה ב- 8.4.1954, לא שכח להוסיף בסוף מכתבו אנקדוטה מביקור בני הזוג בסטודיו שלו:
"גברת סנדברג היקרה! את האגודל שמסתיר כתם על בד הציור ומעלים אותו – לא אשכח לעולם, תודה רבה! זה נהדר!"
הדרך אל לב ד"ר סנדברג הובילה, מן הסתם, גם דרך לב רעייתו, וארדון, רב-אומן בתקשורת, הפעיל את מיטב קסמיו. עם הצגת תערוכת "אמנות ישראלית", ביקר ארדון באמסטרדם והתארח אצל הסנדברגים, ובקיץ 1956 אף פגש בווילם בוונציה במסגרת הבייאנלה של 1956, בה שימש ארדון אוצר התצוגה הישראלית. בינתיים, כבר הגיע הטריפטיכון "לנופלים" לאוסף ה"סטדליק", ומכתבו הבא של ארדון (לאחר המכתב באנגלית ביולי 1954 ובו התנצלות על פגיעה אפשרית שאולי פגע האספן שפירו במנהל ההולנדי בתגובתו להערכת האוסף) נכתב ב- 27.9.1956. "התגעגעתי מאד להולנד! למוזיאון סטדליק ולסנדברגים – התגעגעתי!!!". כן, שלושה סימני קריאה.
ככל אמן, גם ארדון זקוק לגיבוי, למחמאות, לאהבה. בהתייחסו ל"לנופלים", הוא שואל את המנהל: "האם הטריפטיכון יחזיק לאורך זמן? האם עודך חושב שהוא מתאים למוזיאון (אם לא, אל תחשוש לומר לי זאת, אנא ממך, אנא!)? האם הראית את התמונות ל'זרים'?" ובנושא הבייאנלה הקרובה בסאו-פאולו, ברזיל: "האם אתה ממליץ לי להציג שם? אולי אפילו את הטריפטיכון?".
ארדון דאז סיגל לעצמו עמדה של תלמיד בפני רבו, כמו היה פרח-אמן החרד לביקורתו של המאייסטר (שהוא בן גילו, צעיר ממנו בשנה בלבד). "איני יכול למצוא מילים שיבטאו את רגשותי כשאני חושב על פגישתנו בוונציה ובאמסטרדם", ציין האמן ונעל את מכתבו ברגשות נפעמים הגובלים בסגידה. בהתאם, ביום חג המולד של שנת 1956 יצא ארדון מגדרו בדברי ברכתו למנהל הנערץ: "אתה עושה את השנה שקופה ורוויית צבע, כפי שנַפָחי הזכוכית עושים זאת בזכוכית שלהם." ומבלי לשכוח להתייחס גם לגב' סנדברג, הוא סיים: "לשניכם: דברים גדולים ונפלאים!".
ביוני 1957, כשתגיע מרים ארדון, רעיית האמן, לביקור באמסטרדם, יארחו אותה בני הזוג סנדברג בדירתם שלשפת תעלת קייזרגרכט (מס' 640). "השעה בביתכם הייתה נעימה מאד", תכתוב ל"גברת ואדון פון (!) סנדברג הנכבדים". כחודש לאחר מכן, ב- 12.8.1959, ישגר ארדון מחמאה מופלגת למנהל המוזיאון: "את המאמר 'באמצע המאה ה- 20', שפורסם ב- NU new magazine, יש לחקוק על לבו של כל אמן. [..] שורותיך מביעות אחריות… בכל מילה ניכר אומץ והעתיד…!". מילים כדורבנות, שלבטח נעמו לאוזנו של סנדברג, אלא אם כן כבר שבע מדברי חנופה מאמנים. אלא, שארדון נקט בכל התחמושת הלשונית שברשותו בדרך אל תערוכת היחיד ב"סטדליק" בסוף 1960. באותם ימים, שיגר האמן מכתב למנהל, שאותו עיצב במבנה גראפי של כוכבים מיקרוגרפיים וצמד מלבנים טקסטואליים בגרמנית ובעברית. קריאת קרני הכוכב הגדול מבין ארבעה הכוכבים מעלה את השורות כדלקמן:
"במה זכה סנדברג להיות חלוץ האמנות?
