קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל

אמנות היא מכתב

א מ נ ו ת   ה י א   מ כ ת ב

 

 

בשעות בהן נכתבות שורות אלו מוצגת בגלריה החדשה של "בצלאל" בירושלים – "יפו 23" – תערוכה בשם "התכתבויות". כתגובה למיקומה של הגלריה בראש בניין הדואר המרכזי, ניסח האוצר, רועי ברנד, נוסחה תערוכתית, לפיה ישגרו עשרה אמנים צעירים מאירופה ואמריקה הוראות לעשרה אמנים צעירים בישראל ואלה האחרונים יבצעו את ההוראות בבחינת תרגומם האישי. גם אם סביר שה"הוראות" הגיעו ארצה בדואר האלקטרוני, עדיין שימשה מסורת "אמנות הדואר" (Post-art) משנות ה- 70 רקע היסטורי מושגי לנוסחה הירושלמית העכשווית, ואף שמו של האמן היפני/אמריקאי, און קאווארה, הועלה מאוב כמי שנהג לשלוח גלויות יומיומיות ובהן השורה "עודני חי". במקביל, הוזכר גם שמו של סול לוויט, האמן המושגי האמריקאי שנהג לשלוח בדואר בשנות ה- 70-60 הוראות ביצוע לרישומי קיר מינימליסטיים, דוגמת זה שנוצר ב- 1975 במוזיאון ישראל בידי תלמידי "בצלאל".

קטגוריות
אמנים נשכחים ציור עכשווי בישראל

יוסף פרחי

הרהורים מטרידים אודות חידת יוסף פרחי

 

1960 בקירוב. אני אז בחור כבן 15, תל-אביבי המכור לצעידה דיזנגופית מצפון לדרום, כולל המבט "החטוף" ימינה אל עבר יושבי "כסית" בתקווה לאתר אולי את דן בן-אמוץ, אולי את מסקין, ומי יודע – אולי אפילו אלתרמן. את מסעי הקבוע אני מתחיל בדיזנגוף-ארלוזורוב, כשעיני נתפסות לציור התלוי בחלון קפה "שטרן": נוף מלנכולי עכור, מונו-כרומי וערפילי – אדמה, שמים ועץ בודד. ציור אופייני של יוסף פרחי, כוכבה הגדול של הבורגנות התל-אביבית דאז. אני ממשיך במסעי, סוטה קצרות בגורדון לגלריה "צ'מרינסקי", בה מציג יוסף פרחי תערוכת יחיד מדי שנה בשנה. אין לטעות בסגנון: שוב ושוב, אותה קדרות, אותה עמימות של אור גווע, אותה חומריות של צבע וייצוגו של גוף אנכי בודד – עץ, עמוד חשמל, תורן ספינה – האבוד במרחבי אינסוף של ארץ ושמים אופקיים. וכשאני מסיים את מהלכי הדו-שבועי בסמוך לביתן "הלנה רובינשטיין", שנחנך לא מכבר, איני יכול שלא לראות בחלון הראווה של הגלריה הממוקמת בין הביתן לבין "הבימה" (כיום, חנות ספרים) ציור נוסף של פרחי, המוצג לתפארה כשכיית חמדה. מזגי הרומנטי המלנכולי נשאב לנוף המתפייט בתוגה. וברור לי: מצעדי הדיזנגופי הוא מסלול הניצחון של יוסף פרחי.