קטגוריות
האידיאה של האוצרות

מלחמת האור והחושך

           מ ל ח מ ת  ה א ו ר  ו ה ח ו ש ך

                                                     

"המוזיאון המסורתי תפקד כארכיון פרדוקסאלי של נוכחות נצחית, של אלמוות מחוּלָן. בכך היה שונה מארכיונים אחרים של היסטוריה ותרבות. […] מנגד, המוזיאון כיום נעשה דומה יותר ויותר לארכיונים אחרים. […] התצוגה במוזיאון כבר אינה תצוגת קבע יציבה, או לפחות כך בדרך כלל, ובמידה גוברת והולכת המוזיאון הוא מקום לתערוכה זמנית. […] בתנאים אלה המוזיאון הופך למחסן, לארכיון, של תיעוד אמנות, אשר אינו שונה מהותית מכל צורה אחרת של תיעוד…"[1]

 

בפישוט-מה, נאמר: תמצית המוזיאון במתח שבין אולם המחסן לאולם התצוגה. בניסוח מעט שונה: מהות המוזיאון, כמוסד-יוצר-היסטוריה, בתנועה הדו-סטרית מהאולם התחתון (המחסן) לאולם העליון (אולם התצוגה) וחזרה מטה. למחסן המוזיאון תיכנסנה יצירות כיון שזכו להכרה; ממחסן המוזיאון תועלינה יצירות לאולם התצוגה כאקט של הכרה חוזרת וכשובו של המודחק; ולחילופין, מאולם התצוגה תורדנה יצירות למחסן בתהליך היסטורי אכזרי של פחיתת הכרה והדחקתה.

 

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

מפני מה נס איוון שוובל?

 איבן שוובל לא היה בשואה, אך השואה בו. לא הוא ולא בני משפחתו ידעו את השואה, אך מזה כעשרים שנה, מאז 1991 בעיקר, השואה זורמת, מבעבעת, רותחת בעורקיו; שוֹאות, אם לדייק, ובראשן השואה הנאצית ושואת יהודי ספרד מהמאה ה- 15. אלו וכל השאר הן The Inescapable, אלו שמפניהן אין מנוס. ומי כאיבן שוובל – אמן המנוּסָה – יודע זאת. כי השואה בשוובל והוא בה. כתמיד, מבקש לנוס.

 

שואה כאן ועכשיו: רכבת הגירוש חונה בכיכר ציון, ירושלים; המונים מצטופפים סמוך לקרונות. מגרש חנייה בניו-יורק – מעוז יהודי ועירו האחרת של שוובל – התהפך לסמטה בגטו של פרנקפורט, המאה ה- 13, ימי השחיטה הגדולה ביהודי העיר. גשר העץ של גטו וורשה נמתח מעל רחובות ירושלים. טרסות הרי יהודי באור שמש קיצית נענות משמאלן בתמונה ריאליסטית חורפית – שחורה, סגורה, דחוסה – של גטו וורשה. יהודים נושאים על גופם שלטי השפלה אנטישמיים בגרמנית, פוסעים ברובע ברונקס הניו-יורקי, הרובע של שוובל הנער. ובעבודה נוספת חונה רכבת גירוש נאצית בתחנה התחתית בשדרת ג'רום שבברונקס. שוובל, יהודי נודד, שתָר וביקש אחר מקומו בין ניו-יורק, יוון וירושלים, נוהג את קרונות המוות אל לב מקלטיו. אין מנוס.

קטגוריות
אמנים נשכחים ציור עכשווי בישראל

אברהם אופק עונה לג'וטו ולפיירו

    תשובתו של אברהם אופק לג'וטו ולפיירו

 

בינואר השנה מלאו עשרים שנה למותו של אברהם אופק. לפני מספר חודשים החליט מנהל מוזיאון תל-אביב לבטל (זמנית?) מסיבות תמוהות תערוכה רטרוספקטיבית של אופק, שהייתה מתוכננת לשנה הקרובה. ספר מקיף שכתבה על אופק בתיה דונר נגנז אף הוא בעל כורחה ומטעמים תמוהים לא פחות. והנה, חרף כל המחיקונים למיניהם, יצירתו של אופק ממשיכה להאיר כמגדלור בעבור אלה שלא שכחו את האיש ואת מפעלו. להלן כמה מילים נוספות לזכותו.