במה זכה סנדברג להיות מגן היצירה?
במה זכה סנדברג להיות ידיד האמן?"
לכוכבים נלווה סיפור מדרש אגדה תלמודי, שמשימתו להאדיר אף יותר את מנהל המוזיאון:
"באחד הגלגולים שלו קרה לסנדברג כדבר שקרה לרבי זוסיא: כשעמד ר' זוסיא לפני התיבה לומר 'כל-נדרי' נתחלחלה נפשו ונפל ארצה. שאלו לו אחרי נעילה מה היה? אמר, כשעמדתי לפתוח בכל-נדרי נקראתי לפני ישיבה של מעלה, ושם שאלוני: מי אתה שנטלת רשות להיות שליחם של ישראל לפני המקום. האם משה אתה? – עניתי לא, הרי זוסיא אנוכי. שאלו שנית – וכי דוד המלך אתה? לא, הרי זוסיא אנוכי. שאלו שלישית: האם שלמה המלך אתה? לא, הרי זוסיא אנוכי. האם זוסיא אתה, שאלוני – אז נתחלחלתי ונפלתי ארצה.
מאז סנדברג הוא סנדברג!"
השאלה שעמדה על הפרק באותה עת הייתה, כיצד ייראה פתח-הדבר של הקטלוג לתערוכת ארדון ב"סטדליק". ארדון שיגר לסנדברג מאמר מתפייט בשם "על הפּאלֶטָה" ובו שירת הלל לצבעים הבונים ציורים כפרטיטורות של סימפוניות, וגם דברים על הצבעים בציוריו שלו הוא עצמו: "הפאלטה שלי אינה צפויה… היא תמיד בדרכים. בכל מקום ובשום מקום." סופו של דבר, בקטלוג פורסם מכתב ארוך ששלח ארדון למנהל בתאריך 15.8.1960 ואשר יובא להלן במלואו (למעט שני שירים, בהם פירש ארדון את שני הטריפטיכונים שלו – "לנופלים" ו"מיסה דורה"). נציין רק, שהשורות הפותחות מתייחסות לסימפוזיון שהתקיים בפאריז, בהשתתפותו של סנדברג, ככל הנראה בחסות כתב-העת הצרפתי, “L’oeil” (העין):
"מר סנדברג הנכבד והיקר,
כשראיתי אותך ב'ליי" בחברת דורה ואלייֶה, לאקוסט ולֶמארי, התעורר בי החשק לגשת אליך ולומר לך: – עד כמה שאני שמח שאתה רוצה לערוך תערוכה של תמונותי, אך מוכרח אני ביושר גם להזהירך – תמונותי אך בקושי יתאימו לפרינציפים שעמדו לוויכוח בדיאלוג ההוא.
הפולמוס שלכם היה מעניין באופן יוצא מן הכלל ורב תנופה! אכן! חמישים שנות אנליזה הבשילו באמנות התפרצות שלא הייתה כדוגמתה. כוחות סמויים פרצו החוצה וצורות ביטוי סמויות גילו משטחים חדשים. ה'מודרנה' צעדה אל פסגה של הבלתי נודע המקופל בתוכה. תנועת ה'מודרנה' תימשך למרות כל הנסוגים, זה ברור בהחלט!
אך קרה משהו לא נוח בפאלטה שלי. בתוך שורת הקדמיומים, האולטרמרינים והווירידיאנים הסתנן משהו כהה, משהו לחוץ – – הסתננה ירושלים – אסקטית עם שק על ראשה.
