המסע אל "גלות" של הירשנברג

                ה מ ס ע   א ל  " ג ל ו ת "

                                                          

א.

היטב זכורה לי האפלולית הכבדה ההיא, שם, בחדר-האורחים הקטן של דודה צילה. ילד בן שבע שנלקח לבקר את דודתו השנייה של אביו. דירה ישנה, אפורה ומתקלפת,  בקרן רחובות אלנבי וגאולה, תל-אביב, קומץ מדרגות מעל הקרקע, ספונה בתוך עצמה, גַבּה אל הים הבוהק במורד הכביש. הזָרוּת שלא תרפה מהילד לעולם. עולם-צללים: צפיפות החפצים, הרהיטים הכבדים שהביאה עמה דודה צילה מפולניה, שערה הלבן כשלג, שמלותיה השחורות הארוכות, הוילונות הכבדים החוסמים את האור, מפת התחרה, קוביות-הסוכר לתה, כפית-הכסף המעוטרת, תחתית-הכוס המהודרת, השפה האחרת שמדברים הדודה ואבא ביניהם. צללי-קריפטה, צלמוות-קבר העוטפת אישה זקנה, לבדה בחשרת חייה. היא והחפצים. דודה צילה מהגולה באה וביתה הוא גולה בתל-אביב אשר על הנהר ירקון.

הילד שותק. מכונס בכיסאו. אורח שגורש אל צלליו. עיניו נודדות מבלי-משים אל הציור התלוי מולו על הקיר. תמונת מועקה. ככל שנדחה על-ידי הציור ומואס בו, מבטו של הילד נשאב אליו: רפרודוקציה אפילה, בשחור-לבן, כחלחלה-משהו, אופקית, צרה ומוארכת, ממוסגרת בעץ עם פוליטורה ומכוסה זכוכית. "גלות" של שמואל הירשנברג. אז לא ידע. היום הוא יודע: ציור ציוני נודע, 1904, גדול-מידות, הנודע בין כל ציוריו של האמן הפולני-יהודי המהולל, שנפטר ממחלה קשה בירושלים ב- 1908 והוא בן 43 בלבד, כחצי שנה לאחר הגיעו להורות ציור ב"בצלאל". קבור בירושלים על הר הזיתים. עותקי הציור "גלות" תלו במאות בתים ציוניים בראשית המאה. גולים עם מראת-גלותם, צללים עם בבואתם.

אפילת החדר ואפילתו של "גלות". חושך בתוך חושך. גוש שחור של פליטים יהודיים, מכורבלים במעילים כבדים, כובעים ומטפחות, נשרכים במידבר-שלג אינסופי אל עבר הבלתי-נודע. מבטם נוגה, ראשם שחוח. הזקנים צועדים בראש, אחריהם הנשים, האבות והילדים. ציור שכולו אדי זיקנה, קץ, מוות. Golus, מודפס בתחתית ההדפס, הנראה לי עתה קטן בהרבה מגירסא דינקותי אצל דודה צילה. golus – גלות, במבטא האשכנזי-גלותי הדוחה. עשרות שנים מאוחר יותר, משהמרתי, באיוולתי, את שם משפחתי הגלותי – "פרידלנדר" בשם עברי גאה – "עפרת", אני מתבונן בהדפס הישן המוצב עתה על שולחני, בריאליזם האקדמי שהוא קֶבר לכשעצמו, מבקש לחדור אל מערת-הקבר, אל סוד מועקת-הציור, זו שאינה חדלה לרדפני אפילו שנות דור מאוחר יותר.

הנה עָמי,  הנה משפחתי. מה לי ולהם? תהום רובצת בינינו, בין גווני חיי לבין קדרותם המונו-כרומית, בין נופיהם לנופַי, בין יחידיותי-בדידותי לבין התקבצותם (ואף על פי כן, בודדים, איש ואישה ביגונו-יגונה). האֵלֶה אבות-אבותי? האומנם חלקי עמהם? שואתם שואתי? האם "גלות" היא גלותי?

ובה בשעה, מה יש בו בציור המדכא הזה, המאיים, הדָביק בעכרוריותו, שקוסם לילד? מה יש בו בציור הזה, המכביד כאבן-גולל שואתית, שאינו מניח לָאיש המתבונן בו עדיין בשנות השישים לחייו?  מדוע כה חשוב היה לו לרכוש עותק בלה של "גלות" להירשנברג ולהציבו על שולחן-עבודתו? מדוע הופך ביתו יותר ויותר לבבואת דירתה של דודה צילה? מדוע כה נטרד לחקור, לפשפש, להתכתב, לרדת למעמקי ארכיונים ומוזיאונים בפולניה ועוד, לנסות ללא ליאות לאתר את הציור המקורי, שאבד אי-שם בין פולניה לגרמניה סביב 1940 ועקבותיו לא נודעו?

ב.

זה עשרות שנים שאיני חדל לחפש, לשאול, לבלוש אחר "גלות", ציור שאינו נתן לי מנוח.  שלוש פעמים נדרשתי בכתב בעָבָרי לציור הזה: פעם אחת, ב- 1970, כשכתבתי ב"הארץ" מאמר על דמותו של בלויקוף ב"תמול שלשום" של עגנון, שלא הייתה אלא כיסוי לדמותו של שמואל הירשנברג[1];  פעם שנייה, כשכתבתי ב- 1993על פרשת פטירתו של הירשנברג בירושלים[2]; ופעם שלישית, כשסיפרתי ב- 2000 על משמעותו של הציור "גלות" בחיי.[3] בפעם זו אף עטפתי את כריכת ספרי בצילום ציורו הנדון של הירשנברג. לאורך כל אותן שנים גיבשתי בתוכי את התשוקה: להביא את "גלות" לישראל. מעין סגירת מעגל היסטורי, אישי וחברתי.

אפשר, שהייתה זו עבודתי ב- 1981-1980 על מספר פרקים בספר, "בצלאל של ש"ץ" (מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982), שהציתה בי את האתגר למצוא את הציור האבוד. אני זוכר עד כמה הרשים אותי אז תיאורו של לסר אורי בחוברת "העולם" את יהודי ברלין החולפים ב- 1907 (ב"תערוכה היהודית הראשונה") במהירות הבזק מול הציור וחומקים ממנו לבל ייתפסו-חלילה כמזוהים עם "יהודי המזרח" המיוצגים בציור. אך, רק לקראת סופו של אותו עשור התחלתי לחפש ממש את היצירה, מתוך הנחה (שהיום אני יודע שהייתה מוטעית) שהיא חייבת להימצא אי שם במוזיאון פולני. אני מביא להלן תקציר של צעדים פרלימינאריים בהם נקטתי בכיוון פולין:

28.9.1989: ד"ר וונדה וויגנדובסקה  מאוניברסיטת-וורשה שולחת לי חומר על הירשנברג, אך אינה יודעת היכן נמצא "גלות". שלחה מכתב למוזיאון לאמנות בלודז', אך טרם קיבלה תשובה.

