מיכה אולמן ומשה גרשוני: עבודה שלא התקיימה
שלהי יולי 2002. הלחות בלתי נסבלת. אני נפגש עם מיכה אולמן בקומה ג' של "זמן לאמנות". בטון חשוף ואלים מקיף אותנו מסביב – הרצפה, העמודים, הקירות: האולם עודנו במצבו הגולמי, טרם שיפוץ. מיכה סוקר במבטו את החלל ושותק. אין הוא משוכנע אם יוכל להתחייב עכשיו ליצירה חדשה. בחודש מאי 2003 מצפה לו תערוכה גדולה בשטוטגרט, ואילו תוך שבועיים הוא נוסע לבצע פעולה מיצגית בקפינגן. הוא זקוק ליותר זמן. איני מופתע: מיכה אינו מה"שולפים". המים השקטים שלו חודרים עמוק כיון שחלחלו אט אט. אנו נשארים במקום כחצי שעה נוטפים פלגי זיעה, ומיכה מביט, מביט ושותק. אולי יבנה על רצפת האולם וריאציה של ה"בתים", אותם שרידים כמו-ארכיאולוגיים של בית שהיה ואיננו עוד, בנוסח הפסל שיצר על אדמת שד' רוטשילד. אינני מאושר. אני מייחל לעבודה ייחודית הצומחת מן הבניין, מן האולם הזה, מן המקום והאירוע. מיכה שותק, תולה עיניו בתקרה: מבנה שתי-וערב של מרישי-עץ תומך ברעפי הגג הישנים, שורות שורות של קרשי אורך ורוחב המתפרשים משני עברי קורת-עץ מרכזית. "סירה", פולט מיכה, "קרקעית של סירה", הוא מוסיף ועיניו אורו. אני חש שמשהו נולד. "נשכפל את 'סירת'-הגג על הארץ, נגביה את הרצפה ונשקיע את הסירה בתוכה", אומר מיכה וניגש אל החלונות לבדוק היכן מערב והיכן מזרח. בעייה: הגג פונה צפון-דרום, בעוד סירתו של מיכה חייבת לשוט מזרחה. "מזרחה?", אני תמה, "מה לך ולרומנטיקה הציונית הישנה הזו? לבם של בני-ישראל במערב!", אני מבהיר. "מזרח הוא הכיוון", עונה מיכה, "החטאת המזרח היא החטא". כן, סירתו של מיכה תפנה מזרחה, והיא תאשר סטייה מהמצפן של הגג (צפונה): משהו בין קלקול-כיוון לבין יעד מבוקש. אנחנו קובעים לשוחח שנית תוך כשבועיים-שלושה.
המחסן של גדעון עפרת 