מה לירושלים בתוך הקדמיומים הבהירים? כיצד להסיר את זו מהפאלטה? לפעמים אפשר להניס אותה מתחת לשחור שנהב. אך, למרבה הצער, בבוקר היא שוב חוזרת לשורת הקדמיומים.
זוהי הפרובלמה! במשך אלפי שנים מתרעמת ירושלים באתונה הזוהרת, האפולינית… באתונה הדיוניסית… כמה מתפעל אני מאתונה! כמה אלוהי וקל צועד שמה מאטיס הלוך ושוב. ים התיכון מתוק שרוי על בדיו – בושם של בוקר…
ברגעים כאלה מזדחלת ירושלים רחוק, רחוק מתחת לשחור. אבל אך חלף מאטיס עולה ירושלים שוב מתחת לקדמיומים, לאולטרמרינים ולוורידיאנים. אי אפשר להשתחרר מזה! ירושלים הזאת יש לה תמיד מה לצוות: 'עשה'… 'לא תעשה'… כמו נקר שחור דופקת ירושלים על קליפתך: אתה, אתה, אתה… והיתומים… אתה והאלמנה… אתה והלחוצים… אתה והנדכאים. לעולם אין אתה לבדך! כאילו יכולים החיים להתגשם רק ב'אתה', כאילו הקיום יכול אך ורק בקשר עם 'אתה' להגיע לידי ביטוי.
זוהי הפרובלמה: בתוך ה'מודרנה' ה'אתה' בקושי משחק תפקיד. האמנים הם שמשות הסובבות על ציר עצמן, וירחים רבים מפנים אליהם את פניהם. ירושלים לועגת: 'חירָמים' הנם! חירָמים קטנים, קטנים באופן מיקרוסקופי!
המכיר אתה את הסיפור על חירם?
שמעתי אותו לראשונה מאבי בהיותי בן חמש שנים. הוא ישב ליד השולחן, בקפטן שלו, בכיפה, זקן ופיאות וסיפר: – 'חירם, מלך צור, היה הקוסם הגדול ביותר עלי אדמות… אלא שרוי הוא באבל זה שבועות וירחים. חירם מקנא באלוהים! הוא, האלוהים, ברא את העולם, כל העולם! ומה ברא חירם? חימה מכרסמת את לבו. עד אשר יום אחד ציווה למשרתיו: ספינה! מיהרו והביאו ספינה. חירם נכנס בה, חותר באמצע הלילה ללב האוקיאנוס, לבדו ובודד.
ושמה בתוך התוהו ובוהו משביע ארבעה עמודים ותוקע אותם בלב האוקיאנוס… ארבעה עמודים – אחד בכל צד! אז חותר חירם הביתה. פניו זוהרים. הוא מצווה לערוך סעודה – רקדניות – מנגנות נבל וחליל – הכל זורח ומעל לכל זורח חירם: הוא ברא עולם.
זהו סיפורו של אבי. אני אז לא הבנתי אותו כדבעי ושנים אחר כך עוד הבנתי אותו רק בקושי. משהו תפסתי בזה: שיש לתקוע 'ארבעה עמודים' – קטנים או גדולים – היינו הך… זה הכל!
ירושלים לועגת: הסתכל בחירמים הללו! גל אחד מסתובב סביב צירו – זורח ומתפנק מאור עצמו… ואגב כל האור הוא שָאול.
רואה אתה, אינני יכול להשתחרר מזה. אני כותב את המכתב הזה וירושלים יושבת מולי עם השק על הראש.
אכן ברצוני לספר גם סיפור אחר, מאורע ממלחמת העולם הראשונה: הפגיזו את העיירה הקטנה שלנו, לאו דווקא את העיירה… הפציצו מחסן ברזל שבו עבדתי ושבו שכן הצלב האדום. תמיד עמדו שם עגלות גדולות וסיסים רתומים להן. עד שיום אחד פצצה כרתה פתאום בור גדול וסוס ועגלה נקברו בתוכו. שיש חודשים ראיתי יום יום את רגלי הסוס מזדקרות כלפי השמים עם הפרסות מכוונות לשמים.