10.5.1990: ד"ר יאנוש זגרודסקי מהמוזיאון הלאומי של וורשה, מי שחקר את יצירת הירשנברג, כותב לי כי אינו יודע להיכן נעלם "גלות".

23.2.1991: גב' לורנטוביץ', מנהלת מחלקת האמנות במוזיאון ההיסטורי של לודז', מאשרת הימצאותן של שתי תמונות של הירשנברג ברשות המוזיאון, אך "גלות" איננה אחת מהן.

20.4.1992: יארומיר יילינסקי, מנהל "מוזיאום שטוקי" בלודז' מדווח לי על שישה ציורי הירשנברג הנמצאים ברשות המוזיאון, אך "גלות" אינו בהם. הציור נעלם כמו בלעתו האדמה.

ספטמבר 1995: במהלך ביקור ב"ז'יך", המכון לחקר היהדות בוורשה, אני מגלה צילום של "גלות", תלוי בתערוכה במוזיאון לאמנות יהודית בברלין. השנה היא 1939![4] אני מצלם את הצילום ותוהה מה עוללו הנאצים לציור. בה בעת, אני זוכר היטב: הנאצים הצטיינו בהשמדת יהודים, אך ידעו לשמור היטב על יצירות יהודיות, אף תכננו מוזיאון יהודי מרכזי בפראג. לא ייתכן שהשמידו את "גלות". שנים רבות מאוחר יותר, לאחר שאוודא כי בשום פינה נידחת במחסני המוזיאון היהודי בפראג לא נשכח "גלות" של הירשנברג, אלמד שלא רק "גלות", אלא כל העבודות גדולות המימדים שהיו במוזיאון לאמנות יהודית בברלין – כולן נעלמו מאז 1939. הייתכן שאוחסנו יחדיו בידי הנאצים בחלל כלשהו בברלין ושם עודן ממתינות לנו? לי? כלום אפשר שנכחדו בהפצצה?

ג.

10.12.1999: לקראת סיומה של פגישת-בקר עם זוסיא עפרון, חוקר האמנות היהודית הוותיק (ומי שניהל לאורך שנים ארוכות את המשכן לאמנות בעין-חרוד), בקיתון-ספרייתו שבשכונת קטמון הירושלמית, אני שואלו דרך-אגב אם ידוע לו משהו על "גלות" של שמואל הירשנברג. לא מכבר, ראה אור ספרי, "שבחי-גלות", אשר את כריכתו עטפתי, כאמור, בצילום ציורו של האמן הפולני. "שב!", מצווה עלי זוסיא, "שב, כדי שלא תתעלף", הוא מוסיף ומתיישב אף הוא מולי ועל פניו שפוך חיוך מסתורי. ובכן, מסתבר, שמזה שנים, גם הוא חוקר ובולש אחר מקום הציור האבוד. מדבריו אני למד, שחיפושי במוזיאוני פולניה היו לשווא. הציור נרכש סמוך לזמן יצירתו ב- 1904 על-ידי המוזיאון היהודי של ברלין, שהחזיקו ברשותו לאורך כל השנים.[5] לאמור, לא מקרית הצגת הציור הזה ב- 1907 (ב"תערוכה הראשונה של האמנות היהודית"), כשם שלא מקרי צילום היצירה באותו מוזיאון ערב פרוץ מלחמת-העולם השנייה. באותם ימים, ממשיך זוסיא, נצטוותה הנהלת המוזיאון לסגור שערים ולהתבטל מן העולם. ההנהלה ערכה רישום מפורט של חפצי המוזיאון ופנתה לתורמי היצירות ו/או למשאילים לבוא ולקבלן בחזרה, ואילו מספר יצירות נתרמו למוסדות יהודיים באנגליה, ארה"ב ועוד. זוסיא, שראה את רשימת האינוונטר של ערב-החיסול, נדהם מהעדר כל ציון של "גלות". שנים של אובדן תקווה לגאולת הציור חלפו עד שסיפרה לו יוהנה, ידידה פולניה, ספרנית ואוצרת מוורשה, מנאמנות האמנות היהודית ומדינת ישראל, שהיא עלתה על עקבות הציור והוא מצוי במועדון יהודי "אי שם באסיה". היכן באסיה?, אני לוחץ בהתרגשות, וזוסיא מסרב לפרט ("אני חושש שאמריקאים יגיעו ויהרסו את הכל"), אך סופו שנכנע ללחצי וניאות להסגיר את המילה האחת: "קווקז". האם נוצר קשר כלשהו עם המועדון? כן, אף נשלחו צילומים ("הציור נושא עדיין את מספר-הרישום של המוזיאון היהודי בברלין"). כיצד הגיע לשם הציור? מסתבר, שהוחבא בזמן המלחמה בברלין, באזור שרלוטנבורג האמיד, ועם כיבוש העיר על-ידי הכוחות הסובייטיים, דאג קצין יהודי-רוסי (קווקזי?) להעברת הציור לקווקז.

זהו. בשלב זה, מנסה זוסיא, לדבריו, להפעיל את אברהם בורג, יו"ר הכנסת ולשעבר יו"ר הסוכנות היהודית, להבאת הציור ארצה. עניין לא פשוט, אני מבין, בגין סיבוכים משפטיים הכרוכים בשאלת הבעלות, הפיצויים וכיו"ב. "והעיקר, שהאמריקאים לא יהיו בתמונה, כי הם עלולים להרוס את הכול."

אָכול קנאה, אני מודה לזוסיא עפרון בשם האומה על מפעלו ואץ למכוניתי כדי לתעד בכתב את הדברים ששמעתי זה עתה. ברור לי, שעדיין אין זה סוף הסיפור.

                             *

1991: רעייתי, עליזה אורבך, מגיעה לגרוזיה  במסגרת מיזם צילומי עֲליָה, שהיא עסוקה במימושו בין אתיופיה לבין "חבר-העמים". בבירה, טביליסי, היא יוצרת קשר עם שליחי הסוכנות, שמקשרים אותה עם הקהילה היהודית במקום. במוקדם, היא מוצאת את עצמה בבית-הכנסת הספרדי, ובו היא מצלמת את השומר-הגבאי לרקע ציורי רבנים, גבירים, דגל-ישראל ו… "גלות" של שמואל הירשנברג. במשך שמונה שנים אני שב ורואה את הצילום הזה מבלי שאעלה אי פעם בדעתי, שאני מתבונן בציור המקורי. מן הסתם, הנחתי בוודאות שמדובר ברפרודוקציה המפורסמת, הגם שמדידה משוערת של הפורמט הייתה מגלה לי את טעותי. והנה, הבקר, מששמעה מפי את סיפור הפגישה עם זוסיא, נכנסה רעייתי לחדר-העבודה שלה ויצאה, בידה הצילום ובפיה הבשורה: "הרי לך 'גלות', בטביליסי, הרי קווקז…".

אני בהלם. האם אסע לטביליסי? האם אנסה לרכוש את הציור? האם אודיע לאנשי מוזיאון ישראל? וכיצד אפעל מבלי לקלקל את המאמצים של זוסיא עפרון ואנשיו ומבלי להכניס לתמונה את ה"אמריקאיים"? ולפתע נדמה לי שאני מבין כיצד זה שיוהנה "עלתה" על עקבות הציור: שהלא יוהנה אירחה את עליזה אורבך (ואותי) בוורשה והיא מכירה היטב את הספר "עולים", שראה אור ב- 1992, אף הציגה צילומיו בתערוכה מול ה"ז'יך". אני גם נוטה להניח, שהיא ראתה מה שאני הייתי עיוור לו. אך, האומנם? ואולי מקורותיה שונים? ואולי, בעצם, מדובר בציור שונה מזה שבחדר הגבאי בטביליסי? "קווקז" הוא שטח עצום בגודלו. כך או אחרת, הייתי נסער מאד וטרם היה ברור לי מה אעשה עם המידע ועם "גלות". דבר אחד היה ברור לי מעבר לכל ספק: "גלות" מתקרב לקץ-גלותו.

ד.

רבות חככתי בדעתי, לא מעט היססתי ושקלתי, בטרם חייגתי לתל-אביב לידידי, עמי בראון, מגא-אספן אמנות ותומך נדיב במפעלות אמנותיים בישראל.[6] באותה עת, התעתד עמי להקים בבאר-שבע שלושה מוזיאונים שיוקדשו לאוספו האגדי, הכולל יצירות יהודיות נדירות, ולכן הצעתי לו בשיחת הטלפון לנסוע אתי לקווקז בניסיון לרכוש את הציור. ידעתי: עמי בראון יכול לממן רכישה שכזו ולהבטיח שהציור יוצג בפני הציבור בישראל. $150,000, אמרתי לעמי, הם סכום אשר ספק רב אם הקהילה היהודית של טביליסי תוכל לעמוד נגדו בהתחשב במצבה הכלכלי הירוד. ידעתי שאני נוקב בסכום מכובד, המכפיל כמעט את הערכתו של סוחר אמנות תל-אביבי, שאמד את הציור רק ב- $80,000 ("הירשנברג לא עשה מחירים גבוהים בשוק המכירות הפומביות", הסביר). האמנתי שהסוחר טועה וכי אין הוא מעריך נכונה את שוויו של ה"סיפור" ואת הייחוד המיתי הגלומים ב"גלות" של הירשנברג.

עמי האזין ברוב-קשב למידע שגוללתי באוזניו, אך הציע שאני ורעייתי נטוס בלעדיו: "יראו שם איש כמוני, יחשבו סוחר ויפריזו במחיר. מוטב שתגיע אתה, עם הסנטימנטים של ההיסטוריון.", אמר בפסקנות הנחושה האופיינית לו.

–         "אבל, עמי, כאן יש צורך ב"ראש" של נושא-ונותן, מישהו פיקח וחריף בתחום השכנוע, המקח והממכר, הליכי תשלומים וכו'. אין לי "ראש" כזה…".

–         "לא, תיסעו שניכם. אני מכסה הכול. תטלפן אלי מטביליסי ואני כבר אדאג לשיגור מיידי של הסכום."

–         אתה מודע לאפשרות, שכל העניין ייכשל, נכון?"

–         "בוודאי שאני מודע לכך. סעו לשלום!"

באותו שלב, בעודי מהרהר בנסיעה לגרוזיה וחרד למדי מכל הכרוך (כלום אינני מוציא מגרוזיה "אוצר לאומי"?!), סיכמתי ביני לביני, שראשית כול, אסור לי – בשום פנים ואופן – לעמוד בדרכו של זוסיא עפרון אל "גלות" של הירשנברג. החלטתי אפוא, שאם ייוודע לי שמתקיים משא-ומתן כלשהו ביחס לציור, אסוג מהעניין. מעבר לאתיקה בסיסית, אני חש כבוד לאיש הוותיק הזה, הצנוע ורב-הפעלים.

השלב הבא היה הצורך למצוא אנשי קשר לגרוזיה. הן איני דובר את השפה, ובטביליסי לא אמצא את ידי ואת רגלי. למזלי, עליזה זכרה את מרינה שאושווילי, עיתונאית ואשת-טלביזיה שעלתה מטביליסי לירושלים. בביקורה של עליזה בגרוזיה ב- 1991, כשהגיעה לצלם את העולים, אירחה אותה מרינה, וגם כאן, בארץ, נקשרו יחסי ידידות. מספר טלפונים לכאן ולשם איתרו את כתובתה של מרינה, ובסופו של דבר, נוצר הקשר המיוחל. תוך יום-יומיים כבר היה גם איציק משה בתמונה. איציק הוא ראש לשכת המסחר ישראל-גרוזיה, אדם מהיר מחשבה ומעשים, בעל קשרים מדהימים וכוח השפעה יוצא דופן ברחבי גרוזיה. באותם ימים היה איציק עסוק בהקמת "בית ירושלים" בלב טביליסי העתיקה. פעם, כשעוד היה איש הסוכנות היהודית, טיפל אף הוא באירוח עליזה בבירת גרוזיה. איש שידו בכול. לא חלפו מספר שעות והוא שיגר אלינו את הפקס כדלקמן:

31/8       הגעה

               קבולי יצחקשווילי[7] (יהודי חכם מאד, דובר עברית רהוטה ומקובל הן בקהילה

               והן בשלטונות. ידיד קרוב שלי) יפגוש אתכם ב-  VIP (יציאה מיוחדת.