 

ציורי ופסלי העקידה שיצר אברהם אופק בין 1989-1982 הם, ללא ספק, פסגת יצירתו. עשרות רבות של רישומים בנושא ליוו עיון מעמיק של הצייר במדרשי חז"ל, וכל אלה הכשירו את הקרקע לשתי יצירות מסכמות: האחת, "ההולכים אל ההר", ציור בצבעי שמן מ- 1985; והאחרת, תמונת הפתיחה במחזור ציורי הקיר, "ישראל: חלום ושברו" (שער אוניברסיטת חיפה, 1988-1986). רבות נכתב אודות הציורים הללו ואודות זיקתו האישית והרעיונית של אופק לנושא העקידה, אך דומה שהיבט מהותי חמק מעיונם של המעיינים, בהם מחבר מאמר זה, והוא קשור למעורבותו המיוחדת של הצייר בציור האיטלקי בכלל ובזה הרנסנסי בפרט. להלן נציע פירוש לתמונות העקידה של אברהם אופק בבחינת תשובתו המקורית של הצייר הירושלמי (1990-1935) למסורת ציורית נוצרית, ששורשיה באיטליה של המאות ה- 15-14.

 

קטגוריות
אמנים נשכחים ציור עכשווי בישראל

עקידת ברנהיימר

"בזמן שבית המקדש קיים –

מזבח מכפר על אדם;

ועכשיו שאין בית מקדש –

שולחנו של אדם מכפר עליו."

 

(תלמוד בבלי, "מסכת מנחות")

 

                ע ק י ד ת   ב ר נ ה י י מ ר

                                                         

בשנת 1973 הזמין פרופ' אברהם קמפף, אז ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, את פרנץ ברנהיימר (מורה בחוג בין השנים 1978-1970) לעצב תבליט מרכזי בקמפוס על הכרמל. בקיץ של אותה שנה הכין ברנהיימר מודלים בחימר, תבליטים של נופי עצמות מופשטות, שקדמו להם רישומים פיגורטיביים בנושא עקידת יצחק.[1]

 

קטגוריות
מודרניזם ישראלי

מרדכי לבנון: ההר וההיכל

              מרדכי לבנון: ההר וההיכל

                                                       

מבוא:

שלושים ושמונה שנים חלפו מאז מאמרו המאלף של דוד גלעדי על ציוריו של מרדכי לבנון.[1] היה זה שנתיים לאחר פטירת הצייר ב- 21 באוקטובר 1968 וגלעדי, שהכיר אישית את לבנון וסגד לאמנותו, ערך לנו היכרות אינטימית עם האיש ועם יצירתו. אלא, שלא גלעדי ולא מיטב הכותבים האחרים על הצייר (ונציין את יהודה האזרחי, שפרסם מאמר מקיף ב"מעריב" על לבנון, זמן קצר טרם מות הצייר[2]; או את מאמרו של ישורון קשת ב"הארץ" כשנה לאחר פטירת האמן) – לא עמדו על שלבי התפתחותו האמנותית. מסוחררים מ"סולמותיו" המיסטיים, מ"שיר-המעלות", מ"ירושלים של מעלה" ומשאר ביטויי מיסטיקה יהודית, שנהוג היה להדביקם ליצירתו, לא התעכבו הכותבים על דרכו של לבנון אל פסגת הרוח.[3] בעמודים הקרובים נבקש לחנות בתחנותיה של דרך זו, או מוטב – בקומות הבונים אותה.

במהלך פשפוש בתיקיו של מרדכי לבנון אשר בעזבונו (בבית בנו, אריאל), צנח לו דף מצהיב, שעליו רשם פעם הצייר קורטוב של הגיגים ("באורים", בלשונו), מעין דו-שיח פנימי בו בא לנסח ארבעה שלבים בדרך היצירה שלו. אביא את הדף במלואו: