קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

שורשים ועקירה

                    שורשים  ועקירה

 

דימוי השורש הצמיח מטאפורות רבות בשדה השפה העברית: אנו מרבים לדבר על "שורשן של מילים", על "שורש הנשמה", על "שורש כל רע", על "אדם שורשי", על הסתגלות כעל "הכאת שורש", על סילוק רע כעל "עקירתו משורש" ועל העמקה כעל ירידה לשרשו של עניין". אך טבעי, אפוא, שהאמנות – מרחב אוהד מטפורות – לא תיוותר אדישה לפוטנציאל של דימוי חזותי זה ותשריש בו. בהתאם, פה ושם נתקלנו בדימויי שורשים באמנות הישראלית, בין אם ככותרת שהעניק פנחס ליטבינובסקי בשנות השבעים לסדרה של ציורים ארוטיים – אורגיות מופשטות תרתי משמע – שנקראו "שורש-החיים", ובין אם באיור שחור-לבן שאייר שאול ראסקין (האמן האמריקאי היהודי שהרבה לצייר גם בארץ) ב- 1940 לפסוק מ"פרקי אבות" (ג'): "…כול שחוכמתו מרובה ממעשיו לְמה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו על פניו…"  ברישומו, ראסקין ייצג יהודי ניצב סמוך לעץ עקור, ששורשיו מסוערים ברוח עזה. יש, שמטפוריקה של השורש, בבחינת מקורו הנעלם של דבר, הביאה לפעולה סביבתית, דוגמת חברי קבוצת "תו", שחפרו ב- 1997 (בניצוחו של האדריכל, ראובן כהן אלורו) אל מתחת לעץ זית מת בעין-הוד והזמינו את צופי הבייאנלה המקומית אל תוך מנהרה בה נחשפו השורשים.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

גמל עכשיו

                      ג מ ל   ע כ ש י ו

 

ימי העליות השנייה, השלישית והרביעית זימנו גמלים רבים לאמנות ולאומנות הציוניות בארץ ישראל. רבים בציבור הישראלי זוכרים את הגמלים ה"בצלאליים", שנוצרו מרביתם מחוץ לבית הספר הירושלמי בבתי מלאכה יהודיים ונוצריים בעיקר, בירושלים ובבית-לחם: שיירות של גמלים זעירים מעץ-זית, גמלים כורעים על קסתות מעץ-זית, שלא להזכיר צלליות גמלים (של מאיר גור-אריה), הדפסי גמלים על קטיפה ועוד. האוריינטליות של האמנות הארצישראלית המוקדמת נדרשה, אכן, רבות לגמלים, שרבים מהם פסעו לאורך החוף מיפו צפונה דרך תל-אביב. כאן ייצגם ראובן רובין בציוריו משנות העשרים, חלק מאותה חזות אידיאלית של עולם אביבי מלבלב, תמים ו"ילדותי", המאוכלס בחיות טובות. גמלים חרשו תלמים בכפרים ערביים ומכאן גייס א.מ.ליליין לתחריטו מ- 1907 את התימני ה"תנ"כי" החורש עם גמל. שיירות גמלים אחרות פסעו בהרי יהודה ולודוויג בלום הנציחן על בדיו. בשנות העשרים-שלושים יצר הרמן שטרוק בחיפה תחריטים של גמלים; ואילו פנחס ליטבינובסקי צייר – מתישהו בשנות השלושים – בגוונים חומים גמל עם ערבי הפוסע לרגליו. הגמל, שיהפוך לסמלו של "יריד המזרח" בראשית שנות השלושים (ועתה, עם כנפיים), היה מזוהה עם ה"מזרח" יותר מכל דימוי מקומי אחר, ובהתאם, גם לא מעט שירים הנציחו באותה תקופה את החיה הזו: אברהם שלונסקי כתב ב- 1925 – "כאורָח גמלים מיניקות ודבשותיהן בשמיים,/ הבריך אלוהים את הרי הגלבוע" ("יזרעאל"); אבות ישורון כתב ב- 1934 – "הגמלים כילו מכבר חלבֵי דבשת./ עתה תקום תלך ערבות המגד,/ תפרוש הערבה כפרוש הבדווי בגד. – / המישור לךָ והמרחב!" ("הגמלים כילו מכבר"). ידידיה אדמון כתב ב- 1927 את שירו הפופולארי – "גמל גמלי, גמל גמלי,/ חבר אתה לי בזיפזיף…" ("שיר הגמל"); ואילו יעקב פיכמן חיבר באותה שנה את שירו הידוע, "אורחה במדבר": "ימין ושמאל, רק חול וחול/ […]/ אורחה עברה/ דומם נעה/ […]/ גמלים פוסעים בנוף עצוב/…".