               כשתרדו מהמטוס תיכנסו לרכב שיעמוד ליד המטוס, לא באוטובוס…)

               שיחת הכנה

1-2/9     תחילת עבודה וסגירת הנושא

3/9         סיכומים ותיאומים איתי בטלפון (חשוב מאוד)

4/9         הגעה שלי לגרוזיה

5/9         סגירה מול שר התרבות             קבולי/איציק

              סגירה מול המכס ומוסדות אחרים       קבולי/איציק

              בגמר הטיפול – הבאת התמונה באופן רשמי לישראל       איציק

לא האמנתי למקרא הדברים: אישיות מרכזית ממתינה לנו על המסלול, מתפנה לענייננו לארבעה ימים, מטפלת בכול שנחוץ וסוגרת את הקצוות (עם איציק משה) אצל שר התרבות הגרוזיני! הנה כי כן, ביקורנו הופך כמעט לביקור ממלכתי. אך, לפתע, בצבץ בי החשש, שמא המעורבות הממלכתית הגרוזינית עלולה דווקא להיות לרועץ, כגון בדמות סירוב גרוזיני "לאומי" לשחרר את "גלות". אבל, לא הייתה כבר כל דרך חזרה. גם שיחה טלפונית עם קבולי יצחקשווילי (האיש, הסתבר, הוא בעל עמדה ציבורית נכבדה ביותר בגרוזיה) הבהירה שהוא מכיר היטב את הציור וכי הוא יפתח, ללא שום דיחוי ועוד קודם הגיענו, במשא-ומתן עם הקהילה היהודית. קלי קלות.

תוך פחות משבוע, הכול היה מוכן לנסיעה, ודומה היה ששום דבר לא עוד ימנע את הגעת "גלות" לחוף המבטחים הישראלי. יומיים קודם הטיסה, התעוררתי בלילה בתחושה מוזרה, שאני חייב לקום מהמיטה ולבדוק את היחס המדויק בין הרפרודוקציה הגדולה של "גלות", זו שמוצבת על שולחן העבודה שלי, לבין הצילום שעליזה צילמה ב- 1991 בטביליסי. לחרדתי, נדמה היה לי שאני מוצא פער כלשהו בין הפורמט המוארך של הרפרודוקציה לבין הצילום מטביליסי המייצג ציור מרובע יותר. גם החתימה הברורה בפינה שמאלית תחתונה של הרפרודוקציה – "ש.הירשנברג, לודז', 1904" – לא הופיעה בשולי הצילום של עליזה. ואולם, ניחמתי את עצמי בכך שאולי הצילום מטעה אותי וכי גם השלט הזעיר שהוצב בטביליסי בצד שמאל של הציור אפשר שמכסה על החתימה…

יום לפני הטיסה גברו בי הספקות: פשפוש בארכיוני איתר את עותק התצלום שקיבלתי בוורשה ב- 1995 והמראֵה את "גלות" לצד מוצגים נוספים במוזיאון היהודי בברלין. רק שליש הציור נראה בתצלום, אך גודלו אינו מותיר מקום לשום ספק: ציור ענק. ממש בסמוך לו תלה באותה תצוגה הציור "יהודי מתפלל" של מארק שאגאל (1932), שגודלו – ובזאת אני בטוח – 30X40 ס"מ והוא נראה כמיניאטורה ליד "גלות". חישוב השוואתי מהיר העלה, שגובה "גלות" למעלה מ- 1.50 מ' וכי אורכו כ- 2.5 מ'. לחרדתי, הציור מהתצלום של רעייתי נראה קטן יותר.

אך, האומנם? שמא עודני מוטעה על ידי פרספקטיבות צילומיות מוליכות שולל. או, שמא, נחתך הציור המקורי? דברים כאלה קורים. אין מנוס: אני חייב להגיע למקום, לבדוק, למדוד. ומי יודע, אפשר שגם אוודע שם, בטביליסי, למשהו חדש, משהו שאינני יודע ואשר עשוי להובילני הלאה.

ב- 31 באוגוסט 2000, שעה 12.00, התחלנו, עליזה ואנוכי, את טיסתנו לטביליסי במטוס גרוזיני קטן המלא על גדותיו בגרוזינים קשי-יום. בידי ספרו של ריצ'רד כהן, "איקונים יהודיים", שראה אור בארה"ב ב- 1998. ריצ'רד, הוא ירחמיאל, או ריצ'י כפי שמכונה בפי חבריו הירושלמיים, מרחיב על הירשנברג בכלל ועל "גלות" בפרט. הוא מתאר את הטיפוסים היהודיים השונים שריכז הירשנברג בציורו האחד; הוא קושר את הציור לפרעות קישינב מ- 1903 ולתגובתו הטראגית של הצייר לאירוע; הוא מדווח באיזה תערוכות הוצג הציור ואודות הרושם הכביר שהותיר בצופיו ובציירים יהודיים חשובים (מינקובסקי, אַבֶּל פָּן ועוד) שהפכו את "גלות" למקור איקונוגרפי לייצוגם של יהודים מגורשים. זכרתי שעל גב גלויה פולנית מראשית המאה העשרים כונה הציור "פליטים", וכי בחוברת שכתב (ביידיש) יוסף סאנדעל על הירשנברג (וורשה, 1952) הוא כונה "פרולטריון". במזוודתי, בנוסף על צילומי היצירה, נמצא עמי גם ספרו של אבנר הולצמן, "מלאכת מחשבת: תחיית האומה", שראה אור זה מכבר (1999) ובו, בין השאר, מעקב אחר אזכורו של "גלות" בספרות העברית. אני מוכן היטב לפגישה עם "גלות".

אנחנו נוחתים בנמל-התעופה הקטן של טביליסי. לימוזינה – טנדר מסחרי אפור – נוטלת אותנו אל אולם האח"מים הקטן. בראש המדרגות ניצב בחור בחליפה, גוף מלא, פנים עגולות, זקנקן זיפים שחור ועיניים יהודיות חומות וגדולות, ומציג עצמו כקבולי יצחקשווילי. בחורה נאה מסדירה את ניירותינו, בעודנו מסבים לשולחן בפינת האולם. העברית שבפי קבולי מדהימה. שיחת גישוש קורקטית, מילות נימוסין, ואני ניגש ישר לעניין: איך אנחנו מוציאים מכאן את "גלות"? "ובכן, העסק מסובך ביותר", פותח קבולי בקולו הרגוע. "ראשית כול, אין בעל-בית ברור לציור. כלומר, ישנו רב הקהילה, ישנו הגבאי, יש ראש-קהילה, אך אף לא אחד מאלה נכון ליטול אחריות על ההחלטה. ובכלל, הגבאי נסע למוסקבה לשבועיים. שנית, כבר היו כאן כמה ישראלים ואמריקאיים שגילו התעניינות בציור." (אהה! השליחים של זוסיא עפרון…). "שלישית", ממשיך קבולי, "יש בעיה גדולה בהוצאת הציור מגרוזיה. הציור, אתה מבין, שייך למדינה. עניין לא פשוט: היו, למשל, שהתעניינו לפני כשנה בהוצאת ספרי תורה מגרוזיה, ולוּ רק לצורך תיקונם והחזרתם, ואלה נלקחו לחקירה בק.ג.ב." (בשלב זה אני חש שדמי קופא בעורקי, ובדמיוני אני רואה כיצד מצמידים חוקרי הק.ג.ב. הגרוזיניים חוטי חשמל לאשכי).