גם מהפרסות הללו אינני יכול להשתחרר. הן רודפות אחרי עד זיקנה. ואם עובר במקרה מאטיס הריני מסיר את הכובע ומברך בשפה צרודה, שפת הפרסה: בוקר טוב, מאייסטר!
—————
הזוכר אתה את פגישתנו בוונציה? כמה אסיר תודה הייתי לך אז… אתה לא שאלת דבר. אני הראיתי לך טריפטיכון והתבוננת בו ארוכות. אני עמדתי לידך ולא אמרתי מילה. מה היה עלי להגיד? היכולתי לתרגם לך את שפת הפרסה?
עם זאת, אחר כך… חודשים אחר כך הוספתי מה שהוא. פירושים? לא, רק רמזים לא מודגשים – פרסת – פרסות הסוס!
[…]
האם אינני צודק שאני מזהירך בפני כך? וצריך גם בפני הפרובלמה להזהיר: ירושלים כנגד אתונה. ניגוד זה מביא לדבר אחד: אנחנו חצויים, מתגעגעים לאתונה ושבויים בידי ירושלים. אין מנוס.
פעם חשבתי: – הלא אפשר לקפל את ירושלים ולקחתה בצרור לאתונה. וגם עשיתי זאת כשנעקרתי מפולין לפאריז. הייתי עוד בחור צעיר מאד. סרתי לאכסניה בצדי הדרך וככה נשארתי תקוע בגרמניה.
באכסניה – פגישה גדולה!
קליי, קנדינסקי, פיינינגר! המפרָשים שלי נפרשו בפעם הראשונה, אך הם רפו ונפלו פתאום בהישבר האניה ואני הגעתי לירושלים. גורל! אין מנוס! מאז כולי נותן לנקר השחור להכות על קליפתי והנני עובד. חותך אני פרסות? אולי…
ירושלים ואתונה בוודאי לא ישלימו עוד לעולם. והפרסה מה יהיה עליה?
אכן! אני שולח לך אותה. מי אם לא אתה יכול לטפל בה. סנדברג אינו שואל דבר… הוא מתבונן!"
וילם סנדברג נהג לכתוב שירים כמבוא לתערוכות אמנים (דוגמת השירים שכתב על יגאל תומרקין, אנה טיכו ועוד) ועתה כתב גם שיר בפתח קטלוג תערוכתו של ארדון ב"סטדליק". ארדון הגיב: "דבריך הנפלאים 'בתור הקדמה' נוגעים מאד ללבי." (1.12.1960) "הכל זוהר מסביב כמו פעם", הוסיף כשהוא נזכר בלוחות הספרות של שעוני אביו, השען, שזהרו בלילות ילדותו בעיירה טוכוב שבפולין. יומיים לאחר מכתבו זה, כבר עומעם הזוהר כשכתב ארדון לבני הזוג סנדברג: "ידידותכם הגדולה גרמה להסתה נגדי בישראל במשך חודשים. כך עשתה אותי ידידותכם שיכור… ברחתי לפאריז!" (3.12.1960). עתה, כשתערוכתו עודנה מוצגת ב"סטדליק", איווה ארדון מושבו בפאריז בדירת קבע שאימץ לעצמו ב- Cité International d’Art (בנוסף לדירה השמורה לאמן ישראלי אורח, סידור שארדון הנהיג בתוקף תפקידו במשרד החינוך והתרבות). מכאן קל היה לו לבקר בתערוכתו באמסטרדם: "התערוכה בסטדליק לימדה אותי מה לעשות בצעדי הבאים. […] באמסטרדם יכולתי לראות לראשונה את שני הטריפטיכונים ("לנופלים" ו"מיסה דורה". הטריפטיכון האחרון יירכש על ידי מוזיאון "טייט-גאלרי" הלונדוני/ג.ע), להשוות אותם ולהסיק מכך מסקנות. […] פתחתם לי צוהר!"