 

קטגוריות
בצלאל האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

בין השמשות

                  ב י ן   ה ש מ ש ו ת

בשנת 1900, במסגרת איוריו לשירי בוריס פון-מינכהאוזן, "יודה" (או "יהודה"), ניסח אפרים משה ליליין לראשונה את הדימוי של ציון כשמש קורנת. כאן, באיור לשיר, "פסח", ייצג ליליין יהודי ישיש אפוף קוצים, המהלך בגלימת פסים בין פירמידות מצריות, עת באופק מפציעה שמש עתירת קרניים ובמרכזה המילה "ציון". נהרת האור הרַבה אוחדה עם פיתולי נהר היאור ("יאור" = אור), והארץ המובטחת שפעה כוח חיים וזיו עליון. תוך שנה, כבר חזרה השמש הציונית כשהיא זוהרת במזרח, הפעם בהזמנה לקונגרס הציוני החמישי: היהודי הזקן ישב שחוח וכפות בקוציו בפינה שמאלית, עת המלאך הניצב לידו מצביע אל עבר יהודי חורש (בנו?) הנע אל עבר השמש הזורחת. ב- 1902, באיורי ליליין ל"שירת הגטו" של מוריס רוזנפלד, שבנו ופגשנו ביהודי היושב לכוד בסבך הקוצים והוא נושא כפותיו למרחקים אל עבר השמש הקורנת בריבוא קרניה מעל ירושלים של פנטזיה.

קטגוריות
בספרים קודמים

ספרים קודמים: תוכן עניינים

בהקשר מקומי (הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004)

 

סדר המאמרים:

 

פתח דבר   9

אדמה, או חתונת-הדמים   11

מה שאירע לנוף   26

נספח: לצוד את מהות הנוף   35

עם הגב לים   37

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

יונתן הירשפלד: קינת ההיכלות, על חורבות המזבח

                  ק י נ ת  ה ה י כ ל ו ת

 

                                                        

 

זה ארע לי לפני שנים, בעיצומה של נסיעה קסומה בין נופיה עוצרי הנשימה של אוסטריה. לפתע פתאום הבנתי: תרבות שחווה פסגות יופי שכאלו היא גם זו שנועדה ללדת את תהומות הרע. הסימטריה בבחינת חוק של תרבות, אף כתיאולוגיה: אם זיו-עליון, כי אז צלמוות-שאול; אם אלוהים, כי אז שטן. הא בהא תליה. ולכן, אם באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, קאנט, היגל, שופנאואר, ניטשה, גיתה, שילר – אם רכסים מופלאים כגון אלה מזמנת תרבות, כי אז – באיזון אקולוגי תרבותי שאין מנוס ממנו – גם היטלר וגבלס ואייכמן. כך: הדואליות הבלתי נמנעת של נופת וטינופת. באותה עת טרם הכרתי את השורה משירו של גיתה, שאותה גם יצטט יונתן הירשפלד באחד ממאמריו: "הכול נותנים האלים לאהוביהם עד תום – את כל השמחות, את כל התהומות עד תום."

 

                                     *