"ערכתי בירור", ממשיך קבולי בנחת, "ונודע לי שהציור, שתלוי כיום בבית הכנסת הספרדי, נתרם לשם בידי אדם עשיר מטביליסי, אשכנזי שהלך לעולמו. אחד מזקני העדה אף סיפר לי כיצד השתתף בהעברת הציור הכבד על עגלה רתומה לסוסים. בבית הכנסת תמצא כתוב בגרוזינית וברוסית על שלט קטן הסמוך לציור: "האינקוויזיציה הספרדית". ביקר כאן הרב עדין שטיינזלץ שסיפר לי שאין מדובר בציור בגירוש ספרד, שכן לא כך התלבשו יהודי ספרד בעת הגירוש של 1492. בכל מקרה, הציור הובא לטביליסי בשנות הארבעים על ידי אותו תורם.

–         "אז, מה עושים?", אני שואל (ואנחנו כבר יושבים במכונית ה"אופּל" השחורה והמהודרת של קבולי).

–         "חשבתי על רעיון", עונה קבולי: "נמצא מישהו שיזייף את הציור."

–         "יזייף?!", אני שואל בפלצות.

–         "יעתיק", מתקן קבולי בחיוך ומפרט: "בלילה, תוך כמה דקות, תוחלף התמונה המקורית שבבית הכנסת בהעתק שלה, והכול יבוא על מקומו בשלום. כבר מצאתי את הצייר המתאים שיעתיק."

–         "וכיצד יועבר הציור לישראל?"

–         "רק בדרך רשמית, כמובן. עניין של תשלום…"

המילים נעתקות מפי מרוב תדהמה. גרוזיני רם-דרג מציע לי לזייף ציור על אדמת גרוזיה ו"לשלם" לשלטונות.

–         "אבל מי יהין להחליט כאן החלטה שכזו, ולוּ על העתקת הציור?", אני שואל, בעוד עיני נתפסות מבעד למכונית הנוסעת לתבליט-קיר ענק, ספק סובייטי ספק מודרניסטי.

–         "איש לא יידע; לאף אחד לא איכפת. מה שחשוב הוא, שהכסף יוכל להועיל

לדברים טובים בשביל הקהילה, הרבה יותר מסתם ציור שתלוי בפינת חדר ואשר איש אינו נכנס לתוכו."

–         "מה בדבר אלה שכבר החלו בבירורים לגבי הציור", אני שואל וחושב על זוסיא עפרון, כאשר שיכונים ירודים ביותר נראים לצד הכביש.

–         "שום דבר לא יָצַא מזה. קיבלו תשובה שלילית ובזה ירדו מהעניין", מסכם קבולי.

אבן נגולה מעל לבי.

בשלב זה, כבר הגענו למלון "שרתון" המפואר הממוקם בלב טביליסי בין ההרים, מעל נהר המפכה בגיא וצריחי טירות וכנסיות עתיקות המגיחים מנגד על המדרונות מכוסי החורש ובינות לרעפים אדומים של גגות העיר. במבט שטחי, אני מציין לעצמי שטביליסי יכולה להתגאות בטופוגרפיה מרהיבה, אף כי איכות הבנייה מוזנחת למדי (גם כשמרנינה את הלב עם מרפסות העץ האורנמנטיות). פסל אלומיניום אדיר-ממדים של "דמות האומה – גרוזיה" מאותת אלי ממרחק: "אמא גרוזיה" ניצבת זקופה בראש הר, אוחזת חרב בידה האחת וכוס יין באחרת. אני תוהה: האם אזכה כאן בחרב או ביין?

אנחנו קובעים עם קבולי לנסוע לבית הכנסת הספרדי בעוד שעה. "אני אשאר במכונית", הוא קובע, "לא טוב שיזהו אותי אתכם, לאחר כל הבירורים שביררתי בקהילה. לא כדאי לעורר רעש גדול מדי סביב הציור."

–         "האם אוכל להציץ בגב של הציור?" (אני מהרהר בחותמות המוזיאון היהודי של ברלין שאולי אצליח לגלות)

–         "לא, לא כדאי להפגין עניין מיוחד בציור. תיכנסו כתיירים, תתבוננו סביב בתמימות ואז, אגב אורחא, תציצו ב"גלות" כמי שמביטים במוצג נוסף ותו לא. אני אשב בינתיים במכונית ואקשיב למוזיקה."

משהו חשוד בעיני. מדוע מונעים ממני לבדוק את הציור מאחור? כלום ייתכן שהציור התלוי בבית הכנסת אינו מקורי, ולפיכך לא איכפת לאיש שיעתיקוהו ויחליפוהו, והעיקר – שיתקבל הממון הנכסף?

אנחנו יוצאים מהמכונית ונכנסים לרחבת בית הכנסת הספרדי.

ה.

בית הכנסת הספרדי ממוקם בלב טביליסי העתיקה, בין סמטאות צרות המתפתלות על ההר עם כבישי אבנים עתירי מהמורות. מכל עבר, בתים ישנים (חלקם בסגנון דקורטיבי, אך כולם במצב מוזנח), משכנות-עוני כמעט, במחיצת שרידים ארכיאולוגיים. אנחנו חונים בשער בית הכנסת. קבולי נשאר במכונית, אך עוד בטרם טרקנו את דלתות הרכב וכבר הוא מזוהה על ידי אי אלה מזקני בית הכנסת הניצבים בחוץ. ירדה לטמיון תוכניתנו המתוחכמת. אנחנו נכנסים אפוא, שלושתנו גם יחד. לכאורה, כל מעייני נתונים לאולם הגדול, העטור בקישוטי קיר מצוירים ("טרומפּ-ל'יי" של שיש בצירוף אורנמנטים פרחוניים ומגני-דוד), ולארון הקודש העשוי עץ. אך, כבר בחולפי באכסדרה, קולטת עיני את "גלות" תלוי בחדר קטן מימין. וכבר באותו חלקיק-שניה הוא עצמו משדרים לי הפורמט והצבעים שה"גלות" הזו אינה ה"גלות" המבוקשת. סיבוב קטן ואני בתוך החדר.

אוי לעיניים שכך רואות: בין צילומי רבנים מקומיים דחוס לו ציורנו (אני מודד בכף ידי: אורך כ- 1.40 מ', גובה כ- 1 מ') ומראהו אומלל: ניחא המצב הרעוע של הבד; אך,האיכות העלובה של ההעתקה: שום הד לכושר הריאליסטי המעולה של הירשנברג, לעוצמת המבע. מולי תלויה העתקה רפה, מקצועית למחצה. והגוונים המתקתקים! – לא, לא זו עבודת המכחול הגימורית של הירשנברג, לא זו הנחת הצבע (הן כבר ראינו כמה הירשנברגים בחיינו). מה, בשביל זה טרחנו והגענו עד לכאן? בשביל זה עוררנו את ציפיותיו של עמי בראון? וכמובן, שום חתימה על הציור. המעתיק אפילו לא התיימר לזייף. סתם העתיק, אולי מתוך הרפרודוקציה המפורסמת בשחור-לבן, אולי מתוך אחת הגלויות בשחור-לבן.