עדיין באותו מכתב התייחס ארדון למשפט שאמר לו סנדברג בעת פגישתם: "ארדון, אינך מפחד מרמברנדט אלא מאַפֶּל!". סנדברג התכוון, כמובן, לקרל אפל, אמן ההפשטה האקספרסיוניסטית ההולנדי, איש קבוצת "קוברה" ומי שקודָם רבות על ידי סנדברג ב"סטדליק". המנהל נגע בעצב רגיש הקשור ביחסו האמביוולנטי של ארדון לאמנות האוונגרד של אותן שנים. ארדון לא הכחיש: "כן, זה נכון! בעצם, לא מאַפֶּל אני מפחד –
שכבודו במקומו מונח – אלא קצת מפני הדור של אפל." ארדון הודה: "אני הרי יודע 'שכבר איננו דורשים להשיג הסכמה הרמונית בין יצירת האמנות ובינינו, אלא מצפים לפירוק ויטאלי בין התמונה ובין המתבונן'…" (ציטוט ממאמר של פרנסואה אָלבֶּר ויאָלֶה בכתב העת “Cimaise”). וכשהוא משלב בהודאה זו מחמאה מחניפה לסנדברג, הוסיף: "…אתה משתמש בגלים העל-קוליים החדישים ביותר כדי להביא ל'התפרקות' בלתי נשמעת, בלתי נראית… ואילו (האמנים) העכשוויים 'הולמים' בחוזקה!".
אין ספק, ארדון ביכר את "הגלים העל-קוליים" של רמברנדט ("השרוול של הגבר ב'הכלה היהודיה' שולח גלים על-קוליים") על פני הגלים הקולניים של אמנות האוונגרד החדשה: "…אבל (האמנים) העכשוויים אוחזים בתופים של יער-בראשית ומכים עליהם בכל הכוח. […] מפני הדור הזה – הדור של 'המכים בתוף' אני חושש מעט." ומה שבטוח, ארדון גם הוסיף את המשפט: "לאַפֶּל עצמו אני רוחש הערכה עמוקה!". נניח. כך או כך, ארדון נע מעתה על קו פאריז-אמסטרדם: "בסוף השבוע אני חוזר לאמסטרדם וביום ראשון אהיה אצל הסנדברגים!", הוא מודיע לסנדברג.
מכתבו הבא של ארדון נכתב כשלוש שנים מאוחר יותר, ולו רק משום שהמרחק הקצר בין פאריז לאמסטרדם איפשר פגישות פנים אל פנים. עתה, על כל פנים, נדדה תערוכתו הרטרוספקטיבית בין המוזיאונים של ירושלים, תל-אביב, חיפה ועין-חרוד, וארדון תיכנן את שובו לפאריז וביקורו בדרך באמסטרדם בקייזרגרכט 640. לכאן יביא עמו גם כמה מציוריו החדשים. זה עתה שלח לו המנהל את הירחון המשותף של המוזיאונים ההולנדיים, וארדון אינו מחמיץ הזדמנות להחליק דברי חלקות: "לחוברת יש נחיריים פתוחים! בכל עמוד – בכל שורה ובין השורות – רץ סטדליק הצעיר את המרוץ הגדול שלו – המושכות אחוזות היטב בידך." ולקראת סיום: "אני מתבייש קצת לכתוב את זה, אבל העניין הוא כזה: כל מילה ממך מחייה ומרעננת אותי. אני מודה לך!" (3.8.1963).