אני מרגיש רע מאד, אך מנסה לשמור על אווירת "עסקים כרגיל":

–         "תן לי כמה שעות לחקור את הנושא בעזרת המסמכים שהבאתי אתי", אני אומר לקבולי, שסקרן מאד לדעת את תגובתי. משום מה, החלטנו, עליזה ואנוכי, להשהות את תגובתנו.

כל הערב, במהלך ארוחה גרוזינית עתירת מנות במרפסת המשקיפה ממרומים על העיר, הנושא אינו עולה. למחרת בבקר, אני מבקש לשוב אל הציור פעם נוספת. יוסף ומיכאל[8], שני עוזרים צעירים של קבולי, שנתבקשו ללוותנו, מובילים אותנו, פעם נוספת לבית הכנסת הספרדי. הפעם איני נזקק לשום הצגות. אני נכנס עם עליזה הישר לחדר של הגבאי, שולף צילומים, שיקופית וזכוכית מגדלת שהבאתי אתי ומתחיל להשוות גרסאות. למען תיטיב לראות, עליזה מטפסת על כורסא וגורמת לישיש מקומי להתקף של זעם. איני חדל לבחון את הציור. אין שום ספק: חיקוי גרוע של המקור, המוני סטיות ושיבושים של הציור האותנטי, שעודנו נעדר.

בצהריים, לאחר ביקור במוזיאון לאמנות, אני מביא לקבולי את הבשורה המרה. הוא מבקש לראות את המסמכים שברשותי ואת שלל הוכחותי, והוא נאלץ להודות, שאכן, טביליסי איבדה את כתר האירוח של "גלות" המקורי (ועמו את הסיכוי לסכום נאה…). בערב, ערב שבת, בהפסקה בין תפילת-מנחה לתפילת-מעריב, אנחנו נכנסים לבית הכנסת האשכנזי (אני מונה כשלושים מתפללים), מופתעים למצוא בכניסה את תצלום הציור "גלות" מבית הכנסת הספרדי, אך פונים הישר אל הגבאי הישיש, שהוא המקור האחד האחרון למידע אודות גלגולי "גלות" של טביליסי. רק עתה מתבהרת התמונה. הגבאי, איש כחוש, בעל חרכי עיניים בלתי נראות, פורץ במונולוג קולח, בוטח בנתוניו, וכה אמר:

"היה בטביליסי יהודי עשיר, לֶנֶנסקי שמו, שנודע ברבים בזכות תרומותיו ומעשי החסדים שעשה ליהודי העיר. אותו לננסקי עבד ב- נ.ק.וו.ד הסובייטי, ולימים, מחמת פעילותו היהודית, הוצא להורג. קודם לכן, בין 1943-1942, כאות תודה בעבור חסדיו, החליט מי ממוטביו להעניק ללננסקי שי. הצייר הטביליסיי, קובּושווילי[9], נבחר להעתיק לפי גלויה את ציור האינקוויזיציה הספרדית, ציור שצויר במקורו בידי צייר רוסי כלשהו, והוא ציירו מחדש בצבעי שמן על בד. כל זאת מבלי שראה אי פעם את הציור המקורי. ציור האינקוויזיציה תלה בבית לננסקי עד להוצאתו להורג. שאזי, הממשלה – שלא מצאה כל עניין ביצירה – בחרה להעניקו לבית הכנסת הספרדי. ואז העברנו אותו בעגלה רתומה לסוסים."

כל סימני השאלה נפתרו: ציור "האינקוויזיציה הספרדית", משמע "גלות" של פרעות קישינב, אינו אלא עותק מקומי מפוקפק שיסודו באחת מאותן גלויות פופולאריות שהודפסו בתחילת המאה העשרים ונשאו עליהן את העתק ציורו של הירשנברג בשחור לבן. מכאן הפורמט האחר, מכאן הגוונים, ובקיצור – תם ונשלם פרק טביליסי בקורות "גלות".

–         "לא נותר אלא מוצָא אחד בלבד", פולט קבולי אחרי שתיקה ארוכה.

–         "מה כוונתך?"

–         "לֶלָה".

–         "לֶלָה?"

–         יידעונית, אישה בעלת כושר מדהים לחזות דברים, רואה את הנסתר ומנחשת את הסמוי. הנשיא שווארנדזה בכבודו ובעצמו, נועץ בה רבות. מחר בבקר, ניסע אליה והיא תספר לנו היכן נמצא "גלות" המקורי.

מה יש להפסיד? למחרת, 11.00, אנחנו מוצאים את ללה בכנסייה עתיקה בעיצומו של טקס המיסה. ללה, אישה עגלגלה, בלונדינית, פנים מצחקות ועיני תכלת גדולות, שבה איתנו לדירתה רחבת הידיים (לא לפני שקנינו טלפון דו-קווי: קבולי ברר ומצא שאשת-הנסתר, הנוהגת לקבל מתנות במקום שכר, זקוקה דווקא לטלפון דו-קווי). התיישבנו בחדרון זעיר הגדוש באיקונות ובספרי תפילה. מזה כשנה שלֶלָה הפכה אדוקה מאד בדתה. אישה פשוטה ללה, נטולת השכלה פורמאלית, ישירה ומשוחררת. מהתיק היא שולפת תצלומים שצולמו רק אתמול כשהיא בבית שווארדנזה. במהלך שיחתנו מטלפן אליה נשיא בית המשפט הגרוזיני. אני יושב מול ללה ומניח לפניה על השולחן את תצלומי "גלות". עליזה וקבולי יושבים בצד. ללה ממששת את הניירות ואת השיקופית, עוצמת עיניה  ופולטת בגרוזינית שוטפת (המתורגמת סימולטאנית בידי קבולי):

"הציור נגנב. הוא היה בגרמניה ונגנב משם. לא, הוא לא באירופה. הוא הועבר, תחילה, לאיטליה בידי מיסיונר נוצרי ומשם הגיע לאפריקה. אני רואה אותו באפריקה. מעט שרוף בצד אחד. הוא שוכן בעיר, לא בג'ונגל, בעיר בה נמצאת קהילה יהודית. אבל הציור אינו בידי יהודים. נוצרי מחזיק בו. את הציור הזה צייר אמן המוּכּר יותר בקרב יהודים ופחות ברחבי העולם. הוא צייר כשלושים ציורים וזה הידוע שבהם. סע, סע לאפריקה. אתה תמצא את הציור. אל תדבר עם בעל הציור על אמנות. דבר איתו רק על כסף. הוא ימכור לך את הציור. אני רואה אותך זוכה בפרס גדול…"

ישבנו שעה ארוכה. ללה דיברה על על מצבי הגופני והמקצועי, על מצבה הגופני והמקצועי של עליזה, על בתנו שנשארה בארץ ועל מדינת ישראל. היא צָפתה מלחמת עולם שלישית, ניחשה את תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת (היא טעתה) והיא הסתייגה מאד מחוכמתו של אהוד ברק. אסור להחזיר שטחים, היא קבעה בפסקנות, חובה לאכלסם ביהודים. ובטרם צאתנו, היא שבה והבטיחה: "סע לאפריקה, שם אתה תמצא את הציור!".

ו.

לא נסעתי לאפריקה. נסעתי לפילדלפיה, בה שהיתי חצי שנה במכון ללימודים מתקדמים ביהדות. מזכירת המכון, אֶתי, הייתה מיודדת עם חבר בכיר בוועדה האמריקאית לאיתור יצירות אמנות שנשדדו על ידי הנאצים. סיפרתי לאתי את סיפור טביליסי ואת הגיגיה של ללה. הצעתי שתבקש מידידַהּ לערוך בירורים בקהילה היהודית של דרום-אפריקה (וכי באיזו ארץ אחרת באפריקה נותרה קהילה יהודית?! משום מה, לא העליתי על הדעת את זימבאבואה).

ב- 10 בדצמבר 2000 הועבר אלי עותק ממכתב שנשלח אל אחד מחברי הוועדה האמריקאית לאיתור יצירות אמנות שנשדדו על ידי הנאצים:

"…ערכתי בדיקה באמצעות עוזרתי-לשעבר, ג'ואל בולָאג, העובדת כיום במוזיאון היהודי, ברלין. היא העבירה את בקשתי לידי איריס בלוכֶל. תשובתה של גב' בלוכל אלי, המודפסת להלן, עשויה לספק לך מעט מידע נוסף:

[…] ג'ואל העבירה אלי את שאלתך לגבי ציורו של הירשנברג. למעשה, הוא היה ברשות המוזיאון היהודי של ברלין, בו הוא הוצג תחת הכותרת "הנודדים" ("הם נודדים"). הציור היה מאד פופולארי, למרות שמבקרי אמנות מודרניסטיים דוגמת מקס אוסבורן כינו אותו 'מבע מיושן של השקפה סנטימנטליסטית על התרבות היהודית'. הוא הוצג עד סגירת המוזיאון בנובמבר 1938 (ב- 1939 לא היו עוד כל תערוכות של אמנות יהודית, ככל הידוע לי) ומעולם לא נודע עליו מאז (ככל הידוע לי). חלק מציורי המוזיאון היהודי נמצאו בברלין לאחר המלחמה; קיימת רשימת מלאי של אלה, שהוכנה בידי ה- I.R.S.O. ציורים אלה פוזרו, רובם ניתנו למוזיאון בצלאל (כיום, הם ברשות מוזיאון ישראל). מאחר שלא מצאתי עד כה היכן אוחסנו תיקי ה- I.R.S.O, איני יודעת להיכן נשלחו הציורים האחרים. תמונתו של הירשנברג הייתה גדולה למדי ונראה שאוחסנה במקום אחר במהלך המלחמה (בדומה לשאר התמונות הגדולות של המוזיאון היהודי. כגון, 'ירמיהו' של לסר אורי) והיא נחשבת לאבודה. מידע אודות תולדות האוסף-לשעבר של המוזיאון היהודי בברלין (וצילום של ציורו של הירשנברג) תוכל למצוא בספרו של הרמן סימון, 'המוזיאון היהודי בברלין', ברלין, 2000.

שלך בברכה,

איריס בלוכל

[…] שלחתי דו"אל לעמיתה שלי בדרום אפריקה ואעביר אליך במייל את תשובתה או כל מידע ברגע שאקבלו. […] תודה לך על שהבאת את המקרה לתשומת לבי…"

מאז, לא שמעתי מילה או חצי מילה נוספות אודות הציור, אפריקה, או כל מקום אחר.

ז.

8.7.2006:  הערב תתקיים המכירה הפומבית מס' 120 של בית המכירות הפומביות "תירוש" הממוקמת בהרצליה פיתוח. מוצג מס' 57 במכירה הוא… "גלות". מזה כשבועיים שאני מעורב בכוונה למכור את הציור, שמן על בד, 185X92 ס"מ, הזקוק באופן דחוף לרסטורציה. לפני כשבועיים התבקשתי על ידי מנהל "תירוש" לבחון את האותנטיות של היצירה. בחינה דקדקנית העלתה, שהציור אינו משתווה לרמת הריאליזם והמבע של הירשנברג וכי בינו לבין הרפרודוקציה של הציור המקורי לא מעט סטיות ומעידות. בין השאר, בגרסה המוצעת למכירה מופיעה המילה "גלות" כשהיא כתובה בעברית במרכז התחתון של הציור, מה שאינו קיים במקור. בהתאם, מוצג מס' 57 במכירה הוגדר כ"מיוחס לשמואל הירשנברג", ואף נכתב שהציור צויר ע"פ הרפרודוקציה. בה בעת, נכתבו גם השורות הבאות: "מקור: משפחת פידלר, ירושלים. הציור היה מונח עשרות שנים מגולגל בבית אם המשפחה בירושלים, בו התגורר הירשנברג בשנים 1908-1907. הציור נמצא בחדרו של הירשנברג לאחר מותו."

האם ניסה שמואל הירשנברג החולה במחלה סופנית לשחזר בירושלים את ציורו המהולל, אשר גם ב"בצלאל" – בו לימד – זכה שיעתיקוהו ביצירות שונות? שמא נוצר הציור בידי תלמיד כלשהו שהודרך בידי הירשנברג? כך או אחרת, הציור הנדון נמכר לאספן פרטי בסכום נאה.

ו"גלות" המקורי?  עודני מחפש אחריו. לֶלָה הבטיחה לי שאמצא אותו.

ח.

12.11.2010:  ניסיון נוסף. השגתי את מספר הטלפון של יוהנה, אשת הקשר של זוסיא עפרון ז"ל בוורשא, ואני מטלפן אליה. זוסיא הלך לעולמו ב- 2005 ונטל עמו את סודו. האם יוהנה תסכים לחלוק עמי את המידע שהעבירה, בשעתה, לזוסיא? האם אכן התכוונה לציור מטביליסי, ואם כן, כיצד זה שראתה על גב הציור את חותמת המוזיאון היהודי של ברלין?