בתחילת דצמבר עצר ארדון באמסטרדם, בדרכו מלונדון לפאריז, והתדפק על דלת הסנדברגים. איש לא היה בבית. "היה לי צורך עז לראות את סנדברג", כתב ארדון למנהל ב- 27.12.1963, "ולקחת עמי לדרך קצת מה'כן' שלו ומה'אף על פי כן' שלו." עתה, גם הניח ארדון את היסודות לרומן הגדול בין ד"ר סנדברג לבין מוזיאון ישראל, העתיד להיפתח במחצית 1965 (בזמן כתיבת המכתב, הפתיחה הייתה מיועדת לסתיו 1964). ארדון, איש הוועד הפועל של "בית הנכות הלאומי בצלאל", בירר במכתבו אם ייאותו בני הזוג סנדברג לבוא ולהתארח בירושלים למשך שבועיים לצורך ייעוץ ("איך משיגים אמנות מודרנית טובה כשלמרבה הצער אין אמצעים מספיקים לרכוש אותה").
במכתב הבא מ- 3.2.1964 כבר דובר על "שנה-שנתיים" של אירוח סנדברג כיועץ "כדי לתת למוזיאונים בסיס וכיוון". ארדון התמוגג מהסיכוי: "…ועבורי יהיה רק דבר אחד: סנדברג כאן! סנדברג כאן!". וכבר עתה החלה הבחישה במים העכורים: "קרל כ"ץ (מנהל בית הנכות הלאומי/.ג.ע) – […] אין לי ספק שהוא ישתף פעולה, שכן הוא לבדו אינו מסוגל לעשות משהו אמיתי עבור המוזיאון." בפברואר טס ארדון לאמסטרדם על מנת לשכנע את סנדברג והצליח במלאכתו: סנדברג יגיע ארצה במארס. במכתביו, ארדון המשיך לשמור את המנהל בתמונה ודיווח לו (27.2.1964) אודות שמחתו של טדי קולק (אז מנהל משרד ראש הממשלה ודמות-מפתח בייסוד מוזיאון ישראל). תוך פחות מחודש (ולאחר ביקורם של בני הזוג סנדברג בירושלים, כולל בבית ארדון, בו חזו בציורים חדשים של הצייר ולא התפעלו יתר על המידה: "הלוואי שתמונותי הבאות ימצאו חן בעיניכם יותר", כתב ב- 22.3.1964) – סנדברג כבר היה בלב העניינים, מעורב בפרטי פרטים ארכיטקטוניים ועיצוביים, אך טרם סוכם מעמדו הרשמי. במהלך ביקור באמסטרדם הציע לו ארדון תפקיד של "ממונה על מנהלי המוזיאון" ("עם נוכחותי שלי בישיבות?", הוסיף בתקווה). בשלב זה, ארדון החל מבינים שהעניינים מסובכים יותר, ובפרט משמסתמנת הכוונה למנות את קרל כ"ץ למנהל המוזיאון החדש.
אלה הם נושאי המכתבים התכופים לאורך מארס-אפריל 1964, ובעצם, עד המכתב העסיסי ברעילותו שעמו הקדמנו את המאמר הנוכחי ("המכתב שארדון לא היה רוצה שתקראו"/ "המחסן של גדעון עפרת"). מה רבה אכזבתו של ארדון, שלאחר כל מאמציו והשתדלויותיו, הוא מצא בתערוכת הפתיחה של מוזיאון ישראל אמנים שאינם לרוחו. מכתבו מ- 1.5.1965 רווי כעס, תסכול ואף גובל ב"ברוגז" של בן פגוע מאביו: "… נגרם לי הלם גם מפרסום הרשימה של שמות המשתתפים בתערוכת הפתיחה." כזכור, כחודשיים קודם למכתב זה, ביטא ארדון במכתב בלתי דיפלומאטי את חששו מפני "משרבטי העיתונים" (רפי לביא, לאה ניקל, אריה ארוך). ועתה:
"אפילו בחלומי לא יכולתי לתאר לי שפחות מחודשיים לאחר מכן ייכנסו כל החובבים למיניהם למוזיאון ועוד יוזמנו בידי סנדברג. לעומת זאת, אמן ראוי כמו ינקו נשאר בחוץ. […] איני יכול אלא לומר באופן חד-משמעי: מרבית המשתתפים בינוניים ואינם טובים! ההשפעה החינוכית על הנוער המקומי […] תהייה הרסנית. […] על המוזיאון לוותר עלי לחלוטין – אין לי מקום בתערוכה הזאת. […] אם תסייעו לי להוציא את שמי מן המוזיאון וגם מבנייני האומה – אהיה אסיר תודה לכם לנצח." (1.5.1965)
לא שארדון לא ריכך והחליק את זעמו בדברי חלקות לסנדברג ("אני רוחש הערכה והערצה גדולות לבלי די לאדם כמו סנדברג גם אם אני חולק על דעתו בנקודה זו או אחרת"), אך חמתו ועלבונו בעורו בו, ודומה שמכאן והלאה כבר לא ישובו היחסים לתקן שארדון ייחל לו. המכתבים הבאים כבר יהיו טכניים בעיקרם, למעט עקיצות קטלניות שארדון לא הצליח להדחיקן (בהגיבו לכוונה להציג במוזיאון ישראל תערוכות יחיד של ראובן רובין ויוסף זריצקי, כתב: "ודומה עלי שהרבי והנזיר – מסריחים שניהם…" – 8.6.1965. ובהתייחסו לטריפטיכון החדש שלו מ- 1965, "מחווה לירושלים", בו צוירו גם מסמרי הצלב של ישו, כתב: "לא הצלחתי להחליט על מה צריכים לבכות המסמרים בתמונה השלישית של הטריפטיכון – על ישו או על הישראליים במוזיאון…" – 16.6.1965).
חלפו שנים, היחסים בין סנדברג לארדון שבו להתחמם ודומה שעלו על פסים של ידידות כנה לשמה. ארדון, המחלק זמנו בין ירושלים לפאריז, נפגש פעמים רבות עם סנדברג, שחדל לשמש כיועץ למוזיאון ישראל מאז 1969. הזיקנה החלה נותנת אותותיה בשניים ועמה המחשבות על סוף הדרך. ב- 3.2.1977 כתב ארדון מפאריז לידידו (בן ה- 80): "שיחתנו האחרונה שלשום אינה נותנת לי מנוח, אפילו מכבידי עלי. אתה רמזת ל'סוף', כן, אפילו הדגשת שיש 'להכין' אותו." ארדון הוא בן 81 ומתעקש, לפחות כך כותב, ש"ראוי להכין רק את הבוקר". עם זאת, חרף האופטימיות המוצהרת, מועקה מסוימת מכבידה על ארדון משהוא מבין, שמאמציו להתקבל כאמן בינלאומי לא פרצו את גבולות ההכרה היהודית. הנה כי כן, יום קודם לכן, ביקר ב"מרכז פומפידו", ולמגינת לבו, לא מצא בין מוצגי תערוכת האמנות המודרנית שום ציור מעשה ידיו:
"כן, לא כל בוקר הוא שטוף שמש – לפעמים הוא אפור כהה או אפילו אפוף בשחור… כך היה בוקר יום אתמול שלי, בעצם ערב יום אתמול, מחושר בעננים כבדים. ביקרתי את אוסף הציורים בבובור (Beaubourg) ונתקלתי פתאום בקרע שרשרת הגורל שלי, ולתוך חור הקרע הזה נפלתי והתחלתי לשקוע בו – אריכא נמצא שם, כן, אפילו מאנה כ"ץ, אבל שום זכר לארדון. נהייתי עצוב 0 כמו שמתעצבים פתאום כשמגלים מה המקום שיש לנו בעיני זולתנו! נהייתי עצוב, מאד עצוב… ועצוב גם בשבילך: אני מניח, אני אפילו בטוח שהיסבת את תשומת לבו של חברך הולטן (פונטוס הולטן, מנהל "מרכז פומפידו"/ג.ע) אֶלַי אבל זה לא עזר כלל…"
מעט המכתבים הבאים של ארדון הצטמצמו לענייני תערוכותיו בעיקר (ב- 1978 הגיע סנדברג לפתיחת תערוכת ארדון בברלין, מה שריגש את האמן הישראלי). מכתביו האחרונים לסנדברג הם מחודשי אוקטובר-נובמבר 1983, כאשר סנדברג בן ה- 86 כבר חולה מאד. ב- 12.10.1983 כתב ארדון:
"חברי היקר סנדברג,
אני מאד מודאג. פעמיים שמעתי את קולך בטלפון, אבל משהו קרה, לא יכולתי להבין את דבריך. האם היה זה בגלל הטלפון? אני מאד מודאג. האישה בדירתך אמרה לי שאתה חולה. הייתי רוצה לקחת את המטוס הבא ולבוא אליך – אבל איני יודע אם אתה חפץ בכך. […] סנדברג יקירי, עברתי שנתיים טראגיות: מארי (מרים/ג.ע), אשתי, נפטרה; דַגנָה, חברתי כאן, נפטרה… נשארתי עזוב בדד… […] כעת אני שומע לצערי שאתה חולה – החבר האמיתי היחיד שהחיים העניקו לי… אני צריך אותך! אנחנו צריכים אותך… הברא! הברא!…"
ארדון עצמו לא היה בקו הבריאות באותם ימים, הגם שהשלים זה עתה (בסטודיו סימון שבעיר ריימס) את הוויטראז' הענק לספרייה הלאומית בגבעת-רם. מכתבו האחרון לווילם סנדברג הוא מתאריך 21.11.1983:
"סנדברג, חבר יקר,
למרבה הצער, הרופא עדיין אינו מרשה לי לנסוע לאמסטרדם לראותך ולדבר איתך. אני עצוב מאד… הייתי רוצה לבלות איתך שעה אחת – אני יודע שזה ייטיב עמי, אולי אפילו עם שנינו… אבל איני מעז להמרות את פי הרופא. נקווה שבעוד שבועיים-שלושה. […] מזמן לזמן אני מתקשר לאישה שמטפלת בך כדי לשמוע מה שלומך… היא מאד נחמדה, אבל זה לא יכול לבוא במקום לראות אותך! אני תקווה שזה יתרחש בקרוב."
וילם סנדברג נפטר באמסטרדם ב- 1984 בגיל 87. ארדון חי עוד שמונה שנים נוספות והלך לעולמו בירושלים בגיל 96. שבועות ספורים טרם פטירתו זימנתי את עצמי אליו לביתו שבשכונת יפה-נוף בירושלים. לא נמניתי על מכריו של ארדון ובאי ביתו, ובואי אליו היה אך ורק אקט של כבוד לאמן ישראלי דגול שהכרתי בזכויותיו הרבות באמנות הישראלית (ב- 1987, כשהצגתי בבית-האמנים בירושלים את התערוכה הגדולה, "בצלאל החדש", הגיע ארדון לביקור, מלווה בבנו, ונרגש מאד לחזור אל שעותיו היפות כמורה במוסד ומנהלו האגדי). ארדון קיבל את פני בחליפה כסופה ובכיבוד, אך מצבו הגופני היה בכי רע: רגלו האחת הייתה קטועה ואילו אחת מידיו הייתה משותקת. ישבנו בחדר האורחים וארדון מירר בבכי. ניסיתי לדבר בשבחיו, בהישגיו, במקומו ההיסטורי המובטח באמנות הישראלית, אך ארדון רק המשיך להתייפח מתוך תחושה עמוקה של מי שלא הותיר חותם של ממש. מספר שנים קודם לכן, סיפר לי מיכאל, בנו, עד כמה נפגע אביו מהביקורת הקטלנית שפרסם רפי לביא על תערוכת ארדון במוזיאון תל-אביב. באותו ביקור אחרון התרשמתי, שעם הטעם המר הזה נפרד ארדון מהאמנות הישראלית.
המחסן של גדעון עפרת 