בשעה 16.30 (שעון ישראל) אני מוצא, סוף-סוף, את יוהנה בבית. אנחנו מדברים עברית, הגם ששליטתה בשפה מוגבלת. אני מזכיר לה את עצמי ומספר לה על השיחה שהייתה לי עם זוסיא, אף מוסיף שנסעתי לטביליסי אך התאכזבתי למראה ההעתק.

      – "כן, טביליסי, נכון.", אומרת יוהנה.

      – "רגע, את אומרת שהציור המקורי נמצא בטביליסי?"

      – "כן."

      – "אבל, הרי ראיתי את הציור בבית-הכנסת הספרדי והוא אינו המקור. כיצד זה שראית את חותמת המוזיאון היהודי על הציור, כפי שטען זוסיא מפיך?!"

יוהנה שותקת (אני יכול לחוש באי הנוחות שלה לדַבַּר בנושא) ואז היא אומרת לי:

–         "בעוד חודש אני מגיעה לישראל לשלושה חודשים. ניפגש ואראה לך דוקומנטים שברשותי."

–         "אם כן, את עומדת על כך ש"גלות" המקורי נמצא בטביליסי?"

–         "כן. הוא במוזיאון היהודי של טביליסי, מוזיאון שכבר אינו פועל. נדבר על כך כשניפגש."

אין בי כוחות לסיפור המדהים הזה. נסעתי עד לטביליסי, הייתי מֶטרים ספורים מ"גלות" של הירשנברג, והחמצתי אותו. אני אשתגע. רגע לפני השיגעון, אני בודק ב"גוגל" ומוצא, שהמוזיאון היהודי של טביליסי, "המוזיאון לתולדות יהודי גיאורגיה", נסגר ב- 1951, אך נפתח מחדש ב- 1992 ונקרא כיום על שם דויד בּאזוב, רב מפורסם ודמות ציבורית. אני רושם את כתובת המוזיאון: רחוב אנטון קאטאליקוס 3, טביליסי. לשלוח מכתב למוזיאון? למצוא מממן לרכישת הציור (אני מהרהר ברבע מיליון דולר)? לא, נמתין ליוהנה.

ו.

ביום ב', 6 בדצמבר 2010, אני נפגש עם יוהנה ברָיינסקה בדירה תל-אביבית. בשיחה פנים אל פנים מסתבר לי שדברים שהבנתי אינם כהווייתם וכי הייתי פזיז מדי בניסיוני לאתר מימון לקניית הציור (ואכן, איתרתי "אוליגרך" מקומי שהסכים ואף נלהב לרכוש את הציור בסכום המשוער). אני מבין, שרתמתי את העגלה לפני הסוסים: יוהנה מספרת לי על צילום של "גלות" שצילמה צלמת אנגליה ב- 1992 בעת ביקורה ב"מרכז יהודי" בטיביליסי, צילום הנמצא בארכיונו של זוסיא עפרון. מסגרת הציור המצולם, טוענת יוהנה, אופיינית למסגרות של המוזיאון היהודי בברלין שמלפני מלחמת העולם השנייה. בהסתמך על צילום זה, פנה זוסיא בשעתו ליוהנה בבקשת בירורים נוספים. ב- 1996 היא הפעילה מכר, שעמד לנסוע לבירת גיאורגיה בראש קבוצת פוליטיקאים, וביקשה ממנו לחקור בנושא. האיש שב לוורשה ודיווח שראה את הציור ב"מרכז היהודי", אליו הוא הועבר מהמוזיאון היהודי של טיביליסי לאחר סגירתו בראשית שנות ה- 50. בעקבות מידע זה, מספרת יוהנה, החל זוסיא מפעיל את אנשי "הסוכנות היהודית", שמהם לא עוד שמע דבר. אני מתחקר את יוהנה ומבקש להבין האם אין מדובר, בעצם, בציור המועתק שראיתי בבית הכנסת הספרדי. ככל שנמשכת השיחה, גוברות בי הספקות וברור לי, שרק בחינה מדוקדקת של הצילום ה"אנגלי" בארכיונו של זוסיא (הנמצא כיום ברשות "המרכז לאמנות יהודית", האוניברסיטה העברית, הר-הצופים, ירושלים) – רק הוא יבהיר לי אם צילמה האנגלייה את ציורי הזכור לרע אם לאו.

יומיים לאחר מכן, אני נובר בקופסאות הקרטון המלאות במעטפות ובהן אינספור מסמכים בכתב ובצילומים שאגר זוסיא לאורך חייו. אין שום זכר לצילום המבוקש. אני מטלפן לאירנה, אלמנתו של זוסיא ותוהה אם נותר בביתה חומר ארכיוני, אולי גם צילום של "גלות". אירנה מציינת קופסה קטנה עם צילומים ומבטיחה לטלפן אלי עם תשובה מדויקת יותר.

חולפים ימים ארוכים ואירנה אינה מטלפנת. אני מטלפן אליה ומבין שלא מצאה דבר. היא זוכרת שזוסיא התייחס לכל סוגיית "גלות" במסתוריות רבה ואפשר שהחביא את החומרים הקשורים לנושא, כולל התכתבויותיו עם הרשויות. אולי, היא מציעה, הטמין זוסיא את הניירות בתוך אחד מספריו הרבים, ואלה נמכרו לברלין. אירנה מציעה שאשוב לנבור בארכיון.

די, אין לי כוח. מספיק עם זה. אני פורש. את המשך הסאגה אני מותיר לאחרים.

 

 

 

---

[1] המאמר פורסם מחדש בספרי, "על הארץ", כרך א', הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 62-43.

[2] שם, עמ' 226-213.

[3] גדעון עפרת, "סוף-דבר: גלות", בתוך: "שבחי גלות", כרטא, ירושלים, 2000, עמ' 208-206.

[4] כך מצוין בארכיון הוורשאי. היום אני מבין, שהצילום צולם, ככל הנראה, כשנה קודם לכן, כיון שהמוזיאון נסגר בידי הנאצים ב- 1938.

[5] כיום אני למד מגברת חנה שוץ, האוצרת הראשית של ה"צנטרום יודאיקום" בברלין, שהציור שייך היה לשני אספנים, שעלו לארץ ישראל והשאירו את "גלות" במוזיאון היהודי של ברלין בהשאלה לטווח ארוך.

[6] בסוף אוקטובר 2010 הלך עמי בראון לעולמו בגיל 82 לאחר מחלה קשה.

[7] מטעמים שיובנו להלן אני משנה את השם המקורי.

[8] השמות המקוריים הוחלפו.

[9] שלום קובושווילי, צייר פרימיטיביסטי יהודי נודע באותה עת.